רקע

בפני תביעתו של מר חיים פלח, יליד 1946 (להלן: "התובע") בגין נזקי גוף שנגרמו לו כתוצאה מתאונת דרכים (להלן: "התאונה") שארעה ביום 24.2.2008, כאשר נסע במונית הנהוגה בידי מר אפרים משיח (להלן: "הנתבע 1 "). ממקום התאונה, פונה התובע באמבולנס לבית החולים אסף הרופא. התאונה מהווה תאונת דרכים כהגדרתה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה – 1975 (להלן: "חוק הפלת"ד"). למונית הנהוגה בידי נתבע 1 היה כיסוי ביטוחי של חברת שירביט חברה לביטוח בע"מ (להלן: "הנתבעת 2").

כתב התביעה הוגש לבימ"ש ביום 20.7.2010 כשבד בבד ביקש התובע למנות מומחה מטעם בית המשפט תוך שהוא מפרט כאבים ומגבלות בתנועות הצוואר.

ביום 12.4.2011 מיניתי את ד"ר אלון פרידלנדר כמומחה לאורתופדיה מטעם בית המשפט. המומחה מסר את חוות דעתו ביום 23.10.11 ובה קבע כי נותרה לתובע כתוצאה מהתאונה נכות רפואית צמיתה בשיעור של 3.5%.

ביום 30.4.2012 הכנתי הצעת פשרה לצדדים, אך זו לא התקבלה.

בעקבות כך, התיק נקבע לדיון הוכחות.

בדיון ההוכחות הופיעו כעדים מומחה בית המשפט, התובע ואשתו. ההגנה לא הביאה עדים מטעמה.

הצדדים סיכמו את טענותיהם בעל פה בסוף דיון ההוכחות.

טענות הצדדים

בפתח הדיון ציינו ב"כ הצדדים כי לא קיימת מחלוקת בנושא החבות וכי כל המחלוקת בין הצדדים מתמקדת בגובה הפיצוי המגיע לתובע מהנתבעת 2.

ב"כ התובע ציין בסיכומיו כי להערכתו המומחה שמונה על ידי בית המשפט לקביעת נכותו הצמיתה של התובע שגה בכך שחילק לשלושה את שיעור ה- 10% המגיעים לתובע בגין הגבלות קלות בתנועה בעמוד שדרה צווארי מכיוון שההגבלות אותן גילה הינן רק ב 2 תנועות מתוך 6 האפשריות וכי אין זכר בתקנות המוסד לביטוח לאומי לכך שיש לנהוג כפי שנהג המומחה. לחיזוק דבריו הביא ב"כ התובע המלומד מספר פסקי דין כפי שאפרט להלן.

בפס"ד שניתן בת"א (ת"א) 55383/06 גיא אפגין נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב (הפול) הייתה לתובע מגבלת תנועה רק בכיוון אחד מתוך 6 כיוונים ובכל זאת זכה מהמומחה ל 10% נכות בגין מגבלת תנועה קטנה בעמוד שדרה צווארי ובית המשפט אימץ קביעה זו. גם בת"א (אשד') 2318/00 ללי צ'צ'נשוילי נ' פרץ עמי הייתה מגבלה רק בכיוון אחד מתוך ה-6 כיוונים האפשריים ובכל זאת קבע המומחה 5% (כיוון שהיתה מגבלה קטנה מאוד) ובית המשפט סרב לקבל את טענות הנתבעים כי יש לחלק את אחוז הנכות ל-6 בגין כך. בת"א (י-ם) 21998/99 אינה גפנוביץ נ' אישי ישיר חברה לביטוח בע"מ הייתה אסימטריה בתנועה ימינה ושמאלה ואף שם קבע המומחה את מלוא ה- 10% נכות בגין הגבלה קלה בתנועות עמוד שדרה צווארי. לאור אלו סובר ב"כ התובע כי יש לקבוע את נכותו הרפואית של התובע בשיעור 10% וזאת מתוך סמכות שקיימת לבית המשפט שלא לקבל כלשונה את חוות דעת המומחה הרפואי.

לגבי הנכות התפקודית מבקש ב"כ התובע שייקבע אחוז נכות של 15% בהשאלה מתקנה 15 של המל"ל שכן התובע עובד עבודה פיזית אשר דורשת שימוש בתנועות עמוד שדרה צווארי כדי לעמוד בתנוחות מיוחדות לצורך ריתוך חלקי ברזל.

לגבי בסיס השכר שעליו בית המשפט נדרש לעשות את חישוביו, ציין ב"כ התובע כי הוגשו שומות מס הכנסה לשנים 2007 – 2011 וכי אלו מראות בברור שהפגיעה בשכר נובעת מהתאונה. הוא מצביע על כך ששכרו בשנים 2008 עד 2011 ירד בהרבה מהשכר לו היה רגיל לקבל בשנים שקדמו לתאונה. הוא מבקש שבסיס השכר יהיה 20,000 ₪ ברוטו אשר לאחר קיזוז מס מותירים לתובע סכום של 16,600 ₪.

לגבי הפסד השתכרות לעבר, טוען ב"כ התובע כי מאחר והמומחה קבע כי מגיע לתובע 5 שבועות מגיע לתובע 1.2 מהשכר הבסיס בתוספת ריבית והצמדה.

לגבי הפסדי השתכרות לעתיד, מבקש ב"כ התובע כי ייחשבו עד גיל 72 לפחות וזאת כיוון שאין לתובע ברירה אלא להמשיך לעבוד ולהתפרנס מאחר שאין לו פנסיה או חסכונות אחרים.

בגין הוצאות רפואיות, מבקש התובע החזר של 3,000 ₪ שכבר הוציא וכן של 5,000 ₪ נוספים בגין הוצאות נוספות עתידיות.

בגין עזרה לצד ג' מבקש ב"כ התובע שבית המשפט יתחשב בכך שאשתו של התובע חולה באוסטאופורוזיס וכי התובע נהג עד התאונה לעזור לה ועל כן מגיעים לו עוד 15,000 ₪.

ב"כ הנתבעים המלומד הפנה לתחשיב נזק מטעם ההגנה. הוא ציין את קיום שינויים ניווניים בחוליות עמוד שדרה צווארי שעלול היה להיות להם השפעה על הבעיה הקיימת. כמו גם תאונת דרכים נוספת שעבר התובע ב- 2002 עם חבלה צווארית.

לגבי הוויכוח בקשר לאחוזי הנכות שקבע המומחה הרפואי שמונה על ידי בית המשפט, הוא ציין כי יש לקבל את שיעור ה- 3.5% שקבע המומחה ומהם לקזז את השפעת השינויים הניווניים וההשפעה של התאונה הקודמת.

לצורך חיזוק דבריו, הביא ב"כ הנתבעת 2 את שנפסק בת"א 2496/05 (רמ') נעמי ימיני נ' שמשון ובת"א (פ"ת) 5175/00 נדוף נ' אישי ישיר.

לעניין בקשתו של התובע להוסיף על אחוזי הנכות הרפואיים תוספת לנכות התפקודית דוגמת תקנה 15 למל"ל, ציין ב"כ התובע כי המומחה קבע כי לצורך עבודתו של התובע אין הוא זקוק למלוא טווח התנועה הצווארי כדי לבצע את מלאכתו ואין השפעה תפקודית משמעותית לשיעור הנכות.

לגבי הפסד השתכרות לעבר, טוען ב"כ הנתבעת 2 כי התובע העיד כי המשיך להגיע לבית המלאכה שלו גם בזמן החלמתו וכי יש לו באופן קבוע שני עובדים בבית המלאכה המבצעים את העבודה. לאור אלו, רוב המלאכה נעשית ע"י עובדיו של התובע ולא מייגע כפיו האישיים.

לגבי הנכות התפקודית, טוען ב"כ נתבעת 2 כי לאור אחוז הנכות המזערי שקבע המומחה הרפואי, אין להעניק כלל נכות תפקודית.

לגבי בסיס השכר, קובל ב"כ נתבעת 2 על כי לא קיבל, למרות בקשותיו, את שומות מס ההכנסה לשנים 2004 – 2007. כמוכן טוען כי לאחר חישוב קיזוז המס בסיס השכר לשנת 2007 צריך להיות של 12,500 ₪ ולא כפי שטען ב"כ התובע.

לגבי הפסדי השתכרות בעבר, ב"כ נתבעת 2 טוען כי אין למרשתו אשמה על כי המל"ל לא שילם לתובע פיצוי על תאונת עבודה בגין חובו למל"ל ועל כן הפסד השתכרות זאת לא צריכה להיות מגולגלת לפתחה.

לגבי חישוב הפסד השתכרות לעתיד, יש לחשב רק עד גיל 70 ולא מעבר לכך, והתחשיב צריך להיות גלובאלי כפי שהוצג על ידו בתחשיב הנזק. לגבי הפסד השתכרות לעבר, באחוז נכות כה מזערי, אין מקום לפיצוי כלל.

לגבי הוצאות התובע, מפנה ב"כ הנתבעת 2 את התובע למל"ל לקבלת החזר על הוצאותיו.

לגבי עזרה צד ג', טוען ב"כ נתבעת 2 כי מאחר שהתובע היה יוצא השכם בבוקר לעבודתו וחוזר מאוחר בערב, אין לקחת את מרכיב עזרה בבית בחשבון. לגבי כאב וסבל מציע לשלם סך של 5,000 ₪ בלבד.

ב"כ התובע הגיב לדברי ב"כ הנתבעת 2 בכך שהוא הפנה לאשר ציין המומחה בחוות דעתו כי הכאב הצווארי יגביל את התובע בעבודתו.

כמו כן הפנה ב"כ התובע את בית המשפט לחוות דעת המומחה בה הוא שלל את השפעת השינויים הניווניים ותאונת העבר על אחוז הנכות הצווארי העכשוי, אותו קבע.

לגבי חישוב בסיס השכר, טען ב"כ התובע כי ב"כ נתבעת 2 שכח לעשות חישוב הצמדה וכי חישוב החזר המע"מ לא נעשה כיאות על ידו. הוא מצביע על כי הירידה בהשתכרות הינה מאוד בולטת מייד לאחר התאונה.

לגבי השומות החסרות טוען ב"כ התובע כי היה זמן מספיק לנתבעת 2 לבקש אותם ולא ניתן להיתלות על קיום בקשה להמציאם כחלק מכתב ההזמנה לעדות.

דיון והכרעה

השאלה הראשונה העומדת לדיון בתיק זה הינה האם לקבל את אחוז הנכות הרפואית שבחוות דעת המומחה כפי שהיא או האם ישנן סיבות מיוחדות שבגינן עלי לקבוע אחוז נכות אחר?

הלכה פסוקה היא שאין המומחה שממנה בית המשפט מחליף את השופט בשיקוליו וכפי שפסק השופט לנדוי בע"א 16/68 רמת-סיב בע"מ נ' דרזי עקרם, כב (2) 164:

"בית-המשפט, ולא המומחה, הוא הפוסק האחרון גם בשאלות הרפואיות, שנמסרו לחוות-דעתו של המומחה, ולהלכה אינו חייב בית-המשפט לפסוק על-פי חוות-הדעת של המומחה".

בד"נ 20/85 אברהם בחרי נ' משה פדלון, לט (4) 463 נקבע כי:

"...אין על בית המשפט חובה להישען על עדות מומחה דווקא, ...שהרי כל עניין ונסיבותיו ונתוניו. בית המשפט הוא המכריע בשאלה, אם ואמיתי תישמע עדות מומחה ואימתי היא חיונית, והוא גם המכריע במחלוקת בין המומחים"

או כפי שציין המלומד קדמי בספרו – "על הראיות – הדין כראי הפסיקה", מהדורה 2009 – עמוד 755:

"מסקנות המומחה לעולם אינן באות במקום מסקנותיו של בית המשפט"

ובאותו ספר – עמוד 763:

"בית המשפט אינו חייב לקבל חוות דעת של מומחה אפילו היא חוות דעת יחידה, אם היא לוקה בשגיאה גסה"

בע"א 5293/90 בנק הפועלים בע"מ נ' שאול רחמים בע"מ נפסק כי:

"...בכל מקרה בית המשפט הוא זה המחליט אם לתת אמון בחוות-דעתו של המומחה, איזה משקל – אם בכלל – יש לייחס לה, ומה המסקנה הסופית העולה משקלול חוות-דעת זו עם שאר הראיות שבתיק...".

(וראה גם ע"א 2160/90 רז נ. לאץ, פ"ד מז(5) 170, ע"פ 5640/97 רפאל רייך נ' מדינת ישראל נג (2) 433; עפ 2333/07 שלמה תענך נ' מדינת ישראל; עפ 4844/09 חאתם מסעאד נ' מדינת ישראל ).

על אף סמכותו לסטות מקביעות המומחה שמינה, בית המשפט יעשה זאת במסורה ורק באם נמצאה סיבה מוצדקת לכך וכפי שנקבע למשל בת"א (חיפה) 889/98 - אופק אריה וטוני ואח' נ' שיכון עובדים בע"מ ואח' תק-מח 2005(2), 1034:

"ככלל, הנטייה היא שלא לסטות מחוות דעתו של מומחה מטעם בית המשפט, בהיעדר טעות בולטת".

בע"א 3056/99 שטרן נ' המרכז הרפואי על שם חיים שיבא, פ"ד נו(2) 936, 949 נקבע ש:

"משממנה בית המשפט מומחה על מנת שחוות דעתו תספק לבית המשפט נתונים מקצועיים לצורך הכרעה בדיון, סביר להניח שבית המשפט יאמץ ממצאיו של המומחה אלא אם כן נראית סיבה בולטת לעין שלא לעשות זאת. אכן עד מומחה כמוהו ככל עד - שקילת אמינותו מסורה לבית המשפט ואין בעובדת היותו מומחה כדי להגביל שקול דעתו של בית המשפט. אך כאמור לא ייטה בית המשפט לסטות מחוות דעתו של המומחה בהעדר נימוקים כבדי משקל שיניעוהו לעשות כן..."

בע"א 1188/92 הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה ירושלים נ' גלעד ברעלי, מט (1) 463 צויין כי :

"בית המשפט אינו חייב לקבל חוות-דעת של מומחה, אפילו היא חוות-דעת יחידה, אם היא לוקה בשגיאה גסה"

בחפשי אחר סיבה לחריגה מקביעת המומחה במקרה הנוכחי, בחנתי היטב מספר פסקי דין שדנו בעניין קביעת נכות רפואית בגין הגבלת תנועה של עמוד שדרה צווארי. בנוסף לפסקי הדין שהופניתי אליהם על ידי ב"כ הצדדים נבחנו הכרעות בתיקים נוספים כגון ת"א (י-ם) 14377/08 שאדק קואסמי נ' שומרה חב' לביטוח בע"מ ות"א (י-ם) 17708/08 ריטה קריאף נ' שירביט, חברה לבטוח בע"מ.

התרשמתי כי בדרך כלל כאשר מומחים מעניקים אחוזי נכות בגין הגבלת תנועה לפי סעיף 37(5)(א) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז – 1956, אין ירידה פרטנית למספר תנועות הצוואר המוגבלות. לדידי, קביעת דרגת ההגבלה המאפיינת את סוג הפגיעה ואין בסיס סטטוטורי לחישוב אריתמטי בתלות במספר הכיוונים בהן קיימת המגבלה. מומחים רפואיים הסוברים כי הגבלת התנועה לא מצדיקה הענקת 10% נכות צמיתה, לרוב מציינים אותה בתור "הגבלה קלה מאוד" ומעניקים אחוז נכות של כ-5% בגינה.

עדותם של התובע, אשתו והמומחה, בבית המשפט שכנעו אותי בכך שהפגיעה הצווארית המדוברת מתאימה לקביעה כפי שצויינה לעיל.

לאור כל האמור לעיל, החלטתי לקבוע את הנכות הרפואית הצמיתה של התובע על שיעור 5%.

הנכות התפקודית

על הנכות התפקודית כתב השופט ת' אור בע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי, פד"י נ"ב (3) 792, 799. כך:

"בדרך כלל, הנכות הרפואית משקפת אל נכון גם את מידת הפגיעה בכושר התפקוד. כך, למשל, נכות רפואית בשיעור 20% עקב פגיעה בתחום האורתופדי, כמו פגיעה ביכולת התפקוד של יד או רגל – תשקף, בדרך-כלל, גם את שיעור הנכות התפקודית. הנפגע מוגבל בתנועותיו ובכושר פעילותו עקב אותה נכות, ושיעור הנכות הרפואית אשר נקבע לו תשקף גם את שיעור נכותו התפקודית. אך לא תמיד כך, לעיתים, הנכות התפקודית – דהיינו מידת ההגבלה של פעולות התובע עקב נכותו, אינה זהה לנכות הרפואית. נכות תפקודית, אשר באה להצביע על הפרעה בתפקודו של מי שנפגע גופנית, יכולה אפוא להיות זהה או דומה לנכות הרפואית, וכך בהרבה מקרים. אך היא יכולה להיות גם שונה ממנה".

סבורני כי בנסיבות המקרה דנן ולאחר ששמעתי את עדות התובע ועיינתי במסמכים שהוגשו מתקיים הכלל כפי שעולה מרישא דבריו של השופט אור ולא החריג שבסיפא וע"כ אני קובע כי נכותה התפקודית הצמיתה של התובע תעמוד בשיעור הנכות הרפואית : 5.0%.

הפסדי שכר לעבר ולעתיד

לאחר שעיינתי במסמכים שהמציא התובע ובסיכום טענותיו של ב"כ נתבעת 2 , התרשמתי כי אמנם הייתה פגיעה בכושר ההשתכרות של התובע בתקופת החלמתו מהפציעה ובתקופה שלאחריה. גם אין לדעת מה ילד יום וכיצד נכותו הרפואית של התובע תשפיע על עתידו התפקודי. סבורני כי יש מקום לפצות את התובע בסכום גלובלי הלוקח בחשבון את גילו, נכותו וגובה הכנסותיו עובר לתאונה. משכך יש לפסוק בגין ראש נזק זה סכום גלובלי, הגון וסביר בסך של 50,000 ₪ .

הוצאות רפואיות לרבות נסיעות לטיפולים רפואיים

מכיוון שהתאונה הוכרה על ידי הביטוח הלאומי כתאונת עבודה, הכיסוי לראש נזק זה צריך היה להגיע מהמוסד לביטוח לאומי. אני מקבל את טענת ב"כ נתבעת 2 כי אין לנתבעים אחריות חלופית למוסד לביטוח לאומי במידה והוא אינו משלם הוצאות אלו (במיוחד כשהסיבה לכך היא חובות שיש לתובע כלפי המל"ל). על כן אני קובע כי לא מגיע לתובע כל פיצוי בגין ראש נזק זה.

עזרת הזולת

מדובר בנזק אשר יש להוכיחו בראיות של ממש ולא הומצאו לבית המשפט הוכחות כי התובע נזקק לעזרה החורגת מהעזרה המקובלת בין בני משפחה (ע"א 327/81 ברמלי נ' חפוז פ"ד לח(3) 588, 580). יתירה מזה, אחוזי הנכות המזעריים אינם מצדיקים פיצוי בגין ראש נזק זה.

כאב וסבל

בהתחשב בגילו של התובע, בטיפולים הרפואיים להם נזקק ושאר נתוני התיק ראיתי לנכון להפעיל את תקנה 2 (ב) לתקנות חוק הפיצויים (חישוב נזק שאינו נזק ממון) תשל"ו – 1976 ולפסוק פיצוי על סך 15,000 ₪.

סוף דבר

לאור כל האמור לעיל, הנתבעת תפצה את התובע על פי הפירוט שלהלן:

הפסדי שכר לעבר ולעתיד: 50,000 ₪

כאב וסבל: 15,000 ₪

סה"כ פיצויים: 65,000 ₪

כמו כן תישא הנתבעת בהוצאות משפט וכן בשכ"ט עו"ד בגובה 15.2%.

המזכירות תשלח פסק דין זה לצדדים בדואר רשום.

ניתן היום, ה' אייר תשע"ג, 15 אפריל 2013, בהעדר הצדדים.