מונחת בפני בקשתו של המנהל המיוחד בהליכי חדלות הפרעון של החייב המנוח מר אוריאל טקס, לבטל שתי הענקות שביצע החייב לטובת בתו, וזאת פחות משלוש שנים טרם תחילת הליכי פשיטת הרגל.
בהענקה האחת, הסתלק מחלקו בעזבונה של רעייתו בכל הנוגע לדירת מגוריהם, וכך הועברו 25% מזכויות הבעלות בדירה לידי בתו;

בהענקה השניה, כחודש אחד מאוחר יותר, העביר לבתו במתנה את זכויותיו שלו בדירה, באורח שהעביר לידה 50% נוספים ולמעשה את מלוא הזכויות באותה דירה.

אי לכך, ולאחר שבת החייב (להלן: המשיבה) פתחה בהליכים אזרחיים למתן צו הצהרתי כי הדירה כולה שייכת לה, הגיש בעל התפקיד בקשה לביטול הענקה, וזאת בהתאם לסעיף 96(ב) לפקודת פשיטת הרגל.

המשיבה מתנגדת לבקשה; תחילה, הטילה את עיקר יהבה על טענות דיוניות; ואילו בהמשך, לאחר שכבר נערך דיון, נשלחו הצדדים לנסות להידבר אולם ההדברות לא עלתה יפה, הגישה במאוחר תצהיר מלא בטענות עובדתיות חדשות.
החלטת ביניים, שניתנה על ידי ביום 9.11.12, קבעה כי התנהלות זו הינה הרחבת חזית הנוגדת את תקנות סדר הדין האזרחי; עם זאת, נוכח המשמעות הקשה ביותר שתהא לקבלת הבקשה כלפי המשיבה, נהגתי בה לקולא והתרתי את הגשת התצהיר, תוך מתן זכות תגובה לנאמן ולכונס הנכסים הרשמי, כמו גם הבהרה כי אתחשב בהתנהלות זו של המשיבה בעת פסיקת הוצאות הבקשה.

הוגשו כל התגובות, ולאחר כי למרבה הצער לא עלה בידי הצדדים להגיע להסכמה ולפשרה, חרף העובדה כי בנסיבות המקרה, היתה אפשרות זו ראויה ושמא אף עדיפה בהרבה על פסק-דין, המסוגל להכיל הרבה פחות "גווני ביניים" מהסכמה בין הצדדים, אין מנוס ממתן החלטתי, בהתאם לכתבי הטענות ולחומר המצוי בתיק; וכך אני עושה.

1. הסוגיה הראשונה שיש לדון בה, עניינה טענות הסף אשר מעלה המשיבה.
   בעניין זה, די להעיר כי אם אכן היה הדין כטענת המבקשת, הרי שסעיף 96 לפקודת פשיטת הרגל, כמו גם ההלכה הפסוקה הענפה הקיימת בעניינו, היו הופכים במידה רבה לאות מתה.

אם ירדתי לסוף דעתה של המבקשת, הרי שהיא עותרת לזכותה לנהל הליך מקביל לצו הצהרתי אודות הבעלות בדירה, בערכאה אזרחית. זאת, בין היתר הן נוכח טענתה כי ההלכה הפסוקה אוסרת בירור שאלות אודות בעלות בנכסים במסגרת בית המשפט של פשיטת רגל; והן בטענה המזכירה את "מירוץ הסמכויות" המתקיים לעיתים בין הערכאה האזרחית לבין בית הדין הרבני בענייני מעמד אישי, קרי: לשיטת המשיבה, קנתה הערכאה האזרחית סמכות העדיפה על זו של בית המשפט של פשיטת רגל. בין השאר נוכח העובדה כי היא פעלה ראשונה והגישה את תביעתה לשם, טרם פנה הנאמן לבית משפט זה בבקשה לפי סעיף 96 לפקודה.

1. טענות אלו לא אוכל לקבל, באשר הן סותרות את הדין ואת שורת ההגיון, שלא לומר מבקשות לייבא לתחום דיני חדלות הפרעון תופעה שהינה בעייתית די צרכה אף ב"כור מחצבתה" ובוודאי שאין צורך להרחיבה לתחומים שטרם ידעוה.
   בעניין זה, המשיבה מנסה להיבנות על פרשנות מרחיבה ביותר בהערת אגב של השופטת פרוקצ'יה בע"א 1516/99 לוי נ' חיג'אזי אשר עסק, לכשעצמו, בפרשיה סבוכה מאד עובדתית שאכן לא התאימה לדיון בפני בית המשפט של חדלות פרעון. זאת, באורח שהיה יוצר סתירה רבתי בין פסק-דין זה לבין החלטות אחרות של בית המשפט העליון.
   די להזכיר את קביעותיו המפורשות של כב' השופט טירקל בר"עא 5540/97 שמחון נ' כונס הנכסים הרשמי, בדבר היקפו הרחב של שיקול הדעת המוקנה לבית המשפט של חדלות פרעון בהחלטה, האם עניין כזה או אחרת הולם דיון בפניו; כמו גם את קביעתו המפורשת של כב' הנשיא גרוניס ברע"א 4627/04 עינב נ' אדלר:
   

"הליכים בנוגע למאסה של נכסי החייב ראוי להם, ככלל, שיתנהלו בבית המשפט של פשיטת הרגל, אפילו אין מדובר בעילה יחודית לפשיטת רגל".

אם כך הוא בעילה שאינה יחודית לפשיטת רגל, הרי בעילה ייחודית מובהקת כגון ביטול הענקה - קל וחומר; ודי בכך, בכדי להבהיר הבהרה היטב כי טיעוני הסף של המשיבה סותרים את ההלכה הפסוקה, תוך נסיון להפוך את היוצרות באמצעות פרשנות מרחיבה של החלטה שניתנה בעניין ספציפי ומיוחד, שאינו דומה כלל ועיקר למקרה שבפני.

1. כך או אחרת, הרי שאין כל מקום לנסיונה של המשיבה ליצור "מבנה דו-שלבי", שמהותו מתן אפשרות להתדיינות כפולה; תחילה בפני בית המשפט האזרחי בעניין תוקף ההענקה לפי הדין הכללי, ורק לאחר מכן, אם בכלל, בפני בית המשפט של פשיטת רגל.

יגעתי ולא מצאתי, הכיצד מתיישב נסיון זה עם הדין, המרכז את כל ההליכים בעניין מאסת נכסי החייב בפני בית המשפט של חדלות פרעון.

זאת ואף זאת; בנסיבות המקרה, הרי ממילא לא עולות כנגד ההענקה טענות מן הדין הכללי, אלא אך ורק טענה פשוטה, הנסמכת על סעיף 96 לפקודת פשיטת הרגל. לשון אחר; אלמלא נקלע החייב לפשיטת רגל, ממילא ספק גדול אם היה אי-מי תוקף את עסקת המתנה דלעיל; הן בחלקה נשוא ההסתלקות של החייב מעזבון רעייתו, והן בחלקה נשוא המתנה הישירה של זכויות החייב בדירה לבתו.

אי לכך, ספק גדול אם יש טעם להתדיינות כפולה, מלבד מה שנראה כמו דבק בו אבק-ריחו של נסיון למשוך זמן, ולהתיש את בעל התפקיד בהליך משפטי ארוך, וזאת בלא טעם ממשי.
אי לכך, דין טענות הסף להדחות, ואין לי אלא לחזור בעניין זה על מה שכבר הזדמן לי להעיר בעבר, בפש"ר 2629/86, בש"א 11430.03 מפרקי חברת אברהם גינדי נ' ארבל, בעניין הדרך המהירה מדי בה מנסים צדדים לטעון לאי-התאמה של עניינם להידון בדרך של "בקשה למתן הוראות", כדלקמן:

"נסיון החיים מלמד, כי לא פעם משתמשים צדדים המבקשים לסרבל את הדיון או להערים מכשולים דיוניים על דרכו של הצד השני בטענת ה"אי התאמה" כדבר מובן מאליו, או כ"טענת מדף" אשר ניתן להעלותה בכל עת מצוא; זאת, מתוך רצון להאריך את ההליכים ולהקשות את דרכו של הצד השני אל הסעד המבוקש. התנהגות זו, דבר בה אף אבק ריחו של חוסר תום-לב, והיא חמורה במיוחד כאשר היא מיועדת להכשיל בעל תפקיד מלנהל הליכים משפטיים יעילים בכדי לברר את מצבת נכסי הגוף חדל הפרעון. לא פעם, עשויה דרך התנהלות זו, אם לא תדחה לאלתר ובשתי ידיים, להכשיל את בעל התפקיד מלנקוט בהליך המבוקש. זאת, על-ידי אילוצו לנקוט הליכים ממושכים ובלתי כדאיים כלכלית טרם תוכרע המחלוקת לגופה... עם דרך התנהלות זו אין להשלים, ועל בית המשפט הממונה על פעילותם התקינה של הליכי חדלות פרעון ובעלי תפקידים הממונים עליהם מטעמו, להביע את מורת רוחו מהתנהגות אשר כזו – זאת בין היתר על-ידי הטלת הוצאות על מתדיינים המעלים את טענת אי ההתאמה כלאחר יד, בלא הצדקה".

דברים אלו, דומה כאילו נאמרו לענייננו, ואף מכח קל וחומר, מקום בו עסקינן בבקשה לביטול הענקה לפי סעיף 96, עניין המצוי במומחיותו וסמכותו היחודית של בית המשפט של פשיטת רגל.

1. זאת ואף זאת; עניין לנו בנסיבות המקרה במערכת עובדתית-משפטית, שרוב חלקיה פשוטים, ברורים ואינם נתונים במחלוקת ממשית. אין ולא יכול להיות ספק, כי ההענקה הכפולה הנטענת שביצע החייב לטובת ביתו:

א. נעשתה בלא תמורה, ולא בכדי אף המשיבה מגדירה אותה כעסקת מתנה.

ב. נעשתה במובהק בתוך פרק הזמן לגביו חל סעיף 96(ב) לפקודת פשיטת הרגל.
חלקה הראשון של ההענקה, ההסתלקות של החייב מזכויותיו בעזבון רעייתו המנוחה, נעשתה ביום ה-25.6.07; ואילו חלקה השני, שהוא ההעברה הישירה של הזכויות לבתו, נעשה ביום ה-15.7.07.
צו הכינוס, כנגד החייב ניתן ביום 17.11.10, מעט יותר משלוש שנים לאחר מכן. זאת, כאשר על-פי דין, אין לשכוח כי ראשיתה של פשיטת רגל הינה מוקדמת אף יותר, ומחושבת בהתאם למועד הגשת הבקשה אשר הבשילה בסופו של יום לאותו צו כינוס.

1. המחלוקת המהותית היחידה, עניינה בשאלה אחת: האם עלה בידי המשיבה להוכיח, כי בעת ביצוע ההענקה היה החייב כשר פרעון, אף אם יגרע הנכס המוענק ממצבת נכסיו. נוכח חשיבות הדבר אחזור ואדגיש: נטל ההוכחה בעניין זה, בהתאם למאזן ההסתברות האזרחי, מוטל על-פי דין כל-כולו על המשיבה, היא מקבלת ההענקה; ובוודאי שלא על הנאמן.
   אם לא די בכך, הרי שאם לבחון את הדברים בהתאם לקני המידה שנדונו לעניין נטלי ראיה בהענקות, במסגרת פסק הדין המפורט בפש"ר 1013/98 בשא 64204/99 בלייר נ' ליניבקר, הרי שהמקרה שבפנינו קרוב הרבה יותר אל "הרף העליון" שם הופכת חזקת חדלות הפרעון הניתנת לסתירה של סעיף 96(ב) לחזקת חדלות הפרעון החלוטה של סעיף 96(א), מאשר ל"רף התחתון" של עשר השנים, שמעבר לא לא תתכן עוד בקשה לביטול ההענקה שנעשתה. במצב דברים כזה, הרי שנטל הראיה שמוטל על מקבל ההענקה, להוכיח כי המעניק היה קשר פרעון, זמן קצר טרם הרף הגובל בסעיף 96(א), הינו כבד למדי. זאת, כמובן, בכפוף גם לממצאים בשאלה רבת-משמעות נוספת אשר יש לבררה במחלוקות כאלו: היכן מצוי "קו פרשת המים" של קריסת החייב: הן במובן האובייקטיבי, של ההסתבכות בפרשיה שהפכה את החייב לחדל פרעון, והן במובן הסובייקטיבי, של הולדת חשש מהותי מחדלות פרעון בליבו של החייב, ועימו גם האינטרס לנסות ולמלט נכסים לקרובי משפחה, בכדי להרחיקם מהישג יד הנושים ויבטיח את השארותם – אם לא בידיו, אזי בידי הקרובים לו.
   
2. נקודה נוספת, שיש לדון בה בקצרה, נוגעת לטענות המבקשת בדבר תחולת אחד החריגים נשוא סעיף 96(ג) לפקודת פשיטת הרגל. אין אני יכולה לקבל פרשנות כה מרחיבה של חריג מצומצם יחסית, אשר עוסק בנכסים שהגיעו לחייב מאשתו, לרגל נישואיו.
   חריג זה אינו מתקיים כלל ועיקר בעניננו. זאת, בלא צורך להכביר מילים על העובדה, כי חריג זה נובע במקורו מהוראות ארכאיות בדין הבריטי, שעניינם תקופה בה היו נכסי האישה עוברים כולם ובאורח אוטומטי לרשות הבעל עם הנישואין, ואי לכך יש אף יש מקום להקנות לו פרשנות מצמצמת. אלא, שאף פרשנות מצמצמת פחות, אינה יכולה לכלול בחריג נכס, שאינו אלא חלק מדירת מגורים שממילא היתה משותפת, ואשר הגיע לבעלות החייב לא בזכות נישואיו, אלא – למרבה הצער – ב"זכות" פטירתה של אשתו. לפרשנות זו, במלוא הכבוד הראוי, אין ידיים ורגליים בדין, והיא מרחיבה את החריג לתחום זר לו לגמרי, ועשויה להפוך ירושות ל'חסינות' מפני הנושים בפשיטת רגל, וזאת בלא כל הצדקה מהותית. אי לכך, דין טענה זו של המשיבה להדחות.
   
3. משהגענו לכאן, עלינו לעבור ולדון בסוגיה המרכזית שהיא-היא ליבת המחלוקת בין הצדדים: האם היה החייב, במועד ההענקות, כשר-פרעון, או שמא עבר זה מכבר את "קו פרשת המים של הקריסה". כאן, הלכה למעשה, מתרכזות טענותיה של החייבת לגופו של עניין, הגם שאלו הוגשו ברובן במאוחר, בעת שהתרתי לה, לפנים משורת הדין, להוסיף את התצהיר מטעמה לאחר הדיון.

נוכח חשיבות הדברים, אחזור ואעיר כי אין לי אלא לתמוה על דרך התנהלות דיונית זו, בה משיבה לבקשה משנה טעמה אך במאוחר, שמא לאחר שהחלה חושדת "להיכן נושבת הרוח", ומגישה תצהיר עמוס בעובדות חדשות ומפורטות. התנהלות זו עמדה, מטבע הדברים, בניגוד משווע למצוות תקנות סדר הדין האזרחי; זאת, תוך נסיון להבנות מטענה שלאו-טענה היא, כאילו ממילא טרם נערך דיון 'לגופו של עניין', וזאת אך ורק נוכח העובדה כי הצעתי לצדדים לנסות ולהדבר – הדברות, אשר בסופו של דבר לא עלתה יפה.
החלטתי מיום 19.11.12, דחתה את טענותיה של המבקשת בדבר זכאותה להגיש תצהיר נוסף, וזאת תוך עמידה על כך, כי מדובר בנסיון לא ראוי ל"מקצה שיפורים עובדתי". אלא שחרף האמור לעיל, כפי שהוסבר בראשית החלטתי זו, בחרתי להילך לקולא ולהתייחס לטענות החדשות לגופן.

1. במסגרת תצהירה, מודה המשיבה אמנם כי לחברה של אביה המנוח, אשר לחובותיה ערב אישית, היו במועד ההענקה חובות, אולם לטענתה עסקינן בחובות שנפרעו; וממילא, לא ניתן להתייחס אליהם כחובותיו האישיים של החייב. זאת ועוד; המשיבה מנסה להבנות ממסמכים אשר לשיטתה "מצאה" במאוחר, והמעידים על כך כי לחברה החייבת ניתנו אשראים נוספים, מה שמלמד לשיטתה על העובדה כי לא היתה במועד הקובע חדלת פרעון; כמון כן, היא מצרפת מסמכים המעידים לכאורה על הלוואות שהעניק אביה, אף לאחר מועד ההענקה, לצדדי ג', המלמדים לשיטתה על היותו בעל אמצעים באותה תקופה.
   
2. אדון בדברים כסדרם.
   השאלה המשפטית המרכזית שיש להכריעה נוגעת, בעיקרה, לשאלת היחסים בין נושה, חברה חייבת ובעל שליטה הערב לחובותיה באורח אישי; ובעיקרה שאלה, שהיא פרי איזון אינטרסים נוגדים: האם ומאימתי ניתן לראות בחובות החברה, באורח מהותי, גם כחובות של החייב – חובות, על בסיסם ניתן בין היתר לנקוט נגדו הליכי פשיטת רגל, על כל המשתמע מכך.
   בית המשפט העליון התייחס והכריע בעניין זה, בפסק דינו של כב' השופט רובינשטיין בע"א 2975/09 בנק לאומי נ' דראל. בהחלטה זו, הפך בית המשפט העליון את החלטתו של בית משפט זה; ובעוד שבהחלטתי דאז, ראיתי בערב כמי שאינו חב אישית עד למועד בו הוא עצמו נתבע על-ידי הנושה מכח ערבותו, ביכר בית המשפט העליון פרשנות אחרת, המאפשרת לראות בחובות החברה, מראש, ככאלו מכוחם ניתן לנקוט גם כנגד החייב הליכי פשיטת רגל, תוך סירוב להתייחס אליו, אף טרם ניתן פסק-דין, כפרט סולבנטי שיכול לעשות ברכושו כראות עיניו:
   

"בדין טענו הבנק וכונס הנכסים הרשמי כי סעיף 2 אינו מבחין בין ערב לחייב, והעיקר הוא קיומו של חיוב ושייעשה בחייב "מעשה פשיטת רגל". עם זאת ומבלי לטעת מסמרות, יתכן כי דווקא העדר הבחנה בסעיף בין השניים ושימוש במינוח "חייב" בלבד מעיד כי יש מקום לשוני יישומי - כעניין של דרגה - בין ערב לחייב, וכי ההתייחסות אל כל אחד מהשניים כאשר בקשר  לירידה לנכסיו האישיים, צריכה להיות, במקרים "רגילים" של ערבות, שונה במידה מסוימת, כמו גם התנאים המקדימים לצורך פתיחה בהליך מסוג זה (לדיון בהבחנה בין חייב ראשי לחייב משני באופן כללי ראו ד"ר רוי בר קהן ערבות (תשס"ו) 57-39) (להלן בר קהן). הדבר עשוי להיות נתון לשיקול דעת. בסיטואציה שלפנינו, אין צורך להידרש לשאלה, כיון שמדובר בזהות כמעט מלאה בין החייב לערב, שכן המשיב חתם על ערבות אישית בלתי מוגבלת לחברה משפחתית בבעלותו, הוא היה צד למשא ומתן מול הבנק בשם החברה, ונהיר היה לו כשמש, בשלב המשא והמתן, כי הוא עצמו עתיד להיות חייב בחובותיה"

10. דברים אלו, שנאמרו במקורם לעניין פתיחת הליכי פשיטת רגל, יפים בשינויים המחוייבים, ושמא אף מכוח קל וחומר, לשקלול חובות של חברה בבעלות החייב, שהוא ערב לה באורח אישי בערבות בלתי מוגבלת בסכום, בעת בחינה האם היה החייב כשר פרעון במועד ביצוע הענקה לפי סעיף 96(ב).
למעשה, משמעות דבריו של בית המשפט העליון הינה, כי באורח מהותי, חובות חברה לה ערב פלוני באורח אישי נחשבים כחובותיו שלו, בוודאי בכל הנוגע לאפשרות המסתברת מאד, כי מקום בו החברה כבר נתונה בקשיים, ימצא את עצמו בעל השליטה חב אישית בחובותיה; ואף אם בעבר, הבעתי בהחלטה מסויימת דעה "ליברלית" יותר כלפי חייבים במצבים מסויימים, הרי שאך ברור הוא כי קביעתו של בית המשפט העליון היא המחייבת, ולפיה חייבת אני לפסוק.
בענייננו, הביא המנהל המיוחד דפי חשבון אשר העידו העד-היטב, כי חובה של החברה באותו מועד, עמד על כ-900,000 ₪ לכל הפחות; חשבונה של החברה הוגבל, ושיקים שלה הוחזרו- מצב דברים המעיד העד היטב על סחרור כלכלי וקריסה מתקרבת, ובוודאי מתיישבים יותר עם פרשנות זו, מאשר עם טענת המשיבה כי החיובים שולמו כסדרם.

11. אכן, בהמשך השתלשלות המאורעות, ניסה החייב להתמודד עם המשבר באמצעים שונים, כגון מחזור חלק מהחוב להלוואה חדשה, הכנסת שותפים נוספים וקבלת אשראים חדשים מבנקים אחרים; זאת, כך נראה, לחברה אחרת בשם דומה אשר נפתחה בשלב מאוחר זה של "דמדומי הקריסה" של החברה המקורית.
במלוא הכבוד הראוי, הרי שדווקא טענות אלו שמעלה המשיבה בתצהירה המאוחר, מחזקות את טענות הנאמן ולאו דווקא מקעקעות אותן; ויוצא כי העובדות הנוספות, בחלקן, עומדות למשיבה עצמה לרועץ, גם ובעיקר אם יתקבלו ככתבן וכלשונן.
על-פניו, עולה באורח ברור כי אותם צעדים לא שגרתיים, שכל-כולם נראים כדרך להתמודד עם משבר, ולא כצעדים שמבצעת חברה שמצבה איתן, נכשלו; והן החייב והן שותפיו נקלעו בסופו של דבר להליכי חדלות פרעון. בעניין זה, יש לזכור, כי אין מדובר על מאורעות שארעו שנים ארוכות טרם צו הכינוס, בהן ידעה החברה עליות ומורדות, אלא במה שארע סמוך יותר לקריסה, ואשר נראה כ"קו רציף" של הדרדרות כלכלית. זאת, כאשר דווקא הנסיון לפתוח חברה חדשה, עם שותפים שאף הם כשלו, מחזור ההלוואות והנסיון לגייס אשראים נוספים מבנקים אחרים, אך מעצימים את התמונה העובדתית העגומה.

12. מושכלות אלו, ביחד עם העובדה אותה לא עלה בידי המשיבה לערער (וספק אם ניסתה או היה ביכולתה כלל ועיקר לערער), כי בתקופת ההענקות עצמן כבר הוגבל חשבון חברה לה היה אביה ערב אישית, אינן מותירות מקום לספק: עניין לנו, בפרשה נמשכת של קריסה והסתבכות כלכלית של החברה, ויוצא כי ההענקות נעשו בעיצומה של פרשיה זו, כאשר נסיונות החייב, לאחר מכן, להחלץ מן המיצר, עלו בתוהו; לא בכדי מצביע הנאמן על דפי חשבון, המעיד כי גם לאחר הפקדות הכספים להן טוענת המשיבה, נותר חשבון החברה ביתרת חובה של מאות אלפי שקלים.

אי לכך, ובהתאם להלכת דראל שהובאה לעיל, הרי שבאורח מהותי ניתן לראות בחייב עצמו כמי שהסתבך כלכלית בחובות שאותם לא הצליח ולא יכול היה לפרוע, עוד טרם למועד ההענקה; ובוודאי שאין המשיבה יוצאת ידי חובתה ואינה מצליחה להרים את נטל ההוכחה שחל עליה, באמצעות צעדים כמחזור חלק מהחוב בדרך הלוואה או הכנסת שותפים שכשלו אף הם; נהפוך הוא.

13. לא מן המותר לציין אף את מכתבו המאוחר של החייב, שבמסגרתו הוא מבקש לבטל את ההענקה שנעשתה, תוך שהוא מודה בלשון מפורשת, כי צעד זה עשוי להתפרש כ"הברחת נכסים" כלפי נושים אחרים שהוא מחוייב כלפיהם באופן אישי.
את זאת, כתב החייב עצמו, תוך שהוא מותח ביקורת על התנהלותה של בתו, אשר מסרבת להעביר אליו מסמכים, וזאת בכדי "לזרז את הליך העברת הדירה על שמה", בניגוד מוחלט לרצונו.
אכן, אין בית משפט זה נדרש להעמיק ולדון בענייני מעמד אישי, ואף איני נדרשת לבטל את ההענקה מכוח עילות של דיני ירושה או עילות נשוא חוק המתנה עצמו. אי לכך, אין אני נדרשת להביע דעה, מה היה הדין מקום בו היה האב המנוח מבקש לבטל את ההענקה בעודו סולבנטי, או מקום בו חששותיו מחדלות פרעון היו מתבדים בסופו של יום. לעניננו, די בכך כי האב עצמו מגלה דעתו, כי ההענקה שביצע עשויה אף עשויה, נוכח המצב ונוכח קיומם של נושים כלפיהם הוא חב באורח אישי, להחשב כהברחת נכסים מובהקת.

הפכתי והפכתי בטענות המשיבה, ולא ירדתי לסוף דעתה, הכיצד ניתן לפרש את הדברים באורח הפוך בתכלית ממהותם הפשוטה והברורה, ולהסיק מכאן ראיה כי "לא כך נוהג אדם המבריח את נכסיו". נהפוך הוא; כך נוהג אדם, אשר יתכן אף יתכן כי ביסודו היה אדם הגון שעסקיו לא צלחו, ואשר הבין – גם אם במאוחר – את המהות של מה שביצע, או שמא (ואיני קובעת מסמרות בדבריו), מה ש"עודדה" אותו בתו לעשות, כפי שכנראה משתמע ממכתבו המאוחר. כך או כך, את הדברים יש לפרש כפשוטם: החייב עצמו, בערוב ימיו, הבין והודה, כי המהלך לו נגרר בעניין הדירה הינו למעשה הברחת נכסים, וזאת משום שהוא מקפח נושים שהוא חב כלפיהם אישית. אי לכך, ביקש החייב עצמו לבטל את המהלך; ממש כפי שעותר בעל התפקיד כעת.

14. סוף דבר:
עניין לנו בשתי העברות, אחת בדמות ויתור על זכות אובליגטורית של החייב בעזבון אשתו, והאחרת בדמות הענקה ישירה בעין של זכויות החייב בדירה, שתיהן גם יחד חברו כדי להוציא את הדירה כליל ממצבת נכסיו של המנוח, ולהעבירה למשיבה, בתו. זאת, פחות משלוש שנים טרם ראשיתה של פשיטת הרגל.
בנסיבות המקרה, אין מחלוקת ממשית על מרבית התשתית העובדתית, ובעיקר על מועדי ההעברות, והעובדה כי נעשו בלא תמורה. בנסיבות אלו, אין מדובר בנכס שהגיע לחייב לאחר נישואיו בזכות אשתו, אלא (לגבי ההעברה הראשונה) בנכס שהגיע לחייב לאחר פטירת רעייתו, בזכות ירושה על-פי דין. נוכח זאת, הרי שההגנה היחידה שנותרה למשיבה, היא נסיון להוכיח כי החייב היה באותה עת כשר פרעון; טענה, שנטל הוכחתה מוטל במלואו על המשיבה; ונוכח מיקומה של ההענקה על "ציר הזמן", הרי שהנטל בנסיבות המקרה אינו מן הקלים.
לצערי, לא עלה בידי המשיבה להרים את הנטל, וזאת חרף התצהיר הנוסף שהגישה. הלכה למעשה, כמה מן העובדות שנטענו בתצהיר אך תרמו יותר לביסוס בקשתו של בעל התפקיד.

בנסיבות המקרה, הוכח ולא נסתר, כי החברה הפרטית, לחובותיה ערב החייב כלפי בנק הפועלים בלא הגבלה בסכום, היתה נתונה כבר באותו מועד בקשיים משמעותיים, חובותיה היו גבוהים, חשבונה הוגבל ושיקים שלה החלו חוזרים. העובדה, כי לאחר מעשה ניסה החייב לפעול למחזור חלק מהחובות להלוואה חדשה, הכניס שותפים נוספים (אשר בסופו של דבר הגיעו גם הם להליכי פשיטת רגל), הקים חברה חדשה בשם דומה וקיבל עבורה אשראים מבנק אחר, מתיישבים יותר עם גרסת הנאמן, המתארת "פרשת קריסה" אחת, שהובילה במישרין אל חדלות פרעונו של החייב.
נוכח הלכת דוראל שתוארה לעיל, הרי אפשרי ובמקרים כמקרה בפני אף חובה להתייחס לחובות החברה כחובות שהם באורח מהותי חובות החייב, למצער בהסתברות גבוהה שדי בה בכדי לפרש מעשים של החייב לאורה של פקודת פשיטת הרגל, כאשר הדין מחשיב, בדיעבד, אותו עצמו כמי ששקוע בחובות, גם אם טרם נתבע באורח פורמלי בגין ערבותו.

15. אי לכך, התקיימו כל היסודות הדרושים לביטול הענקה לפי סעיף 96(ב). אם לא די בכל אלו, הרי שהחייב עצמו הביע את דעתו המפורשת, מאוחר יותר, כי הצעד שביצע עשוי להחשב כהענקה המקפחת את נושיו באורח אישי, וככל הנראה אף מתח במשתמע ביקורת על התנהלותה של בתו בעניין זה, לרבות בדבר הדרך בה "הזדרזה" לנסות ולקבוע עובדות בשטח, באמצעות הבקשה לפסק-דין הצהרתי.
נוכח כל האמור לעיל, הרי שלצערי אין מנוס מקבלת הבקשה, חרף המשמעות הקשה של תוצאה זו כלפי המשיבה, וכך אני פוסקת. בנסיבות המקרה, נוכח התנהלותה הדיונית הבעייתית של המשיבה, לרבות ריבוי טענות דיוניות מתחכמות שלא היה להן מקום, כמו גם ובעיקר הוספת התצהיר המאוחר בניגוד לסדרי הדין, הרי שחרף כל הצער שבדבר, אין מנוס אף מחיובה בהוצאות בסך הולם אשר ישקף את מורת הרוח והטרחה שנגרמו לצדדים כמו גם בזבוז שמנו של בית המשפט, בהתנהלות כזו.

אי לכך, תשא המשיבה בהוצאות המבקש ובשכר-טרחת עורך דין בסך 50,000 ₪, אשר ישאו הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום בפועל, וישולמו תוך 30 יום. להסרת ספק אעיר, כי אך נוכח העובדה כי עניין לנו במשיבה שהיא אדם פרטי ולא תאגיד, אין אני מחייבת אותה בהוצאות גבוהות בהרבה, כפי שיתכן והיה ראוי והולם בנסיבות המקרה.

ניתנה היום, כ"ה אדר תשע"ג, 07 מרץ 2013, בהעדר הצדדים.