עיינתי בבקשתה של המשיבה להוסיף תצהיר, הכולל למעשה מסכת "משופרת" של טענות.

בנסיבות המקרה, מן הראוי להבהיר כי לו הייתי מבקשת לנהוג במשיבה על-פי הדין "היבש", כפי שאכן מכתיבים כללי סדר הדין האזרחי, הרי שהיה עלי לדחות את הבקשה על הסף, שמא אף תוך חיובה של המשיבה בהוצאות הולמות. במלוא הכבוד הראוי, אין כל בסיס למשתמע מטיעוניה של המשיבה, כי הדיון שנקבע בבקשה היה דיון מקדמי בלבד.
נהפוך הוא; הדיון שנקבע בבקשה היה דיון בבקשה לגופו של עניין, אשר נערך לאחר שכבר הוגשו כל כתבי הטענות על-פי דין; ובמסגרתו עמדה למשיבה זכות לבקש חקירות (הגם שעל-פניו, הרי שלכל היותר יכול היה הנאמן עצמו, לו חפץ בכך, לבקש לחקור אותה עצמה). משלא עמד איש מהצדדים על קיום חקירה, הרי שלכאורה לא היתה כל מניעה מליתן החלטתי לאלתר, בלא כל הליכים נוספים; ובוודאי שאין הדבר מקנה למשיבה זכות לערוך "מקצה שיפורים" בכתבי טענותיה, על-ידי הגשת תצהיר חדש ומפורט, מלווה במסמכים רבים; וזאת במועד בה ממילא אני שוקדת כבר על כתיבת ההחלטה הסופית בתיק.

בנסיבות דנן, קשה להמנע מן התהיה, האם התנהלות זו מצד המשיבה, אינה נובעת אלא מתוך העובדה כי היא מודעת היטב לחולשת חלק גדול מן הטענות שהעלתה טרם הדיון; ובעיקר מיני טענות סף וטענות דיוניות, אשר ספק גדול אם הן הולמות את ההלכה הפסוקה, הנוטה לרכז את כל ההתדיינויות אודות מאסת הנכסים של פושט הרגל בבית המשפט של חדלות פרעון; ובעיקר אמורים דברים בהליכים ייחודיים לדיני פשיטת רגל, כגון בקשה לבטלות הענקה.
אם לא די בכך, הרי שהמשיבה עצמה מודה, בהגינותה, כי העברת הזכויות בנכס לטובתה – הן החלק שהועבר בהסתלקות אביה מן הירושה של אמה, והן מה שהועבר אליה מאביה באורח ישיר, היו העברות ללא תמורה, במתנה גמורה ומוחלטת, וזאת בפרק זמן של אך מעט יותר משנתיים טרם תחילת הליך פשיטת הרגל.

נוכח האמור לעיל, והמצב הלא פשוט שמצויה בו המשיבה, ניתן להבין את הדרך בה היא מנסה – במאוחר מאד – להעלות טענות חדשות לגבי החלק היחיד בבקשה ששנוי במחלוקת אמיתית הדורשת הכרעה, והוא השאלה האם במועד ההענקה היה החייב כשר-פרעון בלא הנכס המוענק; עניין, אשר הדין מטיל את נטל ההוכחה – כל-כולו – על כתפי מקבל ההענקה, על כל המשתמע מכך.
לעניין זה, ובלא להכריע באורח נחרץ במחלוקת לגופה, די אם אעיר כי המבחן לעניין זה אינו פורמלי, אלא מהותי, והוא עוקב אחר "קו פרשת המים" של ראשית ההסתבכות הכלכלית של החייב. כך למשל, מקום בו כבר נפתחו הליכים כנגד חברה שלחובותיה היה החייב ערב באורח אישי, ואשר הבשילו מאוחר יותר לפסק-דין אותו לא יכול היה החייב לפרוע, יכול ויחשבו ל"קו פרשת המים" של ההסתבכות הכלכלית. זאת, נוכח העובדה כי כבר בשלב זה, יכול חייב סביר להבין כי קרב המועד בו לא יוכל לפרוע את חובותיו, ואי לכך תקום לו מוטיבציה 'לשריין' נכסים כאלו ואחרים לטובת קרובי משפחתו. אוסיף ואעיר, כי אף מכתבו של החייב, אותו מאזכרת אף המשיבה, נראה כפועל לאותו כיוון עצמו, ומבהיר היטב את היסוסיו של החייב, כמו גם את הבנתו, כי יתכן והמעשים שביצע יחשבו כהברחות נכסים.

סוף דבר; לפי מידת הדין, ראוי היה לדחות את הבקשה המאוחרת להוסיף תצהיר וטיעונים על הסף. אלא שמאידך גיסא, אין אני מתעלמת מן העובדה כי אין עסקינן בסכסוך מסחרי "רגיל", אלא בתביעה שמשמעותה עבור המשיבה, אם תתקבל, הינה קשה ביותר; ובמקום כזה, בו מדובר כמעט ב"דיני נפשות", ספק אם ראוי לדקדק עם המשיבה בעניינים דיוניים, אלא ראוי להילך לקולא ולאפשר לה לקבל את יומה בערכאות.
אי לכך, לפני ולפנים משורת הדין, אני נעתרת לבקשה 8 בכל הנוגע להוספת התצהיר וצרופותיו, ומורה למבקש להגיב לו בתוך 7 ימים, במסגרת הבקשה העיקרית; ולכונס הנכסים הרשמי ליתן תגובתו בתוך 7 ימים לאחר הגשת תגובת בעל התפקיד. אבהיר כבר עתה כי לא תנתן רשות להגשת תגובות נוספות, אלא לאחר קבלת תגובתו של כונס הנכסים הרשמי, תוחזר הבקשה למתן פסק-דין.
זאת ועוד; בנסיבות המקרה, יתכן כי אתחשב בהתנהלותה הדיונית של המשיבה, בעת שאגיע לדון בפסיקת הוצאות הבקשה העיקרית.

אי לכך, ובכפוף לכל האמור בהחלטתי זו, דין בקשה 8 להתקבל. זאת, כאשר הוצאותיה ידונו במסגרת פסיקת ההוצאות בבקשה העיקרית. בשולי הדברים אעיר, כי טוב יעשו הצדדים, אף בשלב זה, אם יגיעו להסכמה, אשר עשויה מעצם טיבה להיות "גמישה" בהרבה מהכרעה משפטית.

ניתנה היום, ה' כסלו תשע"ג, 19 נובמבר 2012, בהעדר הצדדים.