זוהי תביעה לפיצוי התובע בגין נזקי גוף שנגרמו לו עת עבד בעבודות חפירה ופיתוח אצל הנתבעת מס' 1 (להלן: הנתבעת), המבוטחת ע"י הנתבעת מס' 2 בפוליסת ביטוח חבות מעבידים.

שאלת החבות

התובע, יליד 9.10.1986, עבד במועד הרלבנטי כפועל אצל הנתבעת, אשר עוסקת, בין היתר, בעבודות פיתוח, עפר ותשתיות.

בכתב התביעה טוען התובע, כי ביום 12.11.2008, בעת שחפר בתעלה באתר עבודה בקצרין, על פי הוראות הנתבעת, נפל עליו ארון חשמל מבטון (פילר) במשקל כבד וכתוצאה מכך הוא נפגע בכתפו השמאלית ובגבו.

בתצהיר עדותו הראשית, פרט התובע את נסיבות התאונה כדלקמן (סעיף 5 לתצהיר):

"הריני להצהיר כי בתאריך 12/11/2008, נפצעתי ונחבלתי קשות, במהלך עבודתי בעבודות פיתוח בשורות הנתבעת 1, במהלך הוצאת עפר וחפירת בתעלה מתחת לבילר חשמל, ותוך כדי חפירה והוצאת העפר כשהייתי עובד בתעלה, קרס בילר החשמל (ארון חשמל) ונפל עלי במשקל כבד מאד מעל 500 קילו, עבודתי זאת ביצעתי עפ"י הוראות הנתבעת בעבודות חפירות ופיתוח באתר העבודה שבקצרין".

ובהמשך תצהירו (סעיף 7):

"הריני להצהיר כי אני נרמסתי תחת הבילר החשמל העשוי מבטון למספר דקות עד שקיבלתי עזרה שהרימו את הבילר מעלי וחילצו אותי".

לטענת התובע, יש להחיל את הכללים "דברים מסוכנים" ו"הדבר מדבר בעדו", הקבועים בסעיפים 31 ו-41, בהתאמה, לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] ועל הנתבעת נטל ההוכחה שהתאונה ארעה שלא מחמת רשלנותה, שכן לא הייתה לו ידיעה או לא הייתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק וכי הנזק נגרם מדבר מסוכן באתר עבודה שלנתבעת הייתה שליטה מלאה עליו ואירוע המקרה מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבעת לא נקטה אמצעי זהירות סבירים ולא סיפקה סביבת עבודה בטוחה ותקינה, מאשר עם המסקנה שהיא נקטה זהירות סבירה.

לחלופין טוען התובע, כי התאונה ארעה עקב של רשלנותה של הנתבעת אשר באה לידי ביטוי, בין היתר, בכך שהיא לא נהגה כפי שמעביד סביר ואחראי היה נוהג בנסיבות העניין, הנהיגה שיטת עבודה לקויה, מסוכנת ובלתי בטוחה, לא נקטה באמצעי זהירות נאותים, לא השגיחה ולא פיקחה על העבודה, הפקירה את אתר העבודה בלא בקרה, לא הזהירה את התובע בדבר הסכנות הטמונות באתר העבודה ולא הסירה מכשולים ומפגעים מן המקום, נתנה הוראות בהתעלם מתנאי האתר, לא הדריכה את התובע והפעילה שיקולים כספיים על חשבון בטיחות עובדיה.

עוד טוען התובע כי הנתבעת הפרה חובות חקוקות ובין היתר את פקודת הבטיחות בעבודה [נוסח חדש], התש"ל-1970 ותקנות הבטיחות בעבודה (עבודות בניה), התשמ"ח-1988. הנתבעת נושאת באחריות ישירה או באחריות שילוחית לקרות התאונה ולתוצאותיה ועליה לפצות את התובע בגין נזקיו, בשל מעשיה או מחדליה.

הנתבעות, מנגד, מכחישות את עצם קרות האירוע ולחלופין הן טוענות כי ככל שאירע אירוע כזה, הרי שהוא אירע בשל רשלנותו הבלעדית של התובע, חוסר זהירות מצדו והעדר שיקול דעת בעת ביצוע העבודה. על פי גרסתו של התובע עצמו, הוא עבד בקרבת הפילר וידע בבירור על הימצאותו שם ומשכך צריך וחייב היה לעבוד בזהירות רבה ביתר שאת. ככל הנראה, במהלך ביצוע עבודות החפירה, התובע חפר קרוב לפילר או מתחתיו, דבר שהביא להתמוטטות האדמה מתחת לפילר ולבסוף לנפילת הפילר עצמו, והכל בניגוד להוראות הנתבעת ואף בניגוד לכל הגיון. פילר מבטון אינו נופל סתם כך וברי כי הסיבה שהביאה לנפילתו הינה מעשי ידיו של התובע עצמו, בבחינת "חפר בור ונפל לתוכו".

הנתבעת טוענת כי עם קבלת התובע לעבודה, היא דאגה להדריכו בנוגע לאופן ושיטת ביצוע העבודות. אילו התובע היה נזהר במהלך העבודות ומבצע אותן כראוי וכנדרש, בהתאם להוראות ולהנחיות, התאונה הייתה לבטח נמנעת.

על כן, לטענת הנתבעות, דין התביעה להידחות בהעדר אחריות מצדן. לחלופין וככל שייקבע כי יש לייחס להן אחריות כלשהי לקרות התאונה, סבורות הנתבעות כי יש לייחס לתובע רשלנות תורמת בשיעור ניכר שלא יפחת מ-80%.

הנתבעות לא הגישו תצהירי עדות ראשית ולא העידו עדים מטעמן.

עדותו של התובע באשר לנסיבות התאונה, הייתה עדות מהימנה ועקבית, היא עלתה בקנה אחד עם הגרסה שנמסרה בתצהירו, נתמכה בעדים מטעמו ונתתי בה אמון.

התובע העיד בחקירתו הנגדית, כי באותו היום, שהיה היום הראשון לעבודתו באותו אתר, הוא הגיע לעבודה בסביבות השעה 07:00, כאשר התאונה אירעה בשעה 12:00. (עמוד 15 שורות 19-22, עמוד 16 שורות 1-11 לפרוטוקול).

התובע הדגים כיצד אירעה התאונה וכך העיד (עמוד 15 שורות 9-13 לפרוטוקול):

"הפילר מונח על האדמה, אני עם הגב שלי לגב הפילר במרחק של כ-80 ס"מ. כשהוצאתי את העפר מתוך התעלה שהיתה חפורה, אני נמצא בתוך התעלה החפורה ומוציא ממנה עפר, התמוטט עלי הפילר ושכב על הגב שלי לכמה דקות והחזה שלי היה על הקצה של הדופן של החפירה ושכב עלי הפילר כמה דקות עד שהתחלתי לצעוק".

התובע הבהיר כי עבודתו הייתה להוציא את העפר שנותר לאחר החפירה אל מחוץ לתעלה, באמצעות דלי וטוריה. הוא היה במרחק של כ- 60 ס"מ מהפילר, שהיה צמוד לחפירה (עמוד 18 שורות 20-27, עמוד 19 שורות 1-2 לפרוטוקול).

התובע תיאר את מצב הדברים עובר לתאונה, גם על גבי התמונה שצורפה לתצהירו וצולמה לטענתו כחודשיים לאחר האירוע (נ/1). התובע סימן על גבי התמונה, באופן המתיישב עם גרסתו כאמור, את מיקום התעלה שבצמוד אליה נצפה הפילר ואת המיקום שלו - בתוך התעלה עם גבו לפילר (עמוד 19 שורות 3-8, עמוד 21 שורות 17-24 לפרוטוקול).

גרסת התובע נתמכה בעדותו של העד מטעמו, מר פיראס רושרוש (להלן: פיראס), אשר עבד גם הוא אצל הנתבעת ועבד באותו יום באותו אתר בו אירעה התאונה. כך העיד התובע בעניין זה: "הוא היה גם עובד בסביבה שלי, היינו תמיד קשר עין אחד על השני, כשקרתה לי התאונה הוא בא אלי, התחלתי לצעוק, הוא התחיל להציל אותי מתחת לפילר" (עמוד 16 שורה 32, עמוד 17 שורות 1-10 לפרוטוקול).

פיראס הצהיר בתצהירו על נסיבות האירוע: במהלך עבודתו של התובע בהוצאת עפר מתעלה שנחפרה מאחורי הפילר ובעומק מתחת לפילר, נפגע התובע כתוצאה מנפילתו של הפילר על גבו וגופו. פיראס נחלץ לעזרתו של התובע, שהיה מתחת לפילר, נאנח וצעק מכאבי תופת בגב ובכתף ולאחר מכן פונה לבית החולים. התובע ביצע לבדו את העבודה באמצעות כלים ידניים, מבלי שנכחו במקום עובדים נוספים ואילו פיראס ביצע עבודה אחרת, שלא קשורה לתעלה ולפילר, אך בסמוך למקום ביצוע עבודת התובע.

עדותו של פיראס בבית המשפט הותירה אף היא רושם אמין ועלתה בקנה אחד עם האמור בתצהירו ועם גרסתו של התובע. על פי עדותו, היה זה יום עבודתו הראשון של התובע באתר זה, שהעבודה בו החלה עוד קודם לכן. פיראס עבד באותה עת במרחק של 30-50 מטר מן התובע, בניקיון מדרכות ובהכנה של אבני השפה לצורך ריצוף (עמוד 28 שורות 6, עמוד 29 שורות 18-21 לפרוטוקול). התובע עבד בתעלה ופיראס היה הראשון שהגיע אליו שעה שהיה לכוד תחת הפילר (עמוד 29 שורות 23-29, עמוד 30 שורות 1-22 לפרוטוקול):

"ת. הוא היה עובד ומנקה את התעלה שם על מנת להניח את הצנרת שם. באותו רגע הוא היה בתוך הבור שהוא חלק מהתעלה. זאת לא תעלה אחידה ברוחב שלה.

ש. מה המרחק בין התובע לבין הפילר?

ת. באותו רגע הוא עבד בצמוד לפילר

ש. אז הבור היה צמוד לפילר, אין מרחק ביניהם?

ת. נכון

ש. למעשה התובע חפר מתחת לאותו פילר?

ת. כן ובשלב מסוים הוא היה צריך להרחיב שם. אני חושב שהוא היה אמור לנקות שם על מנת להניח את הצינורות. העומק של המפלס התחתון של התעלה הוא נמוך בהרבה מהתחתית של הפילר. הוא עבד בנקודה נמוכה אפילו מהתחתית של הפילר.

... ...

ש. אתה למעשה ראית את התרחשות התאונה?

ת. לא ראיתי את ההתרחשות של התאונה אבל שמעתי את הצעקות האדירות שלו. נבהלנו והתחלתי לראות מי צועק, בהתחלה בגלל שלא ראיתי את התובע עומד כי הוא היה מתחת לפילר, אז אני חשבתי שזה יכול להיות שזה לא הוא. הלכתי בריצה לשם וראיתי שהראש שלו כמעט מחוץ לתעלה והכל ממש מעל הבן אדם.

ש. מי היה שם?

ת. אני הראשון שהגעתי אליו והתחלתי לקרוא לעזרה, לצעוק לאנשים, לקבלנים שבונים שם בתים ואז הם באו וביחד חילצנו אותו מתחת לפילר".

מטעם התובע העיד גם פאדי רושרוש - שהוא אחיו של פיראס ואחד מבעליה ומנהליה של הנתבעת (להלן: פאדי). פאדי העיד על אופי עבודתו: הוא מבקר באתרי העבודה באופן יומיומי, בודק כיצד העבודה מתבצעת ומכין דו"חות. על פי עדותו, התובע עבד אצל הנתבעת בחודשים יולי ואוגוסט 2008, לאחר מכן עזב את העבודה למשך חודשיים וחזר ביום 12.11.2008 - היום בו אירעה התאונה (עמוד 7 שורות 5-12 לפרוטוקול). יום עובר לתאונה, התעלה נחפרה באמצעות מחפרון במקביל ומאחורי הפילר, במרחק של כ-60-70 ס"מ ממנו, לצורך חשיפת קו מים קיים מאחורי הפילר וחיבור צנרת אליו (עמוד 7 שורות 31-32, עמוד 8 שורות 1-2, עמוד 9 שורות 10-11 לפרוטוקול). למיטב זכרונו, העובדים היחידים שעבדו בשטח בזמן התאונה היו התובע ופיראס (עמוד 8 שורות 5-8, עמוד 12 שורות 3-8 לפרוטוקול). פאדי אישר כי הוא לא היה נוכח באתר בעת התאונה וטען כי מנהל העבודה הסיע את התובע ממקום התאונה עד לאמצע הדרך לבית החולים ומשם הוא (פאדי) הסיע את התובע לבית החולים "זיו" בצפת ולאחר מכן החזיר אותו לביתו (עמוד 11 שורות 2-9 לפרוטוקול).

בחקירתו הנגדית, הציג ב"כ הנתבעות תמונות אשר לטענתו של פאדי, צולמו לאחר ביצוע העבודות במקום (ת/4, ת/5). פאדי טען כי החפירה רחוקה בכ-60-70 ס"מ מהגב של הפילר וכי מידותיו של הפילר הן רוחב של 80 ס"מ ואורך של 2.20-2.50 ס"מ (עמוד 10 שורות 23-32, עמוד 11 שורה 1 לפרוטוקול).

בסיכומו של דבר, לא נסתרה גרסת התובע ויש לקבל אותה ולקבוע, כממצא עובדתי, כי התאונה אירעה בעת שהוא ביצע פעולות חפירה ופינוי עפר מהתעלה, או אז נפל על גבו פילר חשמל כבד מבטון, שניצב סמוך לתעלה.

בכל הנוגע להתרחשות התאונה, המדובר אמנם בהכרעה על פי עדות יחידה של בעל דין וזאת בהעדר עדי ראיה לעצם ההתרחשות. יחד עם זאת, עדות זו, שכאמור הותירה רושם אמין ולא נסתרה, מקבלת חיזוק מעדויות פיראס ופאדי ביחס לאירועים שארעו לפני ומיד לאחר התאונה, בפרט מעדות פיראס - שנמצא בסמוך להתרחשות, שמע את צעקות התובע ומצא אותו מתחת לפילר. אל מול עדויות אלה, הנתבעת לא זימנה עדים כלל. בנסיבות אלה, סבורני כי ניתן להסתפק בעדות התובע לגבי התרחשות התאונה ולקבוע על בסיסה את הממצאים האמורים.

העובדה שפיראס ופאדי מכירים את התובע, בהיותם מתגוררים באותה שכונה (עמוד 17 שורות 11-14, עמ' 27 שורות 13-14 לפרוטוקול), לא היה בה כדי לגרוע ממהימנותם, כאשר לפי התרשמותי הם העידו על הדברים כהוויתם ולא מתוך הטיה לטובת התובע או מתוך עניין בתוצאות המשפט.

בניגוד לטענת הנתבעות בסיכומיהן, לא נמצאו סתירות מהותיות בעדויות התובע ועדיו, וודאי לא כאלה היורדות לשורשו של עניין. כך, באשר לסוגיית פינויו של התובע לבית החולים: בניגוד לטענת הנתבעות כי עדותו של פאדי, ולפיה הוא פגש את מנהל העבודה ואת התובע באמצע הדרך ומשם הסיע את התובע לבית החולים, עומדת בסתירה לעדותו של פיראס ולפיה התובע הובהל אל בית החולים באמצעות אמבולנס, הרי שפיראס השיב כך לשאלת ב"כ הנתבעות כיצד פונה התובע לבית החולים (עמוד 30 שורות 16-17 לפרוטוקול): "לא זוכר. לקחו אותו באמבולנס, משהו כזה. אני לא זוכר. אני יודע שלקחו אותו לבית החולים".

כך גם באשר למרחק הפילר מהתעלה - אמנם התובע ופיראס העידו כי הפילר היה צמוד לחפירה, במרחק של 60 ס"מ מהתובע (עמוד 18 שורות 20-27, עמוד 19 שורות 1-2, עמוד 29 שורות 27-28 לפרוטוקול) ואילו פאדי העיד כי החפירה בוצעה במרחק של כ-60-70 ס"מ מהפילר (עמוד 7 שורות 26-27, עמוד 9 שורות 14-15, עמוד 10 שורה 29 לפרוטוקול), אולם מטבע הדברים מדובר בהערכת מרחקים שאיננה מדויקת ומכל מקום, אין מדובר בסתירה היורדת לשורש גרסתו של התובע וזאת בפרט נוכח מידותיו של הפילר כאמור לעיל - אורך של כ- 2.5 מטרים.

לעניין עצם קיומן של סתירות, יש להתחשב גם בזמן הרב שחלף מיום התאונה (נובמבר 2008) ועד למועדים בהם נשמעו העדויות (מאי 2013 וינואר 2014).

רשלנות הנתבעת

כידוע, לשם הוכחת עוולת הרשלנות, על התובע להוכיח קיומן של חובת זהירות מושגית, חובת זהירות קונקרטית, הפרת החובה כלפי הניזוק וקשר סיבתי לנזק (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז (1) 113).

הלכה פסוקה היא, כי מעביד חב חובת זהירות מושגית כלפי עובד המועסק על ידו לבל יפגע במהלך העבודה. במסגרת חובה זו על המעביד להנהיג שיטות עבודה בטוחות שתמנענה סכנות צפויות לעובד ואשר מעביד סביר צריך וחייב לחזותן מראש (ע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אמסלם, פ"ד לח (1) 72, 76).

באשר לחובת הזהירות הקונקרטית, המבחן הוא האם אדם סביר יכול היה לחזות מראש את דרך התרחשות הנזק, בנסיבותיו המיוחדות של המקרה הספציפי, ובהנחה שכן, האם אדם סביר צריך היה, כעניין שבמדיניות, לצפות נזק זה. חיי היום יום מלאים סיכונים אשר לעיתים מתממשים וגורמים לנזקים, אולם רק בגין סיכון בלתי סביר מוטלת חובת זהירות קונקרטית. הסיכון הבלתי סביר הוא אותו סיכון אשר החברה רואה אותו במידת חומרה יתרה, באופן שהיא דורשת כי יינקטו אמצעי זהירות סבירים כדי למנעו (ראה פס"ד ועקנין ופס"ד מלון רמדה לעיל).

"... השאלה אינה האם עשה המעביד את הכל, אלא האם הוא עשה כל מה שסביר לדרוש מאדם שבאותו מצב, ובהתחשב בכל הנסיבות לרבות גודל הסכנה מזה והיעילות והמעשיות שבנקיטת אמצעי מניעה מזה" (ע"א 559/77 חיים למפרט נ' מדינת ישראל, פ"ד לג (3), 652).

ומן הכלל אל הפרט: סבורני כי התובע הוכיח כי הנתבעת התרשלה כלפיו:

הנתבעת לא זימנה כל עד מטעמה, לסתירת טענת התובע חפירת התעלה במקום, בצמוד לפילר, נעשתה על פי הוראתה והנחייתה. ביצוע עבודות חפירה בצמוד לארון חשמל כבד מבטון וגדול מימדים, מחייב, מטבע הדברים, נקיטת אמצעי זהירות.

פאדי, שכאמור הינו מבעליה ומנהליה של הנתבעת, העיד בעדותו הראשית כי לאחר חפירת התעלה ביום שקדם למועד התאונה, הנתבעת לא ביצעה כל חיזוק לפילר (עמוד 8 שורות 9-16 לפרוטוקול):

"ש: חיזוק לפילר עשיתם

ת: לא.

ש: את היציבות של הפילר בדקתם

ת: לא בדקנו, היינו אמורים לחזק ולא חיזקנו.

ש: מה המשקל של הפילר חשמל

ת: בערך 350-400 קילו.

ש: הערכת סיכונים עשיתם, ביצעתם? אם עלול ליפול, חזק לא חזק

ת: לא עשינו".

ובהמשך (עמוד 9 שורות 4-6 לפרוטוקול):

"ש: בקשר לתאונה יכול להיות שאם הייתם פועלים נכון ומחזקים את הפילר לא היתה קורית התאונה.

ת: כן, אם היינו מחזקים את הפילר ברור שלא יפול".

הנתבעת, כאמור, לא זימנה עדים מטעמה לסתירת טענות אלה. בנסיבות אלה, הוכח כי הנתבעת הורתה על ביצוע העבודה בתוך התעלה החפורה אליה צמוד הפילר הכבד, בלא שבוצעו קודם לכן חיזוק או תמיכה לפילר ובלא שננקטו אמצעי זהירות כלשהם. הנתבעת לא הוכיחה טענתה כי היא נקטה באמצעי זהירות והגנה כלשהם שהיו יכולים למנוע או להפחית את הסיכוי להתרחשות התאונה, שהוא בבחינת סיכון בלתי סביר.

כאמור, התובע העיד שהיה זה יומו הראשון לעבודתו והפעם הראשונה בה נכנס לאותו שטח עבודה. פאדי העיד כי התובע הינו "פועל פשוט" אשר ביצע את העבודה שנדרשה ממנו על הצד הטוב ביותר (עמוד 7 שורות 13-14, עמוד 8 שורות 19-20 לפרוטוקול).

התובע גם העיד כי הוא לא קיבל כל הדרכה מקצועית (עמוד 16 שורות 16-17 לפרוטוקול):

"ש: כשהתקבלת לעבודה, לא מדבר על אותו יום, אולי לפני 3 חודשים שעבדת לפני, קיבלת הדרכות, מה אתה הולך לעשות

ת: לא. הוא היה תמיד נותן לי סידור עבודה בבוקר וזהו".

בחקירתו הראשית, העיד פאדי (מבעלי הנתבעת) בעניין זה (עמוד 7 שורות 19-22 לפרוטוקול):

"ש: באותו יום קיבל הדרכה

ת: את האמת אני לא זוכר אבל הוא אמור לקבל הדרכה.

ש: יש לך מסמך בכתב שהוא קיבל הדרכה

ת: לא זוכר".

הנתבעות לא הציגו כל ראיה ולא העידו איש מטעמן כדי לסתור את עדויות התובע בעניין.

זאת ועוד, טענת התובע ולפיה מנהל העבודה, מר שאדי רושרוש, לא נכח בעת התאונה באתר העבודה, לא נסתרה (סעיף 9 לתצהירו). בחקירתו הנגדית נשאל התובע האם מנהל העבודה פיקח ביום בו אירעה התאונה ועל כך השיב: "לא ראיתי אותו, הוא נתן לי את הסידור בבוקר והלך להביא חומרים" (עמוד 16 שורות 26-27 לפרוטוקול). פאדי אישר בעדותו את דבר היעדרותו של מנהל העבודה בעת התאונה (עמוד 8 שורות 3-4 לפרוטוקול): "באותו רגע לא היה אבל באותו רגע היה קונה חומרים לשטח, ברגע המקרה לא היה".

הנתבעות לא הציגו כל ראיה ולא העידו איש מטעמן כדי לסתור את טענת התובע ולפיה הנתבעת לא השגיחה ולא פיקחה כראוי על העבודה. גם אם אצא מנקודת הנחה כי הנתבעת הדריכה כראוי את התובע בטרם ביצע את עבודתו, הלכה פסוקה היא, כי המעביד אינו יוצא ידי חובתו על ידי עצם ההוראה לעבוד בשיטות עבודה בטוחות ואף לא על ידי הדרכת העובד. מוטלת עליו חובה אקטיבית לנקוט צעדים סבירים כדי למנוע מהעובד סכנות מיותרות ולהזהירו מפני סכנות קיימות, רגילות ובלתי רגילות, שבמקורן לא רק בתנאי העבודה אלא גם ברשלנותו של העובד עצמו, בין שהוא מודע ובין שאינו מודע לסכנות שבמעשיו. גם אם המעביד עמד בכל אלה, עדיין חלה עליו החובה לפקח ולוודא כי השיטות וההוראות נקלטות ומוטמעות על ידי העובד (ע"א 663/88 שיריזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ, פד"י מז(3) 225; ע"א 688/79 יזבק נ' קובטי, פד"י לו(1) 785; ע"א 662/89 מדינת ישראל נ' קרבון, פד"י מה(2) 593).

אשם תורם

הנתבעות טוענות כי יש לייחס לתובע אשם תורם בשיעור ניכר, מאחר והוא חפר קרוב לפילר ומתחתיו, דבר שהביא להתמוטטות האדמה מתחת לפילר ולבסוף נפילתו, והכל בניגוד להוראות הנתבעת ובניגוד לכל היגיון.

התובע טוען, מנגד, כי אין לייחס לו כל אשם תורם, בנסיבות בהן מדובר בהתרשלות ישירה ומוחלטת של הנתבעת ומנהליה, כפי שהודה מנהל הנתבעת בעדותו, אשר הפקירו את התובע באתר ללא מתן כל הדרכה או עזרה ובלא לבצע כל פעולה ולו מזערית על מנת למנוע את נפילת הפילר.

המגמה שהשתרשה בפסיקה הינה, שכאשר מדובר בתאונת עבודה בה נפגע עובד, יש לדקדק דווקא עם המעביד בכל הנוגע להטלת אחריות לתאונה ולהקל במידה רבה עם העובד בייחוס רשלנות שגרמה או שתרמה לתאונה (ע"א 655/80 מפעלי קרור בצפון בע"מ נ' אסתר מרציאנו, פ"ד לו(2) 592, 604; ע"א 435/85 מחמור בע"מ נ' אסתי אטדגי, פ"ד מא(4) 524, 527). היסוד לתפיסה זו הוא כי המעביד הוא המופקד על העבודה ומתפקידו לדאוג כי תנאי העבודה ושיטת העבודה יהיו בטוחים (ע"א 530/70 אליאס רביבו נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, פ"ד כה(1) 724, 727-728 ע"א 477/85 בוארון נ' עירית נתניה, פ"ד מב(1) 415).

לעניין זה יפים דברי כב' השופט לנדוי בע"א 5/65 המוסד לביטוח לאומי נ' שירותי נמל מאוחדים ואח' (פ"ד יט(3) 205, 211-212):

"... עובד העושה עבודה מסוכנת למען מעבידו אינו נותן את דעתו תמיד רק על בטחונו האישי שלו. אין זו ממידת הסבירות לדרוש ממנו שינהג כן, ולבוא אליו בטענה שאילו עשה הכל כדי להשמר לנפשו, היתה הסכנה חדלה להיות סכנה. בוודאי עליו להזהר בעבודתו. אבל יש להכיר בכך שדווקא אצל העובד הטוב קיים הרצון לעשות את מלאכתו היטב, ולשם כך הוא מוכן אפילו לקבל על עצמו סיכוני גוף. ועוד הכירו בתי-המשפט גם בכך שכרגיל העובד אינו עושה את עבודתו בתנאים המאפשרים לו לשקול בישוב הדעת את הסיכונים לעומת הצורך לעשות את המלאכה, כדרך שאנו עושים לאחר מעשה באוירה השקטה של אולם המשפטים."

עם זאת, יש לבחון כל מקרה על פי נסיבותיו ובמידה והעובד התרשל, יילקח הדבר בחשבון כאשם תורם בעת חלוקת האחריות לתאונה.

סבורני כי בנסיבות בהן דובר בעובד חסר ניסיון, ביום עבודתו הראשון אצל הנתבעת ובאתר המסוים הזה, שחפירת התעלה בו כבר בוצעה על ידי הנתבעת קודם לכן ומשלא נסתרה טענת התובע כי הוא פעל על פי הוראות הנתבעת בביצוע עבודתו בסמוך לפילר, בלא שהנתבעת דאגה לפקח על כך, להדריך אותו ולנקוט באמצעי זהירות סבירים, אין מקום ליחס לתובע אשם תורם במקרה זה (ראה ת.א (מחוזי-ת"א) מריומה נ' מכתשים מפעלים כימיים בע"מ (פורסם במאגרים המשפטיים, 20.2.2005).

שאלת הנזק

הנכות הרפואית

מהתיעוד הרפואי שצורף לכתב התביעה עולה, כי ביום התאונה (12.11.2008) בשעה 12:38 התקבל התובע בחדר המיון בבית החולים "זיו" בצפת, שם אובחן כסובל מפריקה של כתף שמאל. בהרדמה מקומית, בוצע שחזור סגור והיד הושמה במתלה. התובע שוחרר עם המלצות למנוחה למשך שבועיים, נגד כאבים לפי הצורך, ביקורת אצל רופא אורתופד לאחר שבוע ומעקב הרופא המטפל.

עשרה ימים לאחר התאונה, ביום 22.11.2008, התלונן התובע על כאבים לכל אורך הגב ובכתף שמאל. בבדיקה של אורתופד מיום 4.12.2008, אובחנה הגבלה קלה בתנועה של ע"ש ללא חוסר נוירולוגי, רגישות מעל השרירים בע"ש מותני, רגישות בצד המדיאלי של הסקפולה משמאל והגבלת תנועות בכתף. המתלה הורד והתובע הופנה לפיזיותרפיה לכתף ולגב התחתון, לצילום כתף, עם המלצה למנוחה למשך חודש נוסף. בהמשך, היה התובע במעקב רפואי, המשיך להתלונן ולדווח על כאבים והגבלה בכתף שמאל ובגב התחתון והופנה לטיפולי פיזיותרפיה והידרותרפיה. בבדיקת מיפוי עצם מיום 5.3.2009 אובחנה קליטה מוגברת בכתף שמאל בולטת בראש ההומרוס בעיקר באספקט הלטרלי, היכולה להתאים לחבלה בכתף שמאל וב-SIJ משמאל. בבדיקת C.T. של הע"ש המותני מיום 22.4.2009 הודגמו בגובה L4-5 ו-L5-S1 בלטי דיסק, ללא לחץ על השק הדורלי. בדיקת EMG של כתף שמאל מיום 15.9.2009 נמצאה תקינה. בבדיקת MRI של כתף שמאל מיום 5.7.2011 נצפו שינויים באספקט האחורי של ראש ההומרוס על רקע HILL SACHS ובמפרק AC שינויים דלקתיים ארתרוטים. בביקור של התובע במיון ביום 1.8.2011 עלה חשד לפריקה חוזרת של הכתף.

התאונה הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה. לתובע נקבעה תקופת אי כושר מלא למשך 3 חודשים, מיום למחרת התאונה (13.11.2008) ועד ליום 10.2.2009. ביום 14.12.2009 קבעה ועדה רפואית של המל"ל כי לתובע נותרה נכות צמיתה בשיעור של 5% בגין דלדול בשרירי הכתף, כי התובע מסוגל לשוב לעבודתו בהעדר הגבלה תפקודית משמעותית וכי אין קשר בין התלונות על כאבים בגב לבין התאונה הנדונה (נ/7). הועדה קבעה כי לתובע נגרמה נכות זמנית בשיעור של 25% מיום 11.2.2009 ועד ליום 31.10.2009. ערר שהגיש התובע על קביעות אלה נדחה וביום 13.6.2010 קבעה ועדה רפואית לעררים של המל"ל כי לתובע נותרה נכות צמיתה בשיעור של 5% בגין הגבלה מזערית בכתף שמאל וכי אין מקום להפעלת תקנה 15 וכמו כן שללה קשר בין תלונות התובע על כאבים בגב לבין התאונה (נ/3).

לכתב התביעה צורפה חוות דעתו של ד"ר חביב אללה גאזי מיום 21.10.2009 ולפיה נכותו האורתופדית הצמיתה המשוקללת של התובע עקב התאונה הינה בשיעור של 32% - 15% בגין הגבלה בתנועות הכתף השמאלית ו-20% בגין הגבלה בינונית בתנועות ע"ש מותני.

מומחה רפואי מטעם התובע – פרופ' משה רופמן, קבע בחוות דעתו המשלימה מיום 11.8.2011 כי לתובע נותרה נכות צמיתה משוקללת בשיעור של 28% עקב התאונה מיום 12.11.2008 – 20% בגין נכותו בכתף שמאל ו-10% בגין נכות בע"ש המותני.

יחד עם זאת, התובע טוען בסיכומיו לנכות הרפואית כפי שנקבעה ע"י המומחה מטעם בית המשפט, כמפורט להלן.

מומחה רפואי מטעם הנתבעות – ד"ר קליגמן מרדכי, קבע בחוות דעתו מיום 18.10.2011 כי לתובע נותרה נכות צמיתה בשיעור של 5% בגין הפגיעה בכתף שמאל וכי לא נותרה נכות צמיתה בע"ש המותני.

לבקשת הצדדים ונוכח הפער בין חוות הדעת, מונה מומחה רפואי מטעם בית המשפט בתחום האורתופדי - פרופ' מיכאל סודרי. המומחה ציין בחוות דעתו מיום 27.1.2012 כי בבדיקה הקלינית של כתף שמאל הודגמה הגבלה בתנועתיות, סימני IMPINGEMENT חיוביים ודלדול קל בשרירי הזרוע בהשוואה לימין. בע"ש המותני אובחנה הגבלה אקטיבית קלה בתנועתיות עם ספק גירוי רדיוקולרי וללא חסר נוירולוגי. המומחה ציין ספק לשיתוף פעולה מלא מצד התובע בבדיקה. בצילומי הרנטגן המעודכנים של כתף שמאל, אשר בוצעו על פי בקשת המומחה, לא אובחנו ממצאים פתולוגיים. בצילום של הע"ש המותני נמצאו הלורדוזיס, מבנה החוליות והמרווחים בין החולייתיים תקינים.

בסיכומו של דבר קבע המומחה בחוות דעתו, כי לתובע נותרה נכות צמיתה משוקללת בשיעור של 14.5%, החל מיום 1.5.2009, על פי הפירוט כדלקמן:

• כתף שמאל: נכות צמיתה בשיעור של 10% בגין השפעה קלה על כושר הפעולה עקב התאונה הנדונה.
• ע"ש מותני: לתובע נכות צמיתה בשיעור של 10%. יחד עם זאת, הוא החל לדווח על כאבי גב רק 10 ימים לאחר התאונה, במיפוי עצמות ארבעה חודשים לאחר התאונה אין קליטה בע"ש המותני והבלטים קלים ולא לוחצים ולאור משקלו של התובע קרוב לוודאי שהינם על רקע קונסטיטוציוני. מנגד, אין תיעוד באשר לבעיה קודמת בע"ש המותני ומאז התאונה המשיך התובע להתלונן בתכיפות על כאבי גב, עם תסמינים לסירוגין. על כן קבע המומחה, כי מחמת הספק בלבד, יש לייחס מחצית מנכותו של התובע בע"ש המותני לתאונה הנדונה, דהיינו נכות צמיתה בשיעור של 5% בגין התאונה.

כמו כן קבע המומחה נכויות זמניות כדלקמן: 100% מיום 12.11.2008 ועד ליום 10.2.2009 ו-30% מיום 11.2.2009 ועד ליום 30.4.2009.

המומחה נחקר בבית המשפט על חוות דעתו. משנשאל על קביעת הנכות מחמת הספק, הסביר, באופן שהניח את הדעת, כך (בעמוד 37 שורות 17-27 לפרוטוקול):

"ת: ... וכשיש לי ספק לגבי הנכות שאני קובע, אז הנטייה שלי היא ללכת לקראת הנפגע.

ש: באותה מידה יכל גם להיות 0% נכות.

ת: כן, אבל שוב יש את סיפור המקרה, יש את הממצא של בלטים שבאמת יכול להיות לאנשים רגילים או יכול להיות שהיה וטיפה הוחמר כתוצאה ממה שקרה, תמיד יש ספק. כממונה מטעם בית משפט אז אני חושב שאם לי יש ספק בתוצאה הסופית, אז אני נוטה להנות מהספק. אני מהאסכולה של בית הילל יוותר.

ש: זה עניין של גישה יותר מאשר רפואית.

ת: של גישה, אבל מבוססת, כשיש ספק אתה לא רוצה לפגוע, ואני גם לא רוצה לפגוע בך כמבטח, כלומר הספק פועל לשני הצדדים פה".

המומחה הבהיר כי בקביעת שיעור ההגבלה הוא לקח בחשבון גם את הספק שעלה בעניין שיתוף הפעולה מצד התובע וכי למרות האדרת התלונות מצד התובע, לא ניתן לשלול החמרה מסוימת במצב של הגב התחתון עקב התאונה (עמוד 37 שורות 28-32, עמוד 40 שורות 7-8 לפרוטוקול).

עוד הסביר המומחה, כי חרף העובדה שהתובע התלונן על כאבי הגב רק 10 ימים לאחר התאונה, לא ניתן לשלול כי הכאב התעורר מספר ימים לאחר הפעלת העומס הבלתי מבוקר ובלתי ישיר על גבו (דהיינו ללא עדות לחבלה חיצונית ישירה עם קבלתו למיון) וכי לעיתים כאב עז עלול למסך על כאב אחר (עמוד 39 ועמוד 40 שורות 1-2 לפרוטוקול).

בסיכומו של דבר, עמד המומחה על חוות דעתו באופן מקצועי ואמין ולא מצאתי בטענות הנתבעת שיש כדי להפריך את קביעותיו. גם העובדה שקביעת המומחה איננה כקביעת ועדת המל"ל, אין בה כדי להביא למסקנה כאמור, בפרט שעה שהמומחה מטעם בית המשפט, להבדיל ממומחי המל"ל (מטבע הדברים), נחקר על חוות דעתו והסבריו היו משכנעים, לרבות בעניין קביעתה של נכות מסוימת "מחמת הספק". על כן, יש לקבל את קביעת המומחה מטעם בית המשפט ולפיה נכותו הרפואית הצמיתה של התובע כתוצאה מן התאונה, הינה בשיעור משוקלל של 14.5%.

הנכות התפקודית

קביעת שיעור הנכות התפקודית של הנפגע מבוססת, בדרך כלל, על הנכות הרפואית כנקודת מוצא, תוך התייחסות למהות הנכות, וכן על ראיות קונקרטיות הנוגעות לניזוק כגון - גילו, תפקודו, כישוריו, רמת השכלתו, תחומי עיסוקו וכו'.

התובע נפגע בתאונה דנן בהיותו בן 22 וכיום גילו 28 ו- 9 חודשים.

התובע טוען בתצהירו כי עובר לתאונה הוא היה בחור צעיר ודינאמי, בריא בגופו, כשיר לעבודה, תפקד באופן מלא בחיי היומיום ועבד במשך כל השנים. על מנת להתקדם בסולם השכר, הוא תכנן לעבוד, בין היתר, כקבלן עצמאי, בניהול פרויקטים, פיקוח על עבודות, אלא שהתאונה שיבשה את תכניותיו מאחר ועבודות אלה כרוכות בריצות אינטנסיביות, עבודה בשטח, ישיבות ממושכות ונסיעות ארוכות. מאז התאונה, הוא סובל מכאבים עזים והגבלות תנועה קשות בכתף ובגב עם הקרנה לרגליים ובעיקר לרגל ימין, איננו מתפקד באופן מלא והיקף עבודתו ירד משמעותית, הוא מתקשה לבצע את עבודתו באופן רציף וסביר בשל הכאבים מהם הוא סובל ועקב פריקות חוזרות של ראש ההומרוס. בסיכומיו טען התובע, כי בנסיבות ונוכח מהות ואופי עבודתו, יש להעמיד את נכותו התפקודית על 25%.

בחקירתו הנגדית העיד התובע, כי שנה וחצי לאחר התאונה, הוא שב לעבוד אצל הנתבעת. הוא עבד במשרה חלקית כאחראי על הציוד במחסן, בעבודה שאיננה פיזית, ופוטר כעבור חודשיים מאחר ולא התאים לעבודה בשל מגבלותיו (עמוד 21 שורות 25-31, עמוד 22 שורות 1-9 לפרוטוקול). פאדי העיד בבית המשפט, כי הוא זה שחתום על מכתב פיטורים מיום 15.4.2010 בו הודיעה הנתבעת לתובע על הפסקת עבודתו החל מיום 1.5.2010 "עקב אי התאמה" וטען כי הוא נאלץ לפטר את התובע מאחר ו"לא היה לו כוח לספק את הסחורה כמו קודם" (עמוד 8 שורות 27-32, עמוד 9 שורות 1-3 לפרוטוקול; ת/2). התובע העיד כי לאחר מכן, הוא עבד במשרד הנדסה בהיקף משרה חלקי וכעבור כשנתיים הוא פוטר משום שהעבודה הצריכה מאמץ פיזי והוא לא התאים לעבודה בשל מגבלותיו (עמוד 22 שורות 10-32, עמוד 23 שורות 1-6 לפרוטוקול). התובע הגיש מכתב פיטורים מיום 7.1.2013 בו הודיעה לו "א.ב. הנדסה – משרד לשירותי מדידה והנדסה אזרחית" על הפסקת עבודתו מיום 21.1.2013, בלא שצוינה הסיבה להפסקת העבודה (ת/10). עוד העיד התובע, כי בשנת 2010, במהלך חופשת המחלה עקב התאונה, הוא למד קורס של מנהלי עבודה וכיום הוא עובד במשך חודשיים במשרה חלקית כמנהל עבודה המשגיח על פועלים בפן הבטיחותי ומשתכר סך של 3,500-4,000 ₪ לחודש (עמוד 17 שורות 31-32, עמוד 18 שורות 1-14, עמוד 24 שורות 14-18 לפרוטוקול). לשאלת ב"כ הנתבעות האם יש בידו תלושי שכר עדכניים, השיב התובע: "עדיין לא קיבלתי" (עמוד 23 שורות 17-19 לפרוטוקול).

הנתבעות טוענות כי נכותו של התובע עקב התאונה נקבעה בגין השפעה קלה על כושר הפעולה. מדובר בנכות בשיעור נמוך, שאיננה בעלת השלכה תפקודית כלשהי ולראיה - הועדה הרפואית של המל"ל לא הפעילה את תקנה 15 וקבעה כי התובע יכול לשוב לעבודתו. למרות זאת, התובע בחר לשבת בחיבוק ידיים ולא לשוב לעבודה, במטרה להאדיר את נזקיו. חישוביו של התובע בסיכומיו על פי נכות תפקודית בשיעור של 25% הינם חסרי כל בסיס ונעדרים אחיזה במציאות. הנתבעות סוברות כי אין מקום לעריכת חישובים אריתמטיים ויש לפסוק לתובע פיצוי גלובאלי סביר בגין הפסדי השכר בעתיד, כפי שיפורט להלן.

באשר למהות הנכות - על פי חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט, הנכות בכתף שמאל נקבעה בשל הגבלה קלה על כושר הפעולה ובע"ש המתני נקבעה הנכות על פי תקנה 37(7)א לתקנות הביטוח הלאומי, היינו - הגבלת תנועה בצורה קלה. ניתן לקבל את הטענה כי הגבלות אלה משפיעות באופן קל על יכולת התפקוד של התובע ועל השתכרותו, בהתחשב בגילו ובתחומי עיסוקו. יחד עם זאת, אין לקבל את הטענה כי מגבלות אלה משפיעות באופן משמעותי על תפקודו והשתכרותו של התובע, כנטען על ידו. לעניין זה יוזכר כי ועדות המל"ל קבעו כי התובע יכול לשוב לעבודתו ולכן לא הופעלה תקנה 15.

בהתחשב במכלול הנסיבות ובכלל זה – אופי הנזק שנגרם לתובע בגין התאונה, גילו של התובע ועיסוקו הן עובר לתאונה והן לאחריה, בעבודות הכרוכות, בין היתר, במאמץ פיזי, סבורני כי מידת השפעתה של נכותו של התובע בגין התאונה ועל תפקודו באופן כללי, הינה כשיעור נכותו הרפואית, דהיינו נכות בשיעור של 14.5%.

הפסדי שכר לעבר

התובע טוען כי עובר לתאונה, שכרו החודשי הממוצע עמד על סך של 6,300 ₪ ובשערוך להיום – 7,726 ₪. לאחר התאונה הוא נעדר מעבודתו למשך שנה וחצי עד לחודש אפריל 2010 ועל כן יש לפצותו בסך של 139,068 ₪ (18 חודשים * 7,726 ₪). כמו כן, מיום חזרתו לעבודה ועד היום, ניסה התובע לחזור לעבודה רגילה אלא שבשל מגבלותיו וכאביו הוא איננו מסוגל להמשיך בעבודתו כבעבר, עבד תקופות שאינן רצופות ובהיקף משרה חלקי ועל כן מבקש פיצוי כדלקמן: 7,726 ₪ * 25% נכות תפקודית * 58 חודשים (מחודש אפריל 2010 ועד מועד עריכת סיכומי התובע) = 112,072 ₪. בסה"כ התובע מבקש פיצוי בסך של 251,140 ₪ בגין אובדן שכר בעבר.

מנגד, טוענות הנתבעות כי שכרו החודשי הממוצע של התובע עובר לתאונה עמד על 4,145 ₪ ובשערוך להיום – 4,500 ₪ ועל כן יש לפצותו בגין תקופת אי הכושר בסך של 13,500 ₪ (4,500 ₪ * 3 חודשים). בתום תקופת אי הכושר, אושרה לתובע ע"י המל"ל נכות זמנית בשיעור של 25% למשך 10.5 חודשים ובגין תקופה זו יש לפצותו בסך של 11,812 ₪ (4,500 ₪ * נכות זמנית בשיעור של 25% * 10.5 חודשים). אין לקבל את טענת התובע לאשר לו תקופת אי כושר של שנה וחצי, נוכח עדותו כי תקופה זו נוצלה ללימוד קורס של מנהלי עבודה. בתום התקופה, הוועדה הרפואית של המל"ל קבעה לתובע נכות צמיתה בשיעור של 5% וכי הוא מסוגל לשוב לעבודתו באופן מלא ועל כן אין מקום לפיצוי חלקי נוסף.

מנתוני המוסד לביטוח לאומי עולה, כי שכרו החודשי הממוצע של התובע עובר לתאונה עמד על סך של 5,706 ₪ ובשערוך להיום – 6,355 ₪ (ת/6).

עיון בדו"ח תקופות הדיווח ושמות מעסיקיו של התובע של המל"ל (ת/7) וכן באישור על תשלום דמי פגיעה (ת/6) מעלה, כי החל מיום 13.11.2008 ועד ליום 10.2.2009 התובע לא עבד, הוא שהה באי כושר ושולמו לו דמי פגיעה בסך של 12,840 ₪.

התובע טוען כי הוא שב לעבודתו רק בחודש אפריל 2010, אלא שמעיון בדו"ח תקופת הדיווח (ת/7) וכן מתלושי השכר שהגיש התובע, עולה כי בחודש פברואר 2010 הוא שב לעבודתו אצל הנתבעת למשך שלושה חודשים ובהמשך החל לעבוד אצל "אבו שקארה באסל - שרותי הנדסה".

מעיון בתלושי השכר שצורפו לתצהירו של התובע, ביחס לתקופה שלאחר חזרתו לעבודה עולה, כי שכרו של התובע נמוך משמעותית בהשוואה לשכרו עובר לתאונה: בחודשים פברואר-אפריל 2010 עמד שכרו החודשי הממוצע של התובע אצל הנתבעת על סך של 1,001 ₪, בהמשך, השתכר התובע מעבודתו אצל "אבו שקארה באסל" כדלקמן: בחודשים יולי-אוגוסט ואוקטובר-דצמבר 2010 וכמו כן בחודשים ינואר, פברואר, אפריל וספטמבר 2011 סך של 1,972 ₪ לחודש. בחודש אוגוסט 2011 סך של 1,408 ₪. בחודשים ינואר-נובמבר 2012 עמד שכרו החודשי הממוצע של התובע על סך של 2,060 ₪.

התובע לא הוכיח כי חלה גריעה בשכרו לאחר חודש נובמבר 2012 ולא צירף לכתבי טענותיו תלושי שכר המעידים על גריעה בשכרו ביחס לתקופה זו. המדובר בנזק מיוחד שעל התובע להוכיחו.

אין לקבל את טענת התובע כי נכותו התפקודית כתוצאה מן התאונה דנן - אותן הגבלות קלות עליהן עמדתי לעיל, היא שהביאה לגריעה כזו משמעותית בשכרו. על כן, אין לייחס את מלוא הגריעה בשכרו של התובע, לנכותו התפקודית עקב התאונה. לפיכך, חישוב הפסד השכר לעבר יערך על פי שיעור הנכויות הזמניות כפי שקבע המומחה מטעם בית המשפט ועל פי שיעור הנכות התפקודית הצמיתה, וזאת עד לחודש נובמבר 2012:

מיום התאונה (12.11.2008) ועד ליום 10.2.2009, היינו 3 חודשים - 100% נכות זמנית ובסה"כ סך של 19,065 ₪.

מיום 11.2.2009 ועד ליום 30.4.2009, היינו חודשיים ו-20 ימים - 30% נכות זמנית ובסה"כ סך של 5,071 ₪.

מיום 1.5.2009 ועד ליום 1.12.2012, היינו 43 חודשים – 14.5% נכות צמיתה ובסה"כ 39,623 ₪.

סה"כ הוכחו הפסדי שכר לעבר בסך של 63,759 ₪.

אובדן כושר השתכרות לעתיד

התובע טוען כי אלמלא התאונה, הוא היה מתקדם בעבודתו והיו לו סיכויים מאד גבוהים להשתכר לכל הפחות בשכר חודשי של 10,000 ₪ (סעיף 121 לסיכומים). על כן מבקש התובע פיצוי כדלקמן: 10,000 ₪ * 25% נכות תפקודית * 275.6718 (מקדם היוון ל-39 שנים) = 689,179 ₪.

הנתבעות טוענות, מנגד, כי מדובר בנכות בשיעור נמוך, ללא השלכה תפקודית ולכן הועדה הרפואית של המל"ל לא הפעילה את תקנה 15 וקבעה כי התובע יכול לשוב לעבודתו. הנתבעות סבורות כי אין מקום לעריכת חישובים אריתמטיים ובוודאי אין לקבוע את בסיס שכרו של התובע לעתיד למעלה מ-6,000 ₪ לחודש ויש לפסוק לו פיצוי גלובאלי סביר בסך של 15,000 ₪ בגין רכיב זה.

בהתחשב בהגבלות שצוינו בחוות דעת המומחה כמפורט לעיל, בהחלט ניתן להניח שנכותו התפקודית של התובע תשפיע באופן מסוים על כושר השתכרותו בעתיד, משמע - שאלמלא הנכות הוא עשוי היה להשתכר שכר גבוה יותר.

באשר לבסיס השכר לעתיד - בהתחשב בכך שהתובע נפגע בהיותו אדם צעיר בן 22, ניתן לקבל את ההנחה ששכרו היה עולה ברבות השנים, ביחס לשכרו לפני התאונה. יחד עם זאת ובהתחשב בכך שעובר לתאונה התובע כבר עבד בעבודות שונות בתחומי השכר כמפורט לעיל, לא הוכח על ידו כי שכרו היה מגיע לסכום הנטען על ידו כאמור.

לפיכך, ניתן להעריך את אובדן כושר השתכרות של התובע לעתיד, על בסיס חישוב אריתמטי הלוקח בחשבון בסיס שכר של 7,500 ₪, את הנכות התפקודית כפי שנקבעה לעיל (14.5%) ומקדם היוון עד לגיל 67: 296,720 ₪ =7,500*14.5%*272.8463

הפסד פנסיה

התובע מבקש לפצותו בסך של 131,836 ₪ בגין אובדן פנסיה ותנאים סוציאליים. הנתבעות חוזרות על טענותיהן ברכיב הפסדי השכר בעתיד וטוענות כי יש לדחות את טענות התובע בעניין.

על פי מכלול הנתונים שפורטו לעיל ובחישוב המקובל בפסיקה של 12% מהפסדי השכר לעבר ולעתיד יחד, ייפסק לתובע פיצוי בסך של 43,257 ₪ בגין ראש נזק זה.

כאב וסבל

התובע טוען כי מיום התאונה ועד היום הוא סובל מכאבים עזים ובלתי נסבלים, שאף מתעצמים עם שינויי מזג האוויר וכי בהתחשב בנכות הרפואית, ימי האשפוז, הטיפולים האינטנסיביים והכאב וסבל שהיו מנת חלקו, יש לפסוק לו פיצוי בסך של 100,000 ₪ בגין רכיב זה. הנתבעות מבקשות לפסוק לתובע פיצוי בסך של 10,000 ₪.

בנסיבות העניין ובהתחשב במכלול הנתונים כפי שפורטו לעיל וביניהם - אופי הפגיעה, תקופת אי הכושר, תקופת ההחלמה בה הומלץ לתובע על מנוחה, גילו של התובע, ללא ימי אשפוז, טיפולי הפיזיותרפיה וההידרותרפיה שקיבל התובע בסמוך לאחר התאונה, סבורני כי נכון יהיה לפסוק לו פיצוי גלובאלי בסך של 40,000 ₪ בגין ראש נזק זה.

עזרת צד ג' והוצאות בעבר ובעתיד

בכתב התביעה עתר התובע לפיצוי כולל בסך של 75,000 ₪ בגין עזרת צד ג' והוצאות לעבר ובנוסף פיצוי בגין רכיבים אלה לעתיד. באשר להוצאות - בתצהירו ובסיכומיו עתר התובע לפיצוי בסך של 50,000 ₪ בגין הוצאות רפואיות ונסיעות לעבר ולעתיד. לטענתו, הוא קיבל טיפולים אינטנסיביים בבתי חולים שונים והשתתף בהוצאות הטיפולים לרבות צילומים, זריקות ורכישת תרופות, תחבושות ואביזרי עזר. לטענתו, לאור פגיעתו הקשה הוא יזדקק לטיפולים נוספים גם בעתיד ויידרש להוצאות רבות שאינן כלולות בסל הבריאות. התובע הציג קבלות בסך כולל של 10,517.14 ₪ : 8,700 ₪ בגין נסיעות לטיפולים ובדיקות, 1,150 ₪ בגין חוות דעת, 101 ₪ בגין טופסי התחייבות ו-566.14 ₪ בגין רכישת תרופות (נספחים לתצהירו). באשר לעזרת צד ג' - ביקש התובע בתצהירו פיצוי כולל בסך של 100,000 ₪ בגין רכיב זה לעבר ולעתיד ואילו בסיכומיו העמיד את הפיצוי הכולל על סך של 130,000 ₪. לטענתו, בתקופת ההחלמה הראשונה הוא נזקק לעזרה מלאה שניתנה לו על ידי בני משפחתו, כפי שעולה מעדותו של אחיו אדהם. התובע ציין כי לעיתים קרובות הוא מרותק למיטה למשך תקופה ארוכה העולה אף על חודש ימים בשל כאביו ואיננו מסוגל לבצע כל פעולה. בהתחשב באופי הפגיעה המתאפיין בהגבלות בתנועות, כאבים ופריקות חוזרות, אין מחלוקת כי העזרה אשר ניתנה לתובע על ידי בני משפחתו חורגת מהעזרה הרגילה המושטת באופן רגיל על ידי בני משפחה וכי התובע נזקק ואף יזדקק לעזרת צד ג'.

הנתבעות טוענות, מנגד, כי טענות התובע בעניין זה חסרות בסיס. מדובר בתאונת עבודה ומשכך כל הוצאות התובע מכוסות על ידי המל"ל. פגיעתו של התובע לא הצדיקה עזרת צד ג' החורגת מהעזרה הרגילה המקובלת ביחסים בין בני משפחה וכפי שעולה מעדותו של אחיו של התובע, אדהאם, התובע או משפחתו לא נשאו בהוצאות בגין עזרה. הוריו של התובע לא עובדים ללא קשר לתאונה והעובדה כי התובע ויתר על תצהירה של אמו בעניין העזרה שנתנה לו, אומרת דרשני. הנכות שנקבעה הינה חסרת כל השלכה תפקודית ואין די בכך שנקבעה נכות כלשהי כדי לזכות את התובע בפיצוי בגין ראשי נזק אלה, בהעדר ראיות. משכך, אין מקום לפסוק לתובע פיצוי.

כטענת הנתבעות, התובע לא הוכיח כי בשל פגיעתו בתאונה הוא נעזר בצדדים שלישיים מעבר לעזרה המקובלת הניתנת על ידי בני משפחה. לא הובאה ראיה לכך שהתובע או צד שלישי אחר נשא בהפסד כספי כלשהו בשל הסיוע שניתן לתובע, נהפוך הוא – אחיו של התובע, אדהם, העיד כי המשפחה לא שילמה עבור עזרה (עמוד 33 שורות 11-12 לפרוטוקול).

בנוסף, התובע לא הוכיח כי ההוצאות הנטענות אינן מכוסות ע"י חוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד-1994, במסגרת סל הבריאות, או שהן לא הוחזרו לו ע"י המוסד לביטוח לאומי, בהתחשב בכך שמדובר בתאונה עבודה.

יחד עם זאת, בנסיבות העניין ובהתחשב במכלול השיקולים המפורטים לעיל ובכלל זה במהות הפגיעה ובשיעור הנכות, לרבות התיעוד הרפואי בדבר הבדיקות והטיפולים שנעשו עקב התאונה (נספחים לכתב התביעה ולתצהירו של התובע), ייפסק לתובע פיצוי גלובאלי בסך של 10,000 ₪ בגין עזרת צד ג' לעבר והוצאות רפואיות בעבר ובעתיד.

ניכויים

על פי הראיות שהוגשו לבית המשפט (ת/6, נ/2) שולמו לתובע על ידי המוסד לביטוח לאומי דמי פגיעה בסך של 12,840 ₪ וגמלת נכות מעבודה בסך של 38,156 ₪. סכומים אלה, משוערכים להיום, עומדים על סך של 60,798 ₪.

סיכום ראשי נזק

• הפסד שכר לעבר – 63,759 ₪.
• אובדן כושר השתכרות לעתיד – 296,720 ₪
• הפסדי פנסיה ותנאים סוציאליים – 43,257 ₪
• כאב וסבל – 40,000 ₪
• עזרת צד ג' והוצאות בעבר ובעתיד – 10,000 ₪

בסה"כ - 453,736

בניכוי תגמולי מל"ל - 60,798 ₪

סה"כ הפיצוי לאחר הניכוי - 392,938 ובמעוגל - 393,000 ₪.

סיכום

על יסוד האמור לעיל, הריני מקבלת את התביעה ומורה לנתבעות, ביחד ולחוד, לשלם לתובע את הסכומים כדלקמן:

1. פיצוי בסך של 393,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד למועד התשלום בפועל.
2. הוצאות משפט:
   • החזר אגרה בסך של 652 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 14.7.2010 ועד למועד התשלום בפועל.
   • החזר חלקו של התובע בשכ"ט המומחה מטעם בית המשפט - סך של 2,500 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 3.5.2011 ועד למועד התשלום בפועל.
3. שכ"ט עו"ד בשיעור של 15%+מע"מ מהסכום המפורט בסעיף 1 לעיל, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

ניתן היום, ז' תמוז תשע"ה, 24 יוני 2015, בהעדר הצדדים.