מבוא

1. בפנינו ערעור שהוגש על ידי עורך דין שי כהן (להלן: "המערער" ו/או "המשיב בערעור שכנגד") וערעור שכנגד שהוגש על ידי החוקרים הפרטיים מר שמואל היינברג ומר חיים בארי (להלן: "המשיבים" ו/או "המערערים בערעור שכנגד") על פסק דינו של בית המשפט השלום בחיפה מיום 22.12.13 (להלן: "בית המשפט קמא"), שניתן על ידי כבוד השופטת א' פריאל במסגרת תיק ה"פ 19001-07-10 ו- ת"א 51295-10-10.

2. עניינו של פסק הדין במחלוקת כספית שנתגלעה בין הצדדים ביחס לחלוקת כספים בהתאם להסכם שכר טרחה שנכרת בין הצדדים ביום 12.01.06, (להלן: "ההסכם" או "הסכם שכר הטרחה"), אשר הוכתר בכותרת "גיליון לקוח והסכם שכר טרחה".

ואלה העובדות הרלוונטיות לענייננו

3. חברת טחנות הקמח בע"מ (להלן: "החברה"), ניהלה עסקים עם מר עזאם יונס ז"ל תושב העיר טול כרם אשר בתחום הרשות הפלסטינאית, (להלן: "החייב"). בשנת 2000 מסר החייב לחברה 9 שיקים בסכום כולל של 656,508 ₪ (במונחי קרן). לאחר הצגתם חוללו השיקים באי פירעון על ידי הבנק הנמשך והוחזרו לידי החברה. כל ניסיונותיה של החברה לגבות את החוב עלו על שרטון, ובהתקרב תום תקופת ההתיישנות נראה היה שהחוב אבוד.

4. לצורך איתור רכוש ונכסים של החייב על מנת לפרוע את חובה, נעזרה החברה בשירותיו של החוקר הפרטי מר חיים בארי (להלן: "המשיב 2"), אשר נעזר בעבודתו בשירותיו של חברו מר שמואל היינברג (להלן: "המשיב 1"), שאף הוא כאמור חוקר פרטי.

5. בתחילת שנת 2006 נודע למשיב 1, כי החייב בעלים של מקרקעין המצויים בתוואי גדר ההפרדה המתוכננת, וכי לאחר הפקעתם עתיד החייב לקבל פיצוי מאת משרד הביטחון. המשיב 1 מסר את הדברים למשיב 2, אשר פנה למנהלי החברה, מסר להם את המידע והבהיר, כי קיים סיכוי לגבות את החוב או חלק ממנו וייעץ להם לפנות לעורך דין על מנת לנקוט בפעולות לקידום הגבייה.

6. מנהלי החברה, אשר סברו, כי החוב אבוד, נענו לעצתו של המשיב 2, ובלבד שלא יהיה על החברה לשאת בהוצאות גבייה כלשהן. מנהלי החברה גם הודיעו, כי יבואו על סיפוקם אם החברה תקבל מחצית מקרן החוב, קרי, סך של 328,254 ₪, כשכל סכום נוסף ישמש שכר טרחה לעורך דין ולחוקרים הפרטיים ולכיסוי הוצאות. עוד סוכם, כי אם לא יגבה דבר, לא תגדיל החברה את הפסדיה מחד, ומאידך עורך הדין והחוקרים הפרטיים לא יקבלו תמורה עבור עבודתם.

7. המשיב 1, שהיה מיודד עם המערער, פנה אל המערער, הציג לו את המידע שברשותו והציע לו לטפל בפן המשפטי של גביית החוב. לאחר בחינת הנתונים הסכים המערער לקבל על עצמו את ייצוג החברה.

8. ביום 12.01.06 התקיימה פגישה במשרדו של המערער, בה נטלו חלק המערער והמשיבים. לאחר משא ומתן הגיעו הצדדים לידי הסכמה הן בנושא הייצוג המשפטי והן בנושא חלוקת הכספים שיתקבלו. באותו מעמד הכין המערער מסמך שנשא, כאמור, את הכותרת "גיליון לקוח והסכם שכר טרחה", עליו חתמו המשיבים. בהסכם הוגדר "מהות עניין הטיפול: ייעוץ וטיפול בעניין גביית חובות כספים בגין 9 שיקים חוזרים נגד החייב", ובמסגרתו סוכם גם אופן חלוקת הכספים בין הצדדים.

9. מעיון בהסכם מיום 12.01.06, עולה כי חתומים עליו המערער והמשיב 2, על אף שהמשיב 1 נכח באותה פגישה. עוד עולה, כי רק ביום 24.04.10, למעלה מארבע שנים מאוחר יותר ובעיצומה של המחלוקת בין הצדדים, חתם המשיב 1 על החוזה לבקשת המערער.

10. בסמוך לאחר יום 12.01.06 פתח המערער תיק הוצאה לפועל מספר 02-07274-06-4 בלשכת ההוצאה לפועל בחיפה במסגרתו, בוצעו עיקולים על נכסי החייב.

11. בטרם הסתיימו הליכי הגבייה נפטר החייב. לאחר פטירתו התקיימה פגישה במשרדי החברה בעפולה, בהשתתפות: מנהליה, אלמנתו של החייב שהגיעה מלווה בעורך דין, המערער והמשיבים. בפגישה זו הציעה האלמנה לסיים את הפרשה על ידי תשלום סך של כ- 500,000 ₪ או 600,000 ₪ כאשר באותה עת עמדה יתרת החוב בתיק ההוצאה לפועל על סך של 1,700,000 ₪ בקירוב.

12. הצעת אלמנת החייב התאימה לצפיותיהם של מנהלי החברה, ועל כן הם היו נכונים לקבלה. המשיבים, אף הם היו נכונים לקבל את ההסדר ולסיים את הפרשה בסכום המוצע. עם זאת הן מנהלי החברה והן המשיבים, קיבלו את עמדת המערער, שסבר, כי אם יינקטו הליכים משפטיים נוספים, ניתן יהא לגבות סכום גבוה יותר, וההצעה נדחתה.

13. על רקע האמור, הגיש המערער בקשה במסגרת הליך שהתנהל בקשר לירושה של החייב בבית המשפט לענייני משפחה בירושלים. בנוסף ביקש המערער להצטרף כצד לעתירה שהגיש החייב לבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק נגד משרד הביטחון בקשר להפקעת מקרקעין שבבעלותו. פעולות אלה סייעו להשגת הסדר מוצלח עם יורשי החייב, כאשר בהמלצת שופטי בג"צ הגיעו החברה שיוצגה על ידי המערער, ויורשי החייב להסדר, לפיו ביום 13.04.10 שילמו האחרונים סך של 1,300,000 ₪ לסילוק מלוא תביעתה של החברה בתיק ההוצאה לפועל. במועד זה עמד החוב על סך של כ- 1,800,000 ₪ כולל אגרה ושכר טרחה פסוק.

14. עם קבלת הכספים, הפקיד המערער את הכספים בחשבון נאמנות ובהמשך השקיע אותם בפיקדון שקלי נושא רווחים. בסמוך לאחר קבלת הכספים העביר המערער סך של 328,254 ₪ לידי החברה, כפי שסוכם עמה, למשיב 2, העביר מקדמה בסך של 103,785 ₪ ולעצמו העביר מקדמה בסך של 270,142 ₪. כאשר ביקש המערער לחלק את יתרת הכספים בהתאם לפרשנותו את ההסכם, נתגלעה בינו לבין המשיבים מחלוקת.

15. ביום 11.01.11 לאחר שהחל הדיון בהליכים המשפטיים נשוא הערעור, העביר המערער לידי בא כוח המשיבים שיק על סך של 362,903 ₪ לסילוק החוב שאינו שנוי במחלוקת. יתרת הכספים נותרה בחשבון הנאמנות ומוחזקת בפיקדון שקלי.

16. על רקע המחלוקת שנתגלעה בין הצדדים ביחס לחלוקת הכספים, פתחו שני הצדדים בשני הליכים משפטיים בבית המשפט קמא:

ה"פ 19001-07-10 עניינה בתובענה למתן סעד הצהרתי, במסגרתה ביקש המערער, להצהיר, כי ההסכם שנכרת כאמור בין הצדדים, הוא חוזה בר תוקף ומחייב את הצדדים לו, וכי מתוך הסף של 1,300,000 ₪ שנתקבלו זכאית החברה לסך של 328,254 ₪, המערער זכאי לסך של 505,057.47 ₪ והמשיבים זכאים לסך של 235,679.88 ₪.

ת"א 51295-10-10 עניינו בתביעה נגדית שהגישו המשיבים, בה ביקשו לחייב את המערער לשלם להם סך של 308,229, סכום המורכב משכר טרחה בסך של 119,640 ₪ ומסך של 149,044 ₪ שגבה המערער ביתר, ועוד 39,545 ₪ שכר הטרחה בתיק ההוצאה לפועל שגבה המערער ביתר על רקע חישוב שגוי המבוסס על 1,800,000 ₪ במקום על 1,300,000 ₪. בנוסף טענו המשיבים, כי אין המערער זכאי לשכר הראוי שנטל לעצמו בסך של 58,000 ₪.

פסק דינו של בית משפט קמא

17. בית משפט קמא לא מצא מקום לקבל את טענת המשיבים, לפיה לא הבינו את תוכנו של ההסכם עת חתמו עליו, וקבע, כי הטענה בדבר אי הבנת תוכנו של מסמך תישמע בהתקיימותם של שני תנאים מצטברים: האחד: החותם הוטעה לחשוב, כי הוא חותם על מסמך שמשמעותו המשפטית שונה מזו של המסמך עליו חתם הלכה למעשה; השני, העדר רשלנות מצדו של החותם, כאשר נטל ההוכחה בעניין זה מוטל על הטוען.

18. בית משפט קמא סבר, כי המשיבים לא עמדו בנטל המוטל עליהם ולא הניחו תשתית עובדתית לביסוס טענתם שעה שלהתרשמותו ההסכמות שבאו לידי ביטוי בהסכם התקבלו לאחר משא ומתן ארוך ומייגע שהתנהל בין המערער לבין המשיבים. בנוסף ציין בית משפט קמא, כי בהסכם עצמו צוין מפורשות, כי תכליתו להסדיר שני עניינים: את שכר הטרחה של המערער בגין הטיפול המשפטי ואת חלוקת הכספים שייגבו מעבר למחצית קרן החוב, כך שאם המשיבים לא טרחו לקרוא את המסמך לפני שחתמו עליו הרי שאין להם להלין אלא על עצמם.

19. עוד קבע בית משפט קמא, כי אין בסיס אף לטענה, כי מדובר בהסכם בלתי חוקי. נקבע, כי טענתם של המשיבים, לפיה, המערער פעל בניגוד אינטרסים שעה שפעל בתפקיד עורך דין מצד אחד והיה שותף לכספים שנגבו מצד שני, אינה יכולה לדור בכפיפה אחת עם טענתם האחרת של המשיבים, לפיה היה ברור לכל שלנוכח קשיי הגבייה והסיכון הכלכלי שנטלו הצדדים על עצמם ככל שלא יצליחו בגבייה, הקימו השלושה שותפות שבה כל אחד השקיע מכישוריו כדי לקדם את הגבייה. המערער את כישוריו בתחום המשפט והמשיבים את כישוריהם בתור חוקרים פרטיים.

20. בית משפט קמא קיבל את הטענה, כי ההסכם עליו חתמו הצדדים, טומן בחובו שני חוזים נפרדים: האחד, חוזה שכר טרחה בין המערער לחברה באמצעות המשיב 2, והשני הסכם בין המערער לבין המשיבים בדבר חלוקת הכספים לאחר העברת מחצית הקרן לחברה, יחד עם זאת נקבע, כי עובדה זו אינה הופכת את ההסכם לבלתי חוקי ואין לקבוע על פיה כי המערער פעל תוך ניגוד עניינים. בהקשר זה הוסיף בית משפט קמא וקבע, כי העובדה שביום 12.01.06 חתמו על ההסכם המערער ומשיב 2 בלבד מתיישבת עם כותרת המסמך, ברם אינה משנה את המסקנה האמורה.

21. בית משפט קמא התרשם מהראיות שהונחו בפניו, כי המשיב 1 לא היה לקוחו של המערער בעת חתימת ההסכם ביום 12.01.06, ולא היה זכאי לשכר טרחה ממנו, ולכן הוא לא התבקש לחתום על ההסכם. עם זאת, דרישתו המאוחרת של המערער, שהמשיב 1 יוסיף את חתימתו, לאחר שנתגלעו חילוקי דעות בין הצדדים, מסבירה את קיומו של חוזה שותפות שהמשיב 1 היה צד לו ואת חששו של המערער פן יתכחשו המשיבים להסכמות שהושגו.

22. אשר לאופן חלוקת הכספים בין הצדדים, קבע בית משפט קמא, כי החלוקה תואמת מן הסתם את תרומתו של כל אחד מהשותפים לקידום המיזם ואת מידת הסיכון שכל אחד מהם נטל כדי לקדמו. כאשר מצד אחד מבחינת החברה החוב נחשב לחוב אבוד ולכן הסתפקה היא במחצית הקרן בלבד, ומצד שני ההסדר הכספי עם החברה היה תמריץ לשותפים לקדם את הגבייה.

23. הוסיף וקבע בית משפט קמא, כי אמנם סעיף 58 לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א-1961, (להלן: "חוק לשכת עורכי הדין"), אוסר על עורך דין לעסוק בשותפות עם אדם שאינו עורך דין ולשתף אדם כזה בהכנסותיו, בתמורה לשירותים, סיוע או תועלת אחרת לעסקו, ואולם, המערער לא עסק במקצוע עריכת הדין בשותפות עם המשיבים, וגם לא שיתף אותם בהכנסותיו, ובפרט משעולה מנוסח ההסכם, כי קיימת הפרדה בין חלקו של המערער בשכר הטרחה לחלקו בשותפות.

24. על רקע האמור קבע בית משפט קמא, כי מדובר בחוזה תקף, אשר אינו נכנס בגדר הוראות סעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, וממילא אינו חוזה פסול, ועל כן, זכאי היה המערער לשכר טרחה עבור שירותיו המשפטיים בנוסף לחלקו בשותפות.

25. אשר למחלוקת הנוספת שבין הצדדים ביחס לבסיס החישוב, קרי, האם, היה צריך לבצע את החישוב בהתאם לסכום הנקוב בתיק ההוצאה לפועל (1,800,000 ₪) או בהתאם לסכום שהתקבל (1,300,000 ₪), קבע בית משפט קמא, כי לנוכח הוראותיה של תקנה 6 לתקנות ההוצאה לפועל (שכר טרחת עורכי דין וכונסי נכסים), תשס"ב-2002, (להלן: "תקנות ההוצאה לפועל"), שעניינה בתשלום שכר טרחת עורך דין שעה שהתיק מסתיים בעריכת הסדר, בין הזוכה לחייב, יש לחשב את שכר הטרחה על יסוד סכום הפשרה קרי, 1,300,000 ₪. ובהקשר זה נקבע עוד, כי את חישוב שכר הטרחה יש לערוך נכון ליום קבלת הכספים בפועל קרי, נכון ליום 13.04.10.

26. בנוסף דחה בית משפט קמא את טענתו של המערער ביחס לזכותו לקבלת שכר טרחה ראוי בגין ההליכים שהתנהלו בבית המשפט לענייני משפחה ובבית המשפט הגבוה לצדק. נקבע, כי ההליכים המשפטיים שנקט בהם כאמור המערער ננקטו בשביל לקדם את עניינו שלו ושל שותפיו, ולא של החברה.

27. על יסוד כל האמור, קבע בית משפט קמא, כי המערער זכאי לסך של 149,200 בתוספת מס ערך מוסף בגין שכר טרחתו עבור שירותיו המשפטיים. כן זכאי המערער לעמדתו של בית משפט קמא לחלקו ביתרת הכספים, לאחר תשלום חלקה של החברה, כמפורט להלן: 8% מקרן החוב ו- 42.5% מהסכום העולה על הקרן. יחד עם זאת, נקבע, כי אין המערער זכאי לתשלום בגין שכר ראוי.

אשר למשיבים קבע בית משפט קמא, כי המשיב 1 זכאי לסך של 13.5% מקרן החוב ו- 42% מהסכום העולה על הקרן, והמשיב 2 זכאי לסך של 28.5% מקרן החוב ו- 15% מהסכום העולה עליה.

28. המערער והמשיבים מיאנו להשלים עם פסק דינו של בית משפט קמא ומכאן הערעור והערעור שכנגד.

תמצית טענות הצדדים

29. עיקר טענות המערער בערעורו מופנות כלפי קביעתו של בית משפט קמא, כי את שכר טרחתו של המערער יש לחשב על בסיס הסכום שהתקבל במסגרת הליך הפשרה שהתגבש עם אלמנת החייב, וכנגד הקביעה, כי אין המערער זכאי לקבלת שכר טרחה ראוי עבור הטיפול המשפטי בו הוא נקט בבית המשפט לענייני משפחה ובבית המשפט הגבוה לצדק. שכן לטענת המערער, קביעה זו עומדת בסתירה אף היא להסכמתם המפורשת של הצדדים והחברה כפי שהדבר בא לידי ביטוי בסעיף 3(ד) להסכם שכר הטרחה, ומאחר ואין שום בסיס משפטי למסקנתו של בית משפט קמא, לפיה הליכים אלה נועדו לקדם אך ורק את עניינם של המערער ושל שותפיו המשיבים, ולא את עניינה של החברה.

בנוסף טוען המערער, כי תיקון פסק דינו של בית משפט קמא כמבוקש יהווה למעשה דחיית התביעה שהוגשה על ידי המשיבים לבית המשפט קמא בת"א 51295-10-10 ולקבלת התובענה שהוגשה על ידו, קרי, ה"פ 19001-07-10 בכללותה. בנסיבות אלה טוען המערער, כי אין ולא היה הצדקה או בסיס להחלטת בית משפט קמא שלא לפסוק לזכותו הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסכום ממשי וראוי במסגרת פסק הדין בגין שתי התביעות ההדדיות שהתנהלו במאוחד בתיקים הנ"ל.

נוכח כל המקובץ, עתר המערער, לקבלת ערעורו ולדחיית ערעור המשיבים על הסף ואף לגופו, תוך חיוב המשיבים בתשלום הוצאות משפט לזכותו.

30. בכתב הערעור שכנגד שהוגש מטעם המשיבים, טענו המשיבים, כי בהסכם שכר הטרחה ובאופן החתימה עליו, נפלו פגמים מהותיים, כך שטעה בית משפט קמא משלא קבע, כי ההסכם בטל. נטען, כי החתימה על הסכם שכר הטרחה נעשתה תוך לחץ וכפייה.

ביחס למשיב 1 נטען, כי המערער החתימו על ההסכם בדיעבד תוך ניצול הלחץ הכלכלי בו היה נתון המשיב 1 באותה תקופה.

ביחס למשיב 2 נטען, כי המערער החתימו על ההסכם מבלי שניתן לו הסבר על מהות ההסכם, ותנאיו, בניסיון לסיים את הנושא בדחיפות, ותוך הטעיית המשיבים שמדובר בהסכם שותפות, כשבפועל דובר בשני הסכמים, הסכם שכר טרחה והסכם שותפות.

עוד טענו המשיבים, כי המערער פגע בחובת הנאמנות שלו, והכניס עצמו לניגוד אינטרסים בהיותו עורך דין מחד, ושותף לגביית הכספים עם המשיבים מאידך, וזאת בניגוד לסעיף 58 לחוק לשכת עורכי הדין, האוסר על קיום שותפות בהכנסות של עורך דין.

כן טענו המשיבים, כי בית משפט קמא, לא נתן משקל ראוי לכך שהחתימה של החברה בנסיבות שנחתמה אינה מחייבת את החברה, מאחר והיא בניגוד לזכויות החתימה בחברה. כן לא ניתן משקל ראוי לגישת המשיבים לעובדה, כי המערער התייחס להסכם שנחתם בין הצדדים מבחינה מהותית כהסכם שותפות, ולעובדה, כי המערער מטעה למעשה את לקוחותיו באופן שיטתי או לפחות דואג ליצירת ערפול ומיסוך בניסוח הסכמי שכר הטרחה באופן שהלקוח חותם מתוך טעות ו/או הטעיה על הסכם שכר הטרחה, וכי הסכסוך שהתגלע בתיק זה הוא לא רק על פרשנות שכר הטרחה אלא על הניסוח של ההסכם עצמו.

הוסיפו המשיבים וטענו, כי טעה בית משפט קמא, עת קבע, כי הסכמות הצדדים באו לידי ביטוי בהסכם, והתקבלו לאחר משא ומתן ארוך ומייגע בין המערער למשיבים, כאשר הנסיבות בפועל מעידות דווקא את ההיפך.

לבסוף, הלינו המשיבים, על קביעתו של בית משפט קמא, כי מששתי התובענות התקבלו בחלקן, אין מקום להטיל צו הוצאות, זאת, לאור התנהלותו של המערער במהלך ניהול ההליכים. כך שהיה צריך לדעתם לעשות צו להוצאות, וכן להשית על המערער הוצאות לדוגמא.

נוכח האמור עתרו המשיבים, לדחיית ערעור המערער, ולקבלת הערעור שכנגד באופן שהמערער יחויב להשיב לידי המשיבים סך של 308,229 ₪. כן עתרו המשיבים, לחיוב המערער בהוצאות לדוגמא על רקע התנהלותו של המערער בבית משפט קמא.

31. בדיון שהתקיים בפנינו, ביום 09.09.14 שמענו את טענות המערער והמשיבים, אשר שבו וחזרו על עמדותיהם, שמצאו ביטויים בפירוט רב במסגרת עיקרי הטיעון שהוגשו על ידם, וכעת הגיעה העת להכריע בשאלות שבמחלוקת.

דיון ומסקנות

32. לאחר שנתנו דעתנו לטיעוני הצדדים, מסקנתנו היא, שדין הערעורים שניהם להידחות, מהנימוקים שיפורט להלן.

33. נקדים ונציין, כי הערעור שכנגד אשר הוגש על ידי המשיבים נסוב רובו ככולו על קביעותיו של בית משפט קמא ביחס לנסיבות ההתקשרות של הצדדים בהסכם. הערעור שכנגד שהוגש על ידי המשיבים מופנה כנגד ממצאים עובדתיים ולקביעות שבמהימנות שנקבעו על ידי בית המשפט קמא.

ככלל אין זה דרכה של ערכאת הערעור להתערב בקביעות עובדתיות מובהקות ואין היא מעמידה עצמה בנעליה של הערכאה הדיונית בבחינת הראיות והעדויות ובכל הנוגע למהימנותם של עדים, אלא בנסיבות חריגות המצדיקות התערבות בממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית. ראו: ע"א 8320/09 אלי אלחדד נ' מרדכי שמיר, [פורסם בנבו], (29.03.11). לפיכך איננו סבורים, כי יש מקום להתערב בקביעותיו של בית משפט קמא בכל הנוגע לנסיבות התקשרות הצדדים בהסכם ואין זה כאמור המקרה הנמנה על אותן נסיבות חריגות בהן מתערבת ערכאת הערעור בממצאים עובדתיים או בממצאים שבמהימנות.

34. נוכח האמור ולאחר ששבנו ועיינו בערעורו של המערער ובעיקרי הטיעון שהוגשו מטעם הצדדים, סבורים אנו, כי עלינו לתת דעתנו לשלוש סוגיות. האחת, היא שאלת תוקפו של ההסכם שנחתם בין הצדדים על כל המשתמע מכך; השנייה, עניינה בבסיס החישוב הראוי, אם על בסיס מלוא החוב בתיק ההוצאה לפועל או על בסיס הסכום שנתקבל בלבד, והשלישית, עניינה בשאלה האם זכאי המערער לשכר ראוי בגין ההליכים המשפטיים בהן נקט בבית המשפט לענייני משפחה ובבית המשפט הגבוה לצדק. סוגיות אלה ידונו להלן לפי סדרן.

תוקפו של ההסכם עליו חתמו הצדדים

35. הסכם שכר הטרחה עליו חתמו הצדדים (מוצג 1 למוצגי המערער), מעגן את הסכמות הצדדים לעניין שכר הטרחה הן זה של המערער והן זה של המשיבים. סעיף 2 להסכם מפרט את אופן חלוקת הכספים בין הצדדים, וקובע כדלקמן:

"א. שכר הטרחה המוסכם בגין הטיפול הנ"ל: שכר טרחה והוצאות משפט שייפסקו בלשכת ההוצאה לפועל וע"י בתי המשפט בצירוף מע"מ כדין וכן בתוספת 8%, כולל מע"מ מכל סכום שייגבה מקרן החוב המצטברת בגין 9 השיקים הנמסרים לטיפול עורך הדין, וכן בתוספת 42.5% מכל סכום שייגבה לאחר גביית מלוא גובה קרן החוב. הסכומים הנ"ל ישולמו לאחר גביית מלוא גובה קרן החוב. הסכומים הנ"ל ישולמו לאחר החזר ההוצאות הישירות בתיק לכל מי שיממן את עלות האגרות כנגד קבלה ובאישור עורך הדין, כפי חלקו.

ב. אופן תשלום שכר הטרחה וההוצאות: שכר הטרחה ייגבה מתוך הכספים שייגבו מהחייב, לרבות באמצעות הליכי הוצאה לפועל והליכים משפטיים ויופקדו בחשבון פקדונות של עוה"ד, לאחר החזר ההוצאות הישירות כנ"ל.

ג. יתרת הכספים שייגבו מהחייב – יחולקו באופן הבא:

(1) 50% מכל סכום שייגבה ע"ח קרן החוב – לטחנת קמח "העמק" בע"מ;

(2) 28.05% מכל סכום שייגבה ע"ח קרן החוב – למר חייב בארי ת.ז. 041330754 וכן 15% מכל סכום שייגבה לאחר ומעבר לגביית מלוא גובה קרן החוב;

(3) 13.5% מכל סכום שייגבה ע"ח קרן חוב – למר שמואל היינברג ת.ז. 068877984 וכן 42.5% מכל סכום שייגבה לאחר ומעבר לגביית מלוא גובה קרן החוב".

36. בית משפט קמא, קבע כאמור בפסק דינו, כי המדובר בהסכם המגלם בחובו שני רכיבים, רכיב של שכר טרחת עורך דין ששולם למערער עבור שירותיו המשפטיים ורכיב אחר של חלוקת הכספים שנגבו מעבר למחצית קרן החוב בין הצדדים ושהינו למעשה מעין הסכם שותפות שבו התקשרו המערער והמשיבים. חרף העובדה, כי ההסכם מהווה למעשה בחלקו הסכם שותפות בין המערער שהינו עורך דין במקצועו לבין המשיבים שהם חוקרים פרטיים, קבע כאמור בית משפט קמא, כי לא דבקה בהסכם אי חוקיות המצדיקה ביטולו.

37. לאחר ששבנו ועיינו בהסכם האמור, סבורים אנו, כי שגה בית משפט קמא בקובעו, כי אין המדובר בהסכם המנוגד להוראות סעיף 58 לחוק לשכת עורכי אשר קובע כדלקמן:

"עורך דין לא יעסוק במקצועו בשותפות עם אדם שאינו עורך דין או עם אדם שאינו עורך דין זר כהגדרתו בסעיף 98א, ולא ישתף אדם כזה בהכנסותיו – אם ברוטו ואם נטו – בתמורה לשירותים, סיוע או תועלת אחרת לעסקו. אולם רשאי עורך דין לשתף בהכנסותיו את בן הזוג, הצאצאים וההורים של שותפו, בהווה או בעבר, שנפטר בעודו חבר הלשכה או בעודו רשום במרשם כהגדרתו בסעיף 98א ושל עורך דין זר שממנו רכש את עסקו".

38. נציין, כי להוראות סעיף 58 לחוק לשכת עורכי הדין קיימת אף מקבילה בסעיף 14 לחוק חוקרים פרטיים ושירותי שמירה, תשל"ב-1972, אשר קובע כדלקמן:

"מי שאינו חבר בתאגיד של חוקרים פרטיים לא יהא זכאי, על אף כל הוראה אחרת בתזכיר החברה ובתקנותיה או בכל מסמך אחר המגדיר תנאי התאגדותו, לכל חלק מרווחי החברה, אלא אם הוא אחד מיורשיו של מי שהיה חבר בתאגיד ושנפטר בעודו חבר בתאגיד, וכל עוד לא נרכש חלקו של החבר בתאגיד".

39. בנוסף סעיף 7 לתקנות חוקרים פרטיים ושירותי שמירה (אתיקה מקצועית), תשל"ג-1972, קובע כדלקמן:

"חוקר פרטי לא יעסוק במקצועו בשותפות עם אדם שאיננו חוקר פרטי או שאינו רשאי אותה שעה לעסוק בחקירה פרטית, ולא ישתף במישרין או בעקיפין אדם כזה בהכנסותיו כתמורה בעד שירותים, סיוע או תועלת אחרת לעיסוקיו, אלא בהתאם לסעיפים 13 ו-14 לחוק".

40. מהוראות החקיקה שנזכרו לעיל, עולה בבירור, כי חל איסור שאינו משתמע לשני פנים, הן על עורך דין לשתף אחר שאינו עורך דין בהכנסותיו והן על חוקרים פרטיים לשתף אחרים שאינם חוקרים פרטיים בהכנסותיהם. חרף הוראות מפורשות אלה, אשר סביר להניח כי הן המערער והן המשיבים היו מודעים להן, כרתו הצדדים ביניהם הסכם אשר בחלקו מסדיר את סוגיית שכר טרחתו של המערער מהחברה, ואולם בחלקו האחר מהווה הסכם שותפות שהינו אסור על פי חוק.

סבורים אנו, כי אין ולא יכולה להיות מחלוקת שהסכמות הצדדים באשר לחלוקת הכספים שנגבו מעבר למחצית קרן החוב אינן מתיישבות עם כללי האתיקה של עורכי דין וכללי האתיקה של חוקרים פרטיים. ראו: גבריאל קלינג, אתיקה בעריכת דין, ההוצאה לאור של לשכת עורכי הדין, תשס"א-2001, עמ' 82.

41. על רקע האמור, עולה כעת השאלה באשר לתוקפו של ההסכם הנ"ל לאור הוראת סעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, (להלן: "חוק החוזים"), הקובעת כדלקמן:

"חוזה שכריתתו, תכנו או מטרתו הם בלתי חוקיים, בלתי מוסריים או סותרים את תקנת הציבור - בטל".

42. בית משפט העליון בע"א 6181/93 עו"ד סולומונוב נ' שרבני, פ"ד נב(2) 289 (1998), קבע, כי גם עבירה על כללי האתיקה נכללת בגדרה של הוראת סעיף 30 לחוק החוזים. לכאורה, ועל פי הוראת סעיף 30 לחוק החוזים דין הסכם הנוגע לחלוקת הכספים שנגבו מעבר למחצית סכום הקרן ואשר מהווה הסכם שותפות בין הצדדים להתבטל בהיותו בלתי חוקי.

43. יחד עם זאת, מעיון בתיק עולה, שהחברה לא הייתה צד להתדיינות שהתנהלה בפני בית משפט קמא. החברה שבה ואישרה בפני בית משפט קמא, בעדותו של מר פרסיקו, כי לאחר שקיבלה החברה את מחצית קרן החוב, כפי שהוסכם בין הצדדים, אין לחברה כל טענה כלפי הצדדים והיא אף אינה טוענת לזכות כלשהי ליתרת הכספים (עמוד 14 לפרוטוקול הדיון מיום 10.06.12). זאת ועוד, יתרת הכספים השנויים במחלוקת בין הצדדים מופקדת בחשבון נאמנות שנפתח על ידי המערער. על רקע נסיבות קונקרטיות אלה, איננו רואים מנוס מלדון בטענות הצדדים ביחס לפרשנות ההסכם ולזכויות הנובעות לצדדים מן ההסכם.

יפים לעניין זה דברים שנקבעו בבג"ץ 6231/92 זגורי נ' בית הדין הארצי לעבודה ואח', פ"ד מט(4) 749, 780:

"החוזה הבלתי חוקי הוא בטל, אך בית המשפט רשאי, אם ראה שמן הצדק לעשות כן ובתנאים שימצא לנכון, לפטור צד מחובת ההשבה או תשלום השווי; כמו כן בית המשפט רשאי, אם ראה שמן הצדק לעשות כן, ובתנאים שימצא לנכון, לחייב צד בקיום חיובו, כולו או מקצתו, ובלבד שהצד האחר ביצע את חיובו שלו לפי החוזה".

נוכח האמור, לא ראינו מקום להורות על בטלותו של ההסכם בהתאם לקביעתו של בית משפט קמא.

בסיס החישוב הראוי

44. מחלוקת נוספת הניטשת בין הצדדים עניינה בבסיס החישוב הראוי של שכר טרחת המערער. המערער טוען מחד, כי יש לבצע את חישוב שכר הטרחה על בסיס מלוא החוב בתיק ההוצאה לפועל, קרי על בסיס 1,800,000 ₪, ומנגד טוענים המשיבים, כי היה צריך לבצע את החישוב על בסיס הסכום שנתקבל בלבד, דהיינו על בסיס סך של 1,300,000 ₪ כפי שנעשה על ידי בית משפט קמא בפסק דינו.

45. לאחר ששבנו ושקלנו את טענות הצדדים, תמימי דעים אנו עם בית משפט קמא בקביעתו לפיה, בסיס החישוב הראוי בנסיבות העניין, הוא לפי הסכום שנתקבל בפועל במסגרת ההסדר אליו הגיע המערער עם רעייתו של החייב.

46. תקנה 6 לתקנות ההוצאה לפועל קובעת כדלקמן:

"נערך הסדר בין הזוכה לבין החייב, או בין שניהם לבין עורך הדין או כונס הנכסים, ייקבע שכר הטרחה על פי השיעורים הקבועים בתקנות אלה מהסכום שעל החייב לשלם על פי ההסדר".

47. מלשון ההסכם שנקשר בין הצדדים עולה, כי הבסיס לחישוב שכר טרחת המערער הינו על בסיס שכר הטרחה שהיה נפסק בלשכת ההוצאה לפועל. אין חולק, כי הסכום שהצליח המערער לגבות בשם החברה, ועל פי ההסדר שהתגבש בין המערער ואלמנת החייב עומד על סך של 1,300,000 ₪. על כן, סבורים אנו, כי בדין קבע בית משפט קמא, כי בסיס החישוב לקביעת שכר טרחתו של המערער הינו על פי הכספים שהתקבלו מאלמנתו של החייב בפועל ומכוח ההסדר שהמערער היה צד לו, ומשזה גם הסכום אשר היה נפסק למערער כשכר טרחה במסגרת לשכת ההוצאה לפועל ועל פי תקנה 6 לתקנות ההוצאה לפועל.

זכאות המערער לשכר טרחה ראוי עבור נקיטה בהליכים בבתי משפט אחרים

48. המערער טוען כאמור, כי שגה בית משפט קמא בקובעו, כי אין הוא זכאי לשכר טרחה ראוי עבור ההליכים בהם נקט בבית המשפט לענייני משפחה ובבית המשפט הגובה לצדק.

49. סבורים אנו, כי צדק בית משפט קמא, בשלילת זכאותו של המערער לשכר טרחה ראוי עבור נקיטת ההליכים בבית המשפט לענייני משפחה ובבית המשפט הגבוה לצדק, בקובעו, כי הליכים אלה ננקטו על ידי המערער על מנת לקדם את עניינו שלו ושל המשיבים ולא של החברה.

50. המערער נקט בהליכים הנוספים, לאחר שהחברה הסתפקה בקבלת סכום המהווה מחצית מקרן החוב, ולאחר שאלמנתו של המנוח הסכימה לשלם במסגרת משא ומתן שהתקיים סך של כ- 600,000 ₪ בגין חובו של החייב, סכום העולה באופן ניכר על מחצית קרן החוב. למעשה, הליכים נוספים אלה שננקטו על ידי המערער בבית המשפט לענייני משפחה ובבית המשפט הגבוה לצדק נועדו רובם ככולם על מנת לקדם את ענייניה של השותפות שנקשרה בין המערער והמשיבים. במסגרת יחסי שותפות אלה, נקבע, כי המערער זכאי לשיעור של 42.5% מכל סכום שייגבה מעבר למחצית קרן החוב בעוד שהמשיבים אמורים היו לקבל שיעורי השתתפות נמוכים יותר שנתנו ביטוי להשקעתם של כל אחד מהצדדים בהליכי הגבייה שננקטו על ידי השותפות.

במסגרת יחסי השותפות לא הוסכם על שכירת שירותיו של המערער כעורך דין הזכאי לשכר טרחה בגין מאמציו. הצדדים הניחו מראש, כי שיעור ההשתתפות של כל אחד מהצדדים מתוך הכספים שייגבו מבטא את מלוא חלקם של הצדדים במסגרת יחסי השותפות.

לנוכח האמור סבורים אנו, כי לפי מכלול הנסיבות שפורטו אין המערער זכאי לשכר טרחה נוסף מעבר לשכר הטרחה שהינו זכאי לו במערכת היחסים מול החברה, ושעה שעל פי השותפות שנקשרה בין הצדדים זכאי המערער לקבלת תשלום בשיעור של 42.5% מסך הסכומים שייגבו מעבר למחצית קרן החוב.

51. הגם ששוכנעו, שההסכם נשוא הערעורים דנן, הינו הסכם בלתי חוקי, בכל הנוגע לשותפות שנקשרה בין הצדדים ביחס לחלוקת הכספים שייגבו מעבר למחצית קרן החוב, הרי על רקע נסיבותיו המיוחדות של המקרה, ולאחר שהחברה חזרה ואישרה את הסכמתה להוראותיו של ההסכם, סבורים אנו, כי אין מקום להתערב בקביעותו של בית משפט קמא ביחס לחלוקת יתרת הכספים מעבר למחצית קרן החוב בין המערער למשיבים, וקביעותיו של בית משפט קמא מקובלות עלינו.

52. לנוכח כל האמור, ומשראינו לדחות את ערעורו של המערער, איננו סבורים, כי יש מקום להיעתר לבקשת המערער ולהתערב בפסיקת ההוצאות של בית משפט קמא. הלכה היא, כי רק במקרים חריגים תתערב ערכאת הערעור בהכרעת הערכאה הדיונית בעניין פסיקת הוצאות משפט וזאת לאור העובדה, כי הערכאה הדיונית היא אשר התרשמה מאופן ניהול ההליך על ידי הצדדים. ראו: ע"א 3966/05 אבי גולדבליט נ' ברכה שבת, [פורסם בנבו], (02.01.07).

אף לגופו של עניין איננו סבורים, כי שגה בית משפט קמא, משלא נתן צו להוצאות, שכן בפועל התקבלו על ידי בית משפט קמא רק מקצת מטענות המערער ומהסעדים הכספיים להם טען.

סוף דבר

53. לאור כל האמור, סבורים אנו, כי דין ערעור המערער מחד גיסא, והערעור שכנגד שהוגש על ידי המשיבים, מאידך גיסא, להידחות, וכך אנו אכן מחליטים.

54. בנסיבות העניין, לא מצאנו מקום להטיל צו להוצאות.

55. פיקדון, ככל שהופקד, הן בערעור והן בערעור שכנגד, יוחזר על ידי מזכירות בית המשפט לידי בא כוח המפקיד, עבור המפקיד.

56. המזכירות תמציא את העתק פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ז' תשרי תשע"ה, 01 אוקטובר 2014, בהעדר הצדדים.