(בבקשת התובע לקביעת קיומו של השתק פלוגתא ומעשה בי-דין)

לפני תביעת שיבוב של המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל") בקשר עם תאונת דרכים שארעה למר עוזי זוהר (להלן: "הנפגע"). במסגרת תביעה נפרדת אותה הגיש הנפגע נגד הנתבעים, בעילה שלפי פקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן:"פקודת הנזיקין") נקבעו ממצאים והוכרעו פלוגתאות כאלו ואחרות. בבקשתו שלפני עותר המל"ל לקבוע כי הממצאים שנקבעו ופלוגתאות שהוכרעו לגופן בתביעת הנפגע, יחייבו את הנתבעים גם בתביעתו שלו נגדם, באשר הוא חליפו של הנפגע.

רקע

1. בתאריך 18.8.03 ארעה תאונת דרכים בין אופנוע עליו רכב הנפגע לבין רכב בו נהג הנתבע 1 המבוטח על ידי הנתבעת 2 (להלן: "התאונה").

2. לאחר התאונה פנה הנפגע למל"ל בתביעה לקביעת דרגת נכות כללית וקבלת גמלה. התובע שילם לנפגע מענקים וקצבאות בסכום כולל של כ – 72,000 ₪.

3. הנפגע, שנהיגתו באופנוע לא היתה מכוסה בביטוח בר-תוקף, הגיש גם תביעת נזיקין נגד הנתבעים, בעילה שלפי פקודת הנזיקין. התביעה התנהלה בבית משפט השלום באשדוד (ת.א. 11286/06) ובמסגרתה הוגשו חוות דעת רפואיות, הובאו ראיות ונשמעו עדים. לאחר שנדונה לגופה, התביעה הוכרעה הן בשאלת האחריות הן בשאלת הנזק. כך, נקבע כי בשל נהיגתו הרשלנית של הנתבע 1 הוא אחראי לקרות התאונה, אולם לתובע רשלנות תורמת בשיעור של 50%. כך, נקבע גם שיעור הנזק תוך ניכוי התגמולים אותם קיבל ויקבל הנפגע מהמל"ל (ראו פסק הדין מיום 9.6.13, להלן: "פסק הדין" ו/או "התיק באשדוד").

4. בין לבין, הגיש המל"ל תביעת שיבוב זו נגד הנתבעים בה טען כי הוא זכאי לסכומים ששילם לנפגע. כתב תביעתו (המתוקן) (להלן: "כתב התביעה") מושתת על הוראות פקודת הנזיקין ו/או סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי, תשנ"ה – 1995 (להלן: "חוק הביטוח הלאומי"). בכתב התביעה טען המל"ל כי מאחר שהתביעה בתיק באשדוד הוכרעה לגופה, הן בשאלת האחריות הן בשאלת הנזק, ובפסק דין חלוט - קיים מעשה בי-דין במובן של 'השתק פלוגתא', והנתבעים מנועים מלטעון כנגד הקביעות שנקבעו בפסק הדין.

5. בקשתו של המל"ל עתה לפני היא למעשה בקשה ייעודית על יסוד טענתו זו שבכתב התביעה, כי בית המשפט יקבע שהנתבעים מושתקים מלטעון כל טענה לעניין אחריותם, שיעור רשלנותו התורמת של הנפגע וגובה הנזק של הנפגע. בבקשתו סקר המל"ל את התנאים לקיומו של "השתק פלוגתא", וטען כי כולם מתקיימים בענייננו. כך, הפלוגתאות שנדונו בפסק הדין זהות באופן מוחלט לאלו המתעוררות בתיק זה – שאלת קיומה של חבות הנתבעים, קיומה של רשלנות תורמת וגובה נזקו של הנפגע; כך התדיינות בתיק באשדוד הסתיימה בהכרעה לגופם של דברים תוך קביעת ממצאים פוזיטיביים וכך - ההכרעות בתיק באשדוד היו חיוניות לצורך קביעותיו של בית המשפט שם. מוסיף וטוען המל"ל כי אמנם אין זהות בין הצדדים בהתדיינות בבית המשפט באשדוד לבין אלו בתיק כאן – שהרי התובע שם היה הנפגע בעצמו ואילו התובע כאן הוא המוסד לביטוח לאומי. אולם, אין הכלל בדבר מעשה בי-דין מחיל עצמו רק על צדדים ישירים להתדיינות אלא גם על חליפיהם. ומאחר שזכותו של המל"ל היא זכות של תחלוף, אשר כמוה כזכותו של הנפגע, אין כל מניעה בהחלת הכלל של השתק פלוגתא.

המל"ל מדגיש כי ככלל רצון המחוקק הוא שתביעתו תתברר עם תביעת הנפגע, ומפנה להוראות סעיפים 328-331 לחוק הביטוח הלאומי. אילו תביעתו אכן היתה מתבררת באופן זה, לא היה כל ספק כי הקביעות בפסק הדין היו חלות גם במערכת היחסים המשפטית עימו. ככל שלא תתקבל טענתו, המשמעות היא של ניהול הליכים כפולים שלא לצורך, למרות שלנתבעים היה יומם בבית המשפט, ואין כל הצדקה לחזור ולהתדיין שוב ביחס לאותן העובדות והפלוגתאות. לא זו אף זו, אלא שלאחר הגשת התביעה כאן, הושהה בירורה עד לבירור התביעה באשדוד, מאחר שהיה ברור לנתבעים כי להכרעה העניינית בתיק באשדוד יש השלכות על ניהול ההליך כאן.

6. הנתבעים טוענים כי התנאים לקיומו של 'השתק פלוגתא' אינם מתקיימים במקרה דנן; אין זהות בין הפלוגתאות העובדתיות והמשפטיות - למל"ל אין עילת תביעה לפי פקודת הנזיקין או חוק הביטוח הלאומי, אלא רק על פי ההסכם רב-השנים שבינו לבין הנתבעת 2 על שעורי ההחזר המופחתים בו, ותביעתו זו – התיישנה. פלוגתא משפטית זו לא בא זכרה בתביעת הנפגע באשדוד או בפסק הדין שם וברי כי לא נקבעו בה כל ממצאים, פוזיטיביים או אחרים.

ועוד נטען על ידי הנתבעים כי אין זהות בין הצדדים בשתי התובענות, באשר המל"ל לא היה צד לתביעה באשדוד. אמנם, ההלכה הקלה במהלך השנים עם יישומו של כלל ההדדיות וקבעה כי גם מי שלא היה צד להליך הקודם רשאי לטעון להשתק פלוגתא – אך זאת כטענת הגנה מפני תביעת תובע שהיה צד להתדיינות הראשונה, ולא כטענה התקפית נגד נתבע שהיה צד להתדיינות הראשונה (קרי, ניתן לטעון 'השתק פלוגתא' כ"מגן" ולא כ"חרב").

זאת ועוד; הנתבעים טוענים כי אכן המתינו בתיק זה להכרעה בתיק שהתנהל באשדוד, משום שהמחלוקת העיקרית היתה האם הנפגע היה נהג האופנוע או הנוסע, כאשר לבסוף נקבע כי הנפגע היה הנהג.

7. המל"ל בתשובתו טוען כי הטענה שעילת התביעה יכול שתהא רק על פי ההסכם ואין בלתו, היא בבחינת הרחבת חזית אסורה מאחר שלא בא זכרה של טענה זו בכתב הגנתם של הנתבעים (אם המקורי אם זה המתוקן). הנתבעים חולקים על היותה של הטענה משום הרחבת חזית, ולמען הזהירות עותרים לתיקון כתב הגנתם באופן שבו לא רק שתוכחשנה קיומן של עילות תביעה לפי פקודת הנזיקין או חוק הביטוח הלאומי, אלא שגם יטען במפורש כי עילת התביעה היחידה היא לפי ההסכם, ועילה זו התיישנה זה מכבר. המל"ל מתנגד לתיקון וטעמיו עימו.

דיון

לאחר שעיינתי בתיק בית המשפט על טיעוני הצדדים, השלמותיהם, הערותיהם ובקשותיהם, אני קובעת כדלקמן:

8. הכלל בדבר 'מעשה בי-דין', על שני ראשיו השתק העילה והשתק הפלוגתא, מעוגן בעקרון סופיות הדיון. מטרתו, למנוע התדיינות נוספת בין בעלי דין בשל פלוגתא או עילה שכבר נדונה ביניהם בהתדיינות קודמת והוכרעה על ידי בית משפט מוסמך בפסק דין סופי. מעבר לעניינם של בעלי הדין שיבוא סוף להתדיינות ביניהם, קיים גם עניין לציבור - כדבריו של כבוד הנשיא אגרנט, שלא נס ליחם, "למנוע, על- ידי הפחתת האפשרויות של פסקי דין סותרים, את החלשת מעמדו של בית-המשפט בעיני הבריות וכדי להבטיח פעולה תקינה וחסכונית של בתי-המשפט" (ע"א 246/66 קלוז'נר נ' שמעוני, פ"ד כב(2) 561, 587 (1968)).

9. היווצרותו של הכלל בדבר השתק פלוגתא תלויה בארבעה תנאים מצטברים:

(א) הפלוגתא העולה בכל אחת מההתדיינויות היא אכן אותה פלוגתא על רכיביה העובדתיים והמשפטיים;

(ב) ההתדיינות הראשונה הסתיימה בהכרעה מפורשת או מכללא של בית המשפט באותה פלוגתא בקביעת ממצא פוזיטיבי, להבדיל מממצא של חוסר הוכחה;

(ג) ההכרעה היתה חיונית לצורך פסק הדין שניתן בתובענה הראשונה ולא היתה זו הכרעה שולית שאיננה נחוצה לביסוס פסק הדין;

(ד) זהות בין בעלי הדין בשתי ההתדיינויות, הראשונה והמאוחרת (ולכל היותר, היות הצדדים בהתדיינות המאוחרת חליפיהם או בעלי "קרבה משפטית" לצדדים בהתדיינות הראשונה).

(ראו ע"א 9551/04 אספן בניה ופיתוח בע"מ נ' מדינת ישראל (2009) פיסקה 14, להלן: "פרשת אספן"; נינה זלצמן מעשה-בית-דין בהליך אזרחי 141 (1991)).

אדון בתנאים אלו כסדרם.

(א) זהות הפלוגתא

10. תנאי זה מחייב זהות בין הפלוגתא שנדונה והוכרעה בהתדיינות הראשונה (התיק באשדוד) לבין הפלוגתא המועלית בהתדיינות השניה (התיק כאן).

11. הנתבעים טוענים כי עילת התביעה אשר היתה עשויה לעמוד למל"ל (אלמלא התיישנה) היתה רק אחת – העילה על פי ההסכם רב-השנים שבין המל"ל לבין הנתבעת 2. זולת העילה ההסכמית אין למל"ל כל עילת תביעה נגדם - לא לפי פקודת הנזיקין ולא לפי חוק המוסד לביטוח לאומי. זו, לדידם של הנתבעים, הפלוגתא העיקרית בתיק שלפני. מאחר שנושא ההסכם רב-השנים כלל לא נטען, לא כל שכן הוכרע, בתיק באשדוד (שהרי עסקינן שם בתביעתו של הנפגע ולא היה להסכם כל רלוונטיות), לא מתקיימת זהות בין הפלוגתאות בתיק באשדוד לבין הפלוגתאות כאן.

12. אין בידי להסכים עם טענתם זו של הנתבעים;

עילות התביעה להן טען המל"ל בתביעתו כאן מבוססות על פקודת הנזיקין וסעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי (ראו סעיף 25 לכתב התביעה). הנתבעים הכחישו את העילות הללו (סעיף 6 לכתב ההגנה המתוקן) ואכן לא טענו בכתב הגנתם כי קיימת עילה אחרת - זו שלפי ההסכם, שממילא התיישנה, ושעל יסודה בלבד יכול היה המל"ל לתבוע. ואכן, די היה לנתבעים כי יכחישו את העילות שהמל"ל ראה לתבוע על פיהן, ולא היה עליהם לטעון לעילה אחרת שעשויה היתה לחול אלמלא התיישנה. התובע הוא המנסח תביעתו, ואם לא טען לעילה גם לפי ההסכם, אין הנתבע צריך לטעון לקיומו של ההסכם ודי כי יכחיש את קיומן של עילות התביעה המפורטות בכתב התביעה. במילים אחרות, די היה לנתבעים לטעון איזו עילה לא חלה (פקודת הנזיקין וחוק הביטוח הלאומי) ולא איזו עילה לכאורה כן היתה עשויה לעמוד למל"ל אלמלא התיישנה.

מטעם זה לא ראיתי כל נפקות ממשית או צורך בתיקון כתב ההגנה.

13. פועל יוצא מהאמור לעיל הוא כי הפלוגתא שתתברר במסגרת ההליך שלפני תיסוב על עילת תביעה בהתאם לחיקוקים המוזכרים. במידה שיקבע כי יש תחולה לחיקוקים הללו, אזי יתר הפלוגתאות בין המל"ל לבין הנתבעים זהות לפלוגתאות שהיו בין הנפגע לנתבעים בתיק באשדוד (סוגיית האחריות, רשלנות תורמת של הנפגע והנזק). ברי שבמידה שיקבע כי אין למל"ל עילת תביעה שלפי החיקוקים, תדחה תביעתו.

הנה כי כן, לכל היותר קיימת פלוגתא נוספת, שעניינה קיומה של עילת תביעה, אך אין בכך כדי לשלול את תחולתו 'השתק פלוגתא' (ככל שיוכרע כי עומדות למל"ל עילות שלפי החיקוקים).

(ב) סיום ההתדיינות הראשונה בקביעת ממצאים פוזיטיביים

14. התנאי השני לפיו ההתדיינות הראשונה הסתיימה בהכרעה מפורשת או מכללא של בית המשפט באותה פלוגתא בקביעת ממצא פוזיטיבי, להבדיל מממצא של חוסר הוכחה מתקיים אף הוא. קריאת פסק הדין מעלה כי שאלת אשמתו של הנתבע 1, רשלנות תורמת של הנפגע וגובה הנזק, הוכרעו באופן פוזיטיבי.

(ג) חיוניות ההכרעה לצורך פסק הדין בתובענה הראשונה

15. על פי תנאי זה, על ההכרעה להיות חיונית לצורך פסק הדין בתובענה הראשונה. "תנאי זה נעוץ בטעם ליצירת המניעות, דהיינו, אם היתה ההכרעה בפלוגתא האמורה חיונית לצורך ההכרעה במשפט הראשון, חזקה על בעלי- הדין שהביאו לפני השופט באותו משפט את כל ראיותיהם והשמיעו בו את כל טענותיהם לגביה, ולכן, לא מן הראוי שיעוררו את המחלוקת בגינה מחדש" (זלצמן, בעמ' 192-193).

אין מחלוקת כי בתביעת נזיקין הכרעה בסוגיות של אחריות, רשלנות תורמת וגובה הנזק הן חיוניות, ואינן בבחינת "הערת אגב".

סיכום ביניים עד כה מעלה כי שלושה תנאים היוצרים את הכלל, מתקיימים. אך קיים גם תנאי רביעי.

(ד) זהות בין בעלי הדין, כלל ההדדיות

16. התנאי האחרון בו נותר לדון הוא התנאי של זהות הצדדים. "הדרישה של זהות הצדדים לצורך יצירת "השתק פלוגתא" נועדה לתת הזדמנות לכל בעל דין לומר את דברו לפני בית-משפט, ומצד שני לוודא, שמי ש"היה לו יומו" בבית המשפט לא ישמיע דברו בשנייה, למען יהיה סוף לריב ולדיונים" (ע"א 258/88 פיכטנבוים נ' רשם המקרקעין, פ"ד מד (2) 576, 580 (1990)). כוחו המחייב של פסק הדין הוא בין הצדדים להתדיינות בלבד, וזהו "עקרון ההדדיות" שנוסח עוד בע"א 143/51 ראש העיר רמת גן נ' חברת פרדס ינאי בע"מ, פ"ד י 1804, 1812 (1956) מפי כבוד השופט זוסמן ולפיו "אין אדם נהנה מהכרעה שנפלה במשפט, אלא אם-כן היה קשור בה, לו ניתן היה פסק-הדין נגדו" (ראו גם ע"א 718/75 עמרם נ' סוקניק, פ"ד לא(1) 29, 35 (1976)).

עיקרון ההדדיות נשען על רעיון השוויון בין בעלי הדין בהתדיינות, כאשר אין זה הוגן לאפשר לאחד לעשות שימוש בהכרעה שיפוטית קודמת ולהעניק לו יתרון על משנהו, בעוד הוא עצמו אינו כבול באותה הכרעה (זלצמן, בעמ' 525-526). זר להתדיינות הקודמת אינו יכול להסתמך עליה בהתדיינותו שלו וליהנות מהיתרון המניעתי שמעניקה ההכרעה בהתדיינות הראשונה.

17. על הדרישה הדווקנית ליצור סימטריה בין הצדדים להתדיינויות נמתחה ביקורת (זלצמן, בעמ' 526-561). נטען, כי היא תביא לריבוי התדיינויות והכבדה על המערכת השיפוטית שכן מי שכבר היה לו כבר יומו בבית המשפט יוכל לשוב ולהתדיין פעם נוספת בשאלה שכבר הוכרעה. על רקע זה, ועם השנים עודנה הדרישה, מבלי לסטות סטייה מלאה הימנה (ראו סקירה בפרשת אספן, בפסקה 16). על מגמה זו הצביע גם כבוד השופט [כתוארו אז] ריבלין בפסק הדין בע"א 3097/02 מלמד נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בא"י, פ"ד נח(5) 511, 522 (2004) להלן: "פרשת שביט מלמד") אך ציין: "מכל מקום, השאלה אם ראוי לסטות מן הכלל הזה גם כאן ולאפשר למוסד (לביטוח לאומי – תוספת איננה במקור) להסתמך על ממצאים שנקבעו בהליך שבין המזיק לניזוק, טומנת בחובה שיקולים כבדי משקל, וראוי להותירה בצריך עיון".

בע"א 9647/05 פוליבה בע"מ נ' מדינת ישראל-אגף המכס ומע"מ ומשרד המסחר והתעשייה (2007) קבעה כבוד השופטת ארבל כי "הסטייה מן התנאי בדבר זהות הצדדים נתונה לשיקול דעתו של בית המשפט על פי נסיבותיו הפרטניות של המקרה שבפניו. בבוחנו שאלה זו ישקול בית המשפט, האם בהחלת השתק פלוגתא במקרים כאמור עלול להיגרם אי-צדק והאם המבקש להחיל את ההשתק עושה זאת בתום לב" (שם, בפסקה 35). טעם כבד משקל שלא להרחיב את גבולות השתק הפלוגתא מעבר לצדדים המקוריים לו נעוץ בחשש לריבוי התדיינויות, לאחר שצד שהיה בעל דין בהליך הקודם יגיש ערעור על החלטות שברגיל היה נמנע מלערער אחריהן, רק כדי למנוע מצב שבו לא תטען נגדו בעתיד טענה של השתק פלוגתא (שם, בפיסקה 36). קושי נוסף עלול להיווצר אם בהתדיינות הראשונה התקבלה תוצאה שגויה, כך שהחלתה גם בהליך הנוסף על מי שלא היה צד להליך המקורי, תביא להנצחתה (שם, שם).

18. ועוד יש לציין כי הפסיקה נטתה לדון באפשרות ליתן למי שהוא זר להליך הראשון לעשות שימוש בהשתק פלוגתא, כאשר מדובר היה בטענת הגנה (השתק פלוגתא דפנסיבי) (ראו אסמכתאות נוספות בפרשת אספן, בפסקה 16 וכן פרשת פיכטנבוים לעיל בעמ' 580-581). משמע, כאשר הטענה מועלית על ידי נתבע בהתדיינות השניה נגד התובע שהפלוגתא כבר הוכרעה נגדו בהתדיינות קודמת בה היה תובע מול נתבע אחר. במקום בו נעשית בטענת השתק הפלוגתא שימוש התקפי (אופנסיבי), ההלכה נוקשה הרבה יותר; כאשר תובע בהתדיינות המאוחרת (שלא היה צד להתדיינות הקודמת), מבקש לעשות שימוש בכלל נגד נתבע שהיה גם נתבע בהתדיינות קודמת, על מנת למנוע מאותו נתבע להעלות טענת הגנה הסותרת את הפלוגתא כפי שהוכרעה קודם לכן בהתדיינות שבין הנתבע לבין תובע אחר - הכלל הוא כי בעל דין אינו יכול לעשות שימוש בטענת השתק הפלוגתא כטענה התקפית. המקרים שבהם ייעתר בית המשפט לכך הינם נדירים ויוצאים דופן בהם קיים "ערך מפצה הטמון בהיזקקות לה" וכאשר לא יגרם אי צדק לצד שכנגדו מועלית הטענה (ראו בהרחבה בפרשת אספן, בפסקאות 17-18, וכן רע"א 9307/09 אפולו אדקס בע"מ נ' סונסינו (2010) בפסקה ו).

19. במקרה דנן; המל"ל הוא תובע שלא היה בעל דין בתיק באשדוד, ומבקש לעשות שימוש התקפי בכלל של 'השתק פלוגתא' נגד הנתבעים, שהיו הנתבעים גם בתיק באשדוד. בפרשת שביט מלמד נקבע כי המל"ל אינו עומד ביחסי "קרבה משפטית" עם הנפגע (פסקאות 9-11), ובהערת אגב הועלתה השאלה האם יש לאפשר למל"ל להנות מאותה הכרעה ולהסתמך עליה. בית המשפט ציין שם כי כלל ההדדיות עומד בדרכו של המל"ל, שכן כשם שהוא אינו כבול בתוצאות ההתדיינות הראשונה מחמת שהיה זר להליך, הוא גם אינו יכול הסתמך על ממצא כלשהוא כדי להשתיק את יריבו שכן היה צד להליך הקודם. כבוד השופט ריבלין היה ער לחריגים לכלל ההדדיות או לניסיונות להגמישו, ובסופו של דבר הותיר שאלה זו בצריך עיון (שם, בפסקה 12).

20. משאמרתי כך, האם יש לפני נסיבות יוצאות דופן, נדירות, המצדיקות היעתרות לבקשת המל"ל לחסום את דרכם של הנתבעים מלדון בשאלות שעלו בתיק באשדוד ?

המל"ל טוען כי הצדדים כאן השהו את ברור ההליך עד להכרעה בתיק באשדוד, מאחר שחשבו כי להכרעות שם תהיינה רלוונטיות גם לתיק כאן.

עיינתי בבקשותיהם של הצדדים כפי שהוגשו לתיק בית המשפט טרם הועבר התיק לטיפולי (מכבוד השופט קידר אשר פרש לגמלאות). אציין כי תחילה ביקשו הנתבעים לעכב את ברור ההליך כאן והתובע הוא שהתנגד וביקש להמשיך בהליך, ללא תלות בתיק באשדוד. לאחר מכן שינה התובע טעמיו והסכים לעיכוב הליך. מאחר שלא ניתן ללמוד מהתנהלות הצדדים האם היתה הסכמה מפורשת להחלת כל הקביעות העובדתיות בתיק באשדוד גם כאן או שמא נועד עיכוב ההליך כאן עד לסיום התיק באשדוד על מנת להעריך סיכונים וסיכויים ולבוא בדברים - ספק זה יחד עם הסתייגות הפסיקה, מובילים מאליהם למסקנה כי אין לפני נסיבות יוצאות דופן המצדיקות להעמיד לפני הנתבעים מחסום בדמות 'השתק פלוגתא'.

סוף דבר

21. בקשת המל"ל (התובע) לקביעת מעשה בי-דין במובן 'השתק פלוגתא', נדחית.

התובע ישלם לנתבעת 2 הוצאות בסכום של 3,500 ₪.

נקבע לקדם משפט לתאריך 19.4.15 בשעה 9:30.

המזכירות תמציא החלטתי זו לב"כ הצדדים.

ניתנה היום, י"א אדר תשע"ה, 02 מרץ 2015, בהעדר הצדדים.