מתורגמן לשפה האמהרית מר מולטה יוסי.

שעת תחילת הדיון: 09.00.

נגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו שני פרטי אישום. פרט אישום אחד מייחס לו שתי עבירות של איומים, אשר הופנו, על פי הנטען, כלפי אשתו – המתלוננת, ביום 26/12/09 ושל התנגדות למעצר, בשל התנהגותו כלפי השוטרים אשר הגיעו לבית בני הזוג אותו יום.

פרט האישום השני מייחס לנאשם עבירה של איומים בכך שבהזדמנויות שונות ותדיר איים על המתלוננת באומרו לו כי יהרגנה.

אהובה טקלה היא המתלוננת, סיפרה בבית המשפט כי היא נשואה לנאשם עד היום מזה כ-12 שנים וכי לשניים שני ילדים.

המתלוננת סיפרה כי ביום האירוע היא רבה עם בעלה והזעיקה את המשטרה בשל פחדה לאור הריב. משנשאלה מה אמרה לשוטרים שהגיעו למקום, אישרה כי אכן אמרה להם שהנאשם אמר כי יהרוג אותה, אך לדבריה אמרה את הדברים בשל הפחד שחשה בשל הריב שנתגלע ביניהם. משנתבקשה לספר מה מסרה לשוטרים, הבהירה: "בגלל העבודה רבנו, התחיל לריב, הוא אמר לי שיהרוג אותי, אפילו שהוא לא הרביץ לי אף פעם".

המתלוננת נשאלה אודות מה נסוב הויכוח ביניהם והשיבה כי היא סברה שהנאשם לא רצה שהיא תלך לעבוד ועל כן התקשרה אל המשטרה. תשובותיה היו מבולבלות ולא עקביות והיא מסרה: "חשבתי שבגלל שהוא אמר שיהרוג אותי, אני שום דבר לא מסכימה" ואז נשאלה האם אמר הנאשם דברים אלה או שמא היא חשבה שאמר ועל כך השיבה : "בגלל שפחדתי אני התקשרתי". גם לאחר שרוענן זכרונה מהודעתה, השיבה : "בגלל שהוא אמר לי לא לעבוד, התקשרתי" . או אז נשאלה המתלוננת מה ציפתה כי המשטרה תעשה לאור כך, והשיבה כי אולי ישאלו אותו לבעיותיו ויפתרו אותן וכי אינה יודעת שאין זה תפקידה של המשטרה.

מאחר שהודעתה של המתלוננת במשטרה שונה בפרטים מהותיים מגירסתה שבבית המשפט היא הוכרזה כעדה עויינת.

עם הכרזתה ככזו ומשנתבקשה להסביר את השוני, היא השיבה : "אמרתי מה שכתוב שם".

המתלוננת אישרה כי לאחר שהזעיקה את המשטרה היא חיכתה לשוטרים למטה, בסמוך לבנין מגוריה ומשפגשה את השוטרת שהגיעה למקום היא מסרה לה כי הנאשם איים עליה כי יהרוג אותה וכי לאחר מכן הגיעה לתחנת המשטרה למסור הודעה. היא אישרה כי גם לחוקר מסרה דברים דומים, אלא שזה מה שהיא חשבה, דהיינו היא חשבה שהנאשם יהרוג אותה, אבל הוא לא אמר דברים אלה. המתלוננת לא טענה כנגד החוקר כי רשם דברים אשר לא נמסרו מפיה, אלא הבהירה כי מאחר שפחדה אותה עת היא העלתה בפניו את מחשבותיה ועל כן רשם השוטר את דבריה אלא שהנאשם לא אמר את הדברים.

לאחר שהמתלוננת חזרה על כך כי הויכוח נסוב אודות אי רצונו של הנאשם כי תצא לעבוד, היא אישרה כי הנאשם סבור כי יש לה חבר ועל כן אינו רוצה שתצא לעבודה ומשהטיח בה התובע כי הנה, כך מסרה במשטרה, לאור זאת הוא איים עליה כי אם תצא לעבודה הוא יהרוג אותה, חזרה המתלוננת שוב ושוב כי כך חשבה ועל כן מסרה את הדברים לחוקר.

המתלוננת אישרה כי לשאלת החוקר במשטרה השיבה כי היא חוששת מהנאשם והסבירה כי חששה מכעסו של הנאשם עליה.

המתלוננת אישרה כי משחיכתה לשוטרים ליד הבנין היא אכן היתה מפוחדת ורועדת, ודיברה בקול חלש, כפי שתארה זאת השוטרת והיה זה בשל ריבה עם הנאשם. עם זאת ציינה כי לא בכל מקרה של ריב עם הנאשם היא עוזבת את הבית ויורדת למטה.

המתלוננת הכחישה כי היו מקרים נוספים בהם איים עליה הנאשם וכי אינה זוכרת שכך מסרה בהודעתה שבמשטרה.

בחקירה הנגדית אישרה המתלוננת כי אותה עת עבדה באותו מקום עבודה מזה זמן רב ועד אז לא אמר לה הנאשם דבר. היא אישרה כי הנאשם לא אמר לה מיהו אותו חבר בו מדובר, מי סיפר עליו וכיו"ב. כן אישרה כי במהלך הריב עלה נושא משיכת סכום של 3000 ₪ על ידי הנאשם בו התעתד לעשות שימוש לצורך לימודי נהיגה, דבר שהעלה את חמתה. היא אישרה כי על כך התעורר ריב.

כן אישרה כי התקשרה אל המשטרה כיוון שאז היתה חדשה בישראל וסברה כי המשטרה תוכל לסייע לה בפתרון הריב עם הנאשם.

לדברי המתלוננת משהגיעו השוטרים היא לא בכתה או צעקה ואף לא רעדה.

מאחר שהמתלוננת אמרה כ בהיותה חדשה בארץ לא ידעה אל מי עליה לפנות, פנה אליה בית המשפט בשאלה מדוע לא פנתה אל גורמי הרווחה שכן בהודעתה מסרה כי הם מטופלים ברווחה וברצונה כי המשטרה תדווח לרווחה. למתלוננת לא היה הסבר של ממש ומסרה כי פנתה אל המשטרה ולא אל גורמי הרווחה.

התביעה ביקשה להגיש את הודעתה של המתלוננת במשטרה מכוחו של סעיף 10א לפקודת הראיות.

בהודעה זו (ת/3) מסרה המתלוננת כי אותו יום אמר לה הנאשם בהיותם בבית כי הוא יהרוג אותה. היא סיפרה כי כל העת אומר לה הנאשם כי היא אינה נמצאת בעובדה אלא יש לה חבר וכועס עליה כשהיא חוזרת הביתה ורוצה שתעזוב את עבודתה. אותו יום, כאמור , אמר לה כי יהרוג אותה בשל שהיא עובדת.

משנשאלה האם פגע בה מעבר לכך, השיבה כי לא היכה אותה אלא רק אמר לה שיהרוג אותה. משנשאלה האם היא מפחדת ממנו כי יפגע בה, השיבה :"כן אני מפחדת ממנו. הוא יהרוג אותי ומשנשאלה מדוע היא חושבת כך והאם היא סבורה כי יממש את איומיו, השיבה :"כי הוא אומר. הוא לא סתם אומר את זה".

משנשאלה המתלוננת כמה פעמים איים עליה הנאשם כך, השיבה כי הוא עשה כן פעמים רבות וכי בכל יום אומר לה הנאשם כי יהרוג אותה ועל כן היא מפחדת ממנו.

היא ציינה כי הם מוכרים ברווחה וביקשה כי המקרה ידווח לרווחה.

יניב צוויג הוא החוקר שגבה את הודעתה של המתלוננת וציין כי עשה כן בעברית וכי ניתן היה לשוחח עם המתלוננת בעברית . אמנם הדברים לא נעשו ב"שפה גבוהה" , אך השניים הבינו אחד את השני.

משהטיחה בו ב"כ הנאשם כי עד כה מתקשה המתלוננת בעברית עמד העד על כך כי ההודעה נגבתה בעברית וכי המתלוננת הבינה את הדברים וכי הרשום בהודעה נרשם מפיה ולא הוא שהגה אותם ממוחו.

ב"כ הנאשם הפנתה את העד למזכר (נ/1) לפיו נעשו מספר ניסיונות לאתר מתורגמן לשפה האמהרית. העד הפנה את תשומת ליבה לכך כי סוף דבר נמצא מתורגמן ורק אז החלה לחקירתו של הנאשם ועל כן מתייחס מזכר זה אל הנאשם.

הוגש דו"ח הפעולה שערכה שוטרת עינב בקלש שהגיעה אל בית בני הזוג בערב האירוע (ת/2). עולה מדו"ח זה כי פגשה במתלוננת מתחת לבנין המגורים והיא סיפרה לה כי ברחה מן הבית מאחר שהיא מפחדת מבעלה הנמצא בבית, ואשר איים עליה כי יהרוג אותה ויפגע בילדיה.

השוטרת ציינה כי המתלוננת נראתה רועדת בכל גופה, ומפוחדת וכן דיברה בקול חלש. השוטרים עלו לדירה, שם פגשו את הנאשם, אשר סיפר להם כי המתלוננת קיללה אותו ואת בני משפחתו והוא החזיר לה בקללות. הנאשם נראה לחוץ ונסער הודע לו כי הוא מעוכב. הגם שהדבר הודע לו והסבר לו מספר פעמים, סרב הנאשם להתלוות אל השוטרים ואף סגר את הדלת ועל כן הודע לו כי הוא עצור. הנאשם החל להשתולל ולהתנגד למעצרו וסוף דבר ורק לאחר שימוש בכוח סביר הוא נכבל והובל אל הניידת. גם אז ניסה הנאשם למנוע את הובלתו אל הניידת בכך שדחף את השוטרים לצדדים והטיח אותם בקירות של חדר המדרגות.

עוד ציינה השוטרת כי מאחר שהתקשתה לדובב את המתלוננת היא הובאה אל התחנה על מנת שתחקר בשפה האמהרית.

בחקירה הנגדית נחקרה שוטרת באשר למראה המתלוננת שתארה בדו"ח והבהירה כי המתלוננת נראתה לה מפוחדת כיוון שכל העת הסתכלה לאחור ורעדה וניכר היה עליה כי היא מפוחדת.

היא הבהירה כי משכתבה כי התקשתה לדובב את המתלוננת הרי שהיה זה בעיקר בשל המבטא של המתלוננת שכן היא שוחחה עימה בעבירת ואכן המתלוננת לא ידעה כל מילה ומילה אבל תקשרה בעבירה ורק מבטאה הוא שהקשה מאוד על התקשורת.

לשאלות ב"כ הנאשם עמדה השוטרת על כך כי הנאשם הבין היטב את דברי השוטרים כי הוא מעוכב ואת הטעם לעיכובו והבהירה כי הדברים הוסברו לו.

היא הבהירה כי השוטר האחר – שניר הוא שניסה לכבול אותו ואליו התנגד הנאשם לשניר ולא אליה. אבל משהובילו אותו במדרגות הוא דחף את שניהם והטיח את שניהם אל הקירות.

הוגשה הודעתו של הנאשם שבמשטרה (ת/1) בה מסר כי לא איים על המתלוננת אלא קילל אותה בשל שהיא קיללה אותו. הריב ביניהם נתגלע בשל משיכת 3000 ₪ על ידיו על מנת ללמוד נהיגה.

לשאלת החוקר השיב הנאשם כי הוא שותה אלכוהול רק בשבת וכי אותו יום שתה כוס אחת לקידוש.

הנאשם ציין כי סרב לעיכוב כיוון שלא היתה לו כל סיבה לצאת מן הבית ולא עשה למתלוננת דבר.

הוא הכחיש כי בעבר איים עליה וכי המתלוננת אומרת דברים בעלמא כיוון שרצונה שייצא מן הבית.

בבית המשפט מסר הנאשם כי אין לו מושג מדוע הגיעו השוטרים אל ביתו וכי לאחר מספר דקות התלווה אליהם. הוא לא דחף אותם ולא עשה דבר. כך גם לא איים על אשתו ויחסיו עם אשתו הם יחסי אהבה.

אין הנאשם יודע מדוע הזמינה המתלוננת משטרה ביום האירוע. משנשאל באשר לריב שנתגלע ביניהם אותו יום, השיב :"אני מסתדר איתה לגבי מה שטענה. עכשיו הכל בסדר".

בחקירה הנגדית חזר הנאשם על כך כי את 12 שנות נישואיו למתלוננת הוא חי בשלום וכי ביום האירוע לא התרחש דבר עד כי הגיעו השוטרים והודיעו לו על מעצרו. עם זאת אישר כי במשטרה מסר כי היה להם ריב אודות כסף וכי המתלוננת רוצה שייצא מן הבית. בבית המשפט הכחיש כי ביום האירוע רב עם המתלוננת וכן הכחיש כי קילל אותה וכי היא קיללה אותו באותו יום. אולם משחזר התובע והקריא לו את שאמר בהודעתו במשטרה, השיב :"קיללנו אחד את השני והוצאתי את הכסף". או אז הקשה עליו התובע ושאל הכיצד נזכר לפתע, על כך השיב :"באותו יום של המעצר לא היה שום דבר. לא היה בינינו שום דבר... רבנו אבל לא באותו יום. זה מה שהתכוונתי באותו יום שעניתי".

הנאשם ציין כי כלל ועיקר לא אכפת לו שהמתלוננת עובדת והוא אף שמח באשר לכך. כך גם אין הוא סבור כי יש לה חבר. אין הוא יודע להשיב מדוע אחרי 12 שנים של נישואים באושר ושלום, התקשרה המתלוננת לפתע אל המשטרה. ואין הוא יודע מדוע היא רוצה שייצא מן הבית.

כך גם אין הוא יודע מדוע יצאה המתלוננת מהבית ביום האירוע ומדוע המתינה לשוטרים מחוץ לבית.

הנאשם אישר כי אכן לא רצה ללכת עם השוטרים ואף התנגד להתלוות אליהם אלא שלדבריו התנגד בעמידה ובסרוב להתלוות ולא מעבר לכך.

העדות העיקרית עומדת כנגד הנאשם היא של אשתו – המתלוננת, הגם שהיא נמצאה עדה עויינת.

לא מצאתי לקבל את עדותה כפי שנמסרה בבית המשפט ומצאתי להעדיף את גרסתה כפי שנמסרה בהודעתה שבמשטרה.

בבית המשפט מסרה המתלוננת גירסה מקוטעת ומתפתלת, אשר אין לה כל אחיזה במבחני היגיון ושכל ישר.

עלפי גרסתה זו של המתלוננת הרי שבשל ריב שגרתי עם הנאשם בין אם אודות עבודתה, או בין אם אודות כסף שמשך הנאשם, שכן היא שינתה באשר לכך את גרסתה במהלך חקירתה בבית המשפט מעת לעת ומשאלה לשאלה, היא מצאה להזעיק את המשטרה, שכן חששה מכעסו של הנאשם בשל הריב ובשל כך אף מצאה לעזוב את הבית ולהמתין לשוטרים מחוץ לבית.

המתלוננת אישרה כי אין זה לה הריב הראשון עם הנאשם ובכל זאת לא ידעה להסביר מדוע הפעם הזעיקה את המשטרה ומדוע הפעם מצאה לעזוב את הבית.

ברי כי לא ניתן היה לקבל את הסבריה כי מצאה להזעיק את המשטרה בשל הריב כיוון שלא ידעה על כל גורם אחר שיוכל לסייע לה בפתרון בעיותיה עם הנאשם, כאשר בהודעתה במשטרה היא עצמה מספרת כי המשפחה מטופלת על ידי גורמי הרווחה וכי היא מבקשת כי גם אירוע זה ידווח להם.

המתלוננת אף הסתבכה בהסבריה אודות הדברים אשר מסרה במשטרה באשר לכך שמסרה כי הנאשם איים עליה. לדבריה בבית המשפט הנאשם לא אמר דברים אלה אלא היא חשבה כי הוא יהרוג אותה ועל כן מסרה לחוקר את שמסרה. מקור הדברים באי הבנה של הדברים.

אלא שהמתלוננת נשאלה מספר פעמים וחזרה על הדברים מספר פעמים ואף ציינה כי הנאשם אומר לה כל העת דברים מעין אלה וכי היא חוששת ממנו כיוון שאינו אומר את הדברים סתם והיא חוששת כי הוא יבצע אותם. לא ניתן לטעות בהבנת דברים אלה והם מדברים בעדם.

המתלוננת הסבירה בבית המשפט כי כעת היא חיה עם הנאשם ויחסיהם תקינים ואכן ניכר היה בעדותה בבית המשפט כי היא עושה ככל יכולתה על מנת למזער את האירוע נשוא כתב האישום.

על כן, כאמור לעיל, העדפתי את ההודעה שמסרה המתלוננת במשטרה.

נתתי להודעה זו את מלוא המשקל. לשון ההודעה ברורה והדברים נאמרו בה בפירוט, בבהירות ובמפורש.

קיבלתי לענין זה את עדותו של החוקר יניב צוויג באשר לגביית ההודעה בעברית ולהבנת המתלוננת את השפה. גם בבית המשפט הסתבר כי המתלוננת מבינה לא מעט עברית וגם השוטרת שהגיעה למקום ציינה כי משכתבה בדו"ח הפעולה כי התקשתה לדובב את המתלוננת היה זה בעיקר בשל המבטא שלה.

לקביעה זו בענין מלוא המשקל ישנה הסתייגות, אשר תפורט להלן.

חיזוק להודעתה של המתלוננת יש לראות בעדותה ודו"ח הפעולה של השוטרת עינב בקלש שהגיעה לדירת בני הזוג בערב האירוע. מעבר לכך ששמעה את גרסת המתלוננת הרי שהיא הבחינה במצבה הנפשי הנסער של המתלוננת לאחר האירוע שנראתה רועדת ומפוחדת.

לא נתתי אמון בעדותו של הנאשם.

העדות היתה מבולבלת, מתחמקת ומתפתלת. כך למשל, ציין הנאשם כי אותו יום לא ארע בינו לבין המתלוננת דבר ואף לא ויכוח שגרתי של יום ביומו. לאחר מכן ובנשימה אחת ציין כי נתגלע ביניהם ריב, הריב היה ביום אחר, או שמא באותו ערב ואולי בכלל לא וכיו"ב.

על כן, אני קובעת כי בתאריך 26/12/09 בביתם בפתח תקוה, איים הנאשם על המתלוננת כי יהרוג אותה. הנאשם יורשע בעבירה של איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין, תשל"ז – 1977.

נתתי אמון בעדותה של השוטרת עינב בקלש, שהיתה סדורה ובהירה, וכעולה ממנה ומדו"ח הפעולה שערכה, הרי שהנאשם סרב להתלוות לשוטרים שהודיעו לו כי הוא מעוכב ולאחר שנעצר, השתולל והתנגד למעצרו ולכבילתו באזיקים. גם משהובל לניידת התנגד לכך, ותוך כדי הורדתו במדרגות הבנין דחף את השוטרים שהובילו אותו, והטיחם אל הקירות.

הנאשם, הכחיש מעשים אלה, וטען בהודעתו במשטרה כי לא עשה דבר. כך גם טען בחקירתו הראשית כי משהגיעו השוטרים הוא התלווה אליהם לאחר מספר דקות הגם שלא הבין מה רצונם ובחקירתו הנגדית שינה טעמו וציין כי אכן סרב לבוא עימם , אך התנגד בעמידה בלבד.

כאמור לעיל, לא נתתי אמון בעדותו של הנאשם.

הנאשם יורשע, איפוא, אף בעבירה של התנגדות למעצר, לפי סעיף 47(א) לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) (נוסח משולב), תשכ"ט – 1969.

פרט האישום השני מייחס לנאשם עבירה נוספת של איומים בכך שבאופן תדיר איים על המתלוננת כי יהרוג אותה.

הדברים מופיעים בהודעתה של המתלוננת, באופן כללי ולא מפורט. המתלוננת כאמור לא חזרה על הדברים בבית המשפט. הגם שהעדפתי את הודעתה במשטרה ונתתי לה את מלוא המשקל, הרי שלענין זה אשר נמסר באופן "כותרתי" בלבד וללא פירוט והרחבה, וללא תימוכין נוספים, מצאתי, מחמת הספק, לזכות את הנאשם.

על כן יזוכה הנאשם מהעבירה של איומים, נשוא פרט האישום השני.

ניתנה היום, ג' ניסן תשע"ג , 14 מרץ 2013, במעמד הצדדים

שעת סיום דיון: 09.05.