1. הנאשם, תושב ירושלים יליד שנת 1974, רופא שיניים במקצועו, הורשע בתום ניהול הוכחות בעבירות של תקיפת בת-הזוג בנסיבות מחמירות (שתי עבירות), איומים, וכליאת שווא, עבירות לפי סעיפים 382(ב)(1), 192 ו- 377 לחוק העונשין, התשל"ז-1977.
2. בתאריך 9.3.10 בשעות הלילה או בסמוך לכך, בביתם בירושלים, תקף הנאשם את המתלוננת עולה מחבר העמים שהייתה נשואה לו, לאחר שסירבה לחתום על הסכמה לכך שיישא אישה נוספת. הנאשם תפס את המתלוננת בשערותיה, חבט את ראשה בקיר, סטר לה בפרצופה והיכה באגרופיו על גבה וצווארה. בהמשך, הנאשם איים על המתלוננת בפגיעה בגופה בכוונה להפחידה בכך שאמר לה שאם תתלונן הוא ירצח אותה ובהמשך הכניסה לחדר השינה ונעל אותה בתוכו עד לבוקר. בתאריך 14.3.10 בשעות הלילה או בסמוך לכך, הגיע הנאשם לבית ותקף את המתלוננת בכך שחנק אותה.
3. בטיעוניה לעונש טענה ב"כ המאשימה, כי הנאשם הורשע בעבירות חמורות. הנאשם פגע במתלוננת פעמיים והאינטרס הציבורי מחייב את הרשעתו. הנאשם לא נטל אחריות על מעשיו, והמתלוננת נאלצה להעיד על פני שלוש ישיבות. המתלוננת עלתה ארצה ללא משפחה, הרחק מהוריה ומסביבתה הטבעית, ללא ידיעת השפה העברית או הערבית והייתה תלויה בנאשם, אשר פגע בה. נוכח נסיבותיו של התיק, טענה המאשימה, כי העונש הראוי בתיק זה הוא שליחתו למאסר לשלוש שנים וכן מאסר על תנאי על כל עבירת אלימות כולל איומים וכליאת שווא. לדברי ב"כ המאשימה, סך כל המתחם בעבירות בהן הורשע הנאשם הוא בין 3 ל- 44 חודשים של מאסר בפועל, כאשר במכלול הנסיבות והעובדה שהוא ללא עבר פלילי, העונש הראוי לא יפחת משלוש שנים.
4. הסניגור טען מנגד, כי מבלי להמעיט מחומרת העבירות, הרי שלא הייתה טענה לחבלות אצל המתלוננת ולא הוגש שום מסמך רפואי המעיד על כך. על כן, לא מדובר ברף הגבוה של עבירות האלימות. בנוסף, העבירות בוצעו לפני למעלה משלוש שנים וחצי. מאז, התגרשו הנאשם והמתלוננת, קיבלה מחצית הבית והנאשם משלם מזונות ילדיו. המתלוננת החלה בחיים חדשים, קנתה בית חדש וגם לנאשם – זכות להתחיל בחיים חדשים. לטענתו, המעשים בהם הורשע, אינם מחייבים מאסר של שלוש שנים. המתלוננת ביקשה לבטל את התלונות והצהירה שהיא לא מפחדת מהנאשם. האינטרס הכלכלי מחייב שהנאשם ימשיך לזון את ילדיו ולשאת בהוצאות לימודיהם. לטענת הסניגור, ההרשעה עצמה היא עונש, והוא ביקש להימנע מהרשעת הנאשם, שכן לדבריו עצם ההרשעה תפגע במקצועו כרופא שיניים. לטענתו, ניהול ההליכים היה מרתיע מאוד עבור הנאשם, אשר אינו מבאי בתי המשפט. לחילופין, ביקש הסניגור שלא להטיל על הנאשם עונש של מאסר, אלא לכל היותר עבודות שירות, שכן עונש של מאסר יפגע בו וגם בילדים, בפרנסתם ובלימודיהם. הסניגור הגיש פסיקה בה במקרים דומים, ניתנו עונשים של עבודות שירות או מאסר על תנאי בלבד. לפיכך, ביקש לבטל את הרשעת הנאשם, ולהטיל עליו של"צ נרחב והתחייבות כספית.
5. הנאשם בדברו האחרון אמר, כי הוא מכבד את הכרעת הדין, וסיפר כי עבר ייסורים קשים בניהול ההליך המשפטי. הוא נישא לאישה אחרת, והוא אחראי עתה על שתי משפחות- זו עם המתלוננת וזו החדשה וביקש להתחשב בכך שהתחיל עבודה חדשה וחיים חדשים.
6. עבירות האלימות בתוך המשפחה הן חמורות. בתי המשפט מצווים להילחם בתופעה ולהנהיג מדיניות ענישה מחמירה. כך קבע כב' השופט סלים ג'ובראן בבית המשפט העליון בע"פ 9192/11 מיום 19.4.12, אשר ציטט את האמור בע"פ 6758/07 פלוני נ' מדינת ישראל :

"מעשי אלימות בתוך המשפחה נתפסים כבעלי חומרה מיוחדת במערכת האיסורים הפליליים העוסקים בעבירות אלימות. הציפייה האנושית הטבעית הינה כי בתוך משפחה ישררו יחסי אהבה, הרמוניה, וכבוד הדדי. הפרתה של ציפייה זו הופכת את השימוש באלימות במשפחה לתופעה העומדת בניגוד עמוק לחוש הצדק האנושי. יתר על כן, במסגרת המשפחה, מופעלת האלימות על פי רוב בידי החזק כלפי החלש. פערי הכוחות גם גדולים כשמדובר באלימות כלפי קטנים או כלפי בת זוג... נפיצותן של עבירות אלה, והצורך להגן על קורבנות האלימות שהם על פי רוב חסרי ישע, תורמים אף הם להחמרה הנדרשת בענישה בעבירות אלה".

אך לאחרונה דן מותב זה במקרה דומה של נאשם שהורשע בעבירה של תקיפה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 382(ב)(1) לחוק העונשין (ת.פ. 24027-09-10, גזר דין מיום 3.9.13). באותו מקרה נגזרו על הנאשם 6 חודשי מאסר בעבודות שירות, תוך התחשבות בנסיבותיו האישיות של הנאשם, חלוף הזמן מאז ביצוע העבירה, עמדת המתלוננת אשר כלל לא רצתה להתלונן והבעת החרטה של הנאשם. ואולם, משהוגש ערעור המאשימה על גזר הדין קבע בית המשפט המחוזי, כי העונש אינו חמור דיו וגזר על הנאשם שם עונש של מאסר בפועל למשך 9 חודשים וכן הפעלת תנאי ל-3 חודשים נוספים (ר' עפ"ג 15108-10-13 מדינת ישראל נ' עובדיה, מיום 6.11.13).

בית המשפט המחוזי ציטט בהחלטתו את פסק הדין בע"פ 4800/12:

"על בתי המשפט לשרש ולהוקיע התנהגויות של אלימות במשפחה, תוך מתן משקל של ממש לשיקולי הגמול וההרתעה במכלול שיקולי הענישה. מי שמרים יד על בת זוגו- שמא מתוך מחשבה כי הדברים נעשים בד' אמות הבית באין רואה ובאין שומע נקה לא ינקה, וברגיל ישלם על מעשיו בשלילת חירותו" (ע"פ 4800/12 סלומון נ' מדינת ישראל, מיום 12.2.13).

לענייננו, ובשל בקשת הסניגור להימנע מהרשעת הנאשם אציין, כי נוכח חומרתן של עבירות אלה ובהעדר נסיבות חריגות ויוצאות דופן, לא רק שאין להימנע מהרשעתו של הנאשם, אלא יש לגזור עליו עונש משמעותי.

1. לצידה של עבירת תקיפת בן זוג קובע חוק העונשין בסעיף 382(ב) עונש מאסר בן ארבע שנים.

בהתאם לתיקון 113 לחוק, אני קובע כי במקרה שלפנינו מתחם הענישה בעבירות בהן הורשע הנאשם, נע בין מאסר קצר ועד למאסר של שנים בודדות.

הערך החברתי המוגן בעבירות מעין אלה הוא זכותו של כל אדם לשמירה על בטחונו האישי ועל גופו, ובפרט זכותה של אישה להיות בטוחה ומוגנת מפני אלימות בן זוגה. בענייננו מידת הפגיעה בערך זה הייתה רבה, עת הנאשם תקף בתעוזה ובכוח את המתלוננת הרחוקה ממולדתה ומשפחתה ולמעשה תלויה בו, כל זאת מהטעם שלא הסכימה לכך שיישא אישה נוספת.

לאחר הרשעתו, בתום ניהול ההוכחות, ניכר כי הנאשם לא הביע צער וחרטה ולא לקח אחריות על מעשיו או הבין את השפעת מעשיו על המתלוננת. הנאשם גם לא חסך מהמתלוננת את מסירת העדות הארוכה שנאלצה להעיד. כאשר אמר את דברו האחרון בתום הטיעונים לעונש, סיפר על ה"ייסורים הקשים" שעבר בבית המשפט במשך שלוש שנים, מסר כי החל בחיים חדשים- הקים משפחה חדשה וביקש להתחשב בכך. מלבד דבריו, כי הוא כיום בקשר טוב עם המתלוננת-גרושתו, לא שמעתי בדבריו צער וכאב על המתלוננת ועל הנזק שגרם לה תוך השפלתה ופגיעה בגופה ובנפשה. לא נשמעה אף לא מילה אחת מפיו על ייסוריה של המתלוננת, על מצבה לאורך כל ההליך ועד לגירושיה, כשכל עולמה חרב עליה רק בשל סירובה ליתן הסכמתה לנאשם לשאת אישה נוספת, נוהג אשר זר לה בהיותה עולה מרוסיה.

הנאשם טען כי חלוף הזמן מאז ביצוע העבירות גם הוא שיקול לקולא. ואולם, הזמן שחלף נובע אך ורק בשל ניהול ההוכחות ושמיעת העדויות, על כן אין לו לנאשם להלין אלא על עצמו.

הנאשם מלין על מר ליבו, עם זאת ראוי היה שתעמוד לנגד עיניו בטרם ביצוע מעשיו, האמרה ההולמת את נסיבות המקרה: "סוף מעשה במחשבה תחילה".

ב"כ הנאשם ביקש כי ייערך תסקיר מבחן בעניינו. בהחלטה מיום 27.10.13 דחיתי בקשה זו, נוכח עמדתו של הנאשם לפיה לא לקח כל אחריות על מעשיו, וקבעתי כי הנאשם רשאי לטעון או להביא ראיות לעניין הטיעונים לעונש. הנאשם אכן הזמין לעדות את מר באסם אבו שקיר, עמית לעבודה, אשר העיד כי הנאשם אינו נוהג באלימות במסגרת עבודתו, אך אינו מכיר את הנאשם מחוץ לעבודה. בנוסף, הגיש הנאשם תעודות שונות בתמיכה לטיעוניו לעונש (מ/1- מ/3)

בבואי לגזור את דינו של הנאשם, שקלתי גם את השיקולים לקולא - העובדה שהנאשם נעדר עבר פלילי ואת הפגיעה של העונש בנאשם, רופא שיניים במקצועו. לבסוף, שוכנעתי כי במקרה זה גוברת חומרת מעשיו של הנאשם ושיקולי הגמול וההרתעה על השיקולים לקולא.

1. נוכח כל האמור לעיל, אני גוזר על הנאשם את העונשים הבאים:
2. מאסר בפועל למשך 12 חודשים. הנאשם יתייצב ביום 12.1.14 בשעה 08:30 בבית המעצר במגרש הרוסים לריצוי עונשו.
3. מאסר על תנאי למשך 6 חודשים והנאשם לא ירצה מאסר זה אלא אם יעבור על אחת מהעבירות בהן הורשע במסגרת תיק זה תוך 3 שנים, מהיום.
4. פיצוי למתלוננת בסך 10,000 ₪. הפיצוי יופקד בקופת בית המשפט תוך 45 יום ויועבר למתלוננת.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בירושלים תוך 45 יום מהיום.

ניתן היום, כ"א כסלו תשע"ד, 24 נובמבר 2013, במעמד ב"כ המאשימה עו"ד רועי קרדי, הנאשם וב"כ עו"ד עיסא מוחמדייה.