האישום

1. נגד הנאשם, תושב ירושלים יליד שנת 1974, הוגש כתב אישום המייחס לו שתי עבירות של תקיפה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 382(ב)(1) לחוק העונשין, תשל"ז- 1977 (להלן: "החוק"); עבירה של איומים, ועבירה של כליאת שווא, לפי סעיפים 192 ו- 377 רישא לחוק.

2. כתב האישום כולל שני אישומים שמהותם מתייחסים לאלימות שהפעיל הנאשם כלפי רעייתו, המתלוננת.

על פי העובדות המפורטות באישום הראשון, בתאריך 9.3.10 בשעות הלילה, בבית ברחוב עין רוגל 26 בירושלים (להלן: "הבית") תקף הנאשם את רעייתו לאחר שסירבה לחתום על הסכמתה לכך שיישא אישה נוספת. הנאשם תפס את המתלוננת בשערותיה, חבט את ראשה בקיר, סטר לה בפרצופה והיכה באגרופיו בגבה ובצווארה. לאחר מכן, בכוונה להפחידה, איים הנאשם על המתלוננת שיירצח אותה ונעל אותה בחדר השינה עד שעות הבוקר. במעשיו אלו, נטען, תקף הנאשם את רעייתו בנסיבות מחמירות, איים עליה וכלא אותה שלא כדין.

על פי העובדות המפורטות באישום השני, ביום 14.3.10 בשעות הלילה, הנאשם הגיע לבית ותקף את רעייתו שלא כדין בכך שחנק אותה.

הודעת הנאשם במשטרה

3. הנאשם מסר את הודעתו במשטרה ביום 8.4.10.

לגרסתו, מעולם לא הרים יד על רעייתו ולא איים עליה. הודה כי יש לו חברה ובית הדין השרעי זימן את רעייתו על מנת להודיע לה שהוא עומד להינשא לאישה אחרת בנישואין ירדניים. נערכה "חפלה", טרם נישאו. הנאשם הכחיש את כל תלונותיה של רעייתו בגין מעשי אלימות ו/או איומים באופן גורף. טען, שרעייתו סובלת מכאבי גב כבר תקופה ארוכה והינה מטופלת בפיזיותרפיה. עוד טען שלא משך את הכסף מחשבון הבנק המשותף שלהם ולא סגר אותו. אינו מבין על מה מדברת רעייתו, שומע את הדברים כעת בפעם הראשונה ומתקשה להאמין למשמע אוזניו. מעולם לא ביקש את אישורה בכתב לנישואיו לאישה נוספת. לדבריו, רעייתו הסכימה שיינשא לאישה נוספת, לא היה אכפת לה. לגרסתו, בליל אמש, בשעה 4:00 לפנות בוקר, ראה את רעייתו מגרדת את גבה בקיר, טענה שכואב לה הגב, נכנסה למיטה והמשיכה להתגרד, לאחר מכן נשכבה על הרצפה, הציע להביא לה משכך כאבים והיא סירבה. למחרת בבוקר, הקיץ בשעה 8:00 בבוקר, אביה סיפר לו שהיא הלכה לעשות מסאג'. הנאשם הביע את פליאתו והפתעתו מתלונותיה של רעייתו, טען שהעניק לה חיים טובים ואף דאג לה לתעודת זהות ישראלית, מאמין שחברתה הרוסיה "הכניסה לה דברים לראש".

העדים

4. מטעם המאשימה העידו הגב' רינה שפירא, עובדת במועצת נשים לשלום שהוא ארגון פמיניסטי וכן המתלוננת הגב' לילה סעיד. לבד מעדות הנאשם לא העידו עדים מטעמו.

עדות המתלוננת

5. בעיקרי עדותה, העידה המתלוננת על מסכת אלימות נפשית, מילולית ופיזית שהייתה מנת חלקה לאחר שסירבה לנישואי בעלה עם אישה אחרת. השניים הכירו באוקראינה, במהלך לימודי רפואת שיניים, שם נישאו ועברו לאחר סיום לימודיהם להתגורר במזרח ירושלים, מקום מגוריו הקבוע של הנאשם.

המתלוננת העידה כי לפני כ- 5-6 שנים, במהלך הריונה השלישי, הגיע הנאשם הביתה במצב רוח רע ושבר כלים בבית. הנאשם ביקש להינשא לאישה אחרת, מוסלמית דתיה. לגרסתה, אינה דתייה אך מכבדת את דתו ואמונתו של בעלה. הדבר לא היה לרוחו שכן הוא הלך והעמיק בדתו. הנאשם החל לשנוא אותה ואת ילדיהם, לקלל אותם ולהרים עליה ידיים. ביום 9.3.10, לקראת הלילה אמר לה הנאשם כי סופית הינו רוצה להינשא, מצא אישה ערבייה בערך בת 20 מפלסטין. ביקש ממנה לחתום על טופס שהיא מסכימה לנישואיו השניים. היא סירבה, שכן בעיניה זה לא מקובל ולא נורמאלי לחלוטין. בתגובה, הוא צעק עליה, "הוא התחיל להרביץ לי בפנים, וגם בעורף- הוא נתן לי מכה בעורף ובגב, תפס אותי בשיער ומשך אותי על הקיר ונתן לי אגרוף. העניין הכי אהוב שלו זה לחנוק אותי זה לא פעם ראשונה שהוא חונק אותי", "הוא סגר לי את הפה- מדגימה- סוגר לי את הפה והאף וחנק אותי. כדי שאני לא אצעק והייתי מפסיקה לצעוק והיה משחרר אותי שראה שהעיניים שלי מדממות היה משחרר אותי באותו יום גם התחיל לחנוק אותי ושראה אותי שהעיניים שלי מדממות ואז אמר לי אם את לא רוצה לחתום על הטופס, את תקבלי עונש וסגר אותי בחדר השינה לכל הלילה", "אני ישבתי בחדר שינה הוא לקח לי את הטלפון ביקשתי לצאת לשירותים והוא לא נתן לי פתח רק בשש וחצי בבוקר כי הילדים התעוררו. הייתי צריכה לארגן אותם לבית הספר" (עמ' 12 לפרוטוקול מיום 22.5.11).

המתלוננת המשיכה וגוללה את מעשיו: "הילדים התעוררו והתחילו לדפוק בדלת והייתי צריכה לארגן אותם לבית הספר במגזר הערבי האישה מארגנת לבית הספר והוא פתח את הדלת ואמר לכי תארגני אותם לבית הספר וכאשר הוא עזב והלך לעבודה, אני כבר הרגשתי לא טוב, כל הגוף כאב לי", "מהמכות כאב לי הוא נתן לי מכות קיבלתי מכה מהקיר בראש, וזו לא פעם ראשונה שהוא מרים עלי יד, גם בפעמים האחרות היו דברים כאלה" הוא גם איים עליי ואמר שאם אני אגיד את זה למישהו או שתפני למשטרה אני אהרוג אותך, אני פחדתי כי אין לי משפחה כאן בכלל ולא ידעתי למי לפנות", "לגבי הילדים הוא אמר שאם לא אחתום על הטפסים הוא יגנוב את הילדים ויעביר אותם לפלסטין", "ביום 12.3 הוא התחתן וביום 14.3 הגיע הביתה שוב התחיל לריב איתי, לקלל ונתן לי מכה בפנים ובגב והתחיל לחנוק אותי, אבל אני צעקתי והוא חסם לי את הפה אבל לא יכולתי ומזה התעוררו הילדים קמו וכאשר ראו את התמונה המזעזעת הזו שאבא מתעלל באמא, בזמן הזה הוא הסתכל על הילדים ואז הצלחתי להשתחרר ממנו ולרוץ. אני רוצה לציין גם שהמריבות גם היו לפני הילדים גם לפני האירועים שאני מדברת עליהם עכשיו, הילדים הרבה מאוד פעמים ראו את זה וציינו את זה לעו"ס"... (עמ' 13 לפרוטוקול הנ"ל).

לטענתה, השכנים שמעו את אירועי האלימות אלא שבמגזר הערבי לא מתערבים, היא גם ביקשה את עזרתה של חמותה אלא שהנאשם נרגע ליום-יומיים ואז הכל היה מתחדש. ההורים שלה היו באים ומנסים להשכין שלום, כשהיו חוזרים לארץ מגוריהם הכל היה חוזר ומסלים.

לגרסתה, העניקה טיפול רפואי לעצמה, רופא המשפחה הינו חבר של הנאשם ולכן לא סיפרה לו ממה נובעים כאבי הגב, נטלה משככי כאבים ולאחר שהכאבים החריפו החלה בטיפולי פיזיותרפיה. לא סיפרה כי הנאשם איים עליה שאם תספר הוא יהרוג את כולם, סיפרה רק לאחות אחת בשם איסרה שלא הכירה את הנאשם. אביה צילם אותה ביום 1.4.10, במהלך הטיפול הפיזיותרפי ולאחריו (ת/1, ת/2).

המתלוננת המשיכה ותיארה את חייה בצל אלימותו של המתלונן, את מנהגו להעניש אותה כשהייתה רוצה לצאת עם חברותיה, את האיסור לחוג את חגיה בהיותה נוצרייה, את האיסור לארח חברות מהמגזר הרוסי. עדותה של המתלוננת מפורטת לפרטי פרטים, לעיתים מנסה לתרץ את אלימותו של הנאשם ולעיתים מבקשת היא להגן על רצונה שלא יינשא בעלה- הנאשם לאישה אחרת מלבדה.

בחקירתה הנגדית שבה המתלוננת ועמדה על עדותה ללא כחל וסרק. חקירתה הייתה ארוכה מאוד ולעיתים רבות נגעה בפריפריה של כתב האישום עד כדי חוסר רלוונטיות לעבירות נשוא כתב האישום. יחד עם זאת, המתלוננת הודתה כי סבלה מכאבי גב כתוצאה מעמידה ממושכת בעבודה אלא שבאותה נשימה שבה ועמדה באופן עיקש ועקבי על גרסתה ועל אלימות הנאשם כלפיה.

על מצבה הנפשי של המתלוננת

6. מצבה הנפשי של המתלוננת עולה מעדותה של הגב' רינה שפירא (עת/1), המשמשת כרכזת נשים דוברות רוסית בארגון ובהכשרתה הכללית הינה עובדת סוציאלית. העדה שימשה כאוזן קשבת וככתובת למצוקותיה של המתלוננת בתקופה הרלוונטית לכתב האישום ואף האזינה לרחשי ליבה בזמן אמת עת המתלוננת התקשרה אליה, בהיותה כלואה בביתה ומפוחדת עד מוות מחמתו של הנאשם.

הגב' שפירא העידה, כי סמוך ליום 10.2.10 שיגרה חברה שלה, נעמי דרשינקי, מכתב בתפוצה רחבה, בין היתר מוען אליה המכתב, בו גוללה את סיפורה של המתלוננת וביקשה סיוע מכל מי שמוכן להושיט את ידו. במכתב סופר על אישה שבעלה מאיים להינשא בפעם השנייה ולזרוק אותה מהבית. הגב' שפירא יצרה קשר טלפוני ישיר עם המתלוננת, אשר סיפרה לה כי בעלה דורש את הסכמתה לנישואיו השניים ומאיים לפגוע בה. מאז נהגה המתלוננת ליצור קשר טלפוני עם הגב' שפירא. כל פעם התקשרה ממספר טלפון אחר, פחדה שמאזינים לה, לחשה, לעיתים בכתה, סיפרה שבעלה הרים עליה יד ונעל אותה בתוך החדר למשך שעות ארוכות ולא עזרו כל תחנוניה לצאת אפילו לא לשירותים, כל זאת על מנת שתיעתר לנישואיו השניים. הגב' שפירא ניסתה לתווך בינה לבין גורמי סיוע הפועלים במגזר הערבי אך בשל פחדה של המתלוננת פן יבולע לה שפנתה לסיוע היהודים ומסיבות שונות, לא הסתייע הדבר. הגב' שפירא התרשמה כל העת, כי האיומים על פגיעה פיזית במתלוננת הינם ממשיים, בעלה איים באוזניה באופן מפורט למדי איך יהרוג אותה, מה ייעשה בגופתה ומה יעלה בגורל ילדיה. המתלוננת תיארה באוזניה מספר מקרים של אלימות כלפיה מצד בעלה. כיצד דחף אותה לקיר, חנק אותה עד שהתיישבה על הרצפה ולא יכלה לנשום, נעל אותה בחדר וגרם לה להיות בחדר נעולה בלי טלפון ובלי מים ושירותים למשך שעות ארוכות, סטר לה על פניה. לדבריה, המתלוננת פחדה לשוחח עמה בטלפון. המתלוננת התקשרה אליה והיא חזרה אליה, לעיתים הייתה המתלוננת מתקשרת ומנתקת פתאום ושוב לא עונה. פחדה שיישמעו אותה, פחדה שיגידו לבעלה עם מי היא מדברת.

עדותה של הגב' שפירא נותרה קוהרנטית ויציבה בחקירתה הנגדית, היא השיבה על השאלות אחת לאחת והוסיפה והעמיקה בפרטי שיחותיה עם המתלוננת ומצבה הנפשי הקשה באותה העת. העדה הוסיפה וסיפרה, כי ייעצה למתלוננת להגיש תלונה במשטרה אך היא סירבה, רצתה רק להוציא צו הרחקה על מנת להגן על עצמה, הפנתה אותה לייעוץ משפטי, היא עשתה ככל שניתן על מנת להגן על שלומה ושלום ילדיה. מרגע שהוציאה צו הרחקה, המתלוננת סיפרה לה שלא יכלה להניח את כף רגלה בקליניקה המשותפת שלה ושל בעלה.

הנה כי כן, עדותה של הגב' שפירא נמצאה אמינה ומהימנה בעיניי, יש בה כדי להניח בפנינו תמונה נאמנה על מצבה הנפשי של המתלוננת בזמן אמת ובכך לשפוך אור על מסכת האירועים הנטענת ולהובילנו לחקר האמת.

בנסיבות אלו שוכנעתי, כי מצבה הנפשי של המתלוננת תומך בגרסתה לאירועי האלימות ומקרין על מהימנותה של המתלוננת.

7. בעדותו בבית המשפט ובחקירה הנגדית הנאשם עמד על כך שלא תקף את רעייתו, וטען שהכל שקר וכזב. הנאשם הפליג ותיאר את תחילת שנות נישואיהם, עת העתיקו את מגוריהם ארצה והוא סייע למתלוננת לקבל אזרחות ישראלית. לטענתו, כאבי הגב של המתלוננת החלו כבר בשנת 2006 ומאז היא מטופלת בטיפולי פיזיותרפיה מספר פעמים בשבוע. את אירועי ליל 8.4.10 תיאר במילים אלו: "קודם כל אני רוצה לומר שאני הופתעתי, כי באותו יום היינו ישנים ביחד באותו חדר, וביום שהיא הלכה למשטרה, התעוררתי אני בערב בלילה, וראיתי אותה שהיא שמה את הגב שלה על הצד שלה של הקיר, התעוררתי אמרתי לה מה יש לך? היא אמרה יש לי כאבים עזים בגב, והיא התפשטה וביקשה ממני שאני יעשה לה מסאג' על הגב שלה. אני מאוד פחדתי וחששתי ואמרתי לה אני לא יכול לעשות לך, שנתעורר תלכי לרופא בקופת חולים. אמרתי לה שאני יביא לה כדור שיעזור לה בכאבים והיא אמרה לי לא צריך. התעוררתי בבוקר, אבא שלה נמצא אצלנו בית, התעוררתי בשעה 08:00 אמרתי לו איפה ליליה הוא אמר לי שהיא הלכה לרופא כי יש לה כאבים בגב, התקשרתי לטלפון שלה הוא לא היה זמין, והלכתי לעבודה. בשעה 15:00 הופתעתי שהמשטרה התקשרה אלי ושאלה איפה אני, אמרו לי שהם נמצאים באבו טור, שאלו אותי מתי אני בא, אמרתי להם שתוך 10-20 דקות אני אגיע והלכתי איתם" (עמ' 45 לפרוטוקול הדיון מיום 10.2.13).

לטענתו, הכל שקרים, המתלוננת הסכימה שיתחתן עם אישה אחרת, למעשה לא רצתה לקיים איתו יחסי אישות ואמרה לו שיילך למישהי אחרת, היא הסכימה עוד לפני שנת 2010 "בתנאי שאני אקנה לה אוטו ואשלח אותה לנהיגה", קניתי לה רכב. מוכן להישבע על קוראן שלא היה אירוע לא ב- 9.3 ולא ב- 14.3. התלונות הסתיימו כשחתמו על הסכם פשרה במסגרת ההליכים בבית המשפט לענייני משפחה, "אני מאוד התעייפתי מכל זה ורציתי לחזור לחיים שלי...".

בחקירתו הנגדית, הודה כי בחודש 3/10 היה מאורס לאישה נוספת. הנאשם שב וטען כי המתלוננת הסכימה לנישואיו השניים. לטענתו, הביעה הסכמתה בפני אימו ואחיו, משפחתו לא הסכימה לנישואיו השניים ולא האמינה שהמתלוננת הסכימה ולכן פנו לשוחח עמה בעניין וקיבלו את הסכמתה. זה נעשה מאחורי גבו, ידע על כך רק לאחר מעשה. טען שלא היו כל בעיות בקשר הנישואין בינו ובין המתלוננת. לבסוף התחתן עם האישה השנייה רק לאחר שגירש את המתלוננת, לא התכוון לכך מלכתחילה אלא שגירש אותה "אחרי שהיא עשתה את כל הבעיות האלה". הודה כי לא מוכן שתתרועע עם חברותיה הרוסיות, ובאותה נשימה טען שלא אמר לה שאינו אוהב אותן והן באו ויצאו מביתו כרצונן. לגרסתו, הסכם הפשרה היה בין עורכי הדין, היא ביטלה את התלונות כי "היא יודעת שכל ההליכים שנקטה כלפי הכל שקר".

הנאשם ניסה להתחמק משאלותיה של ב"כ המאשימה, עת עומת עם עדותו במשטרה, בתואנה כי לא ידע ערבית ולא הבין על מה חתם ולקח למתורגמן זמן להגיע.

בסוף חקירתו, שב וטען כי הופתע מתביעת הגירושין, כמו גם מהתלונות שהגישה נגדו רעייתו- המתלוננת במשטרה.

דיון והכרעה

תקיפה בנסיבות מחמירות

8. המחוקק בסעיף 382(ב) לחוק הורנו כי:

"העובר עבירה לפי סעיף 379 כלפי בן משפחתו, דינו - כפל העונש הקבוע לעבירה; לענין סעיף זה, "בן משפחתו" - לרבות מי שהיה בן משפחתו בעבר, והוא אחד מאלה:

1. בן זוגו, לרבות הידוע בציבור כבן זוגו";

סעיף 379 לחוק קובע כדלקמן:

"התוקף שלא כדין את חברו, דינו - מאסר שנתיים, והוא אם לא נקבע בחוק זה עונש אחר לעבירה זו מחמת נסיבותיה".

לנאשם מיוחסת עבירה של תקיפה בנסיבות מחמירות, כלפי בן משפחתו, לפי סעיף 382 (ב) לחוק. אין חולק, כי תקיפת בת זוג עונה על הגדרות "בן משפחה", לפי

סעיף 382 (ב)(1). השאלה האם תקף הנאשם את רעייתו. בסעיף 378 הגדיר המחוקק את מהותה של התקיפה, בהאי לישנא:

"המכה אדם, נוגע בו, דוחפו או מפעיל על גופו כוח בדרך אחרת, במישרין או בעקיפין, בלא הסכמתו או בהסכמתו שהושגה בתרמית - הרי זו תקיפה; ולענין זה, הפעלת כוח - לרבות הפעלת חום, אור, חשמל, גאז, ריח או כל דבר או חומר אחר, אם הפעילו אותם במידה שיש בה כדי לגרום נזק או אי נוחות".

9. המתלוננת בעדותה מגוללת מסכת של מעשי תקיפה חמורים שביצע בה הנאשם. עדותה מפורטת וקוהרנטית, לא נסתרה ונתמכה באופן מוחלט בעדותה של הגב' שפירא אודות מצבה הנפשי בתקופה הרלוונטית. מצב נפשי אשר משקף ללא ספק את מנת חלקה באותם הימים. הנאשם מרחיק עצמו לחלוטין ממעשי התקיפה ולמעשה מכחיש אותם מכל וכל בכל תוקף. עדותו פתלתלה, מתחמקת, אינה מעלה אותות של אמת ואף מעלה ספקות ותמיהות באשר לאורח חייו ותפיסתו את תפקידה של רעייתו בחייו. אין בפי הנאשם כל הסבר המניח את הדעת למצבה הנפשי של רעייתו ולחבלות שנותרו בגופה ותועדו בעין המצלמה. בצירוף הדברים, שוכנעתי כי הנאשם תקף שלא כדין את רעייתו, למצער, בשני האירועים השונים המתוארים בכתב האישום.

10. טרם סיום, המתלוננת אמנם ביקשה ביום 22.11.11 לבטל את התלונות שהגישה במשטרה נגד הנאשם לאחר חתימתו של הסכם הפשרה בבית המשפט לענייני משפחה בירושלים. אלא שאין בכך כדי להקהות מחומרתם של האירועים וכל שכן כדי לפגוע במהימנות גרסתה של המתלוננת. זאת ועוד, אכן שוכנעתי, כי המתלוננת סבלה מכאבי גב שנגרמו שלא בעטיים של מעשי אלימותו של הנאשם. יחד עם זאת, התרשמתי כי הנאשם הפליא גם הפליא במתלוננת את מכותיו ונחת זרועו על מנת להפחידה ולהביאה להסכים לנישואיו, כך שאין בבעיות הגב הקודמות של המתלוננת כדי להביא לנאשם מזור. לא מן הנמנע, כי המתלוננת העצימה את תוצאות אלימותו של הנאשם בכך שייחסה את כל בעיות הגב מהם הינה סובלת לאלימותו, וניתן לתלות את הדבר בסיבות שונות. תהא הסיבה אשר תהא, אין בכך כדי להחסיר מהאמת ולשנות את מסקנותינו.

איומים

11. המחוקק עיגן עלי ספר את עבירת האיומים בסעיף 192 לחוק, כדלקמן:

"המאיים על אדם בכל דרך שהיא בפגיעה שלא כדין בגופו, בחירותו, בנכסיו, בשמו הטוב או בפרנסתו, שלו או של אדם אחר, בכוונה להפחיד את האדם או להקניטו, דינו - מאסר שלוש שנים."

יסודותיה של עבירת האיומים כוללים את עצם האיום ואופן האיום- הוא היסוד העובדתי ואת תכליתו של האיום- הוא היסוד הנפשי. עצם האיום מתואר כאיום שמהותו "בפגיעה שלא כדין בגופו, בחירותו, בנכסיו, בשמו הטוב או בפרנסתו, שלו או של אדם אחר". תכליתו של האיום הינו להפחיד את האדם, היינו את האדם המאוים, או להקניטו (ע"פ 286/84 מדינת ישראל נ' מאיר בן שמעון גוזלן, פ"ד לח(3) 572, 575-576).

12. במעשי הנאשם, כפי שתוארו על ידי המתלוננת וזכו לאמונו של בית המשפט, היה כדי לנטוע פחד ואימה בליבו של כל אדם סביר וכל שכן במתלוננת בנסיבותיה האישיות, בהיותה נשואה לנאשם ומתגוררת הרחק מבית אביה ואמה, הרחק ממולדתה וסביבתה הטבעית. הנאשם איים על גופה של המתלוננת ועל חייה וכל שכן על שלומם של ילדיה. איומים אלו אינם עומדים לבדם ויש לבוחנם על רקע מעשיו של הנאשם. במכלול הדברים, שוכנעתי כי הנאשם איים על המתלוננת שלא כדין בכוונה להפחידה.

אשר על כן, הריני לקבוע כי הנאשם איים על המתלוננת שלא כדין בכוונה להפחידה, בהוראתו של סעיף 192 לחוק.

כליאת שווא

13. המחוקק הגדיר ברישא לסעיף 377 לחוק מהי כליאת שווא, בהאי לישנא: "העוצר או כולא אדם שלא כדין, דינו - מאסר שלוש שנים."

הנה כי כן, כליאת השווא מורכבת מעשיית מעשה כמפורט בסעיף שלא כדין, היינו ללא הצדקה בדין. מה אותו מעשה? היטיב להגדיר את יסודותיה העובדתיים של העבירה, המלומד י. קדמי בספרו "על הראיות", כדלקמן:

""העוצר" או "הכולא"- כאשר משמעות "עוצר" היא "העושה מעשה של שלילת חופש התנועה", ו"כולא" הוא מי ש"מחזיק אדם בתנאים השוללים ממנו את חופש התנועה" (י. קדמי על הראיות, חלק שלישי, עמ' 1508 (להלן: "קדמי").

המלומד קדמי הוסיף והבהיר כי אין רבותא לפרק הזמן שבוצעה במהלכו הכליאה. כליאה היא כליאה ולו לפרק זמן קצר ביותר (שם, עמ' 1510-1511).

טיבו של אותו מעשה של שלילת חופש התנועה של אדם נידון בהרחבה בפסקי הדין של בית המשפט העליון, וכך נקבע:

"כליאה" לצרכי הרשעה בעבירה של כליאת שוא, אינה חייבת להיעשות ב"כבלים" או ב"מנעול"; ואף אינה מצריכה שומר חמוש. ליבה של ה"כליאה" בריתוקו של אדם למקום מוגדר, בנסיבות השוללות ממנו את חופש התנועה" (ע"פ 3363/98 קניטז'ינסקי נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(2) 479 ,עמ' 494)

עוד נקבע כי:

"אין דווקא מדובר בכליאה במבנה נעול, אלא גם בהפחדה המרתקת אדם למקום ושוללת ממנו חופש התנועה"... (תפ"ח (בש) 975/01 מדינת ישראל נ' יורי גנטשקה (טרם פורסם).

לעניין היסוד הנפשי- עסקינן בעבירה של מחשבה פלילית התנהגותית. נדרשת, איפוא, מודעות כלפי טיב המעשה וכלפי התקיימות הנסיבות (קדמי, עמ' 1511).

14. מהכלל לפרט- עדותה של המתלוננת נמצאה מהימנה ולא מצאתי כל סיבה שלא לקבלה. המתלוננת מפרטת אירוע בו כלא אותה הנאשם בחדר השינה במשך שעות ארוכות, ללא מים וללא יכולת לגשת לשירותים הממוקמים מחוץ לחדרה. הנאשם לא שעה לתחנוניה של המתלוננת והסכים לשחררה מכלאה רק השכם בבוקר, עת נזקק לשירותיה על מנת שתארגן את הילדים לבית הספר. אין תימה, הנאשם היה מודע היטב למעשיו ולמצוקותיה של המתלוננת אשר נבצר הימנה לצאת מחדרה בשל מעשיו הנואלים.

אשר על כן, הריני לקבוע כי הנאשם כלא את המתלוננת שלא כדין, כהוראתו של סעיף 377 לחוק.

סוף דבר

15. לאחר שבחרתי להעדיף את גרסת המתלוננת, הנתמכת בעדותה של הגב' רינה שפירא, על פני גרסתו של הנאשם, אני קובע כי המאשימה הניחה תשתית ראייתית מעל לכל ספק סביר להוכחת אשמתו של הנאשם.

על יסוד כל האמור לעיל, אני מרשיע את הנאשם בכל העבירות המיוחסות לו בכתב האישום.

ניתנה היום, כ"ג חשון תשע"ד , 27 אוקטובר 2013, במעמד ב"כ המאשימה עו"ד חן שפירא, הנאשם וב"כ עו"ד עיסא מוחמדייה.