בהמרצת פתיחה זו עותרת המבקשת להצהיר כי משכון אשר נרשם ביום 15.3.09, על זכויותיה במקרקעין באשדוד [גוש 2004 חלקה 37 (חלק) מגרש 770], והוא נשוא אישור רישום משכון מספר 2009037272 הוא בטל, ויש למוחקו.

מטרת ההליך היא להביא לסגירת תיק הוצל"פ, בכל הנוגע אליה, כאשר במסגרתו הוגשה בקשה למימוש המשכון, ומדובר בתיק 26-02081-10-2 המתנהל בלשכת הוצל"פ הרצליה.

הזכויות הממושכנות מהוות מחצית הזכויות בנכס המקרקעין. המחצית השניה שייכת לבעלה, איתן ליליאן, שגם חלקו במקרקעין מושכן מכח אותה הודעת משכון השנויה במחלוקת כעת, אולם, אין טענה מצד איתן כנגד תקפות המשכון כלפיו ובכל האמור בחלקו בנכס.

המשיב ה"אמיתי" והיחיד, בעצם, הינו, המשיב 2 שמואל סיבוני, באשר בשל תקלה כלשהי נפתח תיק ההוצל"פ, במקור, בציון החברה, המשיבה 1, כזוכה, ומדובר בתאגיד המצוי בבעלות ובשליטת סיבוני. אולם, כפי שנמסר לביהמ"ש בתגובת המשיבים להמ"פ, אישר כב' רשם ההוצל"פ בהרצליה לתקן ולעדכן את שם הזוכה באופן שכיום מופיע שם המשיב 2 בלבד. ניתן, איפוא, להתייחס רק אליו לצורך ההמשך ואין מחלוקת שהוא בעל דברה של המבקשת לצורך הליך זה.

המשכון ניתן כדי להבטיח הלוואה בסכום נומינאלי של 1.5 מיליון ₪, אשר ניתנה, לצורך עסקי, על ידי סיבוני, לאיתן ליליאן, בעלה של המבקשת, כאשר הוא זה החתום על המערך ההסכמי הרלוונטי. מערך זה מורכב מהסכם שכותרתו "הסכם הלוואה שיעבוד ומשכנתא" מיום 2.3.09, מנספח הנקרא "נספח תנאי ריבית להסכם הלוואה שיעבוד ומשכנתא", אף הוא מיום 2.3.09, ממסמך שכותרתו "נספח תנאים מיוחדים של המשכנתא" (אינו נושא תאריך), וכן – הודעת המשכון מיום 2.3.09, הערוכה על פי טופס 1 של תקנה 5 (א), לתקנות המשכון (סדרי רישום ועיון) תשנ"ד – 1994.

שלושת ההסכמים המהווים את עסקת היסוד של מתן ההלוואה ומשכון הזכויות במקרקעין, לשם הבטחת החזרתה, בצירוף ריבית, נערכו, על פי האמור ברישא להם, בין שמואל סיבוני מצד אחד, ולבין המבקשת, מרסל ליליאן, בעלה איתן ליליאן, וחברת קריזמה איתן את מאיר יבוא ושיווק בע"מ (המצויה בשליטת איתן), מהצד האחר.

עם זאת, אין חולק שהמבקשת, מרסל ליליאן, אינה חתומה על כל הסכם מבין אלה, ואף חברת קריזמה אינה חתומה עליהם. החתימות היחידות שם הן אלה של סיבוני ואיתן, המוגדרים בשולי המסמכים בתור "המלווה" ו"הלווה" או "הממשכן", לפי העניין. אין טענה, בפי המשיב, כאילו המבקשת היתה צד למו"מ ולהסכמות לעניין מתן ההלוואה והבטוחות להשבתה. טענתו הינה שדרש מאיתן להביא את המבקשת כדי שתחתום על מסמכי המשכון, באשר היא בעלת מחצית הזכויות בנכס המקרקעין המיועד להוות בטוחה לחוב.

המסמך היחיד הנושא, לכאורה, חתימת המבקשת, הינו הודעת המשכון הנ"ל, הערוכה על פי התקנה הרלוונטית, והמופנית אל רשם המשכונות ובאותו מסמך היא נחזית להיות חתומה כאחד משני החייבים, לצד איתן. אולם – לטענתה – חתימה זו מזוייפת ומעולם לא נתנה הסכמתה למשכון זכויותיה בנכס, אף לא ידעה דבר על עסקת היסוד של ההלוואה.

טענתה היחידה של המבקשת, בהליך שלפני, הינה במישור העדר חתימתה על הודעת המשכון, והטענה כי זו זוייפה על ידי גורם עלום, קודם הגשתה לרשם המשכונות.

אקדים ואומר, קיימות תהיות, עובדתיות ומשפטיות, העולות מהמכלול, מעבר לסוגיית החתימה שבמחלוקת, אך אלה לא לובנו ונפקותם האפשרית אינה נתונה להכרעה כעת, כאשר גדרי המחלוקת נתחמים על ידי הצדדים ובכתבי הטענות מטעמם. במישור זה – ולהמחשה – ב"כ המבקשת מדגיש בסיכומיו (סעיף 79) כי "השאלה היחידה העומדת לדיון ולהכרעה בפני בית המשפט הנכבד, הינה – האם המבקשת חתמה על הודעת המשכון...".

הספקות, בעניינים החורגים מהפלוגתא העובדתית המצומצמת הזו, באים מתוך כך שלהבדיל מהודעת המשכון, שעניינה בעיגון הפן האופרטיבי של שיעבוד הנכס, אין המבקשת חתומה על עסקת היסוד, ואף אין התאמה בין עסקת היסוד הנחזית מתוך הודעת המשכון, לבין מסמכי ההלוואה והשיעבוד לאשורם. בעוד שהודעת המשכון מפנה אל "שטר משכון מיום 25.2.09", אין מחלוקת שלא קיים שום מסמך בין מי מהצדדים מאותו תאריך, ואילו ההסכמים הרלוונטיים מיום 2.3.09, אינם מוזכרים כלל בהודעה. שאלות אלה לא התלבנו, כמו גם השאלה המשפטית של נפקות הודעת משכון, אף אם נחתמה על ידי הממשכן, כאשר מאחוריה לא ניתן לאתר כל התחייבות או הסכם בסיסי המקים את החבות המהותית. האם די אך בחתימה על ההודעה כדי ליצור הסכם משכון כנדרש בסעיף 3 (א) לחוק המשכון תשכ"ז – 1967.

מכל מקום – וכאמור – הדיון מצטמצם אך לשאלת החתימה ולקביעת ממצא עובדתי באשר לזהות החתום על הודעת המשכון. האם מדובר במבקשת, או בחתימה מזוייפת, שאז אין לה כל נפקות.

לעניין נטלי ההוכחה והשכנוע, ראוי להבהיר, שהגם שיוזמת ההליך, והצד התובע, פורמאלית, הינה המבקשת מרסל ליליאן, רובץ הנטל המהותי על המשיב. אין המבקשת בבחינת מי שחפץ "להוציא מחברו" ושעליו הראייה. המשיב פועל למימוש משכון, מכח חתימתה הנחזית של המבקשת על הודעת המשכון. היא, מצידה, כופרת באמיתות החתימה. הנטל שעליה להוכיח את העובדה השלילית, של העדר חתימה, קל יחסית, ויש בו להעביר אל כתפי הטוען לאמיתותה את הנטל להראות נסיבות החתימה והאותנטיות שלה [ראה דברי כב' הנשיא דאז מ. שמגר בע"א 5293/90 בנק הפועלים בע"מ נ' שאול רחמים בע"מ, פד"י מ"ז (3), 240, בעמ' 261, ופסה"ד של כב' השופט י. עמית בת"א (חיפה) 11133/97 בל"ל בע"מ נ' מ.ד.פ הדבקות בע"מ ואח' תק – מח 2004 (3), 4447, עמ' 4449].

במישור הראייתי סומך המשיב יהבו על עדותו, הנתמכת בזו של שניים מחבריו, ושותפיו לעסקים שונים, כאשר השלושה מעידים כי ראו במו עיניהם את מעמד חתימת מה שמוגדר כ"מסמכי השיעבוד" על ידי המבקשת. מתוך "הימור טקטי" מודע, ויתר ב"כ המשיב על חקירה נגדית של מומחה, שהגיש חוות דעת מטעם המבקשת לעניין חתימתה, ואף נמנע מהגשת חוות דעת נגדית. מדובר בחוו"ד של מר יצחק חג'ג', מומחה בתחום בדיקת והשוואת חתימות וכתב יד, אשר קבע במידת סבירות גבוהה ביותר (בין 90% ל- 100%) שהחתימה במחלוקת אינה של המבקשת.

המשיב טוען, כעולה מהסיכומים מטעמו, שלעולם יעדיף ביהמ"ש עדות ישירה של עד ראיה, שמהימנותו ואמינותו הרשימו בצורה בלתי אמצעית, על פני עדות "עקיפה", במובן היותה חוות דעת הניתנת, בדיעבד, על ידי מי שלא היה נוכח ועד בעצמו להתרחשות. כך, למשל, מפנה ב"כ המשיב לאמור בספרו של י. קדמי - "על הראיות", בהתבסס על הפסיקה המובאת שם, ולפיו עדות מומחה, שהיא עדות סברה מעצם טיבה, דינה להידחות מפני עדות מהימנה ישירה, וכי מלאכת הסקת המסקנות, החורצות גורל השאלות שבמחלוקת, מופקדת בלעדית, בסופו של דבר, בידי בית המשפט שאינו חייב להעדיף דווקא את סברת המומחה ומסקנותיו, אפילו אם לא נחקר בחקירה נגדית [ראה י. קדמי, על הראיות, חלק שני (2009), עמ' 755 והערות שוליים שם]

נדמה, שאין חולק על ההלכה הבסיסית ולפיה ביהמ"ש הוא הסוברני להכריע אף תוך העדפת עדות ישירה ומהימנה על פני חוו"ד של המומחה. השאלה הקריטית תהיה, לעולם, זו שעניינה הערכת המהימנות והמשקל היחסי של הראיות השונות, כאשר באותו שיקלול ובעריכת המאזן, בוודאי שיש משמעות לכך שחוות דעת מומחה לא נסתרה, ואף מומחיותו ומקצועיותו לא הוטלו בספק, שהרי לא נחקר ולא נשאל במישור זה.

אולם – בבואי ליישם מלאכה עדינה זו של בחינת כפות המאזניים הראייתיות, בשים לב להעתקת הנטלים המאפיינת טענת זיוף חתימה, כמו כאן, יהא צורך גם ליתן משקל לקביעה המתחייבת מתוך החומר שלפני, ולפיה גרסתה הבסיסית של המבקשת להראות, על דרך השלילה, מדוע לא יתכן שחתמה על המסמך, נמצאה לא מדוייקת. היא מסרה בתצהירה, הנתמך בתצהיר אמה הגב' אניג'ר דינה, כי בתקופה הרלוונטית היתה מרותקת למיטתה, ושהתה בבית. היא הצהירה שלאחר אישפוז, שבמהלכו ילדה את בתה שירה, שוחררה מבית החולים ביום 7.2.09, וכי במשך שלושה חודשים לאחר מכן "לא יצאתי מהבית ושכבתי... מרותקת למיטתי, אימי... טיפלה בי ובילדי...". מכאן ביקשה להסיק כי ביום החתימה (2.3.09), נבצר ממנה להיות נוכחת באותו מעמד, שכן, לטענת המשיב, נחתם המסמך במשרדי החברה שבבעלות איתן, ברח' הבושם 7 באשדוד. מן הסתם, אם המבקשת לא יצאה את פתח ביתה במשך שלושה חודשים, ממילא גם, לא היתה באותה כתובת במועד הרלוונטי.

גם האם, גב' אניג'ר הצהירה "באופן שאינו משתמע לשני פנים" (סעיף 6 לתצהיר), שבתה "היתה מרותקת למיטתה באותה תקופה ולא יצאה מביתה".

בחקירתה הנגדית, ובניגוד לאמור, אישרה המבקשת כי יצאה מהבית, באותה עת, פעמים ספורות, לטיפת חלב ולרופאה שלה, אך אלה היו פעמים בודדות, שלוש או ארבע פעמים, ורק למטרות האלה, ושאר הזמן היתה במיטה כאשר מטופלת על ידי אמה. היא הגדירה את מצבה כ"קטסטרופה" (עמ' 4 לפרוט' מיום 17.10.12). עם זאת, אין בידה מסמך רפואי או אף סימוכין להמלצה מהרופאים להימנע כליל מיציאה מחוץ לבית. לפי עדות הגב' אניג'ר בחקירה נגדית, הסתבר שבאותה תקופה יצא בתה מהבית גם לטיפולים בבית החולים תל השומר, והעדה נלוותה אליה (עמ' 7 שם).

מכאן – שלא כמשתמע מתצהירה של המבקשת, לא היתה מניעה אובייקטיבית לכך שתצא לזמן קצר מהבית, בתוך תחומי העיר אשדוד, לצורך חתימה על המסמכים.

נקודה בעייתית נוספת בהרמת הנטל, אף שאינו כבד, המוטל עליה לבסס טענתה כי אין מדובר בחתימתה, נובעת מתוך גרסתו, נכון יותר העדרה של גרסה סדורה, מצד הבעל איתן. איתן הצהיר, בתימוכין להמרצת הפתיחה של רעייתו, כי דבר עסקת ההלוואה כלל לא היה ידוע למרסל, המבקשת, והיא לא עורבה בעסקיו. עם זאת, הוא הצהיר כי מסמכי ההלוואה נחתמו כולם על ידו, וזאת בסניף בנק מסויים באשדוד, בנוכחות סיבוני בלבד, טרם תחילת הזרמת כספי ההלוואה וכאשר אישתו היתה מרותקת למיטה. אם כן – הכיצד לא תהה, שאל, או מחה על כך, שבכל המסמכים הללו מופיעה המבקשת כלווה או ממשכנת נכס, לפי העניין? אומנם, למדנו מהראיות שמי שניסח את ההסכמים המודפסים היה עו"ד מטעם סיבוני, אך אין טענה מצד איתן שלא קרא ושלא היה בקיא באמור שם. שמה של המבקשת מרסל מופיע הן בכותרות, והן במקומות המיועדים לחתימה, באופן ברור ואף באותיות מודגשות. משמע – ברור לחלוטין שאיתן, מצידו, היה מודע לחלקה המיועד בעסקת ההלוואה ובהבטחת פירעונה. מתבקשת כאן גרסה מצידו, אך זו לא קיימת, לנסיבות המחדל שלו, לפחות לשיטתו, ליידע את רעייתו במתרחש, או, לחלופין, לבקש מסיבוני ולוודא שמרסל תגרע ותמחק מכל מעורבות בעסקה. אין די בהצהרה סתמית כי "דבר עסקת ההלוואה כלל לא היה ידוע לאישתי" (סעיף 3 לתצהיר). עליו הנטל, כעד מטעם המבקשת, ליתן גרסה האם נמנע מלספר על כך לרעייתו והסתיר את היותה מיועדת להיות לווה משותפת וממשכנת של חלקה בנכס? האם תכנן, בכוונת מכוון, להותירה כצד להסכמים אולם לגרום לכך שבפועל לא תחתום עליהם ולתעתע בסיבוני במובן זה? עניינים אלה נותרו בלתי מוסברים ואינם מיטיבים עם אימוץ גרסתה של המבקשת. הגיון הדברים דווקא תומך בכך שאיתן, שבשום שלב לא דרש להסיר את שמה מהמסמכים, יידע אותה בנעשה, וכפי שדרש סיבוני (ועל כך להלן), דאג להביאה למשרדי החברה כדי להוסיף חתימתה.

יוער, כי ב"כ המשיבה נמנע מלחקור בנקודה זו את איתן, בחקירה נגדית, אולם, מלכתחילה, יש לצפות מנותן התצהיר, העושה זאת מטעמה של המבקשת, ליתן גרסה משלו לתמיהה זו, והדבר לא נעשה.

מר סיבוני, מצידו, נתן גרסה סדורה והגיונית. לדבריו, בתצהירו, לאחר שאיתן חתם על המסמכים (הוא הצהיר שזה היה במשרדי חברת קריזמה, הגם שאיתן טוען שהדבר נעשה בסניף הבנק), והיות שהמבקשת לא נכחה באותו מעמד, הוא דרש מאיתן שגם היא תחתום על מסמכי השיעבוד ולשם כך נקבעה פגישה נוספת במשרדי קריזמה. הוא סבר שהדבר התבצע בו ביום, בשעה מאוחרת יותר, או לכל היותר יום יומיים אחר כך. לדבריו, אכן, היא הגיעה וחתמה בנוכחותו, וכאשר פרט לאיתן נוכחים גם מיגל ישראל ונאור גלילי, שנתנו תצהירים והעידו מטעמו.

בחקירתו הנגדית אישר סיבוני שנאור גלילי תיווך בינו לבין איתן במתן ההלוואה, וסיפר על נסיבות נתינתה. אין מקום להרחיב בכך ודי לציין שמדובר בהלוואה חוץ בנקאית למימון עסקת יבוא של איתן, הגם שהמשיב אינו שש להציג זאת כהלוואה של "שוק אפור" ומעדיף לכנות את העסקה כהשתתפות ברווחי איתן מהיבוא הצפוי.

הוא מספר (עמ' 12 לפרוט' 17.10.12), שביקש למשכן את ביתו של איתן כבטוחה להלוואה ולריבית. עומד על כך שהחתימה על המסמכים נעשתה במשרדו של איתן, ושזה חתם על כל מסמכי ההלוואה. עם זאת, לגבי המבקשת, הוא אינו בטוח שהחתים אותה על כל החומר, ואומר ש"מה שעניין אותי הוא המשכון ולכן דאגתי להחתים אותה על זה".

נוכחותו של מיגל במקום היתה משום שמשרדי הנוגעים בדבר סמוכים זה לזה ומיגל שותף שלו בכל העסקים, ואילו העד נאור גלילי היה שם כמי שתיווך בהלוואה. הם לא זומנו לשם בכוונה להיות עדים לחתימה, ונוכחותם, במישור זה, מקרית. הוא שב ואומר, בתשובה לשאלה מדוע לא דאג להחתימה על יתר המסמכים, שכל עניינו עם המבקשת היה בהחתמתה על המשכון, ולא התעמק במסמכים האחרים, בנוגע אליה, ככל שאלה הוכנו על ידי עורך הדין שלו.

מיגל ישראל אישר בחקירתו, שהגם שהוא בטוח שהיה נוכח בפגישה, וראה את המבקשת חותמת, אין הוא יכול לומר על איזה מסמך בדיוק חתמה. הוא רק ידע ש"בפגישה הראשונה מהבוקר, היא היתה אמורה לחתום ומאחר והיא לא היתה באותה פגישה, שמוליק (סיבוני), ביקש את החתימה של מרסל ליליאן על אותו נספח או טופס משכון.... שמואל ביקש שמרסל תהיה נוכחת בפגישה ושתחתום על הטופס הספציפי. כשישבנו במשרד בפעם השניה, נאור גלילי ואיתן היו במשרד, אני ושמוליק הצטרפנו, היתה שיחה בינינו למשך מספר דקות, חצי שעה, ובשלב שגב' ליליאן נכנסה לחתום, שמוליק הציג לה את המסמך עליו עליה לחתום והיא חתמה". עד זה מספר שהוא עצמו היה זה שיעץ לסיבוני להבטיח את ההלוואה בדרך של משכון נכס כלשהו. הוא מסכים שיתכן שהיה עליו לוודא שסיבוני מחתים את המבקשת גם על שאר החומר, פרט למסמך השיעבוד והוא אף מציין שסיבוני לא נקט די זהירות גם בכך שהעביר, על סמך יחסים חבריים, כספים מכספי ההלוואה לאיתן, אף עוד טרם שהמסמכים נחתמו.

נאור גלילי אף הוא, למרות הניסוח הנחרץ של תצהירו, אינו בטוח בחקירתו הנגדית שדווקא "מסמכי השיעבוד" הם אלה שנחתמו במעמדו, על ידי המבקשת, אך הוא ראה אותה חותמת על מסמכים, כאשר נושא השיחה היה אותו שיעבוד שלשמו היא הגיעה, לפי עדותו. הוא מספר ש"היא הוזעקה למשרד על מנת לחתום על טפסים. בשיחה משותפת שהיתה עם האדונים, שמוליק סיבוני ומיגל ישראל, וזאת לבקשתם של סיבוני ומיגל שיביאו את מרסל לחתום על הטפסים" (עמ' 8). עד זה מאשר שיש לו קשרים עיסקיים וחברתיים כאחד הן עם סיבוני, והן עם מיגל ישראל, והוא זה שתיווך בעסקת ההלוואה, בתחילה קישר בין איתן למיגל ואח"כ פנה לשותפו של מיגל – סיבוני. הוא היה אמור לקבל 5% כדמי תיווך, לא ברור האם מאיתן או מסיבוני.

כאשר ב"כ המבקשת שואל אותו אם יתכן שרק שמע את הנוגעים בדבר מדברים על השיעבוד ובפועל מרסל חתמה על מסמכים שלא קשורים לכך כלל, הוא משיב " לא נראה לי, כי היתה שיחה מאוד תקיפה עם איתן ליליאן והוא התבקש על ידי שמוליק סיבוני שיביא את אישתו כמו שהתחייב כדי לחתום על המשכון, שיעבוד... הייתי עד לשיחה הזו. הייתי תחילה בחדר לבד עם איתן. זה היה במשרד של איתן ליליאן. זה היה באותו יום. אני ישבתי עם איתן, לאחר מכן הגיעו שני החברים הללו, סיבוני ומיגל ישראל, וביקשו ממנו שאישתו תגיע. הוא התקשר והיא הגיעה כעבור 20 דקות חצי שעה, זה היה לפני שנתיים ומשהו. היא נכנסה למשרד לבד" (עמ' 10-11). לשאלה האם שמע את סיבוני אומר לאיתן שיביא את אישתו ושהיא תביא איתה מסמכים, והכיצד קרה שהיא לא חתמה לבסוף אלא על הודעת המשכון, הוא משיב ששמע את סיבוני אומר לאיתן "אתה הבטחת שהיא תבוא לחתום על מסמכים, אז תביא אותה שתבוא לחתום... אתה לא משפטן, ואני לא יודע מה ביקשו לחתום או לא לחתום, זה הכל".

נכון, שברמה התאורטית, תיתכן אפשרות שמדובר בעדות מתואמת ומתוזמרת, של שלושה חברים ושותפים (סיבוני, מיגל ונאור), שחברו ליתן גרסת כזב אודות נסיבות חתימת המבקשת, וכך טוען בא כוחה שאירע, אך אינני סבור כך ומסקנתי היא שמדובר בעדויות מהימנות ואמיתיות. התרשמותי היא שעדותם של סיבוני מיגל ונאור שיקפה את אשר ראו וחוו באותה פגישה, לפי מיטב זכרונם והכרתם.

ההיסוס של עדי המשיב לאשר, ברחל בתך הקטנה, שהמבקשת חתמה על המסמך המסויים, ואין בלתו, אינו פועל לחובת עניינו של המשיב אלא להיפך. מדובר בנוכחים במעמד, שאינם עורכי המסמכים ואינם משפטנים. בלשון פשוטה, אך ברורה, של אנשי עסקים, הם מציירים תמונה של עמידת סיבוני, ואף בעצתם ועידודם, על קבלת בטוחה לחוב, בדרך משכון נכס. לטעמם – מרסל, המבקשת, אינה הדמות המרכזית בעסקת ההלוואה וזו מתבצעת מול איתן בלבד. כל עניינה וחלקה הוא בכך שעליה להגיע ולחתום "על המשכון". הדקויות אינן מעניינם. הם מתארים סצנריו שבו, בעקבות עמידת סיבוני על השלמת החתימות, גורם איתן לכך שרעייתו תגיע למשרד, היא נכנסת, חותמת "על משהו", ולטעמם בכך הכל הסתדר. טבעי ואנושי שהעדים לא טרחו להתכופף ולבחון על מה בדיוק החתימה, וגם ניתן להבין את התנהלותו של סיבוני עצמו, שלגביו, וכפי שאמר, המבקשת היתה חשובה רק במישור הסכמתה למשכון, ושהוא עצמו לא היה די ער ומודע לצורך להחתימה על יתר המסמכים, שאותם ערך פרקליטו, וברגע שהחתים אותה על הודעת המשכון (שזו כותרתה ותכליתה ברורה על פניה), נחה דעתו ולא עמד על כך שיתר המסמכים יחתמו.

לצורך הכרעה בשאלה הנקודתית והמצומצמת – האם חתמה המבקשת באותו מעמד על הודעת המשכון, די באימוץ העדויות הללו, כדי לקבוע ממצא חיובי, שהרי אין טענה שבאותו מעמד נחתם מסמך אחר ושונה כלשהו, מלבד הודעת המשכון, ואנו יודעים, כעובדה, שיתר המסמכים, הסכמי ההלוואה והמשכון, כמפורט מעלה, לא נחתמו על ידיה מעולם. לא באותו מעמד ולא בהזדמנות אחרת. אימוץ גרסת סיבוני ועדיו להתרחשות של אותו יום, מוליכה לקביעה אחת ויחידה – המבקשת אכן חתמה על הודעת המשכון.

לא תיתכן מחלוקת על כך שבין סיבוני לאיתן הסיכום היה שנכס המקרקעין ישועבד, ושגם המבקשת תיתן הסכמתה לשיעבוד. הדבר עולה הן מגרסתו הפוזיטיבית של איתן, ומהמסמכים כפי שהוכנו ואף נחתמו לפחות מצד איתן, והן מ"גרסתו הנגטיבית", כלומר, העדר כל הסבר מצידו הכיצד בפועל, לבסוף, לשיטתו, "נשמטה" המבקשת מהעסקה, וכיצד ויתר סיבוני, כביכול, על צירוף הסכמתה וחתימתה על המסמכים שהוכנו.

אגב, מתן הסכמה לשיעבוד חלקה של המבקשת בנכס, לא היה זר לה, והיא אישרה שבעבר חתמה על משכון הבית לטובת הבנק שבעלה ניהל איתו עסקים, וכן הסכימה למשכן הבית להבטחת הלוואה שחמה נתן לאיתן.

אין גם היגיון רב בתרחיש, המוצע על ידי המבקשת, ולפיו מישהו טרח לזייף חתימתה דווקא על הודעת המשכון, ואותו זייפן נמנע מלהוסיף חתימתה על יתר המסמכים. אין בכך היגיון רב, בין אם מעשה הזיוף נעשה, חלילה, על ידי סיבוני או מטעמו, ובין שנעשה על ידי איתן עצמו שביקש לרצות את דרישתו של סיבוני בדרך זו, תוך עקיפת מרסל עצמה. קשה להלום שהזייפן יעשה "חצי מלאכה" כה מרושלת כאשר המטרה היא להגיע לתוצאה משפטית של משכון תקף וחוקי לכל דבר.

בנסיבות אלה הנטל עובר דווקא למבקשת, ולו באמצעות העד המרכזי מטעמה, איתן עצמו, להראות מה היה התרחיש שבעטיו נעלם לפתע חלקה, וכיצד פעל בעלה במישור זה, אם בכלל. נטל זה לא הורם כלשהו.

בשיקלול מערך הראיות הכולל, עומדת רק חוות דעת מר חג'ג כראייה תומכת לגרסת המבקשת, שהיא עצמה לא נמצאה מהימנה במיוחד במישור הכחשתה הראשונית והנחרצת על כי בכלל יצאה מפתח ביתה בתקופה הרלוונטית. מנגד – קיימות עדויות עדי הראייה, שמצאתי להאמין להם, ואלה נתמכות בהגיונה העסקי של ההתרחשות, ואף בהימנעותו התמוהה של איתן מליתן גרסה יותר מלאה ומפורטת מכפי שנתן.

בהינתן נטלי הראייה, לנדון, כפי שהוצגו לעיל, ועל אף קיומה של חוות הדעת שלא נסתרה, מצאתי להעדיף את המסה הראייתית התומכת בגרסת המשיב, ועל כן אני קובע כי הודעת המשכון מיום 2.3.09, נחתמה על ידי המבקשת ולפיכך דין תביעתה בהמרצת הפתיחה הנדונה – להידחות.

אשוב ואטעים כי היבטים אפשריים אחרים של עסקת ההלוואה והמשכון שבעקבותיה, והשלכותיהם על נפקות השיעבוד ותוקפו, לא לובנו ולא נדונו משלא הועמדו לדיון בהליך הנוכחי.

התובענה נדחית ועל המבקשת לשאת בהוצאות המשיב ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 20,000 ₪ להיום.

ניתן היום, י"ג שבט תשע"ג, 24 ינואר 2013, בהעדר הצדדים.