השופט מ' בר-עם:

כללי

1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת תמר בר-אשר צבן) מיום 19.12.2012, בת.א. 21947-07-10, לפיו נדחתה תביעת המערער בסך 846,724 ₪ (להלן – פסק הדין).

רקע עובדתי ודיוני

1. המערער הנו תושב ארצות הברית, אשר עוסק בתחום הנדל"ן בישראל באמצעות נציגו, מיכאל כהן (להלן – כהן). בכתב תביעה שהגיש בבית משפט קמא טען המערער, כי המשיב פנה אליו והציע לו להשקיע ברכישת מקרקעין ברומניה (להלן – המקרקעין), באמצעות חברה מקומית בבעלות הצדדים (להלן – החברה הרומנית). לטענתו, הסכמתו להשקיע במקרקעין הסתמכה אך ורק על המלצות המשיב לפיהן ניתן לממש את ההשקעה במהירות וברווח ניכר. לצורך מימון הרכישה ותשלום התמורה בגין רכישת המקרקעין, נטל המערער הלוואה בסך של 240,000 יורו מבנק לאומי לישראל בע"מ, בסניף רח' המלך ג'ורג' בירושלים וכנגד פיקדון נזיל שהעמיד כבטוחה לסילוקה  (להלן – ההלוואה והפיקדון, בהתאמה). אין חולק, כי ההלוואה הועברה לרומניה בהעברה בנקאית, ועל פי הנטען – שולמה לבעלי הזכויות במקרקעין. להסדרת היחסים המשפטים ביניהם, התקשר המערער עם המשיב, באמצעות כהן, בהסכם מיום 5.11.2006, שנערך על דרך של התחייבות המשיב כלפיו ונושא כותרת: "כתב התחייבות להחזר חוב לקבלסון סטפאן" (להלן – ההסכם). לטענת המערער, בגדר ההסכם אישר המשיב כי רכישת המקרקעין נעשתה באמצעות ההלוואה. עוד נקבע, כי סכום ההלוואה, לרבות הריביות, העמלות וכל הוצאה אחרת עד לפירעון מלא החוב (להלן – החוב), יתחלק בהתאם לאחזקות שלושת בעלי המניות בחברה הרומנית, כדלקמן: כהן – 20% ממניות החברה ו-25% מהחוב; המערער – 20% ממניות החברה ו-25% מהחוב; והמשיב – 40% ממניות החברה ו-50% מהחוב; כן הוסכם, כי "..היה ועד ינואר 2007 לא נמכרה הקרקע, לביא ישעיהו ידאג לביטחונות בגין חלקו בחוב לבנק" (להלן – התחייבות המשיב).
2. ביום 2.1.2007 נחתם הסכם מייסדים להקמת החברה הרומנית (להלן – הסכם המייסדים), ובסעיף 3.2 נקבעו סכומי הלוואות הבעלים של בעלי המניות בחברה. בהתאם, נקבע כי למערער ולכהן הזכות להשבת הלוואת בעלים, לכל אחד מהם, על סך כולל של 120 אלף יורו. אין חולק, כי הצדדים לא הצליחו לממש את ההשקעה עד לחודש ינואר 2007, ואף טרם הסתיימו הליכי רישום המקרקעין שנרכשו על ידי החברה הרומנית. לטענת המערער, חרף פניות חוזרות ונשנות, התחמק המשיב ונמנע מלהפקיד את הביטחונות הדרושים בגין חלקו בהלוואה, ובניגוד להתחייבותו בהסכם. בשל הפרת התחייבות המשיב, נאלץ המערער לפרוע את מלוא סכום ההלוואה לבנק על ידי מימוש הפיקדון ובסך כולל של 243,697.33 יורו. בנוסף, נאלץ המערער לשאת בחלקו של המשיב באגרות ההעברה ורישום הזכויות במקרקעין ברומניה בסך 4,887 יורו כולל עמלה. המערער דרש מהמשיב לקיים את התחייבותו ולסלק את חלקו בחוב, ומשלא נענה – הוגשה התובענה כנגדו.
3. בפסק הדין דחה בית משפט קמא את התביעה. בית המשפט קבע, כי "מדובר בשלושה אנשי עסקים מנוסים", וסבר כי כל אחד מהם בדק היטב את כדאיות העסקה בטרם התקשר בהסכם, ואם לא עשה כן – "אין לו להלין אלא על עצמו". בית המשפט נדרש לבחינת הוראות ההסכם והתחייבות המשיב, וקבע כי הצדדים לא הבהירו בהסכם את משמעות התחייבות המשיב. עוד נקבע שחרף העובדה שהמקרקעין לא נמכרו עד לחודש ינואר 2007 ואף שכספי התמורה שולמו כנטען, אין מחלוקת כי זכויות החברה הרומנית על המקרקעין טרם נרשמו, ומנגד פרע המערער את ההלוואה במלואה לבנק. בית המשפט בחן את העדויות שהובאו לפניו, בין היתר עדויותיהם של כהן והמשיב, וכן עדותו של עו"ד כליף, באמצעות תיעוד חזותי, שכן זה שהה באותה עת בלונדון. בית המשפט מצא, כי "טעמים רבים מצדיקים להיזהר במתן אמון מלא בדברי כל אחד משלושת עדים אלו". עוד סבר בית המשפט, כי טעם רב יש בטענת המשיב לפיה יש משמעות ראייתית להיעדרו של המערער, ועל ניהול ההליכים מטעמו באמצעות מיופה כוחו, אשר שימש כעד היחיד מטעמו ומצא ליתן להתנהלותו, כאמור, "נוכחות משמעותית מאוד". בית המשפט עמד על גרסת המערער ועל התמליל לפיו הודה המשיב בחלקו בחוב; אולם, אף שנמנע מלקבוע ממצא בדבר קבילותו של התמליל, מצא כי "לא יכולה להיות מחלוקת כי הנתבע מודה מספר פעמים בחובו לכהן בסכום של 120,000 אירו... הרי שדי בכך כדי לקבוע שהנתבע הודה בפה מלא מספר רב של פעמים בהקלטה כי עליו להחזיר לכהן 120,000 אירו". חרף האמור, לא מצא בית משפט קמא לנכון לקבוע ממצא בעניין חלקו של המשיב בתשלום החוב, על יסוד הודאתו כעולה מהתמליל, מן הטעם "שכהן, שטרח להקליט את הנתבע, ואף הצליח להביאו להודות בחוב כאמור, לא הצליח לקשור באופן ישיר בין החוב של 120,000 אירו אל נושא התביעה הנדונה". בהקשר זה הוסיף בית המשפט, כי בין כהן לבין המשיב עסקים רבים ולא ניתן ללמוד מהתמליל כי החוב מתייחס לעסקת המקרקעין. בנסיבות אלה, קבע, "גם אם בהיסוס מה", כי לא די בתמליל כדי לבסס את הודאת המשיב בחלקו בחוב וכי לא עלה בידי המערער לבסס את טענתו לפיה ההודאה האמורה מתייחסת אל החוב נשוא התובענה.
4. בשלב זה בחן בית המשפט את משמעות התחייבות המשיב בהסכם. בית המשפט מצא, כי טענת המשיב, לפיה לא התכוון להשקיע בעסקת המקרקעין דבר ועם זאת "לקצור 40% מהרווחים, עשויה הייתה להיות תמוהה". עם זאת, לאחר ניתוח עסקת המקרקעין, סבר כי הרווח שלו ציפה המשיב, הינו רק לאחר החזר מלוא ההשקעה למערער, זאת נוסף על העובדה כי אף כהן, שלא תרם לעסקה, אמור היה לקבל 20% מהרווחים. בנסיבות אלה גרס, כי אין לומר שטענת המשיב אינה סבירה. באשר לנוסח התחייבות המשיב, הוסיף בית המשפט, כי היה מקום לצפות "מאנשי עסקים מנוסים שייטיבו לנסח את כוונותיהם. אם כוונתם הייתה שהנתבע יהיה אחראי למחצית החוב, כי יידרש להחזירו או כי יידרש להמציא ביטחונות לבנק, ראוי היה שהדברים ייכתבו באופן ברור ומפורש, אך הדבר לא נעשה". נוכח כל האמור, ומאחר שכל שנקבע בהסכם הוא כי בגין חלקו של המשיב בחוב יהיה עליו להמציא ביטחונות, "ולא נאמר אילו ביטחונות יהיה עליו להמציא, כך שלכאורה יוכל להמציא כל ביטחונות שירצה להמציא", קבע בית משפט קמא כי די בכך כדי ללמד על התחייבותו; שכן, "מצופה מאנשי עסקים מנוסים, המורגלים בעסקאות במקרקעין בארץ ומחוץ לישראל, העושים עסקה בסכום משמעותי שייטיבו לנסח את כוונותיהם", ומשלא נעשה כן – לא ניתן לקרוא בהסכם את ההתחייבות שלה טען המערער. בשולי פסק-הדין נתן בית המשפט משקל להתנהלות המערער, שהגם שהשקיע סכום משמעותי ברכישת המקרקעין, לא הטריח עצמו להתייצב בבית המשפט ולהשמיע את טענותיו. מכאן, למד בית המשפט על חוסר הרצינות שבה נערך ההסכם. משכך קבע, כי אין לראות בהתחייבות המשיב את אשר ביקש המערער למצוא בה. נוכח כל האמור, ומשלא עלה בידי המערער לבסס את טענותיו, דחה בית המשפט את התביעה. למעלה מהצורך, הוסיף כי המערער לא הוכיח שכספי ההלוואה לא הושבו, ואף לא הראה שניסה להחזירם מהגורמים שאליהם הועברה ההלוואה, הגם שקבע כי הוכח שהלוואה הועברה לרומניה (אף שלא הוכח כי זו הועברה תמורת המקרקעין). בנסיבות אלה, ראה בית משפט קמא לדחות את התביעה ולהטיל על המערער את הוצאות המשפט בסך 30,000 ₪.

תמצית טענות הצדדים

1. בכתב הערעור, מלין המערער על קביעות בית משפט קמא. לטענת המערער, התחייבות המשיב כעולה מההסכם הינה התחייבות מפורשת ובכתב, זאת נוסף על התמליל המהווה הודאת בעל דין. המערער הוסיף וטען כי הסכם המייסדים מלמד שהמשיב הכיר בחלקו בחוב, זאת בשל רישום הלוואת בעלים לטובתו בגין מחצית מסכום ההלוואה, ובסך של 120,000 יורו. המערער הוסיף, כי לא ניתן היה לממש את ההשקעה עד לחודש ינואר 2007, וכי עד למועד הגשת הערעור טרם הסתיימו הליכי רישום המקרקעין על שם החברה הרומנית. עקב הפרת התחייבות המשיב, נאלץ המערער לפרוע את מלוא סכום החוב על ידי מימוש הפיקדון, זאת לאחר שבחודשים שקדמו לפירעון ההלוואה, התנהלו בין הצדדים מגעים שונים שבמסגרתם הציע המשיב להעמיד לטובת הבנק כביטחון לחלקו בחוב את דירת מגוריו שבירושלים. אולם, המשיב התחמק מלבצע את התחייבותו. בנסיבות אלה לא נותרה ברירה למערער אלא לפרוע מכספו שלו את מלוא סכום ההלוואה. המערער הוסיף, כי נוכח התחמקויותיו החוזרות ונשנות של המשיב לפרוע את חלקו בחוב, נאלץ להקליט את אחת משיחותיו עם המשיב. כפי שעולה מהתמליל, הודה המשיב באופן ברור ומפורש בהתחייבותו לפרוע את חלקו בהלוואה בסך של 120,000 יורו, זאת מכספים שונים שיקבל ממכירת דירת מגוריו בירושלים. המערער הפנה לתמליל שממנו עולה לכאורה הודאת המשיב בחלקו בחוב. המערער מבקש ללמוד על התנהלות המשיב מהליכי הסעד הזמני שננקטו נגדו, והחלטות בית המשפט שניתנו בעניינו אשר דחו את טענותיו לביטול צו העיקול הזמני. לטענת המערער, נוכח התחייבות המשיב, והודאתו כפי שעולה מהתמליל, היה על בית משפט קמא לקבל את התביעה. לטענתו, שגה בית המשפט בשעה שקבע כי לא ניתן ללמוד מההסכם על התחייבות המשיב וכאשר קיבל את טענות המשיב בעניין הביטחונות שאותם צריך היה להמציא. המערער הדגיש את לשון ההתחייבות המדברת בעדה, על דרך של מכתב המופנה אליו. המערער הוסיף, כי שגה בית משפט קמא בשעה שהעדיף את גרסת המשיב שהובאה בעל-פה ולא נתמכה בכל מסמך בכתב, על פני גרסתו, אשר נתמכה בהתחייבות המשיב בהסכם ובתמליל. באשר להימנעות המערער ממתן עדות , הובהר כי הדבר נבע מעובדת שהייתו בחו"ל; וכי לא היה מעורב בעסקה, ומי שביצע אותה מטעמו היה כהן, אשר היה מעורב בכל שלביה ולפיכך הוא זה שהעיד מטעמו. לסיכום ביקש המערער לקבל את הערעור, לבטל את פסק הדין ולחייב את המשיב לשלם את חלקו בחוב, כמפורט בכתב התביעה.
2. מנגד, מבקש המשיב לדחות את הערעור. לטענתו מושתת רוב רובו של פסק הדין על ממצאים עובדתיים. המשיב הדגיש, כי המערער לא הגיע לבית המשפט ולא מסר את גרסתו, אף שהיה שותף מלא להסכמות שבין הצדדים. לעניין התמליל נטען, כי זה אינו משקף נכונה את שהוקלט, וממילא עסקינן בראיות שאינן קבילות. המשיב הדגיש את מעמדו ותפקידו במיזם המשותף כמעין יזם של העסקה, כאשר הובהר למערער באופן מפורש, טרם ביצועה, כי אין באפשרותו להשקיע מכספו שלו ברכישת המקרקעין; והמערער הסכים למתווה שהוצע. המשיב מפנה להסכם ולהתחייבות, לפיהם נדרש לדאוג לביטחונות לבנק בגין חלקו בחוב, והטעים כי לא נקבע בהסכם שעליו להשיב כספים כלשהם למערער. לעניין המקרקעין הוסיף, כי העסקה לא התממשה שכן הכספים הועברו ישירות לאיש הקשר ברומניה חלף העברתם לעו"ד כליף, כפי שהוסכם מלכתחילה; וכי לא הוכח שאכן כספי ההלוואה הועברו לרומניה.
3. במהלך הדיון חזרו הצדדים על טענותיהם. המערער הדגיש את האמור בתמליל, שממנו עולה הודאה מפורשת של המשיב לחלקו בחוב וכעולה מהתחייבותו המפורשת שהובאה בגדר ההסכם. מנגד, טען המשיב כי המערער לא התייצב לדיון בערכאה הדיונית, וכי לא הוברר אם המקרקעין נרכשו במלואם ומה עלה בגורל כספי ההלוואה שהועברו לרומניה. בנוסף טוען המשיב נגד קבילות התמליל.

דיון והכרעה

1. דין הערעור להתקבל.
2. אכן, מושכלות יסוד הן, כי בית משפט של ערעור ימעט להתערב בממצאי עובדה ומהימנות, בשל היתרון הממשי שיש לערכאה הדיונית בעניינים אלה כערכאה הרואה ושומעת את העדים והיכולה להתרשם מהם באופן ישיר ובלתי אמצעי. עם זאת, להלכה זו נקבעו חריגים, בין היתר, לענייננו, ככל שהדבר נוגע למסקנות אותן הסיקה הערכאה הדיונית מן הממצאים העובדתיים שקבעה, שבעניינים אלו אין לערכאה הדיונית יתרון על פני ערכאת הערעור (ע"א 9784/05 עיריית ת"א יפו נגד ידידה גורן, עו"ד (12.8.2009)). המקרה שלפנינו הינו לדעתי מאותם המקרים המצדיקים התערבות במסקנות שגזר בית משפט קמא מן הראיות שהובאו בפניו.
3. הלכה פסוקה שככל טקסט משפטי, נקודת המוצא לפרשנות חוזה מצויה בלשונו והיא התוחמת את גבולות הפרשנות. עם זאת, נקודת המוצא אינה נקודת הסיום, ועל בית המשפט להידרש גם לנסיבות החיצוניות אשר ליוו אותו, ועל רקע אותן נסיבות לבחון את אומד דעתם של הצדדים במועד שבו נכרת ההסכם. נסיבות אלה מהוות מקור לתכליתו הסובייקטיבית של החוזה. במקרים שבהם לא ניתן לברר את התכלית הסובייקטיבית, יש לתת את הדעת גם לתכלית האובייקטיבית של החוזה; כלומר, לעמוד על כוונתם ההיפותטית של הצדדים לחוזה כאנשים סבירים, כאשר זו נקבעת בהתחשב באופי החוזה, עליה ניתן ללמוד בין היתר מחזקות שונות באשר לתכלית החוזה, המשקפת ערכים ועקרונות של השיטה (ראו: ע"א 3375/06 קמטק מערכות בע"מ נ' מדינת ישראל (22.3.2011), פסקה 10; וע"א 1062/09 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' ד"ר ברוך בינר (27.3.2012), פסקה 12).
4. במקרה דנא נדרשים אנו למעשה ליצוק תוכן להתנהגות הצדדים, עובר להסכם ולאחריו, ולעמוד על תכליתו העסקית והגיונה הכלכלי של התחייבות המשיב. בנסיבות אלה, שומה עלינו לבחון, האם התנהגות הצדדים בנטילת ההלוואה על-ידי המערער ובפירעון ההלוואה מכספי הפיקדון, מלמדת על כוונתם בנוגע לחלוקת האחריות והסיכונים ביניהם בקשר לעסקת רכישת המקרקעין. נדרשים אנו לבחון, אפוא, האם נטילת ההלוואה על-ידי המערער נעשתה מתוך הסכמת הצדדים, כי גם במישור היחסים ביניהם מלוא האחריות להלוואה תועבר לשכמו. בענייננו, כאמור, אין עוררין כי במישור היחסים בין המערער לבין הבנק, נטילת ההלוואה יצרה התחייבות ישירה ובלבדית של המערער כלפי הבנק לפרוע את מלוא סכום ההלוואה. אולם, יש לבחון, האם מהלך זה, ננקט בכוונה ליצור "מציאות הסכמית" גם במישור היחסים הפנימי בין הצדדים (ע"א 8427/12 אריה יעקובסון נ' ניב ויגדור ואח' (22.12.14)). מתן מענה לשאלה זו מצריך התחקות אחר אומד דעתם של הצדדים, כפי שנלמד מהתנהגותם ומנסיבות העניין, ובשים לב גם לרקע העסקי ביניהם ולהיגיון הכלכלי הגלום בפרשנויות הנטענות על-ידם (ע"א 4956/90 פזגז חברה לשיווק בע"מ נ' גזית הדרום בע"מ, פ"ד מו(4) 35, 41 (1992)).
5. ודוק, אם ככלל נודעת חשיבות להיגיון הכלכלי שביסוד ההסכם ולרקע העסקי שבין הצדדים לצורך הבנת התחייבות המשיב, הרי שבמקרה דנא החשיבות היא "יתרה ומיוחדת"; שכן, המשיב מיאן לספק הסבר משכנע לשאלה, כיצד ייתכן שהמערער הסכים ליטול על עצמו את הסיכון הגלום בפירעון ההלוואה מכספו, תוך הותרת מאזן הרווח שנקבע בהסכם, בעינו (ראו והשוו: ע"א 8427/12, לעיל).
6. הנה כי כן, המשיב טוען כי נטילת ההלוואה לא שינתה את מאזן הסיכויים בין הצדדים, אלא רק את חלוקת האחריות והסיכונים. בכך העמיד המשיב פרשנות בלתי סבירה להתנהגות הצדדים, אשר לטעמי לא ניתן לקבלה. אף שאין זה מן הנמנע, כי צד לחוזה יבקש מסיבותיו לכרות חוזה בניגוד מובהק לאינטרס הכלכלי שלו, מובן כי הסקת מסקנה כזו צריכה להיות מושתת על אינדיקציות ברורות אודות כוונתו הסובייקטיבית לעשות כן. במקרה דנן, איני סבור כי ניתן להצביע על אינדיקציה כזו; ולעומת זאת מצאתי בראיות כי קיימות אינדיקציות רבות המעידות על ההפך – לרבות הרקע העסקי, הסכם המייסדים, התחייבות המשיב והודאתו בחוב, ולמצער – ראשית הודאה, כעולה מהתמליל, באשר זו מהווה ראיה נסיבתית בעלת משקל התומכת בגרסת המערער. לדברים אלו מתווספים כללי הפרשנות הידועים בדיני החוזים, לפיהם, בנסיבות שבהן חוזה נתון לפרשנויות אפשריות שונות "..אין להניח כי החוזה נועד להטיל חיוב בלתי סביר על אחד הצדדים לחוזה" (אהרון ברק, פרשנות במשפט, כרך ד' 623 (2001)), וחזקה היא כי תכלית החוזה – ככל חוזה, ובפרט חוזה עסקי – להשיג תוצאות סבירות והגיוניות, וכאלה אשר עולות בקנה אחד עם היגיון כלכלי ועסקי.
7. אם כן, "...לפנינו הסכם מסחרי אשר כלים חשובים בפרשנותו הם התכלית המסחרית וההיגיון העסקי. בחינתם של אלה יוצאת מן ההנחה שהתנהגותם של הצדדים למשא ומתן שהבשיל להסכם הינה התנהגות רציונלית. משמע, נקודת המוצא היא שכל צד לעיסקה מסחרית מעוניין למקסם את רווחתו, וכי הוא לא ייטול חלק בעיסקה אם הוא צופה שרווחתו תקטן (כללית, ראוR.A. Posner Economic Analysis of Law [12], at pp. 3-17)". ע"א 6701/00 קאלש מרדכי חברה לבניין בע"מ נ' אבנר, פ"ד נו(5) 799, 811 (2002); כמו כן, ראו ע"א 2381/06 אי.אס.אי יעוץ והכוונה בע"מ נ' מכללת פתח תקווה בע"מ (12.7.2010) פסקאות 29-30). המסקנה העולה מן האמור היא, כי במישור היחסים בין הצדדים, המערער לא התכוון ולא חפץ ליטול על עצמו את מלוא סיכוני ההלוואה. המסקנה הנגזרת מכך היא, כי נטילת ההלוואה על-ידי המערער לא שינתה את מאזן הסיכונים-סיכויים בינו לבין המשיב, וכי הייתה לו זכות לדרוש מהמשיב להיות אחראי על פירעון חלקו בחוב, ככל שמימוש העסקה לא יתרחש עד למועד שנקבע בהסכם.
8. בנסיבות אלה, אנו סבורים, כי אף שלא נקבע מפורשות בהסכם שעל המשיב לשאת בתשלום חלקו בחוב למערער ובשיעור מחצית ההלוואה, דומה כי ממכלול נסיבות העניין ועל רקע תכליתו הסובייקטיבית של ההסכם, העולה בקנה אחד עם תכליתו האובייקטיבית – בהכרח עולה המסקנה כי בכוונת הצדדים היה להבטיח את חלקו של המשיב בפירעון החוב, זאת ככל שהמקרקעין לא ימכרו עד למועד שנקבע. משלא עשה כן, ולא העמיד ביטחונות מתאימים לבנק, כפי שהתחייב, וכפועל יוצא נאלץ המערער לפרוע את ההלוואה במלואה, אין מנוס מהמסקנה המסתברת כי על המשיב לשאת במחצית החוב כלפיו. בהקשר זה לא מצאנו מקום לתת משקל להיעדרותו של המערער מלהתייצב לדיון בעניינו ולהשמיע את גרסתו, זאת משאין חולק כי ענייניו יוצגו באמצעות כהן, אשר היה בקיא בכל העובדות הרלוונטיות, ומשכך היה זה אך טבעי כי האחרון ימסור את גרסתו לביסוס טענות המערער. זאת ועוד, משעולה מהראיות כי כספי ההלוואה הועברו לרומניה, ומנגד – ההלוואה לא נפרעה במועד, לא מצאנו מקום להידרש לטענות המשיב – לעניין אופן ביצוע רכישת המקרקעין והתנהלות החברה הרומנית והצדדים להסכם, באשר עניינים אלה יתבררו בהליכים אחרים, אם בכלל.
9. סוף דבר, דין הערעור להתקבל. פסק דינו של בית משפט קמא מבוטל. על המשיב לשלם למערער את סכום התביעה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל. כמו כן יישא המשיב בהוצאות המערער, הן בערכאה הדיונית והן בערכאת הערעור, בסך כולל של 40,000 ₪. העירבון יושב למערער.

השופט י' נועם:

אני מסכים.

השופט כ' מוסק:

אני מסכים.

הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט מ' בר-עם.

המזכירות תמציא עותקים מפסק-הדין לצדדים.

ניתן היום, י"ב באדר התשע"ה, 3 במארס 2015, בהיעדר הצדדים.