כללי

תמיר וקסמן, יליד 1975 (להלן: "הנאשם") הורשע על פי הודאתו בהתפרצות לעסק וגניבה (להלן: "התיק העיקרי"), ולאחר מכן צירף שני תיקים נוספים ובשתי הכרעות דין נוספות באי נקיטת אמצעי זהירות בחיה ותקיפה הגורמת חבלה של ממש (להלן: "עבירות צירוף בת"פ 41584-12-11"), באיומים ובהתנהגות פרועה במקום ציבורי (להלן: "עבירות הצירוף בת"פ 37910-06-12), עבירות לפי סעיף 407(ב), 338(6), 380, 192 ו- 216(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: "החוק").

הנאשם ביצע את העבירות בהן הורשע בתאריכים ובנסיבות כדלקמן:

• הפריצה - בתאריך 7.04.07 פרץ הנאשם לקפיטריה בבית חולים בתל השומר וגנב 96 חטיפים, וזאת חרף מאסר על תנאי בן 12 חודשים שהשית עליו בימ"ש מחוזי ת"א בת"פ 40206/03 ביום 25.01.04 (להלן: "התיק הקודם"). על פי התנאי במידה ובמשך שלוש שנים הנאשם יעבור עבירה מהעבירות בהן הורשע בתיק הקודם, ביניהן עבירות השגת גבול והחזקת רכוש חשוד כגנוב, או כל עבירה מסוג פשע, שיש בה יסוד של אלימות, ייאסר לשנה (להלן: "המאסר המותנה"). מכיוון שביום הטלת המאסר המותנה הנאשם היה עצור ונידון לשלוש שנות מאסר, החלה תקופת התנאי ביום שחרורו מהכלא, דהיינו ב- 24.04.06, וזאת על פי הוראת סעיף 52(ג) לחוק העונשין.

ב"כ הצדדים חלוקים באשר לתחולתו של המאסר המותנה, ועל כך יפורט להלן.

• את עבירות הצירוף שבת"פ 41584-12-11, עבר הנאשם בתאריך 2.05.09. אגב טיול, תקף כלבו של הנאשם מסוג רוטוויילר, שלא היה קשור ברצועה ולא נשא מחסום על פיו, כלב אחר ופצע אותו. בעל הכלב המותקף (להלן: "המתלונן") דרש מהנאשם באופן בוטה להחזיק בכלבו. בתגובה הצליף הנאשם לכיוונו של המתלונן ברצועת ברזל וגרם לו שריטות ושפשופים ביד ימין. בהמשך כשניסה המתלונן להפריד בין הכלבים, הנאשם נשאר אדיש ולא מנע מכלבו לנשוך את המתלונן בכף יד שמאל והמתלונן נפצע ונזקק לטיפול רפואי.
• את עבירות הצירוף שבת"פ 41584-12-11, עבר הנאשם בתאריך 13.02.12, בהיותו מאושפז בבית חולים איכילוב בת"א. משסירבה אחות להיענות לבקשתו ליתן לו תוספת משככי כאבים, הגיב הנאשם בהתפרעות ובאיומים "בני זונות, אני אשחט אתכם", תוך הנפת ידיו לכל עבר.

בהסכמת התביעה, טרם טיעונים לעונש הופנה הנאשם לשירות המבחן.

שירות המבחן – נדרש בתסקיריו, כמקובל לנסיבותיו האישיות – משפחתיות של הנאשם, שהוריו התגרשו בהיותו בן 8 ומאז טופל במוסדות רבים ושונים. אימו שנפטרה לפני כשנה ממחלה ממארת היתה מכורה לסמים וריצתה עונשי מאסר בפועל. אחיו הצעיר שם קץ לחייו בשל התמכרות קשה לסמים. הנאשם עצמו החל להתרועע עם חברה שולית ולהשתמש בסמים כבר בהיותו כבן 14, הוא לא גיוס לצה"ל והתפרנס מעבודות מזדמנות. ניסיון גמילה שעשה הנאשם בין השנים 2008-2010 לא צלח והוא חזר להשתמש בסמים.

השירות נדרש לקשייו של הנאשם בכל הקשור בשליטה עצמית וכן לחוסר נכונותו להשתלב בהליך טיפולי כלשהוא, תוך הדגשת העובדה שבשלב מסוים הנאשם הפסיק לשתף פעולה.

לדעת השירות, בעיתוי הנוכחי הנאשם חסר כוחות ובשלות הצריכים להתמודדות בהליך טיפולי.

הנאשם הוכיח את מסקנה זו בהימנעותו מלהתייצב בשירות המבחן חרף התחייבותו בבית המשפט בישיבת יום 5.06.13, בה ביקש הזדמנות נוספת ובית המשפט החליט להיענות לו. בסופו של יום אין לפני בית המשפט המלצה טיפולית בעניינו.

בנסיבות אלה, אין תמה, שהממונה על עבודות השירות, שבדק את כשירותו של הנאשם לרצות מאסר בפועל בעבודות, מצא אותו בלתי מתאים בשל הימצאותם שרידי סם בדגימות שתן שנמסרו לבדיקה.

בפתח הטיעונים לעונש ביקש עו"ד אלפסה, שהיה העורך הדין האחרון מטעם הסנגוריה הציבורית שמונה לייצג את הנאשם לשחררו מחובת הייצוג לאחר שהנאשם מינה לו את עו"ד מנחם רובינשטיין (להלן: "הסנגור"). ייאמר שהנאשם הצטרף לבקשה במילים בוטות אותן הפנה בצורה בלתי מרוסנת כלפי עו"ד אלפסה ללא כל צידוק. כמו כן בקשת הסנגור, עו"ד רובינשטיין לדחות את הדיון וליתן לנאשם הזדמנות נוספת נדחתה.

הטיעונים לעונש

בטיעוניו לעונש, הגיש מר מימון שהופיע לתביעה (להלן: "התובע") את גיליון הרשעותיו הקודמות של הנאשם במ/1 ונדרש בהרחבה לחומרת העבירות נשוא הרשעת הנאשם, המקבלות משנה חומרה לנוכח חוסר שיתוף הפעולה מול שירות המבחן. הוא ביקש לקבל שמתחם הענישה בגין עבירות האלימות נשוא ת"פ 41584-12-11 נע ממאסר קצר עד ל- 18 חודשי מאסר ובעבירות האיומים והתפרעות במקום ציבורי נשוא ת"פ 37910-06-12 המתחם נע ממאסר מותנה ועד לשישה חודשי מאסר. כמו כן ועל סמך הלכת בית המשפט העליון בע"פ 49/80 מסילתי נ' מדינת ישראל, פ"ד לד (3) 808 (להלן: "הלכת מסילתי") ביקש התובע להפעיל את המאסר המותנה. לדעתו הרשעת הנאשם בהתפרצות מפעילה את המאסר המותנה אשר הושת בגין עבירת הסגת גבול. לטענתו העובדה שבעבירת התפרצות קיימים כל היסודות של עבירת הסגת גבול, מחייבת מסקנה שהמאסר המותנה הוא בר הפעלה.

משכך ביקש התובע להפעיל את המאסר המותנה ולהטיל על הנאשם מאסר בפועל נוסף, מבלי שעמד על הצטברות עונשים.

הסנגור, טען שהמאסר המותנה איננו בר הפעלה לנוכח הניסוח הברור של גזר הדין שבתיק הקודם. שם נאמר, שהתנאי יחול רק באם יעבור הנאשם עבירות מסוג פשע שיש בהן יסוד של אלימות. מעבר לכך, לא ראוי, לדעתו, להשתמש בתקדימים ישנים כמו הלכת מסילתי ואל לבית המשפט להרחיב את האמור בגזר הדין.

הסנגור התמקד בתיאור נסיבות חייו האישיות הקשות של מרשו, שפורטו בתסקירים, ביקש ליתן משקל לקולה לזמן הרב שחלף מאז הפריצה, שלגישתו איננה חמורה במיוחד. כמו כן הדגיש את הודאת הנאשם, שמזה כשנה וחצי לא חזר להסתבך בפלילים. לדעת הסנגור הנאשם ראוי להתחשבות על מנת שיוכל לקדם את הליך שיקומו.

שמיעת הטיעונים, עיון בתסקירים בחוות דעת הממונה, במסמכים ובאסמכתאות ושקילת מכלול הנסיבות לחומרה ולקולה מבססים מסקנות כדלקמן:

1. עבירת התפרצות לבית עסק וגניבת רכוש בכמות מסחרית, היא עבירה מסוג פשע שפגיעתה רעה וקשה באזרחים תמימים. על עבירות האלימות נכתב ונאמר הרבה ואין צורך לחזור. לא ניטלת מהן חומרתן גם אם התמכרות לסמים עומדת בבסיס ביצוען. עבריינות מתמשכת, שמבצע מי שכבר הורשע, ריצה מאסר ממושך בפועל, חרף מאסרים מותנים, מחייבת החמרה. על בית המשפט להוציא מהכוח אל הפועל כוונת המחוקק לעשות לשירוש מעשי עבריינות, ולפרוש הגנה על שומרי חוק מפני הפוגעים בזכויותיהם. שאם לא כן, יתערערו שלטון החוק ואמון הציבור בתפקודן השוויוני של רשויות האכיפה, מחד גיסא, ומאידך גיסא, תגובה סלחנית תשמש מסר הרתעתי שלילי.
2. מן המפורסמות הוא שנהוג להתחשב לקולה בעבריינים שנגמלו, השתקמו וחזרו למוטב, שכן שיקומם מקדם את האינטרס הציבורי, וזהו הרציונל העומד בבסיס סעיף 85 לחוק העונשין. ואף על פי כן לא תמיד די בעצם השיקום כדי להביא לתוצאה מקלה ובית המשפט תמיד שוקל את חומרת העבירות אל מול מידת השיקום, כאשר השיקול המנחה הוא עיקרון ההלימה כפי שנקבע בתיקון 113 לחוק העונשין.
3. אם לגבי עבריין ששוקם לא תמיד ניתן משקל בכורה לעובדת השיקום לכשעצמה, על אחת כמה וכמה שאין מקום לגמד את החומרה בדינו של הנאשם, שממשיך לבצע עבירות חמורות זמן לא רב לאחר שחרורו ממאסר בפועל ממושך, כשמאסר על תנאי תלוי ועומד נגדו, לא משכיל לנצל הזדמנויות שניתנו לו לשיקום, לא משתף פעולה עם שירות המבחן וממשיך להשתמש בסמים.
4. למרבה הצער הנאשם בתיק זה מתאים בדיוק לדפוס העברייני המפורט בסעיף 3 לעיל ואיננו ראוי להתחשבות.
5. המאסר המותנה – כאמור לעיל בתיק קודם נגזר על הנאשם מאסר מותנה למשך שלוש שנים שלא יעבור "עבירה עליה הורשע או כל עבירה מסוג פשע שיש בה יסוד של אלימות". הסנגור התמקד בטיעוניו בסיפא של התנאי, תוך התעלמות מהרישא הקובעת שהתנאי חל גם על הסגת גבול נשוא הרשעת הנאשם בתיק הקודם ולא סתר את טענתו של התובע באשר לתחולתה של הלכת מסילתי.

עבירת ההתפרצות שהיא עבירת פשע חמורה בהרבה מהסגת גבול ומכילה את כל היסודות הקבועים בהשגת גבול, הן במישור העובדתי והן במישור הנפשי. ומשכך קובע בית משפט שעבירת הפריצה מפעילה את המאסר המותנה. לשם השלמות ייאמר, שבמרוצת השנים שחלפו מאז הלכת מסילתי, בית המשפט העליון חזר ואישר אותה וכך גם לאחרונה בע"פ 1687/12 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם) פסק דין מיום 1.05.12, שם נפסק כי "כוונת המחוקק ובתי המשפט בהטלת מאסר מותנה היא מאבק במועדות העבריין המסוים לאותו סוג של עבירות, ועל כן עבירות בעלות גרעין זהה של רכיב התנהגות ייחשבו כבאות בגדר התנאי", ראו בהקשר זה גם ג' הלוי, תורת דיני העונשין ג' (תש"ע-2010), 830).

1. כאמור לעיל ב"כ הצדדים נחלקו רק באשר לתחולתו של המאסר המותנה והתביעה משום מה התייחסה לעובדה שהמאסר המותנה הזה כבר הוארך כמשתקף בגיליון במ/1 (הרשעה מס' 1) מיום 22.06.10 ומשכך בית משפט יתייחס למאסר המותנה כמאסר מותנה בר הפעלה ולא חב הפעלה.
2. חרף הזמן הרב שחלף מאז העבירה שבתיק העיקרי וחרף השיהוי בהגשת כתבי אישום בתיק העיקרי ובתיק האלימות, נסיבות העבירות נשוא ההרשעה בתיק זה חמורות ומחייבות הטלת מאסר בפועל. בכל מאמציו לא הצליח הסנגור לשכנע את בית המשפט שבמקרה זה קיימות אותן נסיבות מיוחדות המצדיקות סטייה מהכלל הקבוע בסעיף 56 לחוק העונשין לפיו מאסר מותנה יש להפעיל.
3. מתחם הענישה ההולם – חומרת העבירות, נסיבות ביצועו כפי שפורט לעיל, מבססות מסקנה שהמתחם שהציע התובע סביר.
4. בטרם גזירת העונש נותן בית המשפט משקל לקולה לחלוף הזמן מאז ביצוען של מירב העבירות נשוא ההרשעה, להודאה והחיסכון בזמן שיפוטי.

סוף דבר – הנאשם גוזר על הנאשם כדלקמן:

1. בית המשפט מפעיל את המאסר המותנה בן 12 החודשים שהושת על הנאשם בת"פ 40206/03 (מחוזי ת"א).
2. 22 חודשי מאסר בגין כל העבירות נשוא ההרשעה בתיק זה, מהם 10 לריצוי בפועל והיתרה על תנאי והתנאי הוא שבמשך שלוש שנים מיום השחרור לא יעבור הנאשם עבירות אלימות ורכוש מסוג פשע.
3. 5 חודשי מאסר על תנאי והתנאי הוא שבמשך שנתיים מיום שחרורו מהכלא לא יעבור הנאשם עבירות אלימות, רכוש מסוג עוון, כמו גם עבירות כלפי עובדי ציבור.
4. עשרת חודשי המאסר בפועל שהושתו על הנאשם בתיק זה ירוצו באופן ששישה ירוצו בחופף לשניים עשר חודשי המאסר המותנה שהופעלו וארבעה במצטבר.
5. למען הסר ספק – בסך הכל ירצה הנאשם 16 חודשי מאסר בפועל.
6. במידה ונתפסו מוצגים הממונה עליהם ייעשה בהם כהבנתו ולשיקול דעתו.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 45 יום.

ניתן היום, כ"ח אלול תשע"ג, 03 ספטמבר 2013, במעמד התביעה, הנאשם ובא כוחו.