ב"כ התובע: עו"ד שושנה גלס

ב"כ הנתבע: עו"ד עוזי לוי

רקע

1. לפניי תביעה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה–1975, לתשלום פיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע בתאונת דרכים שאירעה ביום 6.4.09. התובע, יליד 24.12.1983, היה כבן 25.5 במועד התאונה וכיום הוא כבן 30.5.
2. התאונה אירעה שעה שהתובע רכב על קטנוע ונפגע מרכב מסחרי. בעת התאונה היה הקטנוע בו נהג התובע מבוטח בביטוח חובה על ידי הנתבע (למען הנוחות, ההתייחסות להלן אל הנתבע תהיה - "הנתבעת"). אין מחלוקת בין הצדדים כי הנתבעת – מבטחת הרכב – חבה בפיצוי התובע בגין נזקיו כתוצאה מהתאונה. הצדדים חלוקים באשר לגובה הפיצוי.
3. כתוצאה מהתאונה נגרמה לתובע פגיעה רב מערכתית, שכללה פגיעה בראש, בפנים ובגפיים. התובע הובהל על ידי ניידת טיפול נמרץ של מד"א אל בית החולים איכילוב כשהוא מחוסר הכרה, פגוע ראש ומורדם. התובע סבל, בין היתר, מחבלת ראש שכללה דימום זעיר במוח; משברים ביד וברגל; ומפגיעה גם באיברים פנימיים בגוף. התובע היה מחוסר הכרה ומונשם במשך שבעה ימים לאחר התאונה ואושפז במחלקת טיפול נמרץ. התובע הוסיף להיות מאושפז בבית החולים לצורך השגחה וטיפול במשך כעשרה ימים נוספים. בעקבות פעולת ההנשמה, נפגע קנה הנשימה של התובע. שני ניסיונות לטפל בבעיה לא צלחו, ובסופו של דבר היה צורך בהתערבות ניתוחית בניסיון לתקן את הפגיעה, אשר כללה גם אשפוז ממושך. בעקבות כך נותרה אצל התובע צלקת סביב הגרון. בהמשך, התובע היה במעקב רפואי וזאת לנוכח המשך הקשיים בנשימה ובבליעה. אשר לפגיעה האורטופדית, השבר בידו של התובע טופל באמצעות גבס ואילו השבר ברגל שמאל טופל באמצעות ניתוח. לאחר שחרורו מבית החולים נעזר התובע בקביים לצורך התניידותו וזאת למשך מספר חודשים, וכן קיבל טיפולים שיקומיים שונים. מבחינה נפשית, מאז התאונה מקבל התובע טיפול נפשי, הכולל גם טיפול תרופתי. יצוין, כי כחצי שנה לאחר התאונה עבר התובע התקף אפילפטי שבעקבותיו נלקח לבית החולים וטופל שם. על רקע זה התובע החל לקבל טיפול תרופתי (יצוין, כי כעולה מעדותה של אשת התובע (בעמ' 22 ש' 6-7), טיפול זה כבר הופסק).
4. התובע נשוי ומתגורר יחד עם אשתו בדירה שכורה. התאונה אירעה כחודש בלבד לאחר נישואי השניים.

הנכות הרפואית

1. לצורך בדיקתו של התובע וקביעת דרגת נכותו בעקבות התאונה, מונו המומחים הבאים מטעם בית המשפט: ד"ר מ' יצחקי, בתחום האורטופדיה; פרופ' ז' ארגוב, בתחום הנוירולוגיה; ד"ר א' דויטש, בתחום רפואת אף אוזן גרון; וד"ר ר' דורסט, בתחום הפסיכיאטריה. אסקור להלן את חוות דעת המומחים.

אורטופדיה

1. בחוות דעתו מיום 8.2.11 קבע ד"ר יצחקי, כי בעקבות התאונה נותרה אצל התובע נכות צמיתה בשיעור 10% בגין שבר בשורש יד ימין, וכן נכות בשיעור של 10% בגין פגיעה בשוק שמאל.

נוירולוגיה

1. בחוות דעתו מיום 30.3.11 התייחס פרופ' ארגוב להתקף פרכוס שהופיע אצל התובע כחצי שנה לאחר התאונה, וציין את העובדה שהתובע מקבל מאז טיפול תרופתי. על רקע זה קבע המומחה, כי בעקבות התאונה נותרה לתובע נכות צמיתה בשיעור של 10% בגין "פרכוס בודד שלא חזר לאחר כשנתיים תחת טיפול תרופתי". עוד קבע המומחה, כי קיימת נכות צמיתה בשיעור של 5% בגין "סחרחורת תנוחתית קלה אשר לפחות בפעם אחת גרמה לנפילה".
2. הנתבעת ביקשה להשיג על קביעותיו של פרופ' ארגוב בחוות דעתו, ועל רקע זה היא שלחה אליו שאלות הבהרה במסגרתן פורטו ההשגות (ביום 4.7.12 וביום 16.8.12). לאחר שהמומחה השיב לשאלות אלה, פנתה הנתבעת בשאלות הבהרה נוספות אל המומחה (ביום 4.9.12). בהחלטתי מיום 21.10.12, שבאה על רקע המלצתו של המומחה (בתשובה לשאלות ההבהרה מטעם הנתבעת) ולפיה התובע יעבור בדיקת ENG, הוריתי על ביצוע הבדיקה ועל קבלת התייחסותו של המומחה לתוצאותיה. התובע אכן ביצע את הבדיקה, ותוצאותיה הועברו לעיונו של המומחה. בהמשך לכך שלחה ב"כ התובע אף היא שאלות הבהרה אל המומחה. בסיכומו של דבר, בתשובותיו של המומחה מיום 2.12.12 לשאלות ההבהרה שנשלחו אליו מטעם שני הצדדים קבע המומחה, כי על יסוד תוצאות הבדיקה האמורה שביצע התובע וכן תיעוד נוסף שהועבר לידיו אין הוא רואה מקום לשנות את מסקנותיו בחוות דעתו מיום 30.3.11.
3. בסיכומיה עותרת הנתבעת לכך שבית המשפט יקבע כי לא נותרה לתובע כל נכות בתחום הנוירולוגיה. בהתייחס לנכות שנקבעה לתובע על רקע של סחרחורת טוענת הנתבעת, כי לא עמד בפני המומחה תיעוד רפואי נוסף המעיד, לשיטתה, על כך שהתובע סבל מבעיה זו עוד לפני התאונה. עוד נטען, כי מדובר בקביעת נכות שהייתה צריכה להיעשות על ידי המומחה שמונה בתחום אף אוזן גרון, ואולם מומחה זה לא קבע נכות בגין סחרחורת. בהתייחס לנכות שנקבעה בגין הפרכוס טוענת הנתבעת, כי בתשובותיו מיום 27.8.12 לשאלות ההבהרה ששלחה אליו ציין המומחה, כי במידה שהיה פרק זמן של שנתיים שבו התובע לא קיבל טיפול תרופתי ולא היה התקף פרכוס, כי אז הנכות תעמוד על 0%. לטענת הנתבעת, אשת התובע מסרה בעדותה כי שנה או שנה וחצי טרם עדותה הפסיק התובע ליטול את התרופה שניתנה לו למניעת הפרכוס (טרטגול), וכי אין עדות להתקף פרכוס נוסף שאירע לתובע. על רקע זה טוענת הנתבעת, כי יש לקבוע שנכותו של התובע עומדת על 0%, בהתאם לדברי פרופ' ארגוב הנ"ל.
4. אין בידי לקבל את עמדתה של הנתבעת, כפי שאבהיר להלן. בהתייחס לעניין הסחרחורת אומר, כי בתשובה לשאלות הבהרה שהופנו אליו מטעם ב"כ התובע (ביום 5.11.12) השיב פרופ' ארגוב בחיוב לסברה שהועלתה בפניו ולפיה מקורה של הסחרחורת הוא על רקע פגיעת הראש בתאונה. בנוסף, כאמור, לאור המלצתו של פרופ' ארגוב ביצע התובע בדיקת ENG שתוצאותיה הועברו אליו, ובסיכומו של דבר ציין פרופ' ארגוב כי אין הוא סבור שיש מקום לשנות מחוות דעתו המקורית. אוסיף ואומר, כי במסגרת שאלות הבהרה שהפנתה אליו הנתבעת (ביום 4.7.12) נדרש פרופ' ארגוב לכך שהמומחה בתחום אף אוזן גרון לא קבע לתובע נכות בגין סחרחורת. פרופ' ארגוב ציין בתשובתו, כי בית המשפט יכריע במחלוקת שבין המומחים. דומה, כי ניתן היה לצפות שהנתבעת תלבן נקודה זו, למשל באמצעות משלוח תוצאות הבדיקה הנ"ל אל ד"ר דויטש, המומחה בתחום אף אוזן גרון (כפי שהציע פרופ' ארגוב בתשובתו מיום 27.8.12), וקבלת התייחסותו לכך. ואולם הדבר לא נעשה. גם מטעם זה יש לדחות את טענותיה של הנתבעת.
5. אשר לנושא הפרכוס. בתשובותיו מיום 27.8.12 לשאלות ההבהרה ששלחה אליו הנתבעת (ביום 16.8.12) השיב המומחה, כי: "ספר הנכויות קובע נכות של 0% אם לא היו התקפים שנתיים, אך הסעיף אינו מדבר על טיפול תרופתי. אם היה מצב של שנתיים ללא התקף וללא תרופות כי אז הנכות היא אכן 0%. אם (ובדין) ימשיך לקחת תרופות כי אז איני רואה הצדקה לקביעה של 0% נכות". הנתבעת טוענת, כאמור, כי לנוכח עדותה של אשת התובע ולפיה התובע אינו נוטל את התרופה, והעובדה כי לא ידוע על התקף אפילפטי נוסף שאירע לתובע, כי אז – בהתאם לדבריו הנ"ל של פרופ' ארגוב – המסקנה היא שנכותו של התובע הינה 0%. אינני יכול לאמץ את עמדת הנתבעת, וזאת מן הטעם שאין בידי בית המשפט מספיק נתונים שיכולים לבסס את המסקנה לה טוענת הנתבעת. כך, נסיבות הפסקת נטילת התרופה על ידי התובע לא הובררו, ואין ידוע מהו הרקע להפסקה – האם הדבר נעשה על רקע המלצה רפואית שניתנה לתובע או שמא מבחירה של התובע, שאין לה הצדקה רפואית. אוסיף ואומר, כי אפשר שהיה מקום מצידה של הנתבעת לחדד נקודה זו ולשלוח שאלות הבהרה נוספות אל פרופ' ארגוב, אך הדבר לא נעשה.
6. סיכומו של דבר. אינני מוצא עילה לסטות מקביעתו של פרופ' ארגוב בכל הנוגע לנכות הרפואית שנקבעה לתובע על ידו.

אף אוזן גרון

1. בחוות דעתו מיום 16.6.11 קבע ד"ר דויטש, כי כתוצאה מהתאונה והטיפולים שעבר בעקבותיה (פעולות ההנשמה) סובל התובע מהנכויות הצמיתות הבאות: נכות בשיעור של 5% בגין הפרעות בנשימה; נכות בשיעור של 5% בגין הפרעות בבליעה; ונכות בשיעור של 10% בגין צלקת צווארית.

פסיכיאטריה

1. מחוות דעתה של ד"ר דורסט מיום 17.3.12 עולה, כי התובע סובל מהפרעה נפשית פוסט טראומטית עם תגובה דיכאונית לפגיעה הגופנית ולנכויות הגופניות שנגרמו לו כתוצאה מהתאונה. בחוות הדעת צוין, כי המצב המתואר מלווה במצוקה רגשית, בפגיעה בכושר הריכוז, בסיוטים אודות התאונה ובדיכאון בעקבות יכולות שאבדו לתובע בעקבות התאונה. עוד צוין, כי התובע סובל מאנהדוניה (דהיינו, היעדר יכולת לחוות הנאה מאירועי חיים הנחשבים למהנים – א.ר), מחרדה מפני עתידו, ומפגיעה בביטחון ובדימוי העצמי. על רקע האמור העריכה המומחית בחוות הדעת, כי נכותו הכוללת של התובע הינה בשיעור של 30%. עם זאת המומחית סבורה, שמתוך נכות זו יש לשייך לתאונה מושא דיוננו 20% בלבד, וזאת על רקע אירועים בעברו של התובע שקדמו לתאונה (קשיי הסתגלות בזמן השירות הצבאי שהובילו לשחרורו של התובע מצה"ל; קשיים במישור המשפחתי; וקיומן של 3 תאונות בהן היה מעורב התובע קודם התאונה). בסיכום חוות דעתה של ד"ר דורסט מצוין, כי: "רמי כיום בחור נכה ומוגבל גופנית ונפשית ותפקודו פגום", וכי, כאמור, הנכות הקשורה בתאונה עומדת על 20%. יצוין, כי במסגרת הכנת חוות הדעת נשלח התובע על ידי ד"ר דורסט לבדיקה נוירו-קוגניטיבית לשם הערכת מצבו הנפשי והקוגניטיבי. ממצאי הבדיקה היו כי לא נמצאה עדות להתחזות או להגזמה בסימפטומים מצידו של התובע.

נכות רפואית משוקללת

1. נכותו הרפואית המשוקללת של התובע עומדת, אפוא, על 55% (במעוגל).

מצבו הנוכחי של התובע

1. תמצית טענת התובע היא, כי התאונה מושא דיוננו פגעה בו פגיעה קשה וחמורה מאד, והלכה למעשה היא עצרה את שעון חייו מלכת, וזאת בכל מישור ממישורי חייו: האישי, הזוגי, המשפחתי, החברתי, והתעסוקתי. וכך, בין היתר, כותבת ד"ר דורסט בחוות דעתה: "(התובע –א.ר) מרגיש שכל מה שבנה בחייו בהשקעה ובהתמדה, חרף בעיות אובייקטיביות וסובייקטיביות שהיו בתנאי גידולו ובמהלך שירות הצבאי, הכול בחייו התמוטט". ובהמשך: ה".. תאונה שהיוותה קו שבר במסלול חייו ברמה האישית והזוגית, ומבחינה בריאותית, גופנית ונפשית". ובהמשך נכתב עוד: "... ראוי לציין שרמי התמודד בעבר עם קשיים לא מבוטלים במישור המשפחתי, הצליח להתגבר עליהם, למצוא את מקומו מבחינת חיי עבודה, להשתכר טוב ולהינשא לאישה איתה חשב לבנות חיים חדשים ואחרים. התאונה בה נפגע חודש אחר נישואיו קטע(ה) את מסלול ההתרוממות המתואר של רמי והיוותה קו שבר מבחינה נפשית וגופנית. רמי כיום בחור נכה ומוגבל גופנית ונפשית ותפקודו פגום".
2. התובע פירט בתצהירו ובעדותו בבית המשפט בהרחבה את מצבו מאז התאונה, ואת קשייו במישורי חייו השונים. התובע מוסר כי הוא סובל מהתקפי חרדה קשים, פחד להישאר לבד, קשיי שינה, חוסר סבלנות, כעס, חוסר ריכוז, ירידה בתאבון, ירידה במשקל (התובע טוען כי הוריד 25-30 ק"ג ממשקל גופו), דיכאון ועוד. התובע מוסיף ומתאר, כי הוא נמנע ממפגש עם אנשים, לרבות עם משפחתו הקרובה, וכי הוא ממעט לצאת מהבית. התובע מציין עוד, כי הוא הפך לתלותי באשתו וכי הוא אינו מסוגל ליטול חלק בביצוע מטלות הבית השונות. על רקע מצבו מציין התובע, כי מאז התאונה הוא לא שב לעבוד, וכי אין הוא מסוגל לעשות זאת. התובע מתאר כיצד התאונה קטעה את מסלול חייו וכיצד הפך מבחור צעיר בעל שאיפות לרכוש השכלה גבוהה, להתפרנס בכבוד ולהקים חיי משפחה, לאדם תלותי ומוגבל המהווה נטל על אשתו.
3. הנתבעת טוענת מצידה, כי מדובר בתובע "שבחר שלא לצאת לשוק העבודה, למרות שנכותו מאפשרת לו לעשות כן, ולמרות שלפי קביעות הרופאים שבדקו אותו הוא מסוגל לעבוד עבודה מלאה". נטען, כי מצבו של התובע ובפרט הנכויות שנקבעו לו בעקבות התאונה אינן מצדיקות את הימנעותו המוחלטת מלשוב ולעבוד, וכי מדובר בבחירה מודעת ורצונית של התובע, שמטרתה "להאדיר את תביעתו", כלשונה של הנתבעת.
4. אומר כבר עכשיו, והדברים עוד יפורטו בהמשך, שאני מקבל את התיאור שמסר התובע בדבר הפגיעה שהתאונה חוללה במישורי חייו השונים. יודגש, כי הנתבעת לא הביאה כל ראיה הסותרת את התיאור שמסר התובע. הנתבעת צמצמה את התייחסותה למישור התעסקותי בלבד, והיא טוענת, כפי שכבר צויין, כי מדובר באדם היכול לצאת לעבודה אך הבוחר, מכוח בחירתו החופשית, שלא לעשות זאת. כאמור, התיאור שמסר התובע נראה ככזה המשקף את המציאות כהווייתה, והוא עדיף בעיניי על התיזה המועלית על ידי הנתבעת ולפיה עניין לנו באדם המציג מצגי שווא.

כאב וסבל

1. הצדדים חלוקים באשר לגובה הפיצוי המגיע לתובע בגין רכיב זה. התובע ערך את חישובו על בסיס נכות רפואית של 57% ו-51 ימי אשפוז. הנתבעת מנגד ערכה את חישובה על בסיס נכות רפואית בשיעור של 47% (וזאת לנוכח טענתה, שהובאה לעיל, ולפיה אין לקבל את הנכויות שנקבעו לתובע בחוות דעתו של פרופ' ארגוב) ו-28 ימי אשפוז בלבד.
2. לנוכח קביעתי כי אין מקום לסטות מהאמור בחוות דעתו של פרופ' ארגוב, כי אז הנכות הרפואית של התובע עומדת, כאמור, על 55% (במעוגל). אין בידי נתונים המאפשרים לי להכריע במחלוקת הקיימת בין הצדדים באשר למספר ימי האשפוז, ועל כן לצורך הפיצוי בגין ראש נזק זה, אקח את הממוצע שבין עמדות הצדדים (40 ימי אשפוז).
3. לפיכך, יש לפסוק לתובע בגין ראש נזק זה סך של 119,943 ₪.

הפסדי השתכרות

שיעור הגריעה מכושר השתכרות

1. סוגיה מרכזית הטעונה הכרעה במקרה שלפנינו נוגעת לקביעת שיעור הגריעה מכושר השתכרותו של התובע בעקבות התאונה. התובע טוען, כי יש להעמיד את שיעור הגריעה על 100% שכן, כך לפי הטענה, מאז התאונה וכתוצאה ישירה ממנה הוא לא שב לעבוד, אין הוא מסוגל לעבוד, וגם בעתיד לא יהיה מסוגל לעשות זאת. הנתבעת טוענת מנגד, כי גובה נכותו הרפואית של התובע, כפי שנקבעה על ידי מומחי בית המשפט, ואופייה, אינם מצדיקים הימנעות מוחלטת מצידו של התובע מלשוב ולעבוד. הנתבעת טוענת עוד, כי התובע לא פעל להקטנת נזקיו, כפי שהיה מחוייב לעשות. לשיטתה של הנתבעת, יש להעמיד את שיעור הגריעה מכושר ההשתכרות על 20% בלבד.
2. אני סבור כי יש לקבוע את שיעור הגריעה מכושר ההשתכרות של התובע מתוך התבוננות ובחינה של שתי מערכות נתונים, שהאחת משלימה את השנייה: מערכת הנתונים האחת היא הנכויות הרפואיות שנקבעו לתובע על ידי מומחי בית המשפט, תוך בחינת ההיבטים "התפקודיים" של נכויות רפואיות אלה. מערכת הנתונים השנייה היא קורות חייו של התובע מאז התאונה, תוך התייחסות והשוואה לקורות חייו של התובע לפני התאונה. הואיל ומאז התאונה חלפו למעלה מחמש שנים, הרי שפרק הזמן שעבר יכול ללמדנו על היקף הפגיעה בכושר ההשתכרות של התובע. אפנה, אפוא, לבחון את מערכות נתונים אלה.
3. באשר לנכויות הרפואיות יצוין, כי הפגיעה בה נפגע התובע בתאונה הייתה רב מערכתית, וכאמור, נקבעו לו נכויות בארבעה תחומים: אורטופדיה; נוירולוגיה; אף, אוזן גרון; ופסיכיאטריה. נכותו הרפואית המשוקללת של התובע עומדת, כאמור, על 55%. מדובר בנכות הכוללת מרכיב "פיזי" ומרכיב נפשי. התובע תיאר בתצהירו את השפעותיהן של הנכויות הפיזיות על יכולת תפקודו (רא' סעיפים 12-19 לתצהירו). כך, התובע מתאר כי הוא סובל מסחרחורות; מכאבים בהליכה; מכאבים באימוץ היד; מקשיי נשימה; ומקשיים בבליעה. מדובר במגבלות תפקודיות שאינן של מה בכך. לנכויות אלה יש להוסיף את הנכות הנפשית אשר דומה, כי היא בעלת המשמעות התפקודית הגדולה ביותר בענייננו. כזכור, נכות זו הועמדה על ידי ד"ר דורסט על שיעור של 20% (בקשר סיבתי עם התאונה). נראה, כי ניתן אף לומר שמשמעותן התפקודית של הנכויות "הפיזיות" שנקבעו לתובע (להבדיל מהנכות הנפשית) מתעצמת על רקע מצבו הנפשי של התובע. אין דומה פגיעה פיזית שנגרמת לאדם בריא בנפשו המנהל אורח חיים יציב ומסודר והעובד במקום עבודה המעניק לו תחושה של גאווה וסיפוק, לפגיעה פיזית זהה הנגרמת לאדם שמצבו הנפשי רעוע ושאין לו מקום עבודה קבוע ומספק. אצל הראשון, הפגיעה הפיזית יכולה להיות אך מכשול קל, אם בכלל. אצל השני, אותה פגיעה ממש יכולה להציב משוכה גבוהה שלא קל להתגבר עליה.
4. ובאשר למערכת הנתונים העובדתית, הרי שאין חולק על כך שהתובע לא שב לעבוד מאז התאונה, דהיינו במשך תקופה של למעלה מ-5 שנים. הדבר עולה הן מעדותם של התובע ואשתו והן מדו"ח "רציפות ביטוח" שהוגש (נ/3). התובע טוען, כי בשל מצבו הנפשי הוא מסתגר בבית, ממעט לצאת, ממעט להיפגש עם אנשים, ותלותי מאוד באשתו. כאמור, טענות אלה לא נסתרו על ידי הנתבעת. על רקע זה נטען על ידי התובע, כי הוא אינו מסוגל לצאת לעבוד כלל. הנתבעת טוענת מנגד, כי בהתחשב בנכויות שנקבעו לו על ידי מומחי בית המשפט, אין לקבל את הטענה שהתובע אינו מסוגל לעבוד, וכי התובע מנסה "להאדיר את תביעתו".
5. אינני סבור שמדובר בתובע המציג מצגי שווא. התובע העיד בבית המשפט ותיאר, בגילוי לב יש לומר, את קשייו בעקבות התאונה, בייחוד קשייו הנפשיים, והתייחס בהרחבה לכך שהוא לא חזר לעבוד מאז התאונה (רא' למשל בעמ' 32 ש' 27 – עמ' 33 ש' 22). התובע שב וטען, כי אין הוא מסוגל לעשות זאת. התרשמותו של בית המשפט מהתובע הייתה חיובית. גם אשתו של התובע העידה (שלא בנוכחותו) על מצבו של התובע מאז התאונה, בייחוד מצבו הנפשי, ובית המשפט התרשם גם ממנה לחיוב (רא' למשל בעמ' 18 ש' 23 – עמ' 19 ש' 17; עמ' 23 ש' 5-22). אינני סבור כי המקרה שלפנינו הוא מקרה של תובע "מתחזה". מדובר בתובע צעיר אשר עובר לתאונה היה כבן 25.5; לאורך השנים שקדמו לתאונה הוא היה אדם עובד, והתאונה אירעה כחודש בלבד לאחר נישואיו. במצב דברים זה קשה להלום שהתובע היה עוצר מרצונו את מהלך חייו ונמנע מבחירה מלנהל חיים תקינים ובכלל זה לצאת לעבודה, שעה שהוא מודע היטב לכך שעול פרנסת המשפחה נופל כולו על כתפיה של אשתו, תוך שהמשפחה נקלעת לחובות ולמצב כלכלי קשה, וזאת לנוכח העובדה שמשכורתה של אשת התובע אינה מספיקה לכסות את הוצאות המשפחה (ראו סעיפים 16 ו-22 לתצהיר התובע ותצהיר אשתו), ותוך שהדבר אף מסכן את שלום נישואיו, שלא לדבר על הרחבת המשפחה.
6. עוד יש להביא בחשבון את העובדה, שלא נסתרה, כי התובע מסתגר בביתו ונמנע מחברת אנשים ואת העובדה שהוא נמצא בטיפול ומעקב שוטף של פסיכיאטר ונוטל מספר תרופות פסיכיאטריות על בסיס יומי (רא' בעמ' 20 ש' 23-26). יודגש, כי קודם לתאונה היה התובע איש עבודה. כפי שניתן להתרשם מ"דו"ח רציפות הביטוח" שהוגש, התובע החליף כמה מקומות עבודה לאורך מספר שנים לא רב. הנתבעת טוענת בהקשר זה, כי הדבר מלמד על חוסר יציבות בעבודה שאיננו קשור בתאונה. מנגד, התובע התייחס בעדותו לנושא המעברים בין העבודות והשיב, כי הדבר נעשה ביוזמתו והוא נבע משאיפתו להתקדם ולעבור למקום עבודה טוב יותר בו התנאים טובים יותר (רא' עדות התובע בעמ' 25-26; בעמ' 34 ש' 28 – עמ' 35 ש' 5. עדות אשת התובע בעמ' 13 ש' 15 – עמ' 14 ש' 14). טענתו של התובע בעניין זה מקובלת עליי. יש לזכור כי התאונה אירעה בעת שהתובע היה בחור צעיר בראשיתה של דרכו התעסוקתית, על כל המשתמע מכך.
7. סיכומה של נקודה זו - אינני סבור כי המקרה שלפנינו הוא מקרה של תובע "מתחזה". אני סבור, כי מבחינתו של התובע אכן קיימת בעת הזו מניעה אובייקטיבית לצאת ולעבוד (יוער בעניין זה, כי במסקנה זו תומכת גם העובדה שבבדיקה הנוירו-קוגניטיבית שנערכה לתובע לבקשתה של ד"ר דורסט לא נמצאה עדות להתחזות או להגזמה בסימפטומים מצידו של התובע). אכן, לאדם המתבונן מהצד קשה, בתחילה, להבין מדוע אין התובע משנס מותניו, מתנער, ומרים עצמו מהמקום בו הוא מצוי כעת. אלא שזה, לעיתים, טיבן של פגיעות נפש. במקרה שלפנינו, העובדות מדברות בעד עצמן והן תומכות בטענת התובע כי בשלב זה אין בו את הכוחות הדרושים לנער את חייו ולצאת לדרך חדשה. בהקשר זה כותבת ד"ר דורסט בחוות דעתה כי התובע: "מתבייש במצב אליו הגיעה [כך במקור – א.ר.] מהבחינה הנפשית ומחוסר התרומה שלו לחיי הזוגיות. איבד עניין בחיי אישות. נעשה חסר סבלנות עם ירידה בכושר הריכוז ובזיכרון. מוצא עצמו היום חסר ערך עם ירידה בביטחון ובדימוי העצמי, מתוסכל מכך שאיבד את שהשיג בהשקעה אנרגטית ובמאמץ, חרף תנאים שלא היו אופטימאליים בסביבת הגידול שלו".
8. בבואי להעריך את שיעור הגריעה מכושר השתכרותו של התובע, נקודת המוצא היא הנכויות הרפואיות שנקבעו לתובע. כאמור, נכותו הרפואית של התובע עומדת על 55% במשוקלל, הכוללת מרכיב "פיזי" ומרכיב נפשי. כפי שציינתי, לנכויות הפיזיות שנקבעו לתובע (למעט הנכות "הפלסטית" בשיעור של 10%, בגין הצלקת) ישנה משמעות תפקודית שאינה של מה בכך, ושיש בה, כשלעצמה, כדי להביא לקביעת שיעור גריעה מכושר השתכרות במידה לא מבוטלת. לכך יש להוסיף את נכותו הנפשית של התובע, ואת השפעתה המשמעותית על יכולת תפקודו של התובע, כפי שתואר בהרחבה לעיל. כאמור, התובע טוען כי על רקע כל אלה יש להעמיד את שיעור הגריעה מכושר השתכרותו על 100%. ואולם, קיים קושי לקבל טענה זו של התובע, וזאת משני טעמים. הטעם האחד נובע מחוות דעתה של המומחית בתחום הפסיכיאטריה, ד"ר דורסט. כאמור לעיל, ד"ר דורסט סבורה, כי מצבו הנוכחי של התובע (נכון למועד חוות הדעת - 17.3.12) מתאים לנכות בשיעור של 30%, וכי רק 2/3 מנכות זו (20%) קשורים לתאונה, וזאת על רקע עברו של התובע קודם התאונה. יודגש, כי עיון בחוות דעתה של המומחית, ובפרט בתיאור תלונותיו של התובע בפניה, מעלה, כי קיים מִתְאם כמעט מלא בין תלונותיו וקשייו של התובע כפי שהועלו על ידו בפני המומחית ובין אלה שהוצגו בפני בית המשפט. דהיינו, המצג שעמד בפני המומחית הינו אותו מצג אשר עומד בפני בית המשפט היום, ובכל זאת העריכה ד"ר דורסט כי נכותו של התובע בקשר עם התאונה עומדת על 20% בלבד. דומה, כי הפער בין יכולת התפקוד הנמוכה של התובע, כפי שניתן היה להתרשם מעדותם של התובע ואשתו ומיתר הנתונים בתיק, לבין שיעור הנכות שנקבעה על ידי ד"ר דורסט, מצדיק היה קבלת הבהרה מהמומחית, בין אם באמצעות משלוח שאלות הבהרה ובין אם באמצעות זימונה לעדות על מנת ללבן נקודה זו. ואולם, הדבר לא נעשה על ידי מי מהצדדים. אציין בהקשר זה, כי בישיבת קדם משפט שהתקיימה ביום 29.4.12 טענה ב"כ התובע, כי ד"ר דורסט קיפחה את התובע בקביעת גובה נכותו. עם זאת, כאמור, לא נשלחו שאלות הבהרה אל המומחית והיא לא זומנה לעדות. הטעם הנוסף שהביא אותי למסקנה כי לא ניתן לקבל את עמדתו של התובע בהקשר זה טמון בהערכתו ותקוותו של בית המשפט, כי בשים לב לגילו הצעיר של התובע ולתמיכה הרבה לה הוא זוכה מאשתו, השנים ייטיבו עימו ויעלה בידו בהמשך הדרך לשקם את עצמו בכל מישורי חייו ולעלות מחדש על נתיב תעסוקתי.
9. לסיכום – בשקלול מכלול הנתונים העומדים בפניי ועל יסוד האמור לעיל, אני סבור שיש להעמיד את שיעור הגריעה מכושר השתכרותו של התובע על 60%.
10. על בסיס קביעה זו, אדון כעת בראשי הנזק הרלבנטיים.

הפסד השתכרות לעבר

1. בעדותו התייחס התובע להיסטוריה התעסוקתית שלו עד לתאונה (בעמ' 25 ש' 5-23). כעולה מעדותו, מקום העבודה האחרון של התובע קודם התאונה היה בחברה למוצרי אלקטרוניקה ("אוסקר סמי") שם עבד כסוכן עם רכב. עוד עלה, כי בחודשיים שקדמו לתאונה התובע לא עבד וזאת לאחר שבחודש ינואר 2009 סיים את עבודתו במקום העבודה הנ"ל. לדברי התובע, עזיבת מקום העבודה הייתה ביוזמתו, וזאת על רקע העובדה שתנאי עבודה שהובטחו לו, לא מומשו (רא' בעמ' 26 ש' 11-15; עמ' 27 ש' 6-8).
2. התובע סבור כי בגין התקופה שמאז התאונה ועד היום יש לפצותו לפי הפסד מלא על בסיס שכר חודשי בגובה של 5,200 ₪ לחודש.
3. הנתבעת טוענת מנגד, כי בסמוך לפני התאונה התובע כלל לא עבד. עוד טוענת הנתבעת, כאמור, כי אין הצדקה לאי חזרתו של התובע לעבוד לאחר התאונה. על רקע זה מציעה הנתבעת פיצוי גלובאלי בסך של 10,000 ₪.
4. כפי שצוין לעיל, בסמוך ממש לפני התאונה התובע לא עבד, וזאת לאחר שבחודש ינואר 2009 עזב את מקום העבודה האחרון בו עבד. ואולם, כפי שניתן להתרשם מדו"ח רציפות ביטוח שהוגש ומעדותו של התובע, התובע היה "אדם עובד", וזאת גם אם החליף מספר מקומות עבודה במהלך שנות עבודתו (הלא רבות) קודם התאונה. לכך יש להוסיף את גילו הצעיר של התובע בעת התאונה ואת העובדה שהיה אך בראשית דרכו התעסוקתית. במצב דברים זה, סביר להניח כי אלמלא התאונה היה התובע שב במהרה למעגל העבודה, כפי שעשה בעבר כאשר עזב מקום עבודה אחד לטובת משנהו.
5. אשר לאופן חישוב הפיצוי. אין בידי לקבל את עמדת התובע ולפיה הוא זכאי לקבל פיצוי מלא בגין התקופה שמאז התאונה ועד היום. מנגד, גם עמדת הנתבעת אינה מקובלת עליי. אני סבור כי יש לערוך את חישוב הפיצוי המגיע לתובע בגין התקופה שמאז התאונה ועד היום בהתאם לשיעור הגריעה מכושר ההשתכרות שקבעתי לעיל, היינו 60%.
6. בסיס השכר. לצורך קביעת בסיס השכר שישמש לפיצוי בגין הפסד ההשתכרות לעבר אני סבור שיש לקחת את ממוצע השתכרותו של התובע ב-3 השנים שקדמו לתאונה (שנים 2006-2008). על פי דו"ח רציפות ביטוח שצורף, ממוצע השתכרותו של התובע בתקופה הנ"ל עמד על כ- 4,980 ₪ ברוטו לחודש (נומינאלי). סכום זה כשהוא מוצמד להיום מגיע לכדי 5,850 ₪ במעוגל (לאחר ניכוי מינימאלי של מס הכנסה).
7. חישוב הפיצוי. מאז התאונה ועד היום חלפו כ-63 חודשים. הפיצוי המגיע, אפוא, לתובע בגין הפסדי השכר בעבר עומד על 221,130 ₪ (63 חודשים X 5,850 ₪ X 60% (שיעור הגריעה מכושר ההשתכרות)), ובתוספת ריבית מאמצע התקופה (יולי 2007) - סך של 252,120 ₪.

הפסד השתכרות לעתיד

1. התובע סבור כי יש לפצותו על פי חישוב של הפסד מלא על בסיס השכר הממוצע במשק. ב"כ התובע מציינת בהקשר זה, כי עובר לתאונה התובע החל ללמוד באוניברסיטה הפתוחה כלכלה, מנהל ומחשבים. יוער, כי מעדות אשת התובע עולה, שעובר לתאונה התובע החל ללמוד שני קורסים במסגרת האוניברסיטה הפתוחה (כלכלה וניהול), אך החליט לקחת "פסק זמן" מהלימודים, וזאת לאחר שחש שהוא לא בשל עדיין ללימודים (רא' בעמ' 15 ש' 24-27).
2. הנתבעת סבורה מנגד, כי את הפיצוי בגין ראש נזק זה יש לערוך על פי בסיס שכר של 5,000 ₪ ושיעור גריעה מכושר השתכרות של 20%.
3. מקובלת עליי עמדתו של התובע בכל הנוגע לבסיס השכר אותו יש לקחת לצורך חישוב הפסדי השכר לעתיד, היינו, השכר הממוצע במשק. בהקשר זה אציין את הנתונים הבאים שמוליכים לדעתי למסקנה זו: גילו הצעיר יחסית של התובע בעת התאונה (25.5); העובדה כי התובע היה בראשית דרכו התעסוקתית; העובדה כי בסמוך למועד אירוע התאונה הפך התובע מאדם צעיר בעל רמת מחוייבות נמוכה, לאדם המצוי בשלבים הראשונים של הקמת משפחה; העובדה שהתובע נרשם ללימודים אקדמיים ואף החל בהם, גם אם החליט להפסיקם; והתרשמותו של בית המשפט משאפתנותו של התובע, אשר לא שקד על שמריו וחיפש לשפר את תנאי העסקתו ושכרו, וכך עבר ממקום עבודה אחד למקום עבודה אחר בו הוצעו לו תנאים טובים יותר, כפי צוין לעיל.
4. כאמור, שיעור הגריעה מכושר ההשתכרות הועמד על 60%. על כן, הפיצוי המגיע לתובע בגין נזק זה יחושב על פי השכר הממוצע במשק; שיעור הגריעה מכושר ההשתכרות הנ"ל; ובהיוונים המתאימים. השכר הממוצע במשק עומד כיום על סך של 9,047 ₪ (על פי פרסום הלמ"ס מיום 6.7.14), ובניכוי מס הכנסה סך של 8,638 ₪.
5. חישוב הפיצוי על פי בסיס שכר של 8,638 ₪; שיעור גריעה של 60%; ומקדם היוון 267.603 (עד גיל 67), מסתכם ב- 1,386,932 ₪.

הפסד פנסיה

1. התובע עותר לקבל פיצוי בגין הפסדי פנסיה לפי חישוב של 70% משכרו, ובהיוונים המתאימים.
2. הנתבעת מציעה פיצוי לפי חישוב של 12% מהפסדי השכר לעתיד כפי שהוצע על ידה.
3. כידוע, כיום חלה חובה על המעסיק לבצע הפרשה לפנסיה משכרו של העובד (בשיעורים משתנים). משכך, עמדתה העקרונית של הנתבעת, לפיה הפיצוי בגין רכיב זה יהיה בשיעור של 12% מהפסדי השכר לעתיד, מקובלת עליי (שכן אחוז זה משקף למעשה את אבדן הפרשות המעביד עבור העובד לפנסיה). אשר על כן, הפיצוי לתובע בגין רכיב זה יעמוד על סך של 166,431 ₪.

הפסד תנאים סוציאליים

1. בסיכומיה עתרה ב"כ התובע לקבלת פיצוי בגין "הפסד תנאים סוציאליים", כגון קרן השתלמות.
2. אין בידי לקבל את עמדת התובע. נכון להיום קרן השתלמות הינה הטבה שהמעסיק רשאי לתת לעובד, אך אין מדובר בחובה (בשונה למשל מחובת הפרשות המעביד לפנסיה). משכך, אין לפסוק לתובע פיצוי בגין ראש נזק זה.

עזרת הזולת (עבר ועתיד)

1. התובע עותר לפיצוי בגין רכיב זה בסך של 500,000 ₪. לטענת התובע, במשך תקופה של מספר חודשים לאחר התאונה הוא נזקק להשגחה צמודה של אשתו, אשר התלוותה אליו וסעדה אותו. גם בהמשך, כך נטען, התובע נזקק לעזרה צמודה של אשתו וזאת בפרט לנוכח הפגיעה שנגרמה לקנה הנשימה של התובע. עוד נטען, כי אשתו של התובע נדרשה להילוות אליו לטיפולים השונים. נטען עוד, כי על רקע טיפולה של אשת התובע בתובע, היא נאלצה ונאלצת להחסיר שעות עבודה רבות דבר שפוגע גם בשכרה וגם בסיכוייה להתקדם בעבודה. לטענת התובע, לנוכח מצבו, בייחוד הנפשי, הוא הפך לתלותי מאוד באשתו.
2. הנתבעת טוענת, כי טענות התובע ואשתו בדבר הפסדי הכנסה שנגרמו לאשת התובע, לא הוכחו, וכי ככלל, אין לפצות על עזרת בני משפחה. עמדתה של הנתבעת היא כי אין לפסוק לתובע דבר בראש נזק זה.
3. אין חולק על כך שבעקבות התאונה היה התובע מאושפז במשך שבוע במחלקת טיפול נמרץ, ולאחר מכן אושפז למשך עשרה ימים נוספים בבית החולים. בתקופה זו אשת התובע העידה כי נלוותה אליו וסעדה אותו באופן צמוד. התובע שוחרר מבית החולים כשהוא מגובס ולאחר ניתוח ברגל שמאל, ונדרש להיעזר בקביים למשך מספר חודשים (רא' חוות דעתו של ד"ר יצחקי). גם בתקופה שלאחר מכן עבר התובע טיפולים רפואיים שונים ואף אשפוזים (כפי שתואר לעיל). אשת התובע העידה כי נלוותה אליו לכל אלה, וכפועל יוצא מכך נאלצה להיעדר מעבודתה. התובע טוען, כי מאז התאונה הוא מסתגר בביתו, ממעט לצאת ולהיפגש עם אנשים, לרבות משפחתו, והוא הפך לתלותי באשתו. מעדותם של התובע ואשתו מתקבל הרושם כי התובע תלוי באופן מוחלט באשתו, וכי הוא כמעט ואינו עושה דבר באופן עצמאי. כך למשל התובע לא ידע לומר בעדותו אילו כדורים פסיכיאטריים הוא נוטל כל יום וציין כי אשתו היא זו שמטפלת בכך: "אשתי מסדרת לי את זה בקפסולות ואני פשוט לוקח...אני לא מתעסק בזה. אני פשוט לוקח ממה היא מסדרת" (רא' בעמ' 30 ש' 2-19). בנוסף, במהלך עדותו שב התובע פעמים רבות על הביטויים "אשתי טיפלה בכל", "אשתי מטפלת", "אשתי מסדרת" וכדומה (רא' למשל בעמ' 28 ש' 6, 12-13, 28-29; עמ' 30 ש' 6, 19 ועוד). אני סבור שמכלול נכותו של התובע בעקבות התאונה, הן הפיזית, והן הנפשית מצדיקים פיצוי בגין ראש נזק זה. יוער בהקשר זה, כי הגם שהעזרה ניתנת בענייננו על ידי אשתו של התובע, אין בכך כדי לשלול מתן פיצוי בראש נזק זה, מה עוד שהפיצוי צופה גם פני עתיד ולא מן הנמנע כי בעתיד התובע יידרש להעסיק עזרה בשכר.
4. אני סבור כי במקרה שלפנינו יש מקום לפסיקת פיצוי בראש נזק זה על דרך האומדן ובאופן גלובאלי. לאחר שהבאתי בחשבון, בין היתר, את הנתונים הבאים: העזרה שניתנה לתובע בתקופה הסמוכה לאחר התאונה, הן בבית החולים והן בתקופת השיקום שלאחר מכן; הטיפולים הרפואיים השונים (לרבות ניתוחים) שעבר התובע מאז התאונה והתלוותה של אשתו לטיפולים אלה; מצבו של התובע כיום ותלותו המוחלטת באשתו; ואופיין של הנכויות שנקבעו לו על ידי מומחי בית המשפט, אני פוסק לתובע בגין ראש נזק זה (לעבר ולעתיד) סך של 400,000 ₪ נכון להיום. (סכום זה משקף בעיקרו של דבר פיצוי גלובאלי עבור התקופה הסמוכה לאחר התאונה ופיצוי עד תום תוחלת חייו של התובע על בסיס של כ-7 שעות עזרה בשבוע, ולפי 40 ₪ לשעה).

הוצאות רפואיות ונסיעות (עבר ועתיד)

1. התובע עותר לפצותו בראש נזק זה בסך של 300,000 ₪. לטענת התובע, מאז התאונה הוא נמצא בטיפול פסיכיאטרי אינטנסיבי, הכולל גם נטילת תרופות רבות, וכן נמצא במעקב רפואי בתחומים נוספים: אורטופדיה, נוירולוגיה ואף אוזן גרון. בהקשר זה, כך נטען, נגרמו לו הוצאות רבות מעבר למה שמכוסה על ידי "סל הבריאות". עוד טוען התובע, כי הוא הוציא הוצאות רבות לצורך הנסיעה לטיפולים השונים. לתצהירו של התובע צורפו קבלות שונות. בהקשר זה יש לציין, כי אשתו של התובע העידה שאת התרופות הפסיכיאטריות עבור התובע היא רכשה בבתי מרקחת פרטיים, וזאת על מנת שלא יהיה לכך תיעוד שעלול לפגוע בעתידו (רא' בעמ' 20 ש' 28 – עמ' 21 ש' 4, 11-13).
2. הנתבעת טוענת מנגד, כי כל הוצאותיו הרפואיות של התובע מכוסות על ידי קופת החולים, והיא מציע לפצות את התובע בסך של 10,000 ₪, בגין הוצאות העבר בלבד.
3. אכן, דומה כי מרבית הוצאותיו הרפואיות של התובע מכוסות על ידי קופת החולים. ואולם, יש להביא בחשבון, כי יש הוצאות שאינן מכוסות, ובכלל זה: השתתפות עצמית ברכישת תרופות ובביקורים אצל הרופאים, וכן טיפולים פסיכולוגיים שביצע התובע במסגרת פרטית (אצל גב' רוזנפלד מרים, על פי קבלות שצורפו לתצהירו של התובע). עוד יש להביא בחשבון את הוצאות הנסיעה לטיפולים ולבדיקות. אני סבור כי גם בראש נזק זה יש מקום לפיצוי גלובאלי אותו אני מעמיד על סך של 75,000 ₪.

ניכויים

1. הנתבעת טוענת כי יש לנכות תשלומים תכופים ששולמו לתובע בסך של 150,862 ₪ (נומינאלי) – 159,546 ₪ (כולל ריבית והצמדה); וכן גמלאות מל"ל (נכות כללית) ששולמו לתובע באופן זמני בסך של 8,227 ₪ (נומינאלי) – 9,439 ₪ (כולל ריבית והצמדה).
2. במסגרת סיכומי תשובה שהוגשו מטעם התובע, לא באה התייחסות מצדו לעניין הניכויים או לסכומים שצוינו על ידי הנתבעת. משכך יש לקבל את הנתונים כפי שצוינו בסיכומי הנתבעת.

סיכום

1. סכום הפיצוי הכולל לו זכאי התובע מן הנתבעת על-פי האמור לעיל, הוא כמפורט להלן:

סוף דבר

1. הנתבעת תשלם, אפוא, לתובע פיצויים בסכום כולל בסך של 2,598,218 ₪. לסכום זה יצורפו הוצאות המשפט הכוללות את אגרת המשפט בסך של 1,256 ₪ (כולל ריבית והצמדה). כמו כן, הנתבעת תישא בהוצאות העדים מטעם המוסד לביטוח לאומי כפי שנפסקו בדיון מיום 2.12.13.
2. סכום פסק-הדין וההוצאות ישולם בתוך 30 ימים, שאם לא כן הוא יישא הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד ליום תשלומו בפועל.
3. המזכירות תשלח את פסק הדין אל הצדדים.

ניתן היום, י"א תמוז תשע"ד, 09 יולי 2014, בהעדר הצדדים.