זהו ערעור על החלטת בית משפט השלום בחיפה (השופטת חנה לפין- הראל) מיום 29.3.12, בבקשה לתשלום תכוף, לפיה תפעל המערערת לפי החלטה קודמת מיום 20.11.11, כך שתשלם למבקשת על חשבון הפיצויים המגיעים לה 3,500 ₪ לחודש, באופן רטרואקטיבי מיום 1.5.11 עד 29.3.12, וכן תשלם מאותו יום ועד 1.7.13 3,100 ₪ לחודש. טענות הצדדים נשמעו בפני ביום 19.9.12.

כפי שפורט כבר, חזר בית המשפט קמא ואישר החלטה קודמת שלו, שניתנה ביום 20.11.11. החלטה זו ניתנה בלי לתת למערערת הזדמנות להגיב לבקשה, ועל כן בוטלה על ידי בית המשפט המחוזי, אשר איפשר לבית משפט השלום לדון בבקשה לתשלום תכוף לגופה, תוך שמיעת עמדת המערערת. התובעת הגישה בקשה חדשה, המערערת הגישה תשובתה, ונערך דיון בעל פה, בו נחקרה התובעת, ביום 22.3.12.

עיון בהחלטת בית המשפט קמא מעלה, שלמרות טענות המשיבה, ולמרות שהחלטה קודמת נפסלה בשל אי מתן אפשרות תגובה למערערת, וממילא אי דיון בטענותיה, גם ההחלטה שעליה הוגש הערעור סובלת מפגמים דיוניים שאינם מאפשרים את אישורה המלא בהליך הערעור.

מתוך 7 עמודי ההחלטה, הקדיש בית משפט השלום רק שני עמודים לא מלאים לדיון בטענות, מעמ' 5 שורה 11 ועד עמ' 6 שורה 18. בשורות אלה קבע שפגיעת התובעת לא היתה קלה, ונקבעו לה נכויות אורתופדיות של 10% בגין פגיעה בתפקוד הכתף, 10% בגין הפרעה שנותרה ברגל ימין ו-10% נכות אסתטית בגין צלקות ובליטה. בית המשפט קמא הסיק מחוות דעתו של המומחה, שהמבקשת לא יכלה לשוב לעבודתה הקודמת כמוכרת, ופגיעתה משפיעה על יכולת השתלבותה בסוגי עבודות מסוימות. זאת, לאחר ציטוט חוות דעת המומחה, כי סביר שיוותר קושי בפעולות הדורשות עמידה ממושכת או הליכה מאומצת, הרמת היד מעל גובה השכם או נשיאת משאות כבדים ביד זו. כמו כן, קבע בית המשפט קמא, כי לפחות עד מועד 31.12.11, לא היה באפשרות התובעת לעבוד.

בית המשפט קמא נימק את הצורך בפסיקת תשלום תכוף לאחר תום שנתיים מהתאונה שאאירעה ביום 6.4.10, בהתמשכות ההליכים, שלא באשמתה של התובעת, ובכך שבסופו של דבר הסכום שישולם ינוכה מסכום הפיצויים שישולם. כלומר, ניתן לחלץ מהחלטתו של בית המשפט נימוקים לפסיקת תשלום לאחר חלוף יותר משנתיים, ולכך שהתובעת נפגעה פגיעה לא קלה ולפחות עד 31.12.11 לא היה באפשרותה לעבוד.

נימוקים אלה יכולים להצדיק פסיקת תשלום תכוף בגין "צורכי מחיה", כאמור בתקנות בדבר תשלום תכוף, אבל אין בהם שום דיון ושום נימוק ושום קביעה ביחס להוצאות סיעוד ולהוצאות רפואיות. למרות זאת, פסק בית המשפט קמא לתובעת יותר מכפי שביקשה. התובעת ביקשה בבקשתה מיום 1.2.12 2,000 ₪ (סכום גלובלי מוצע) לצורכי מחיה, 600 ₪ לשירותי סיעוד (סכום גלובלי מוצע) ו- 500 ₪ לצורך הוצאות רפואיות (סכום גלובלי מוצע). סך הכל 3,100 ₪, אבל בית המשפט קמא פסק 3,500 ₪ לחלק מהתקופה. אף ב"כ התובעת בטיעונו בפני בית המשפט קמא ביקש לפסוק תשלום תכוף לפי השתכרותה של התובעת, שהיתה כ- 2,600 ₪ בממוצע לחודש, ולא אמר דבר בדבר הוצאות סיעוד והוצאות רפואיות, אם משום שידע שהנוסחה "סכום גלובלי מוצע" מלמדת על העדר ראיות להוצאה בפועל, ואם מחמת קבלת טענתה של ב"כ המערערת, כי הוצאות אלו מכוסות על ידי קופת חולים.

כידוע, פסיקת תשלום תכוף אינה מקדמה על חשבון הפיצויים המגיעים, אלא נועדה לשמש "עזרה ראשונה" לצרכים נדרשים דחופים. אפשר שמחשבתו של בית המשפט קמא כי מדובר במקדמה על חשבון פיצויים הניעה אותו לקרוא לסכום שפסק "על חשבון הפיצויים המגיעים" מקום שהיה עליו לפסוק תשלום תכוף לפי הצרכים שיש לשלמם. מאחר שבית המשפט קמא לא דן ולא החליט כלל באשר להוצאות הסיעוד וההוצאות הרפואיות של התובעת, אין כל בסיס שבדין לפסיקת תשלום עבור הוצאות אלה.

אני ער לכך, שהתובעת לא נחקרה כלל על הוצאות הסיעוד וההוצאות הרפואיות, כך שהיה בידי בית המשפט קמא לקבוע, שבהעדר חקירה הוא מקבל את טענתה הלכאורית בתצהיר שהוציאה סכומים אלה, אבל בית המשפט לא קבע כך, ולא התייחס כלל להוצאות הסיעוד ולהוצאות הרפואיות. אשר על כן, דין הפסיקה המיוחסת להוצאות סיעוד והוצאות רפואיות להתבטל.

אשר לצרכי המחיה, למרות שבית המשפט לא דן באפשרות של התובעת להשתכר בעבודות שאינן מצריכות עמידה ממושכת, הליכה מאומצת, הרמת ידיים ונשיאת משאות כבדים, די בנימוקיו על מנת להצדיק פסיקת מה שנתבע בגין צורכי מחייה, דהיינו סך 2,000 ₪ לחודש.

על פי כל האמור לעיל, אני מקבל את הערעור בחלקו ומתקן את החלטת בית המשפט קמא, כך שעל המערערת לשלם כתשלום תכוף לפי 2,000 ₪ לחודש מיום 1.5.11 עד 1.7.12, בצירוף שכ"ט עו"ד, במקום הסכומים שנפסקו על ידי בית המשפט קמא.

בנסיבות הענין, אין צו להוצאות.

ניתן היום, ג' תשרי תשע"ג, 19 ספטמבר 2012, בהעדר הצדדים.