רקע כללי-התאונה וחוות דעת המומחים:

1. התובעת, ילידת 1965, נשואה ואם לשלושה, נפגעה בתאונת דרכים ביום 27.9.2005, עת רִכבה החליקה והתנגש בעץ ובקיר בטון לצד הדרך.
2. ממקום התאונה פנתה התובעת באופן עצמאי לבית החולים ע"ש "שיבא" בתל השומר ולאחר בדיקה נשלחה לביתה עם הוראות למעקב רפואי במסגרת הקהילה ונטילת משככי כאבים.
3. התובעת המשיכה, לטענתה, לסבול מכאבים מפושטים בכל חלקי גופה וכעבור כארבע שנים אובחנה על ידי פרופ' אהרנפלד כסובלת ממחלת הפיברומיאלגיה^[1] (להלן: "המחלה"), אותה היא קושרת במסגרת תביעה זו לתאונת הדרכים שחוותה.
4. מטעם בית המשפט מונה מומחה בתחום האורתופדי, ד"ר אשכנזי, אשר בחוות דעתו מיום 30.5.2011 קבע כי לא נותרה בתובעת כל נכות בתחומו, שלל צורך במינוי נוירולוג ופסק כי אין קשר בין המחלה ממנה סובלת התובעת לתאונה נשוא כתב התביעה^[2]. חרף תשובתו בחוות הדעת ולנוכח תשובת הבהרה בה קבע כי אבחנת המחלה שמורה למומחה בתחום הראומטולוגיה, מינה בית המשפט מומחה בתחום, היא ד"ר אורי אלקיים.
5. בחוות דעתה מיום 9.4.2012 קבעה ד"ר אלקיים כי קודם התאונה לא סבלה התובעת מן המחלה והעריכה כי נכותה הצמיתה בגין המחלה עומדת על 5%, ללא קשר סיבתי לתאונה. את הטיפולים שצריכה התובעת לעבור בגין מחלתה העריכה המומחית ב-6,000 ₪ לשנה (ללא כיסוי על פי חוק ביטוח בריאות בשלב זה). לא למותר לציין כי בבדיקת התובע העלתה המומחית כי "קיימת רגישות בנקודות פיברומיאלגיה-בעיקר גב עליון, תחתון וחזה" ונקבע כי התובעת עונה הן על הקריטריונים הישנים והן על אלה החדשים בכל הנוגע לאבחנת המחלה. המומחית המליצה על מינוי מומחה בתחום הנפשי^[3] ובחוות דעת שניתנה על ידי ד"ר גיא אור ביום 14.8.2013 נפסק כי לתובעת נכות צמיתה בשיעור 7.5% עקב הפרעת הסתגלות כתוצאה מן המחלה ובאם קיים קשר סיבתי בין התאונה למחלה, אזי קיים גם קשר סיבתי בין התאונה לבין נכותה הנפשית של התובעת.
6. השאלה העיקרית במסגרת תובענה זו מתמקדת בקשר שבין המחלה לבין התאונה. לשם כך זומנה ד"ר אלקיים לחקירה על חוות דעתה ותשובותיה לשאלות ההבהרה.

תשובותיה של המומחית וחקירתה בבית המשפט:

1. המומחית נשאלה שאלות הבהרה למכביר על ידי ב"כ התובעת המלומד בשלושה סבבים כתובים. נסקור את השאלות והתשובות הרלבנטיות להכרעה^[4].

א. רוב המחקרים מצביעים על פרק זמן של שנה כזמן התפתחותה של המחלה.

ב. אפשרי כי המחלה תתפתח בעבור זמן העולה על שנה "ברפואה הכל אפשרי".

ג. מחקרים שנסקרו העלו כי קיימים חילוקו דעות לא פתורים בכל הנוגע לקשר אפשרי בין טראומה גופנית להתפתחות המחלה. "בבחינת המחקרים השונים, במקרים בהם קיים קשר כרונולוגי ברור של התפתחות פיברומיאלגיה זמן קצר אחרי מעורבות בתאונת דרכים משמעותית אצל חולה שלא סבל קודם לכן מתסמין כלשהו, יש לאמץ את העמדה התומכת בקשר נסיבתי בין השניים".

ד. לרוב, אבחנת המחלה מתעכבת עקב חוסר התמצאותם של רופאים שאינם מומחים בתחום, לרבות אורתופדים.

ה. עיקר תסמיני המחלה הופיעו בשנת 2007 (תחושת כאב או נימול לאורך הירך הימני), התובעת לא דיווחה על תסמינים ברורים קודם לכן, אולם יתכן שאם התובעת הייתה נבדקת על ידי מומחה בתחום עוד קודם לכן הייתה מאובחנת אצלה המחלה.

ו. קודם התאונה סבלה התובעת מתופעות היכולות להתאים למחלה^[5].

ז. במקרים בהם חולים מאובחנים במחלה למעלה מעבור שנה מיום התאונה, ניתן למצוא רישומים רפואיים על תסמיני המחלה עוד קודם האבחנה.

ח. ביקורה של התובעת אצל ד"ר תמיר בחודש אפריל 2006 יכול להעיד על התפתחות תסמיני המחלה אולם "אין זה וודאי".

ט. בחוות הדעת נשלל קשר בין התאונה לבין המחלה לאור החמרה במצבה של התובעת רק בחלוף שנה וחצי מהתאונה הנדונה.

י. היה מצופה לראות בתיקה הרפואי של התובעת תסמינים למחלה עוד קודם לשנת 2007. המסמכים שצורפו על ידי התובעת משנת 2005 ושנת 2006 דלים בהשוואה למקרים טיפוסיים של המחלה. שני הביקורים הראשונים התרחשו בסמוך לתאונה וקשורים ישירות אליה, כגון כאבי צוואר האופייניים לאחר כל תאונה. הביקור מיום 25.4.2006 "מעט יותר רומז" אך היה מצופה לתיעוד עשיר יותר של תלונותיה.

יא. המחלה עלולה לפתח תסמינים נפשיים אצל החולה.

יב. השפעת המחלה על התובעת הינה, לפחות, במצב בינוני.

יג. נכותה הרפואית של התובעת תואמת את נכותה התפקודית.

יד. לא ניתן לומר שהתובעת סבלה מהמחלה קודם התאונה באופן כזה שהתאונה החמירה את מצבה הרפואי^[6]. כך גם החמרת תלונותיה של התובעת בחלוף שנה וחצי לאחר התאונה אינה מהווה החמרה של מצב קיים שהחל במהלך אותה שנה וחצי.

טו. רוב החולים במחלה הינם נשים.

1. חקירתה הנגדית שתי וערב של המומחית על ידי ב"כ התובעת המלומד העלתה את תשובותיה הבאות של המומחית:

א. המחקרים העיקריים מצביעים על התפתחות של המחלה בטווח השנה מאז קרות האירוע הטראומתי.

ב. אבחנה של המחלה בעקבות אירוע טראומתי לוקחת לעיתים חודשים ארוכים, אולם תיקם הרפואי של החולים מצביע על התסמינים לאורך התקופה כולה, מה שלא קרה בעניינה של התובעת.

ג. מידת התלונות של החולה חשובה מאד וחולים במחלה נוטים להגיע לרופאים שונים ולהתלונן "כל שני וחמישי" בשל הסבל הרב שהם חווים.

ד. לא ניתן לאבחן חולה במחלה מספר ימים/שבועות לאחר שנחבל בתאונה.

ה. תלונותיה של התובעת גם בתקופה הסמוכה לתאונה ועד 2007 אינן אופייניות לחולים במחלה ועל כן לא ניתן לומר, ולו בדוחק, כי חלתה במחלה ולא אובחנה כראוי.

ו. מאחר והתובעת לא נבדקה על ידי ראומטולוג בשנה הראשונה לאחר התאונה, קשה לקבוע אם חלתה במחלה בתקופה זו.

ז. אבחון המחלה התפתח עם השנים והתחזקה הדעה כי נדרשות עדויות אובייקטיביות לקיומה, לצד תחושה סובייקטיבית של החולה.

ח. המחלה בהחלט פוגעת בכושר עבודתם של רוב החולים ויש כאלה מהם שלא חוזרים למעגל העבודה. הדבר תלוי מאד באישיותם ובזו הפרה-מורבידית, בתמיכה המתקבלת מן הבית ובעוד גורמים.

ט. אין שום מדדים אובייקטיביים לאבחון המחלה ועל כן מושם דגש על התיק הרפואי (ניתן להסתמך גם עם טיפולים אלטרנטיביים ופרא רפואיים אליהם פונה החולה אבל חשוב לעיין בתיק).

י. בקביעה שלתובעת 5% נכות אין סתירה לקביעה כי מצבה תואם מצב בינוני, שכן האחרונה משקפת את תחושתה הסובייקטיבית של התובעת ואילו הראשונה את מצבה הרפואי ככזה בהתאם לתקנות הנכות של המל"ל ככל שניתן להסתמך עליהן (תקנה 35). מכאן כי אחוזי הנכות שנפסקו לתובעת משקפים נכונה יותר את מגבלתה מאשר תחושתה.

בתשובה לשאלות ב"כ הנתבעת עלו הקביעות הבאות:

יא. בהחלט יכול לקום קש"ס בין חבלת צליפת שוט לבין המחלה והכל בכפוף להיותו חד משמעי, נוכח ויכוח אסכולות בדבר הקשר האמור אשר אחת מהן סבורה שאין כלל קשר בין השניים.

יב. התובעת לא סבלה מהמחלה קודם התאונה ככל שניתן להסיק מהתיק הרפואי שלה.

יג. נוכח מרכיב סובייקטיבי במחלה, התיק הרפואי של החולה מהווה מרכיב חשוב באבחנתו (בבחינת היה נתון אובייקטיבי- השלמה שלי- שמ.מ.).

יד. המחלה יכולה להופיע גם ללא אירוע מכונן.

טענות התובעת בסיכומיה לעניין הנכות:

1. המומחית סתרה עצמה החל בחוות דעתה וכלה בחקירתה בבית המשפט.
2. התיעוד הרפואי הקיים בתיקה של התובעת מעיד כי כן פנתה לרופאיה במהלך השנה לאחר התאונה ועל כן ניתן להקים קשר סיבתי בין התאונה לבין המחלה ולו לשיטת המומחית, ולו "בסינון" הכאבים האופייניים לחבלות לאחר תאונה ובסמוך לו.
3. המומחית אישרה כי לו הייתה בודקת את התובעת במהלך השנה הראשונה לאחר התאונה, "בהחלט" יכולה הייתה להגיע למסקנה כי התובעת סובלת מהמחלה בקשר ישיר לתאונה.
4. גם אם תלונותיה של התובעת אינן "קלאסיות" למחלה, אין בכך כדי לשלול מניה וביה את התפתחות המחלה במהלך השנה הראשונה, לא כל שכן כאשר החמרת תלונותיה של התובעת מבטאות בפועל את אותן תלונות קלאסיות שנמנו על ידי המומחית.
5. המומחית לא שללה לחלוטין היתכנותו של קש"ס בין התאונה למחלה.

טענות הנתבעת בסיכומיה לעניין הנכות:

1. לא הוכח קשר סיבתי בין המחלה לבין התאונה נשוא כתב התביעה.
2. על מנת להקים קשר סיבתי בין המחלה לבין התאונה היה על התובעת להוכיח קיומם של תסמינים אופייניים בשנה שלאחר התאונה.
3. את פרק הזמן יש למדוד מרגע התלונות ולא בהכרח מרגע האבחון של המחלה, ומאחר ומתיקה הרפואי של התובעת עולה כי לא פנתה לרופאים המטפלים, לא ניתן להסיק כי המחלה הינה תולדה של התאונה.
4. חוות דעתה של המומחית לא נסתרה ואף מתשובות ההבהרה עולה כי לא קים כל קש"ס בין המחלה לבין התאונה.
5. המומחית הנמנית עם האסכולה התומכת בקיומה של המחלה, לא הכירה בקש"ס בין המחלה לבין התאונה בענייננו, והדבר אומר "דרשני".

הקשר בין המחלה לבין התאונה:

1. לשם הכרעה בפלוגתא הנטושה בין הצדדים אין מנוס מסקירת תיקה הרפואי של התובעת לאחר התאונה^[7], כאשר מקובלת עלי קביעת המומחית שיש להיזהר מקשירת קשר בין תלונות הסמוכות למועד התאונה להופעת תסמיני המחלה. עם זאת, יש להיזהר מן הפן השני גם, קרי ערבוב בין תלונות על מכאובים באיברי גוף שנפגעו בתאונה לבין תלונות העולות על מכאובים באיברי גוף שלא נפגעו בתאונה, כאשר אלה האחרונים עשויים להוות את ראשיתם של התסמינים למחלה.
2. ביום התאונה 27.9.2005, נבדקה התובעת בבית החולים בשל חבלה בצוואר ובברך ימין^[8].

ביום למחרת 28.9.2005 ביקרה בקופת החולים אולם לא נרשם דבר לבד מהאמור בתעודת חדר המיון הנ"ל.

ביום 6.10.2005 נבדקה שוב בקופת החולים, ומתלוננת על כאב צווארי מתמשך, כאב בכתפיים מרפק ימין וברך ימין, ללא הקרנה לגפיים.

ביום 26.10.2005 שוב פנתה לקופת החולים עם תלונה על כאב מתמשך בגב התחתון ללא הקרנת הכאב לגפיים.

ביקור נוסף שלא ברור מועדו: הרגשת מחנק, פריחה בכל הגוף, תחושת אי נוחות במרכז החזה.

ביקור מיום 6.11.2005: תלונה כנ"ל ביום 26.10.2005.

ביקור מיום 19.11.2005: כנ"ל.

ביקור מיום 1.12.2005: מדווחת על נזלת כאב ראש פריחה מפושטת ותחושת אי נוחות בחזה.

ביקור מיום 21.4.2006: נרשם כאב גב כרוני, התלונה התחילה לאחר הלידה ובהמשך לאחר

תאונת הדרכים. בדיקה העלתה שאין רגישות למישוש מעל חוליות גביות או מתניות, ללא ירידה בכוח גס או תחושה.

ביקור מיום 25.4.2006: מדווחת על כאבי גב וצוואר בעקבות התאונה , בבדיקה רגישות עמ"ש מתני , צוואר ללא ממצאים.

ביקור מיום 26.6.2006: תלונות על כאבים בצוואר, גב תחתון ורגישות בעמ"ש מתני לפי הבדיקה.

ביקור מיום 8.8.2006: כאב צווארי דו צדדי.

17.8.2006: קבלת טיפול אלטרנטיבי.

ביקור מיום 3.5.2007: כאבי גב תחתון.

דוח פיזיותרפי מיום 15.5.2007.

20.5.2007: אישור מחלה בגין כאב גב תחתון.

ביקור מיום 16.8.2007: כאבי גב תחתון.

ביקור מיום 5.9.2007: כאבי גב תחתון.

ביקור מיום 4.5.2008: כאבי גב תחתון.

ביקור מיום 15.6.208: כאבי גב תחתון.

12.10.2008: החמרה בכאבי הגב.

18.2.2010: ישנה לא טוב שנים עוד לפני התאונה. מזה 4 שנים כאבי גב תחתון, צוואר, כתפיים, יד ימין, ברך ימין, ירך.

דיון והכרעה:

1. במשפט אזרחי עסקינן ואת הקשר שבין המחלה לבין התאונה על התובעת להוכיח אך במאזן ההסתברויות. מידה גבוהה יותר של הסתברות לא נדרשת לתובעת. שנאמר:

"על בית-המשפט – ועניין זה עיקר – לשקול את הידע המדעי במאזניים משפטיים, לאמור: כי על בית-המשפט להביא בחשבון את ההבדל המהותי שבין אופן הוכחת תביעות במשפט האזרחי, הדורשת רמת ודאות שהיא מעבר ל-50% בלבד, לבין רמת הוודאות הנדרשת לצורך קביעת עובדות בעולם המדע, שם הוכחה ברמת הסתברות של 51% אינה נחשבת כהוכחה כלל. לשם כך על בית-המשפט לדלות מעדויות המומחים המדעיים, שעולם מושגיהם ורמות ההוכחה שאליהן הם רגילים שונים בתכלית, את התשובה לשאלה המשפטית (השונה) של עמידה ברף מאזן ההסתברויות" (ע"א 1639/01 קיבוץ מעין צבי נגד קרישוב, פ"ד נח(5) 215).

1. מחוות דעתה של המומחית וחקירתה בבית המשפט עולה כי קיימות שתי אסכולות לעניין המחלה. זו התומכת בקשר שבין טראומה פיזית (כמו "צליפת שוט" בתאונת דרכים) לבין המחלה ובתנאי שהתפתחה בשנה הסמוכה לתאונה, וזו הסבורה כי אין כזו מחלה או כי הקשר האמור מוטל בספק. עוד עולה מחוות דעתה של המומחית וחקירתה כי האסכולה הראשונה נתמכת כיום במחקרים רבים יותר אשר, למצער, מכירים בקשר סיבתי בין טראומה לבין המחלה כל עוד התפתחה בטווח זמן סביר של כשנה לאחר מעורבותו של החולה בתאונת דרכים משמעותית.
2. כאן המקום להזכיר כי התובעת החליקה עם רכבה בתאונה והתנגשה בעוצמה בעץ ובקיר בטון לצד הדרך, משמעה כי התאונה הייתה משמעותית הן מבחינה אובייקטיבית הן מבחינה סובייקטיבית^[9].
3. אני מקבל את קביעת המומחית כי התובעת סובלת מן המחלה, הן לפי הקריטריונים הישנים, הן לפי אלה החדשים וכי קודם התאונה לא סבלה ממנה.
4. לדידה של המומחית, אין למעשה רצף תלונות היכול להתאים לעולה מן הניסיון, קרי שאנשים שפתחו את המחלה בשנה הראשונה לאחר הטראומה, נוטים לפנות ביתר שאת לרופאים שונים בתקווה למצוא מזור לכאביהם. המומחית מפנה בחוות דעתה לפער הזמנים בין אפריל 2006 לשנת 2007, או אז דווחה על החמרה בתלונותיה. דעתי שונה בנדון.

הלכה למעשה, עיקר תלונותיה של התובעת התמקד בכאבי הגב והצוואר עליהם דווחה החל מיום התאונה ואילך.

ראשית, גם אם נצא מנקודת הנחה כי התיעוד הסמוך לתאונה נוגע לכאב ישיר הנובע מהחבלה עצמה (כפי שעולה מחוות דעתו של האורתופד, 10% למשך חצי שנה) , הרי שבהמשך דווח על התפשטות כאבים אלה לאיברים אחרים בגוף והמשך כאביה של התובעת ואף החמרה (ראה תיעוד מאפריל, יוני ואוגוסט 2006).

קביעתה של המומחית כי חלה הפסקה בפניותיה של התובעת לרופאים מאפריל 2006 ועד (מאי) 2007 סותרת תיעוד רפואי. מתיעוד זה עולה כי גם אחרי אפריל 2006 המשיכה התובעת לפנות לטיפולים (כמו ביוני ואוגוסט אותה שנה).

כך גם לא ניתן להתעלם מאבחנת ד"ר רם ביום 21.4.2006 כי התובעת סובלת מכאב גב כרוני או מאבחנתו של ד"ר תמיר באותו חודש, עליה חוותה המומחית את דעתה כי התסמינים שתועדו באותה פגישה יכולים להתאים למחלה, אולם לא בוודאות.

וכבר הזכרתי לעיל שלא בוודאות עסקינן כי אם בהסתברויות.

זאת ועוד, מן המסמכים המאוחרים יותר עולה כי תלונותיה של התובעת לא "התחדשו" או "נולדו" בשנת 2007 אלא שבשנת 2007 חידשה את ביקוריה אצל הרופאים תוך דיווח על המשך כאבי הגב מהם היא סובלת.

אכן, המומחית דורשת פניה רצופה לרופאים ולא רק דיווח בדיעבד, אולם גם דרישה זו מולאה נוכח הפער הזניח בין הפניה המתועדת האחרונה של התובעת בשלהי שנת 2006 לחידוש פניותיה במאי 2007.

בין ההנחה כי התובעת פיתחה לעצמה את המחלה ללא קשר לתאונה לבין המסקנה כי המחלה התפתחה בקשר ישיר למחלה בטווח השנה ומחצה לאחר התאונה, אני בוחר במסקנה.

לא אכחד לומר כי גם לשכל הישר היה תפקיד במסקנתי ולסמיכות הזמנים שאינה משוללת כל יסוד ולו על פי המומחית.

לו היו פני הדברים שונים ותסמיני המחלה היו מופיעים לראשונה חודשים ארוכים או שנים לאחר התאונה, דומה כי המסקנה הייתה אחרת, אולם בעניינה של התובעת כל המדדים מצביעים על פיתוח המחלה בסמיכות זמנים לתאונה ובעקבותיה.

1. אשר על כן אני קובע כי התובעת פתחה פיברומיאלגיה בעקבות התאונה ובשיעור של 5%.
2. משקבעתי קשר סיבתי בין התאונה לבין המחלה, נקבע במשמע גם קשר בין מצבה הנפשי של התובעת לתאונה בשיעור של 7.5% ועל כן סך נכותה של התובעת יעמוד על שיעור מעוגל של 12%.

נכותה התפקודית של התובעת:

1. בתצהירה מתארת התובעת את קורותיה התעסוקתיים, החל משנת 1986 וכלה בהצעת עבודה מפתה בתחום סחר המתכות שהגיעה אליה בסמוך לתאונה ושאותה קיבלה תוך סיכום כי העבודה תחל בחודש נובמבר 2005. חרף התאונה התחילה התובעת את עבודתה בחברת "סקופ"^[10] אלא שעד מהרה התברר כי היא מתקשה מאד בתפקוד ומשכך סוכם כי תעבוד מהבית. לימים חזרה התובעת לעבוד במשרדי החברה רק כדי לגלות לאחר שבוע כי מצבה מורע שוב. על כן סוכם כי שכרה של התובעת יופחת ברבע, אלא שגם הסכם זה החזיק זמן לא רב ובחודש מרץ 2009 פוטרה מעבודתה^[11]. מאז לא מצאה עבודה שתתאים למגבלותיה. כמו כן נטלה עזרה בשכר לביצוע עבודות הבית. התובעת הגדירה מצבה "שבר כלי".
2. התובעת נחקרה נגדית על תצהירה ומחקירתה עולה כי מאז פוטרה מעבודתה, ניסתה כוחה בשמירה על נבחנים אולם כוחה לא עמד לה. עוד ניסתה כוחה במשלוח קורות חיים לחברות שיווק אולם לא נענתה כלל. חרף הכתוב במכתב הפיטורין מחברת "סקופ" טענה התובעת כי לא פוטרה עקב צמצומים^[12], ועמדה על דעתה כי המדובר בניסוח מקובל לפיטורי עובד שלא מתאים לחברה^[13]. מכל מקום אישרה כי שכרה שולם לה גם בעבור עבודה מהבית.

התובעת אישרה כי גם לפני התאונה סבלה מכאבי גב אולם אלה חלפו לאחר קבלת טיפול, גם לאחר תאונת דרכים קודמת שחוותה בשנת 2003. התובעת סיפרה כי רק בשנים האחרונות היא סובלת מקוצר נשימה שאינו קשור באלרגיה העורית שמלווה אותה מילדות.

עוד סיפרה שפנתה למוסד לביטוח לאומי אולם לא נקבעה לה נכות^[14].

בכל הנוגע לעזרה הביתית, סיפרה התובעת כי היא מעסיקה פלשתינאים הגרים בסמוך לביתה ופעם בשבוע מביא בעלה עובד שינקה מבחוץ ומבפנים.

1. במהלך חקירתה החוזרת הפכה התובעת נסערת וסיפרה את שחווה:

"אני לא מצליחה לתפקד. (התובעת נסערת בוכה) זה התחיל עם הכניסה לאוטו ונהיגה שלא נוח לי ואני בלחץ. יש לי מראות והכל קשה. לפעמים יש פקקים ואתה עומד בכביש. אני לא מרגישה טוב, יש לי בחילות ואני מרגישה רע מאוד בישיבה ממושכת. העבודה של השמירה שצריך לעמוד ולהסתובב, לא הצלחתי להתמודד עם הדברים הפשוטים האלה. אלה עבודות של אנשים מבוגרים ולא הצלחתי להתמודד עם זה. ואז החזרה הביתה. אתה נכנס למיטה ולא יכול לצאת".

"לשאלות בית המשפט:

הייתי עובדת מוערכת חרוצה, הציעו לי עבודה מאוד מוערכת, והכל התרסק. הכדור שנתנו לי לא הצלחתי להתמודד איתו יש לו תופעות לוואי קשות. אני משתדלת 3 פעמים בשבוע ללכת על הליכון כמה שאני יכולה, והרופא אמר שזה דבר שיכול להחזיק אותי ועל זה אני לא מוותרת. עיסויים, חמי מרפא בגעש. שילמתי בזוגיות שלי ובלהיות אימא. היו לנו חיים לפני ואחרי, אנחנו כמעט ולא יוצאים יחד כזוג, אם אני עושה את זה רק לשמח אותו. הבנות שלי אומרות שלא כיף להסתובב איתי כאימא, ולי אין כוח, כואב לי ואני לא יכולה להסתובב. הקטנה שלי בת 17 רצה לחבק וגם את זה מנעתי ממנה... (התובעת נסערת ובוכה) ... אי אפשר לדבר עם הבעל והילדים כי אתה מפחד שזה ידבק בהם, ותמיד יש את זה באוויר".

1. בן זוגה של התובעת^[15] הגיש גם הוא תצהיר עדות ראשית המתמקד בתפקודה הלקוי של רעייתו. את תפקודה מחלק לשתי תקופות; האחת לפני התאונה והשנייה אחריה. לאחר התאונה התקשתה עד מאד לתפקד, הייתה חוזרת מן העבודה ומיד פונה למיטה לנוח תוך שהוא נוטל על עצמו את הטיפול במשק הבית ובילדים שהיו אז קטינים. עוד סיפר כי התובעת נמנעת מנהיגה ככל הניתן כתוצאה מתופעות חרדה המלוות אותה.

בחקירתו הנגדית הבהיר העד כי העזרה בתשלום ניטלת כל שבוע-שבועיים. העד סיפר כי לאחר פיטורי התובעת מ"סקופ" פנו אליה לפחות שתי חברות אחרות ואחת מהן אף שלחה נציג לראיין אותה בבית, אולם התובעת דחתה את ההצעה נוכח הקושי שבנסיעה (לחיפה).

1. התובעת צירפה שלל מסמכים לתיק מוצגיה ומהן עולה כי קודם התאונה הרוויחה סך נטו של 7,631 ש"ח^[16] והחל מנובמבר 2006 השתכרה סך נטו בממוצע של 10,200 ₪. לא הוכח כי שכרה של התובעת נפגע עקב מעבר לשלושת רבעי משרה. התובעת גם לא הזמינה כל עד שיכול לתמוך בטענותיה העובדתיות בכל הנוגע לקשייה בעבודה, המעבר לעבודה בבית ופיטוריה.
2. דומה כי תובענה זו מוכיחה עד כמה דרושות ראיות ועדויות אובייקטיביות לתמיכת טענת הנפגע כי הוא מוגבל עשרות מונים יותר משיעור נכותו הרפואית. כפי שאמרה המומחית, המחלה הינה מחלה סובייקטיבית ועל פי "החוויה האישית" של התובעת עולמה חרב עליה אלא שלדעת המומחית, הנכות הרפואית שניתנה לה מבטאת מגבלה שלא עולה בקנה אחד עם תלונותיה של התובעת וכהגדרתי עמה הסכימה המומחית "החמישה אחוז האלה אומרים יכול להיות שהיא מוגבלת אבל לא כמו שהיא טוענת שהיא מוגבלת". ציפיתי כי לבד מהתובעת ובעלה, שאינם רק צדדים מעוניינים בתוצאות התובענה וכאלה החווים על בשרם את תוצאת התאונה, יוזמן לעדות גורם היכול להעיד באופן בלתי תלוי על נסיבות מעברה של התובעת מעבודה בחברה לעבודה בבית, על מעברה לעבודה בשלושת רבעי משרה ועל סיבת פיטוריה. למרבה הצער איש לא בא. ראיות נוספות על אלה שהוגשו לא הומצאו לתיק בית המשפט והלכה למעשה נותרתי עם עדותה של התובעת, בן זוגה, תלושי השכר וחוות הדעת הרפואיות.
3. לא ניתן להתעלם מן העובדה כי התובעת המשיכה לעבוד מנובמבר 2005 ועד מרץ 2009, משך שלוש שני וחצי בקרוב, חרף מגבלתה כאשר את רוב התקופה מעבירה במשרה מלאה דווקא (כשנתיים וחצי).
4. לא התרשמתי שהתובעת מנסה להאדיר את מכאוביה וניכר כי המחלה בשילוב התופעות הנפשיות המתלוות אליה, אכן מגבילה במידה מסוימת את התובעת בחיי היום ובמציאת עבודה שתתאים למגבלותיה. עם זאת, לא התרשמתי שהתובעת עשתה בשנים האחרונות מספיק כדי למצוא עבודה שתתאים למגבלותיה וניכר היה יותר שהשלימה עם מצבה ו"ויתרה לעצמה" בעניין זה. לא התרשמתי שמגבלתה התפקודית של התובעת עולה כדי 30% כפי שניסה לרמוז ב"כ התובעת המלומד בחקירת המומחית וודאי שלא התרשמתי ממגבלה בשיעור של 50% כפי שנטען בסיכומיו.
5. לדעתי ונוכח הראיות שהוצגו לפניי מתאימה מגבלתה התפקודית של התובעת לשיעור נכותה הרפואית המשלבת את המחלה עם התופעות הנפשיות הנלוות אליה.

הנזק:

כאב וסבל:

1. בראי אחוזי נכותה של התובעת וגילה ועל פי התקנות אני פוסק לתובעת סך (מעוגל) של 24,000 ₪.

הפסדי הכנסה לעבר:

1. התובעת מבקשת פיצוי ע"ב 50% נכות תפקודיים החל מתום נכותה הזמנית כפי שנקבעה על ידי האורתופד. משכך אין טעם לבחון את תעודות המחלה שניתנו בידיה של התובעת מיד לאחר התאונה מחד גיסא, ונוכח העובדה כי החלה לעבוד כחודש וחצי לאחר התאונה במשרה מלאה. כך גם לא מצאתי לפסוק לתובעת דבר בגין כל השנים שעבדה בשכר גבוה משכר ממוצע במשק (12,000 ₪ ברוטו לעומת 8,000 ₪ במשק).
2. את פוטנציאל הכנסתה הוכיחה התובעת כדבעי והוא עומד על 12,000 ₪ ברוטו בנתונים של 2006, 10,200 ₪ נטו ונכון להיום ובהצמדה על סך של 12,128 ₪.
3. מחודש מרץ 2009 ועד מועד כתיבת פסק הדין חלפו 104 חודשים ובמכפלת 12,218 ₪*12% עולה סך פיצוי של 152,000 ₪ ובריבית מאמצע התקופה סך כולל של 180,000 ₪.

הפסדי הכנסה לעתיד:

1. התובעת כיום בת 52 ונותרו לה עוד 15 שנות עבודה. הצמדת שכרה ברוטו מאז התאונה ולהיום מביאנו כדי סך של 14,269 ₪ ובניכוי מ"ה כדי סך של 12,683 ₪. לפיכך זכאית היא לפיצוי בסך כולל של 220,000 ₪ במעוגל.

עזרת צד שלישי לעבר ולעתיד:

1. נוכח מחלתה של התובעת מקובלת עלי טענתה כי היא נדרשת לעזרה מוגברת בבית בו חיים בן זוגה ולפחות אחת מבנותיה, ועם זאת התקשיתי לקבל את טענתה כי כל העזרה נדרשת כתוצאה ממחלתה אשר בסופו של דבר מגלמת 12% נכות רפואיים.
2. בשקלול כל הנתונים שעמדו לפניי מצאתי לפסוק לתובעת בראש נזק משולב זה סך כולל של 30,000 ₪.

הוצאות רפואיות לעבר ולעתיד:

1. התובעת צירפה שלל קבלות שהצליחה לשמור בגין טיפולי עבר ואלה מגיעות כדי סך של 4,000 ₪ בקרוב.
2. בכל הנוגע לטיפולי עתיד חיוותה דעתה המומחית כי התובעת זקוקה לטיפולים שלא כלולים בסל הבריאות היום ובסך כולל של 6,000 ₪ לשנה.
3. אשר על כן אני פוסק לתובעת בראש נזק זה סך כולל של 124,000 ₪^[17].

הוצאות נסיעה:

1. לא מצאתי לפסוק לתובעת הוצאות נסיעה בראי מגבלתה הקלה.

סוף דבר:

1. סך נזקיה של התובעת עולים כדי סך של 578,000 ₪.
2. לסך זה יתווסף שכ"ט עו"ד ומע"מ בסך כולל של 87,914 ₪ ועוד אגרה משוערכת בסך של 768 ₪ ושכ"ט המומחית בסך כולל של 2,000 ₪.
3. הסכומים יועברו לתובעת תוך 30 יום מקבלת פסק הדין שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום בפועל.

המזכירות תדאג להעברת התיקים החיצוניים בארגז בחזרה לבית המשפט ממנו הגיעו.

המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים בדואר רשמי.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 45 ימים מיום קבלת פסק הדין

ניתן היום, ו' חשוון תשע"ח, 26 אוקטובר 2017, בהעדר הצדדים.

1. בעברית: דאבת השרירים. ↑

2. ראה תשובותיו לשאלות הבהרה בתיק מוצגי התובעת ת/7. ↑

3. תשובה 27 לתשובות ההבהרה ת/10. ↑

4. כל השאלות והתשובות צורפו לראיות התובעת ת/10 עד ת/15. ↑

5. אולם קבעה בהמשך כי לא סבלה מהמחלה קודם התאונה. ↑

6. שאלה 25 עליה ענתה המומחית "לא" וכך הבנתי את תשובתה בעת הדיון. ראה ניתוח בהמשך. ↑

7. שכן מוסכם שלפני התאונה לא סבלה התובעת מן המחלה. מקום בו לא מצאתי מסמכים רפואיים בתיקי המוצגים נסמכתי על הכתוב בחוות הדעת. ↑

8. Knee contusion rt, whiplash נכתב בתעודת חדר המיון. ↑

9. ראה תעודת חדר מיון. ↑

10. במשרה מלאה, עד 1830-1900, ראה חקירתה הנגדית ולהלן. ↑

11. לפי מכתב שצורף לתיק המוצגים ת/20 עולה כי התובעת עבדה במשרה מלאה עד 4/2008 ומאז ועד פיטוריה ב-3/09 עבדה 3/4 משרה, לבקשתה ועקב בעיות רפואיות. עוד נרשם כי פוטרה עקב צמצומים. ↑

12. טענה שיש בידיה מכתב פיטורין נוסף הנוקב בסיבה האמורה. ראה הערה לעיל. ראה גם חוות דעתו של ד"ר גיא אור ממנה עולה כי התובעת דווחה לו על פיטוריה מהחברה "בעקבות קיצוצים". ↑

13. במכתב ת/21 לא כתובה סיבת הפיטורין. ↑

14. בן זוגה סבר בעדותו כי נקבעה לה נכות בשיעור 38% שלא זיכתה אותה בגמלה. ↑

15. מנהל התפעול בשגרירות ארה"ב. ↑

16. 5-9/2005. ↑

17. חילקתי 6,000 ₪ ל-12 חודשים והיוונתי ל-33 שנה, במגבלת הסכום שביקשה התובעת. ↑