רקע כללי

בפניי תביעה לנזקי גוף שנגרמו על פי הנטען לתובע יליד 25/6/1968, נשוי ואב לחמישה, אשר נפגע בהיותו נהג האופנוע המבוטח אצל הנתבעת, בתאונת דרכים מיום 30/8/2009 (להלן: "התאונה").

התביעה הוגשה על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה 1975 (להלן: " חוק הפיצויים"). הנתבעת אינה חולקת על חבותה לפצות את התובע על פי החוק והמחלוקת הינה בשאלת גובה הנזק בלבד.

טיב הפגיעה ושיעור הנכות

1. ממקום התאונה פונה התובע באמצעות אמבולנס לבית החולים בלינסון שם אובחן התובע כסובל מחבלות והגבלת תנועה בברכיים ובעמוד שדרה מתני וגבי. התובע שוחרר לביתו ואולם כבר למחרת שב לבית החולים בשל בעיית נפיחות והגבלת תנועה בברך שמאל מלווה בכאבים, חוסר יישור הברך והגבלה בתנועות. כשלושה שבועות לאחר התאונה, במסגרת בדיקות הדמיה אשר כללו בדיקת מיפוי עצמות ובדיקת C.T, הודגם נזק גרמי (שבר של המשטח הטיביאלי הפנימי והחיצוני) וכן נזק לרקמות (קרע של הרצועה הצולבת הפנימית ושל המיניסקוס) בברך שמאל.
2. רגלו של התובע הושמה בגבס למשך חדוש ימים ולאחר מכן עבר סדרת טיפולי פיזיוטרפיה לשיפור טווח התנועה והיציבה ויכולת הברך לשאת משקל. הוצע לתובע לעבור ניתח לשחזור הרצועה אולם התבוע סירב (חקירתו בעמ' 22-23 לפרוטוקול וחוו"ד המומחה).
3. לבדיקת התובע מונה מומחה רפואי בתחום האורטופדי, דר' בלומברג, אשר קבע בחוות דעתו מיום 14/7/2014 כי לתובע נותרה נכות צמיתה בשיעור 20% בגין החבלה בברך שמאל, המורכבת מהנכויות כדלקמן:
   1. 10% בגין אי יציבות קדמית אחורית ברך שמאל.
   2. 10% נזק למיניסקוס בצורה קלה בברך שמאל.
   3. 10% בגין ארטריטיס עם השפעה קלה על כושר הפעולה והתנועות בברך שמאל.
4. חרף העובדה כי חישוב הנכות המשוקללת מביא לשיעור 27%, העמיד המומחה בחוות דעתו את הנכות הרפואית על 20% בצויינו כי "קיימת חפיפה מסויימת" בין מרכיביה של הנכות (ראה עמ' 6 לחוות הדעת). לאחר ישיבת ההוכחות ביקש התובע להפנות בעניין זה שאלת הבהרה למומחה, על מנת להבהיר האם אכן מדובר בחפיפה או שמא בטעות קולמוס. בהחלטתי מיום 10/10/2016 נעתרתי לבקשה שכן סברתי כי למען הסר ספק, ההבהרה אכן נדרשת ונחוצה.
5. במכתבו של המומחה מיום 13/11/2016 לשאלות ההבהרה, סיפק המומחה את ההסבר באומרו: " ההסבר לכך שנתתי 20% ולא 27% נוקבע מכך שקיימת חפיפה מסוימת ביניהן, כפי שציינתי בחוות דעתי. לאור חפיפה זו סברתי כי סך הנכות שיש להעניק לברכו זו, כמכלול, עומד על 20%".
6. באשר לתקופת אי הכושר וההחלמה, קבע המומחה אי כושר מלא (100% נכות זמנית) למשך ארבעה חודשים לאחר התאונה הנדונה, קרי עד סוף שנת 2009, והחל מ- 1/1/10 – 20% נכות צמיתה.
7. אף לא מי מהצדדים זימן את דר' בלומברג לחקירה על חוות דעתו ביחס לנכות הרפואית ושיעורה, אותה ייחס המומחה במלואה לתאונה, ולפיכך הריני מאמצת את קביעות המומחה, כפי שפורטו בחוות הדעת ובתשובות ההבהרה, הן באשר לגובה הנכות והן בנוגע לקשר הסיבתי בינה לבין התאונה.

קביעת המוסד לביטוח לאומי במסגרת ענף נכות כללית

1. אין מחלוקת כי התובע עבר אוטם בשריר הלב בשנת 2005 וכי בשל כך, בין היתר, הוכר כנכה במסגרת ענף נכות כללית במוסד לביטוח לאומי (להלן: " המל"ל") עוד עובר לתאונה, החל משנת 2006, ומאז ועד היום מתקיים מגמלת נכות כללית.
2. בפתח ישיבת ההוכחות, הגיעו הצדדים להסכמה דיונית לפיה קביעות המל"ל במסגרת ענף נכות כללית, בקשר לנכויות שאינן קשורות לתאונה, יחייבו את הצדדים גם בתובענה זו. ראה עמ' 14 לפרוטוקול. במאמר מוסגר אציין כי הסכמה זו הושגה בהמלצתי וזאת בשים לב לעובדה כי התובע לא עתר בבקשה עצמאית למינוי מומחים רפואיים לקביעת שיעור הנכות שאינה קשורה לתאונה לצורך חילוץ חלק יחסי מתוך גמלת הנכות הכללית, וזאת על רקע הדברים שנקבעו בההלכה בעניין רע"א 9388/12 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' אינה ליוונוב מיום 28/5/2013 (פורסם בנבו) ובהצטרף להמלצתו של כב' השופט עמית בסייפא לפסק הדין, אותם הותיר בצריך עיון בעמ' 12 לפסק הדין:

"..ודוק: ברי כי מקום בו התאונה מחמירה מצב קודם של הנפגע, מומחה בית המשפט הוא הקובע את שיעור הנכות הרפואית שיש ליחס לתאונה לעומת המצב הקודם, כפי שנקבע במקרה שבפנינו בתחום הנפשי. אולם לגבי כל שאר הנכויות, שאין חולק כי לא נגרמו בעקבות התאונה, כאשר ממילא שיעור הנכות הכוללת שנקבעה על ידי המל"ל ידועה, מינוי מומחה או מומחים נוספים אך ורק כדי לקבוע את הנכות הכוללת, עלול להביא לסרבול ולייקור ההליך המשפטי. לכן, אני סבור כי מקום בו הנכות הכוללת שנקבעה במל"ל ידועה, אין טעם במינוי מומחים על ידי בית המשפט, למעט באותם מקרים בהם לא ניתן לחלץ מקביעות המל"ל את שיעורי הנכות..."(הדגשה שלי-א.ב)

1. במצב דברים זה, לנכות הרפואית שנקבעה לתובע במסגרת המל"ל ענף נכות כללית, רלוונטיות הן בכל הנוגע למצבו התפקודי של התובע עובר לתאונה והן בכל הקשור לחילוץ החלק היחסי אותו יש לנכות מגמלת הנכות הכללית המשתלמת לתובע בקשר סיבתי לתאונה דנן. שני הנושאים גם יחד, ידונו ויבוארו להלן;
2. כאמור לעיל, אין חולק כי הנכויות שהוכרו לתובע בגין מצבו הרפואי עובר לתאונה ושאינן קשורות אליה, הינן בהתאם לפרוטוקול הוועדה הרפואית של המל"ל מיום 29.11.12 (הפרוטוקול העדכני ביותר והאחרון כפי שעולה מתיק המל"ל נכות כללית אשר התקבל באמצעות תע"צ מהמל"ל) הכולל בחובו הן את הנכות בגין ברך שמאל שהינה תוצאת התאונה, בשיעור 20% הזהה לגובה הנכות שקבע המומחה מטעם בית המשפט.
3. להלן פירוט הנכות הרפואית הכוללת כפי שנקבעה לתובע במל"ל מחלקת נכות כללית כדלקמן:
   1. 10% נפשי.
   2. 40% מחלת לב.
   3. 45% ליקוי שמיעה.
   4. 10% טינטון.
   5. 20% ברך שמאל- נכות זו התווספה בגין התאונה הנדונה.
   6. 10% ברך ימין.

סה"כ נכות רפואית משוקללת, כולל הנכות בגין הברך מהתאונה: 81%

סה"כ נכות רפואית משוקללת ללא הנכות בגין הברך: 76%.

תפקודו של התובע עובר לתאונה על רקע מצב רפואי קודם

1. מתיק המל"ל המלא מענף נכות כללית אשר הוגש באמצעות תע"צ מטעם הנתבעת, עולה תמונה בלתי מבוטלת בחומרתה ביחס למצבו הרפואי והבריאותי המורכב של התובע, ואשר מוזכר אך בחטף, ובאופן חלקי בלבד, בסעיף 21 לתצהיר עדותו הראשית. להלן ריכוז תמונת המצב כעולה מתיק המל"ל:
   1. בהיותו בן 37 ב- 25/6/05, עבר התובע אוטם בשריר הלב ובסמוך למועד זה הגיש לראשונה תביעה למל"ל נכות כללית עוד ב- 22/8/05. במסגרת זו הלין התובע כי מלבד הבעיה הקרדיולוגית, סובל מדיכאון נפשי קשה ומטופל בתרופות. בתקופה זו הסמוכה להתקף הלב הוכר התובע כמי שסובל מדיכאון מג'ורי קשה בגין תגובה חרדתית דיכאונית למחלת הלב ואולם בהמשך, כעולה מפרוטוקולי הועדות הרפואיות, חל שיפור במצבו הנפשי והנכות הצמיתה בתחום הנפשי התקבעה על 10%. באשר למחלת הלב נקבעה נכותו הצמיתה בשיעור 40%.
   2. ב- 7/07 הוספה נכות בשיעור 10% נזק למיניסקוס ברך ימין עם הגבלה בהליכה ממושכת.
   3. ב- 8/07 התווספה נכות בגין ליקוי שמיעה וטנטון, אשר בעקבות החמרה שחלה בהמשך הועמדה על 45% ליקוי שמיעה ו- 10% טנטון כנכות צמיתה.
   4. ב- 12/09 חידש התובע התביעה במל"ל בעקבות התאונה דנן ובתום תקופת הנכות הזמנית, הוספה נכות בגין הפגיעה בברך שמאל אשר הועמדה בשיעור 20% לצמיתות.
   5. בשנת 2012 אושפז התובע בשל חשד לאירוע מוחי אשר נשלל ובעטיו לא נקבעה כל נכות בתחום הנוירולוגי (ראה עמ' 16 לפרוטוקול וכן דו"ח ועדה אחרונה מסכמת מ- 29/11/12 מתיק המל"ל).
2. לסיכום, במהלך כל השנים שמאז האירוע הלבבי בשנת 2005 ועד שנת 2012, שב התובע וחידש לפרקים תביעותיו במל"ל באופן שנוספו לו מעת לעת נכויות רפואיות נוספות, לרבות הנכות בגין התאונה הנדונה, עד שהנכות הרפואית הכוללת התקבעה על 81%. ואולם, מבחינת כושר השתכרות נקבעה נכותו של התובע בשיעור 65% אובדן כושר השתכרות וזאת כאמור עוד קודם לתאונה.
3. בחקירתו טען התובע כי עד שנת 2005 עבד כמחלק גז על משאית והיה בעל רישיון להובלת חמ"ס (חומרים מסוכנים) וגרס כי לפני כן עבד כנהג משאית (עמ' 19 לפרוטוקול). בהמשך חקירתו אישר כי מאז האירוע הלבבי בשנת 2005 ועד היום אינו עובד לפרנסתו וכי לא שב לעבודה כלשהי ומתקיים כל השנים מקצבת נכות כללית. נכון לשנת 2015 מסתכמת קצבה זו בסך של כ- 3,500 ש"ח לחודש ללא תוספת קצבת שר"מ (שירותים מיוחדים), כעולה מפירוט הגמלאות בתיק המל"ל נכות כללית שצירפה הנתבעת למוצגיה. בנוסף, במהלך השנים הראשונות לאחר האירוע הלבבי קיבל התובע כספי פיצויים מחברת מגדל במסגרתה בוטח התובע בביטוח פרטי שכלל אובדן כושר עבודה ומחלות קשות (עמ' 22 לפרוטוקול).
4. עוד העלתה חקירתו כי נכון להיום נוטל התובע כדורים רבים על בסיס קבוע על רקע מצבו הרפואי שכולו קשור לתיאור שפורט לעיל ואשר קדם לתאונה. ראה דבריו בעמ' 17 לפרוטוקול:

"ש. איזה כדורים אתה לוקח?

ת. אני לוקח פלביקס לדילול דם, אני לוקח דביטון (לאי ספיקת לב), אני לוקח אומפרדקס (זה גסטרו כנגד צרבות) אזיטרול שהוא לא בסל הבריאות, לשומנים בדם, לפיטור בלילה (לשומנים), אני לוקח קלונקס כדור אחד ביום (מצב נפשי), לוקח ואבן (למצב רוח, מצב נפשי), מירו – (גם למצבי רוח) לפעמים אני משלב בין הכדורים הללו, אבל הקלונקס והואבן זה קבוע מירו גם כן בין לבין. את הקלונקס אני לוקח בבוקר אבל לא כשאני נוהג. היום הגעתי במונית לדיון מפתח תקווה. את הקלונקס התחלתי לקחת רק לפני שנה ולא לפני התאונה, אלא לאחר התאונה".

1. כאן המקום לציין כי למעט ציון לאקוני של אירוע התקף הלב בשנת 2005, מאומה מן האמור לעיל לא צויין בתצהיר העדות הראשית של התובע, הגם שזה נחתם ב- 1/2015 לאחר שמצבו הרפואי במל"ל נקבע כסופי, ולאחר שנים רבות במהלכן פנה התובע למל"ל בתביעות לקביעת דרגת נכות לצורך קבלת קצבה בשל מצבו הרפואי. כל הקורא את תצהיר העדות סמוך ובטוח כי עסקינן באדם צעיר ובריא ללא כל מגבלות רפואיות או אחרות, אשר רק התאונה דנן הסיטה אותו מהמסלול התעסוקתי והוציאה אותו ממעגל העבודה והיא הסיבה לירידה בתפקוד וכפועל יוצא בהכנסות. די בעניין זה להפנות לאמור בסעיף 19 לתצהיר: " עובר לתאונה הייתי בריא (יחסית) ותפקודי היה ככל האדם", ללא כל רמז למצבו הרפואי המורכב ממנו סבל התובע, המגיע לנכות רפואית משוקללת בשיעור 76% כפי שפורט לעיל.
2. התובע גורס בסעיפים 21-22 לתצהירו כי אמנם לא עבד עובר לתאונה בעקבות האירוע הלבבי ואולם בכוונתו היה לשוב ולהשתלב במעגל העבודה לנוכח גילו הצעיר, ואולם התאונה הנדונה גדעה את תכניותיו ובעטיה נאלץ התובע לדחות התוכנית לשוב למעגל העבודה היצרני. במסגרת זו, אין כל הסבר הכיצד, אפוא, לא עשה מאומה כדי לשוב ולהשתלב בשוק העבודה מאז 2006 ועד למועד התאונה, קרוב לשלוש שנים.
3. בנסיבות אלו, לא ניתן להימנע מהרושם כי התובע ביקש להצניע בכל דרך אפשרית את מצבו הבריאותי והרפואי הבלתי מבוטל כפי שמצינו לעיל, ואשר בעטיו הכיר בו המל"ל כנכה המשולל כושר השתכרות בשיעור 65% עוד עובר לתאונה וללא קשר אליה.
4. לא יכול להיות ספק כי בתובענה העוסקת בנזקי גוף, למצב הרפואי ממנו סבל הניזוק עובר לתאונה וללא קשר אליה, קיימת חשיבות רבתית והשלכה על כושר התפקוד שלו גם אלמלא התאונה, כמו גם על יכולת ההשתכרות שלו, לא כל שכן כאשר מדובר בתמונה משמעותית כמו אצל התובע דנן.
5. אדרבא, התובע למעשה הודה בחקירתו הנגדית כי מאז האירוע הלבבי בשנת 2005 ועד מועד חקירתו בבית המשפט, בחלוף 11 שנים, הוא אינו עובד לפרנסתו בשל מצבו הרפואי הכולל ובעיקר בשל מחלת הלב וללא קשר לתאונה. וראה דבריו בעמ' 24 לפרוטוקול:

"ש. בימ"ש – נשאלת איך זה שכל השנים הללו, 11 שנים, רק היום במעמד הדיון אתה אומר שיש לך ניסיונות לחזור למעגל העבודה?

ת. מאחר והמקצוע שלי היה נהג משאית. כלומר טעינה ופריקה ולא ידעתי מעבר לזה משהו אחר לעשות. אחרי שקרה מה שקרה לא יכולתי לחזור למה שהייתי ועד היום אני לא יכול לחזור למה שהייתי.

ש. בימ"ש – אתה מתכוון בביטוי "קרה מה שקרה" להתקף הלב?

ת. כן..."

1. אין זאת אלא כי התובע, אף לפי גרסתו, היה מוגבל מאד מבחינת יכולת ההשתכרות שלו שנים רבות עוד עובר לתאונה וללא קשר אליה. גורסת הנתבעת כי במצב דברים זה אין לייחס לתאונה כל השלכה על פוטנציאל השתכרותו שהרי הוא הוכר כמשולל כושר השתכרות עוד קודם לתאונה. גם עמדה זו, אין בידי לקבל. עסקינן בתובע בן 49 כיום, אשר אמנם לא עובד מזה 12 שנים, אולם דומני כי לא ניתן לומר כיום בוודאות בצורה נחרצת כי נסתם הגולל על כל חייו התעסוקתיים למותר 18 שנות עבודתו עד הגיעו לגיל פרישה, לא כל שכן כאשר הינו בעל משפחה, נשוי ואב לחמישה ילדים (ראה עמ' 19 לפרוטוקול).
2. גם בעדותו ציין התובע כי נכון להיום הינו בעל רישיון נהיגה תקף גם למשאית (עמ' 17 לפרוטוקול) וכי הינו יכול לעבוד "בשליחויות ובעבודות מזדמנות קלות" ואף גרס כי לאחרונה החל לעבוד בצורה ארעית ולא קבועה הגם שלא תמך טענה זו בראיה כלשהי והעלה אותה לראשונה במעמד חקירתו באומרו: " התחלתי לעבוד בשבועיים האחרונים בשליחות, בפיצה בבורגר ראנץ' אלב לא עבודה פיזית שלא יהיה משאות" (עמ' 19 לפרוטוקול). דברים אלו מלמדים על פוטנציאל השתכרות חלקי שנותר לתובע חרף נכויותיו, אף אם הוא לא ממומש עד היום, שכן לא ניתן לדון אותו להתקיים כל מותר חייו מקצבת הנכות של המל"ל.
3. אין ספק כי לנכות שהותירה התאונה קיימת השלכה מסויימת על כושר השתכרות פוטנציאלי עתידי של התובע במגבלותיו. אדרבא, גם מחלקת נכות כללית של המל"ל הכירה לתובע באובדן חלקי של כושר השתכרות בשיעור 65% בלבד ולא באופן מלא. לשון אחר, לתובע קיימת יכולת השתכרות חלקית נכון להיום, ולפיכך אין לומר כי לא יוכל לשקם בשנים הבאות את חייו ולעבור שיקום תעסוקתי שתואם את מגבלותיו ולצאת ולהתפרנס ולו חלקית בשוק העבודה בשים לב למגבלותיו. במצב דברים זה, התאונה הנדונה "נוגסת" במשהו מיכולת השיקום וההשתכרות הפוטנציאלית שעשויה להיות לתובע לעתיד לבוא, ביחס לזו שהייתה לו אלמלא התאונה.

נתוני השתכרות עובר לתאונה

1. כאמור, במועד האירוע הלבבי היה התובע בן 37, מזה 16 שנה בשוק העבודה לאחר שחרור משרות צבאי. חרף זאת, התובע לא המציא בתיק המוצגים כל נתוני השתכרות בקשר לתקופת עבודה אשר קדמה לאירוע הלבבי אשר ממנה ניתן יהא ללמוד על פוטנציאל השתכרות כלשהו בנוגע לעברו התעסוקתי.
2. הנתבעת לעומת זאת צירפה דו"ח מענף רציפות ביטוח במל"ל (נספח ו' למוצגיה) לשנים 1990-6/2005 ממנו ניתן ללמוד על תנודתיות גבוהה ומעבר בין מקומות עבודה רבים עם תקופות רבות של היעדר עבודה. כך למשל, בשנת 2002 נרשמה עבודה במשך חודשיים בלבד, בשנת 2003 -שלושה חודשים, בשנים 2004-2005- 4 חודשים בלבד. גם נתוני ההשתכרות שנרשמו בתקופות עבודה ספורדיות אלו, הינם מינוריים ביותר בסך של כ- 4,000 ₪ לחודש בתקופות בהם קיים רצף תעסוקתי.
3. אדרבא, התובע למעשה מאשר הדברים בתשובתו לשאלה בנדון עת השיב בזו הלשון בעמ' 24 לפרוטוקול:

"ש. אני אומרת לך שגם לפני התקף הלב היו שנים ולא שנה או שנתיים שלא עבדת?

ת. לפי מה שאני חושב ומה שנראה לי כל השאלות האלה לא רלבנטיות. כשבית המשפט מחדד לי את השאלה אני משיב כי לא מצאתי את עצמי במקום מסוים. לא הייתי מרוצה מבחינת שכר או שעות עבודה וכו'.."

הפסדי השתכרות בעבר ופגיעה בפוטנציאל השתכרות לעתיד

1. מאז התאונה ועד היום חלפו 8 שנים ואולם כאמור לעיל, התובע לא עבד בכל עבודה מפרנסת במשך 4 שנים שקדמו לתאונה וללא קשר אליה ואף לפני האירוע הלבבי, עבד אך לפרקים ובעבודות מזדמנות וארעיות בלבד, ביחס למצופה מגבר בגילו.
2. לפיכך בכל הנוגע להפסדי שכר בעבר מאחר והתובע לא הצביע על תוכניות קונקרטיות לשוב באופן מעשי למעגל העבודה קודם לתאונה והטענה כי שב לאחרונה לעבודה חלקית הועלתה לראשונה רק בשלב חקירתו הנגדית, וכידוע עסקינן בנזק מיוחד, לא מצאתי לנכון לפסוק לתובע פיצוי בגין ראש הנזק של הפסדי שכר לעבר בכל השנים שחלפו מאז התאונה ועד היום.
3. באשר לפגיעה בכושר השתכרות לעתיד בגין תוספת הנכות "שתרמה" התאונה למצבו הרפואי הכולל, ולנוכח השיקולים שמניתי בהרחבה לעיל, מצאתי לנכון לפסוק סכום גלובלי בסך 75,000 ₪. בשים לב לניתוח שערכתי לעיל, דומני כי אין כל מקום לחישובים אקטוארים כפי שנקב בהם התובע בסעיפים 17-18 לסיכומיו.

עזרת הזולת

1. בסעיף 26-27 לתצהירו גורס התובע בצורה לאקונית כי נזקק לעזרה בקשר לניהול משק ביתו ובעבודוה בית ולשם כך נעזר בבני משפחה. התובע לא מפרט באילו מבני משפחתו נעזר וממילא לא טרח לזמן מי מהם להעיד מטעמו. אין אלא טענה בעלמא בעיקר לנוכח הקושי סביב סוגיית הקשר הסיבתי בין מגבלותיו כיום בחיי היומיום לנוכח מצבו הרפואי הכולל כפי שדנתי בהרחבה לעיל, לבין הנכות שהותירה התאונה מושא תביעה זו.
2. זאת ועוד, הלכה פסוקה כי פיצויים בשל עזרה ייפסקו רק בהסתמך על ראיות שיובאו בפני בית המשפט, וכאשר מדובר בפיצוי בגין עזרת הזולת, פסק בית המשפט כי "היה ראוי להביא ראיות ברורות הן בדבר הצורך הרפואי בעזרה זו, הן בדבר מתן העזרה בפועל והן בדבר עלותה של העוזרת בפועל" (ע"א 619/86, חברת שחר זר נ' אטדג'י, תק'- עליון, כרך 90 (3) תש"ן - תשנ"א, עמ' 551).
3. באשר לאי זימון מי מבני המשפחה למתן עדות, אין לי אלא להפנות להלכה בדבר משמעות אי הבאת עדים ולדברים שצויינו בעניין זה בספרו של קדמי, על הראיות - חלק שלישי (תשס"ד, 2003), 1649:

"דין ההימנעות כדין ההודאה בכך שאילו הובאה אותה ראיה, הייתה פועלת לחובת הנמנע".

דברים אלו נפסקו עוד בע"א 27/91 קבלו נ. שמעון עבודות מתכת, פ"ד מט(1) 450, 457 שם נאמר:

" ...הימנעות מלהביא ראיה רלוונטית תוביל את בית המשפט למסקנה, שאילו הובאה, היא הייתה פועלת לרעת אותו צד שנמנע מהגשתה…"

וראה גם: ע"א 55/89 קופל נ. טלקאר פ"ד מד (4) 602 שם נאמר:

"…כלל נקוט בידי בית המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל דין בחזקתו, לא ימנע מבתי המשפט ראיה שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלוונטית שהיא בהישג ידו, ואין לכך הסבר סביר, ניתן להסיק שאילו הובאה הראיה הייתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים, וככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה…" (הדגשה שלי- א.ב).

1. יחד עם זאת, בשים לב לטיבה וטבעה של הפגיעה, דומני כי התובע זכאי לפיצוי גלובלי בגין עזרת בני משפחה אשר סביר כי תוגש לו בתקופת ההחלמה הארוכה שכללה תקופה בת חודש ימים במהלכה רגלו הושמה בגבס ובהצטרף לנכות הזמנית המלאה למשך 4 חודשים העוקבים לאחר התאונה כפי שקבע המומחה, בסך גלובלי של 10,000 ₪. באשר לרכיב נזק זה לעתיד ובהיעדר ראיות ועל רקע מצבו הבריאותי הכולל של התובע שקדם לתאונה, לא מצאתי לנכון לפסוק פיצוי כלשהו.

הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה

1. התובע עתר לפיצוי בגין הוצאות רפואיות שנגרמו לו לצורך נסיעות לטיפולים ורכישת תרופות. התובע צירף למוצגיו מספר קבלות שסכומן יחדיו מסתכם בסך של כ- 1000 ₪, הגם שחלפו שמונה שנים מיום התאונה ועד חקירתו בבית המשפט בנימוק כי לא השכיל לשמור את כל הקבלות.
2. לאור ההלכה שנפסקה בע"א 5557/95 סהר חברה לביטוח בע"מ נ' אלחדד , פ"ד נא (2) 742, זכאי התובע לקבל את הטיפול הרפואי הדרוש לו, במסגרת קופת החולים, בה היא חברה וזאת מכח חוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשמ"ד-1984. הפן השני של הלכה זו מחייב את הנפגע, למצות זכאותו לקבלת טיפול רפואי, במסגרת הרפואה הציבורית, ראה לעניין זה; ע"א 10/89 שבו נ' אילוז , פ "ד מו (21) 456, 462.
3. עוד יש לציין כי שאלת הצורך בטיפולים רפואיים בכלל ומעבר לסל הבריאות בפרט, טעונה הוכחה באמצעות המומחה הרפואי ובענייננו, לא נכללה בחוות דעתו של המומחה המלצה להמשך טיפול רפואי כלשהו.
4. יחד עם זאת, מדובר בנכות בלתי מבוטלת בברך אשר עלולה להגביל כושר תנועה וכפועל יוצא להגביר הצורך בשימוש בתחבורה ובהוצאות ניידות מוגברות. בנסיבות אלו, ראיתי לנכון לפסוק פיצוי גלובלי לעבר ולעתיד בגין הוצאות נסיעה וניידות בהצטרף להוצאות בהן נשא או ייאלץ התובע לשאת בעתיד מעבר לסל הבריאות, בסך של 50,000 ₪, בגין ראש נזק זה.

כאב וסבל

1. התובע זכאי לפיצוי בגין כאב וסבל לפי שיעור נכות של 20% בסך של 33,878 ₪ (לפי תוכנת המשערכת).

ניכוי יחסי מגמלאות מל"ל- נכות כללית

1. בהתאם להלכה המנחה בענין פרלה עמר (רע"א 3953/01 עמר נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ פ"ד נז(4) 350 (2003)), ובהמשך בעניין רע"א 1459/10 המוסד לביטוח לאומי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ מיום 27/3/2011, יש מקום להפעיל את שיטת השקלול המתמטית ולנכות את החלק היחסי של גמלת הנכות המשתלמת לתובע מהמל"ל לפי החישוב הבא: (81%-76%)/81%=6.17% מגובה הגמלה המהוונת.
2. לעניין גובה הגמלה המהוונת, צירפה הנתבעת לסיכומיה שתי חוות דעת בנוגע להוון הגמלאות: האחת בסך 698,789 ₪ שנערכה לפי לוחות חיים לנכים בנכות כללית בהם כלול הרכיב של קיצור תוחלת חיים כמקובל בקרב אוכלוסיית הנכים (הנחת מוצא מס' 17 לחוו"ד) והשניה בסך 850,417 ₪ המתעלמת מלוחות אלו, קרי, בהתעלם מהסתברות תמותה של הנכה עד הגיעו לגיל 67 (הנחת מוצא מס' 17 לחוו"ד הנוספת). יצויין כי לאחר ישיבת ההוכחות ביום 14/3/17, הוגשה רק חוות הדעת הגבוהה מבין השתיים.
3. הנימוק להגשת חוו"ד הגבוהה מבין השתיים, נעוץ בהלכה בעניין ע"א 7453/12 פארס אלחבאנין נ' כריסי אברהם מיום 9/9/14 (פורסם בנבו) אשר הפכה את ההלכה הקודמת בעניין ע"א 6935/99 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' עטא אבו סרייה פד"י נה(3) 599, עת נקבע כי גם בחישוב של ניכוי גמלאות מל"ל מהוונות המשתלמות לניזוק עקב אירוע העוולה, יילקח בחשבון הנתון של קצור תוחלת חיים כפי שנקבע על ידי המומחה הרפואיים. מכאן מבקשתה נתבעת להקיש דין דומה וגורסת כי משלא נקבע קיצור תוחלת חיים לניזוק דנן, אין גם לקחת בחשבון בעניינו הוון שנעשה לפי לוחות המגלמים בחובם קיצור כאמור.
4. לאחר ששקלתי הטיעון, לא התרשמתי כי שינוי ההלכה בעניין אלחבאנין מביא בהכרח למסקנה אותה מבקשת הנתבעת להקיש על נסיבות תיק זה; דומני כי אין הנדון דומה לראיה: לא ניתן להקיש ולומר כי לנוכח שינוי ההלכה, בהכרח מתבקשת המסקנה לפיה ככלל, יש לסטות משיטת החישוב האקטוארי הנוהגת בנוגע להוון גמלאות המל"ל נכות כללית, ובפרט כאשר סוגיית קיצור תוחלת החיים כלל לא עלתה על הפרק ואינה מהווה חלק מהסוגיות השנויות במחלוקת בין הצדדים הדורשות הכרעה, כמו במקרה דנן.
5. אדרבא, המקרה דנן דווקא תומך במסקנה ההפוכה: התובע מוכר במל"ל כנכה כללי בשיעור בלתי מבוטל של 76% עוד קודם לתאונה. נראה, אפוא, כי אין כל מקום לסטות בעניינו מהלוחות הסטטיסטיים הנוהגים במל"ל בקשר לאוכלוסיית הנכים הכללית עימה נמנה התובע.
6. לאור האמור, חילוץ החלק היחסי מגמלת הנכות הכללית המהוונת, לעבר ולעתיד יעשה כדלקמן: 6.17% X 698,789=43,135 ₪.

סיכום לפי ראשי הנזק:

1. הפסד שכר לעבר מיום התאונה ועד היום אין פיצוי
2. פגיעה בכושר השתכרות לעתיד 75,000 ₪.
3. כאב וסבל (20% רפואית) 33,878 ₪.
4. עזרת הזולת לתקופת החלמה 10,000 ₪.
5. הוצאות רפואיות ונסיעות 50,000 ₪.
6. סה"כ: 168,878 ₪.
7. בניכוי חלק יחסי מגמלת נכות כללית 43,135 ₪-
8. סה"כ: 126,000 ₪ (במעוגל)

על סכום פסק הדין יתווספו שכ"ט עו"ד בשיעור 13% ומע"מ כחוק והחזר הוצאות משפט (אגרה ומחצית משכ"ט המומחה בו נשא התובע בסך 2,300 ₪ מיום 22/6/14).

סכום פסק הדין, ישולם תוך 30 יום מהיום שאם לא כן, יישא הפרשי הצמדה וריבית חוקית, מהיום ועד מועד התשלום בפועל.

ניתן היום, ו' אלול תשע"ז, 28 אוגוסט 2017, בהעדר הצדדים.

ניתן היום, ו' אלול תשע"ז, 28 אוגוסט 2017, בהעדר הצדדים.