1. בפני עתירת העותרת שעניינה ביטול דרישת התשלום בגין דמי השתתפות בסלילת כביש שד' רגר בבאר שבע, אשר הוצאה לעותרת, בהתאם לסעיפים 250-251 לפקודת העיריות [נוסח חדש] ולחוק העזר לבאר-שבע (סלילת רחובות) תשכ"ו-1966, מחמת אפלייתה לעומת בעלי נכסים רבים אחרים, הגובלים בכביש שדרות רגר בבאר-שבע ואשר לא נדרשו לדמי השתתפות אלה. לחילופין, עתרה להפחתת הסכום לתשלום על דרך של הכללת כלל הנכסים הגובלים בכביש והנדרשים לשאת בתשלום, באופן אשר יפחית את חלקה של העותרת בתשלום.

2 במסגרת כתב העתירה עתרה העותרת לשורה של סעדים שעניינם קבלת פרטים אודות היקף הכספים שהועברו אל העירייה, במישור היחסים בין העירייה לבין המדינה וכן פרטים על היקף הכספים שגבתה העירייה מבעלי נכסים הגובלים בכביש, בגין דמי השתתפות, לרבות פירוט אודות משלוח דרישות לתשלום לבעלי הנכסים הגובלים.

בהמשך מיקדה העותרת טענותיה ועתרה לביטול החיוב בדמי השתתפות שהוטל עליה מחמת אפלייתה לעומת בעלי נכסים רבים אחרים שלא חויבו בגין דמי השתתפות. לחילופין, עתרה כי בית המשפט יורה לעירייה להוציא דרישות חיוב בדמי השתתפות לכל בעלי הנכסים שטרם נשלחו אליהם דרישות כאמור תוך קציבת מועד לביצוע הגבייה, מחשש להתיישנות.

3. כבר בראשית הדיון בעתירה חזרה בה העותרת מהעתירה כנגד מדינת ישראל (משרד הבינוי והשיכון), הנושא במימון חלקי של הוצאות הסלילה, נוכח הארכת תוקפו של הסכם בין העיריה לבין המדינה, עד לסוף שנת 2019, וההליך כנגדה נמחק בהסכמה. העתירה הינה, אפוא, כנגד המשיבה – עירית באר שבע (להלן: "העירייה") ואינני נדרשת לטענות אשר הועלו מלכתחילה כנגד מדינת ישראל.

4. בקשת העותרת לתקן העתירה ולכרוך טענות אפליה הנוגעות לבסיס חישוב דמי ההשתתפות שנשלחו אליה כמו גם טענות הנוגעות למישור היחסים שבין העירייה לבין משרד השיכון שלטעמה מצדיקים ביטול חיובה בתשלום – נדחתה בהחלטה מנומקת מיום 22.4.14.

בפתח הדיון בעתירה, אשר התקיים בפני ביום 17.12.14, חזרתי ותחמתי את מסגרת הדיון לטענת אפליה הנובעת מאי משלוח דרישות לתשלום דמי השתתפות לבעלי נכסים אחרים ולא התרתי הרחבת דיון, כפי שבקשה העותרת.

5. העובדות שאינן שנויות במחלוקת:

החל מראשית שנות ה-90 החלה העירייה, בשיתוף עם משרד השיכון והבינוי בתכנון פרויקט פיתוח כביש – שדרות יצחק רגר, הכולל סלילת כביש ומדרכה, שינוי תוואי הדרך, התקנת תשתיות הכרוכות ברחוב, יצירת נתיב תחבורה ציבורית, איי תנועה, הסדרי תנועה חדשים ועוד.

בית החולים סורוקה, אותו מנהלת העותרת, גובל בשדרות רגר וחלק מהעבודות בפרויקט מיועדות לשרת את בית החולים.

לכיסוי הוצאות העירייה על סלילת הכביש קבע המחוקק מקור מימון בדרך של הטלת תשלום חובה מסוג דמי השתתפות, המוטל על בעלי הנכסים הגובלים ברחובות שנסללו, וזאת בהתאם לסעיפים 250-251 לפקודת העיריות [נוסח חדש] ולחוק העזר לבאר-שבע (סלילת רחובות) תשכ"ו-1966, שהותקן מכוחן.

6. ביום 9.12.99, בעקבות פסק דין אשר חייב את העיריה להשיב לעותרת תשלומי ארנונה אותם גבתה שלא כדין ובהינתן הידיעה, כי בכוונת העירייה להטיל על העותרת חיוב בגין דמי השתתפות בסלילת שדרות רגר, ובהינתן מחלוקת בדבר סמכותה של העירייה לחייב בדמי השתתפות ובדבר גובה החיוב, הסכימו הצדדים כי העירייה תעביר את הודעת החיוב לעותרת בגין דמי ההשתתפות לא יאוחר מיום 15.2.2000 וכי כל המחלוקות שבין הצדדים הנוגעות, בין השאר לחיוב בדמי השתתפות יועברו להכרעה בפני בורר שימונה בהסכמת הצדדים.

7. מכוח אותו הסכם מינו הצדדים את כב' השופט (בדימוס), הפרופ' דן ביין כבורר ביניהם. הליך הבוררות התנהל זמן רב כשבסופו של יום ניתן, ביום 28.5.2007, פסק בורר הקובע את דבר חיובה של העותרת בתשלום דמי השתתפות.

העותרת לא השלימה עם פסק הבורר וטרם נתן הבורר הכרעתו הסופית ביחס לסכום החיוב, הגישה העותרת עתירה מנהלית לבית המשפט (עת"מ (ב"ש) 334/07) לביטול החיוב בטענה של אפליה מצד העירייה בחיוב בעלי נכסים הגובלים בשדרות רגר. עתירה זו נמחקה על ידי העותרת על פי המלצת בית המשפט.

סמוך לאחר מכן, פנתה העותרת לעירייה, לפי הוראות חוק חופש המידע, התשנ"ח – 1998 (להלן: "חוק חופש המידע"), וביקשה לקבל לידיה מידע אודות הליכי הגביה מבעלי נכסים הגובלים בשדרות רגר. העותרת לא באה על סיפוקה ועל כן הגישה עתירה כנגד העירייה לפי חוק חופש המידע (עת"מ 426/08). בדיון שהתקיים בעתירה משכה העותרת את עתירתה בהמלצת בית המשפט, לאחר שנמצא כי המידע שנדרש בעתירה סופק במלואו.

8. במקביל, הגישה העותרת לבית משפט זה בקשה לביטול פסק בורר (ה"פ (ב"ש) 6007/08), בקשה זו נדונה בפני ובמסגרתה טענה העותרת, כי מתקיימות בפסק הבורר עילות לביטולו בהתאם לחוק הבוררות ובין היתר כי פסק הבורר סותר את הדין המהותי וכי נפלו בפסק הבורר טעויות בולטות המחייבות את ביטול הפסק. בין השאר טענה כי פסק הבורר נוגד את תקנת הציבור מחמת קיומה של אפליה בשל אכיפה סלקטיבית.

בפסק הדין, שניתן על ידי, ביום 10.3.10, נדחתה בקשת העותרת ופסק הבורר אושר.

העותרת המשיכה דרכה אל בית המשפט העליון והערעור שהגישה על פסק הדין בדבר אישור פסק הבורר (במסגרת רע"א 3083/10) נדחה אף מבלי לקבל את תגובת העירייה.

בית המשפט העליון, מפי כב' השופט י. דנציגר, אשר נדרש, בין השאר, לטענת האפליה שהעלתה העותרת קבע את הדברים הבאים:

"בנסיבות המקרה שלפני, איני סבור כי נפלה טעות בפסק דינו של בית המשפט המחוזי כשקבע כי פסק הבוררות אינו נוגד את תקנת הציבור.

באשר לטענת האפליה הרי שקביעתו של הבורר, לפיה אין טענתה של העותרת בעניין זה מקימה לה זכות לפטור מתשלום דמי ההשתתפות אלא לכל היותר מאפשרות סעד בדמות חיוב המשיבה לגבות דמי השתתפות מיתר בעלי הנכסים הגובלים, הינה קביעה שמקובלת עלי וממילא אינה נוגדת את תקנת הציבור...

לבסוף, איני סבור כי הותרת פסק הבוררות על כנו גורם לעותרת עיוות דין. אכן, הסכום שעליה לשלם על פי פסק הבוררות אינו מבוטל, וייתכן כי יישום פסק הבוררות מהווה נטל פיננסי ממשי על בית החולים "סורוקה". יחד עם זאת, אין בכך כדי לגרום לעותרת עיוות דין. אוסיף, כי איני סבור שקביעתו של הבורר כי ההסכם בין המשיבה לבין משרד הבינוי והשיכון תקף גורם לה עיוות דין כלשהו, ואף בהקשר זה דומה כי טענתה, בעיקרה, אינה אלא טענה בדבר טעות ביישום הדין המהותי. באשר לטענת האפליה, הרי שאין לי אלא להפנות לאמור בסעיף 19 לעיל".

(הדגשה שלי ר.ב.)

9. במקביל לדיון בעתירה דנן הגישה העותרת לבית משפט זה תביעה נוספת לביטול פסק הבוררות (ה"פ 27395-03-12) במסגרתה עותרת היא לביטול הפסק בטענה שחתימתה ביום 4.1.12 של תוספת להסכם שבין העירייה לבין משרד השיכון, שתכליתה הארכת המועדים שבהסכם, מהווה שינוי נסיבות המצדיק ביטולו של פסק הבוררות. הליך זה תלוי ועומד וטרם הוכרע.

טענות העותרת:

10. במסגרת העתירה, ולאחריה עיקרי הטיעון אותם הגישה, טענה העותרת לאפליה פסולה הננקטת כלפיה, נוכח הימנעות העירייה מגביית דמי השתתפות מכלל בעלי הנכסים הגובלים בכביש שדרות רגר וכי העירייה לא התכוונה לבצע גבייה שווה מכלל בעלי הנכסים וכי בפועל גם לא עשתה כן, ולמעט משלוח דרישות לתשלום למספר זניח של בעלי נכסים לא עשתה כן, באופן המלמד על אפלייה.

בהינתן מצב זה, עתרה העותרת לביטול החיוב כלפיה ולחילופין, חיוב העירייה, בתוך פרק זמן קצר לשלוח דרישות תשלום כנגד אותם בעלי נכסים ו/או לחילופין לנקוט נגדם בהליכי גבייה מתאימים.

במהלך הדיון בפני, ועל אף שתוחם הדיון, הוסיפה וטענה העותרת לאפליה הנוגעת לבסיס החישובים, על פיהם הוצאו לה הדרישות לתשלום דמי ההשתתפות.

לטענתה, מופלית היא לרעה ביחס לבעלי הנכסים הגובלים בכביש האחרים, משני טעמים:

• האחד כי החיוב כלפיה נעשה על פי בסיס אומדן הוצאות שנערך בשנת 2004, ולא על פי ההוצאות בפועל להן נדרשה ו/או תידרש העירייה בבוא העת - על פיהם הוצאו ו/או יוצאו דרישות תשלום ליתר בעלי הנכסים;
• והשני, חיוב בהפרשי הצמדה על בסיס שונה מזה בו מחויבים בעלי הנכסים האחרים– כשלטענתה, בעוד שחיוביה מוצמדים למדד הסלילה מוצמדים החיובים, אשר הוצאו ליתר בעלי הנכסים הגובלים, למדד תשומות הבנייה, ששיעורו נמוך במחצית משיעור מדד הסלילה.

לבסוף הוסיפה וטענה, כי משעה שהעלתה טענה כי ההסכם המקורי בין משרד שיכון והבינוי ובין העירייה פקע, ומשמע שעילת החיוב שעליה נשען החיוב נמוגה, הזדרזו העיריה ומשרד הבינוי והשיכון לחתום על הסכם חדש שהאריך את התקופה לביצוע העבודות ב-9 שנים, עד לשנת 2019. לטענתה, ההסכם החדש מחריף את האפליה כלפיה מכיוון שאם ההסכם, שהיווה את עילת החיוב כנגדה נמוג והתפוגג, אזי, יחד עמו נמוגה ההצדקה להעמדת דרישת התשלום שהוצאה לה, על בסיס אומדן משנת 2004.

לטענתה, הארכת תוקף ההסכם הינה למראית עין וכי הלכה למעשה אין בדעת משרד הבינוי והשיכון לגבות מהעירייה דבר וחצי דבר בגין סלילת הכביש נשוא העתירה.

בהינתן כל האמור, עתרה העותרת לביטול חיוביה על פי פסק הבורר שאושר, ולחילופין חיוב העירייה בהוצאת דרישת תשלום מעודכנת שתהא מבוססת על ההוצאות בפועל כפי שהן ידועות כיום, בתואם לדרישות התשלום אשר הוצאו ו/או יוצאו לכלל בעלי הנכסים האחרים.

לחילופין, טענה, כי בהעדר דרישה ממשרד הבינוי והשיכון כנגד העירייה לתשלום כספי בגין מימון סלילת כביש שד' רגר, לא קמה למשיבה הזכות להוציא דרישות תשלום לבעלי הנכסים הגובלים ובהינתן האמור אין להותיר מצב בלתי שוויוני זה לפיו רק כנגד העותרת יעמוד חיוב בגין דרישת התשלום האמורה.

טענות העירייה

11. העירייה שבה וטענה, כי אין להידרש לכלל טענות העותרת למעט טענת האפליה מחמת פעולות גביית דמי השתתפות מבעלי נכסים אחרים הגובלים בכביש.

אשר לטענות האפליה האחרות שעניינן, אי ביצוע תחשיב זהה כבסיס לחיוב בעלי הנכסים (חיוב על פי אומדן ולא על פי הוצאות בפועל והשתת הצמדה על פי מדד הסלילה ולא על פי מדד תשומות הבניה), טענה העירייה, כי אין לברר טענות אלו הן מחמת העובדה כי הוכרעו ונדונו על ידי כב' הבורר והן מחמת הרחבת חזית שבעקבותיה באה החלטת ביניים שניתנה במסגרת עתירה זו, מיום 17.12.14, התוחמת את הדיון לטענת האפליה הנובעת מהעדר גבייה מכלל בעלי הנכסים הגובלים.

העירייה חזרה והצהירה, כי שלחה דרישות לתשלום לבעלי הנכסים הגדולים הגובלים בכביש וכי הצליחה לגבות עד היום סכום לא מבוטל, של כ-3.8 מיליון ₪, וכי ממשיכה ועושה מאמץ להגיע אל כלל בעלי הדירות במבני המגורים הגובלים בכביש, כדי לקדם הליך הגבייה.

דיון:

12. טענת העותרת בדבר אפליה הנובעת מגבייה סלקטיבית של דמי השתתפות מבעלי נכסים הגובלים בכביש הינה לב המחלוקת שבין הצדדים (ראה סעיפים 35-36 לעתירה וכן עיקרי הטיעון שהוגשו מטעמה) ועל כך עמדתי בהחלטתי מיום 17.12.14. זו, אפוא, הסוגיה העומדת לדיון.

לטענות העותרת בדבר אפליה המבוססות על ההיבט החישובי, אתייחס למעלה מן הצורך.

אשר לטענת האפליה המבוססת על טענה של גבייה סלקטיבית – אקדים ואומר כי גם אם יקבע בסופו של יום, כי לא נעשית גבייה אחידה המבטיחה שוויון והעדר אפליה – אין בכך כדי להביא לביטול החיוב כלפי העותרת.

טענת אפליה זו המצדיקה ביטול חיובה, חזרה ועלתה על ידי העותרת, הן בפני הבורר, הן במסגרת בקשתה לביטול פסק הבורר והן במסגרת הערעור שהגישה על פסק הדין הדוחה טענותיה. בעניין זה אין לי אלא להביא מדבריו של בית המשפט העליון, מפי כב' השופט דנציגר, אשר קבע מפורשות כי :

" ...באשר לטענת האפליה, הרי שקביעתו של הבורר, לפיה אין טענתה של העותרת בענין זה מקימה לה זכות לפטור מתשלום דמי ההשתתפות אלא לכל היותר מאפשרת סעד בדמות חיוב המשיבה לגבות דמי השתתפות מיתר בעלי הנכסים הגובלים, הינה קביעה שמקובלת עלי וממילא אינה נוגדת את תקנת הציבור."

לפיכך, כבר עתה יאמר כי ככל שיקבע כי הונח בסיס עובדתי לטענת האפליה, לא יהא בכך כדי להביא לתוצאה של ביטול החיוב, כי אם לכל היותר מתן הוראות לעירייה לפעול לתיקון האפליה.

ומכאן לבחינת הטענה -

אפליה מחמת גבייה סלקטיבית

13. אין חולק, כי העותרת היתה הראשונה מתוך כלל בעלי הנכסים הגובלים בכביש, אשר קיבלה לידיה דרישה לתשלום דמי השתתפות. אולם, אין לשכוח, כי הדבר נעשה במסגרת הסכם שנחתם בין הצדדים, ביום 9.12.99, אשר נגע לסגירת התחשבנות שבין הצדדים, שעמדה באותה עת, או אז סוכם כי תימסר לעותרת הדרישה לדמי ההשתתפות, לא יאוחר מיום 15.2.00. עוד הוסכם, כי על חוקיות הדרישה וגובהה ינוהל הליך בוררות. (ראה סעיף 72 לאותו הסכם שבו הוסכם במפורש כי לאחר שתקבל העותרת את הדרישה לתשלום תוכל העותרת להעלות כל טענה כנגד הדרישה וככל שתתגלע מחלוקת ביחס לאותה דרישה ולסכומה תופנה המחלוקת להכרעת בורר).

כפי שפורט לעיל, הליך בוררות זה מוצה ופסק הדין אושר על ידי בית משפט זה, ולאחריו על ידי בית המשפט העליון.

לפיכך, ניסיונה של העותרת להציג תמונה לפיה הינה "הקורבן" היחידי אשר קיבל דרישה לתשלום לפני מסירת דרישות לבעלי נכסים אחרים, כאפליה פסולה שננקטה מצד המשיבה כלפיה, איננה מדויקת.

העותרת, היתה אמנם הראשונה אליה נשלחה דרישת תשלום לדמי השתתפות, אך כאמור, היה זה נוכח הסכמת הצדדים אשר ביקשו להביא ההתחשבנות ביניהם לכלל סיום.

טענת העותרת, כי המשיבה לא שלחה דרישות תשלום "דמי השתתפות" לבעלי הנכסים הגובלים האחרים או שאיננה פועלת לגביית דמי ההשתתפות מבעלי נכסים אחרים אף היא איננה מדויקת עובדתית.

הצהירה בפני העירייה כי לצד העותרת נשלחו דרישות לדמי השתתפות לבעלי נכסים גובלים אחרים שעיקרם גופים גדולים המחזיקים נכסים משמעותיים כגון- אוניברסיטת בן גוריון, מכון התקנים, ויצ"ו ושיכון ופיתוח. המשיבה אף הצהירה כי מבעלי נכסים אלו נגבה סכום של כ-3.8 מיליון ₪.

קבוצה אחרת של נישומים הינה בעלי דירות בבנייני המגורים השוכנים על הכביש. שלגביהם הצהירה העירייה, כי חל עיכוב במשלוח הודעות לבעלי הנכסים, נוכח הקושי בזיהויים (מרבית הדירות מושכרות) וכי כיום לאחר השלמת איסוף הנתונים לגבי כלל בעלי הדירות, בכוונת העירייה לשלוח אליהם דרישות לתשלום מיד עם סיום עבודות הסלילה בכביש.

העותרת בקשה להטיל ספק בעמדה זו וחזרה וטענה, כי עד היום לא שלחה העירייה לבעלי הדירות, דרישות לתשלום דמי השתתפות וכי אין בכוונתה לעשות כן, כשהיא מפנה להחלטת מועצת העירייה, אשר הוצגה בפני הבורר, ולפיה הוחלט שלא לגבות את דמי ההשתתפות מבעלי הדירות הגובלים בכביש. עוד ציינה, כי על אף שבתגובה להצגת החלטת מועצת העירייה בפני כב' הבורר, הגישה העירייה תצהיר מנהל הכספים של אגף ההנדסה, מיום 13.8.06, לפיו הוחל בתהליך הפקת חיובים לבעלי נכסים הגובלים וכי תהליך זה יושלם בחודשים הקרובים, אזי בפועל עד היום, בחלוף שנים רבות, לא נשלחו דרישות תשלום לקבוצה זו של בעלי נכסים גובלים – בעלי הדירות, באופן אשר יש בו כדי לבסס טענתה כי אין בדעת העירייה לעשות כן.

בדיון שהתקיים בפני, הצהירה העירייה, מפי בא כוחה, כי החלטת מועצת העירייה שהתקבלה לפני כ- 15 שנה אינה עומדת עוד וכי העירייה פעלה לאורך השנים כדי לרכז את המידע אודות בעלי הנכסים אליהם בכוונה לשלוח דרישות התשלום.

עוד הוסיפה העירייה והצהירה, כי כיום אין מניעה טכנית להנפיק דרישות התשלום למרבית בעלי דירות המגורים, אולם נוכח הוראת סעיף 7 (ג) לחוק העזר וקביעת פסק הבוררות והעובדה כי פרויקט סלילת הכביש טרם הסתיים, דרישות אלה אינן בנות פירעון כיום, ויהפכו לבנות פירעון רק עם השלמת הסלילה בפרויקט.

לפיכך, לא ראתה המשיבה דחיפות בהנפקת דרישות תשלום אלו וביקשה לראות בכך מדיניות סבירה וראויה, במקביל, גילתה נכונות לקבל כל הערה והארה מצד בית המשפט בהקשר לסוגיית האפליה בנדון.

חזרתי והפכתי בטענות הצדדים ולא מצאתי כל בסיס עובדתי משפטי לטענת האפליה הנטענת. העירייה נוקטת במדיניות סבירה אשר איננה מצדיקה התערבות בית המשפט, וזאת נוכח הנסיבות ובהינתן כי עד היום טרם הושלמו עבודות סלילת הכביש.

ניסיונה של העותרת להציג עצמה כקורבן לאפליה קשה מצד העירייה אינו ראוי. קריאת התמונה בשלמותה אך מלמדת כי העובדה שהעותרת היתה הראשונה, מבעלי כלל הנכסים, אליה הופנתה דרישת התשלום בדמי השתתפות סלילת הכביש, עוד בטרם השלמת הסלילה, הינה כל כולה נובעת מהסכמה, אשר גובשה בין הצדדים, לסיים התחשבנות כספית ביניהם שמקורה בחיובי ארנונה. או אז הוסכם, כי במסגרת ההתחשבנות יוסדר גם נושא דמי ההשתתפות בסלילת הכביש, וכך נעשה.

בעקבות מחלוקת בין הצדדים סביב עצם חיובה בתשלום לרבות גובה החיוב לובנה המחלוקת בהליך בוררות, כמפורט לעיל, אשר הסתיים ומוצה על דרך של מתן תוקף של פסק דין, לפסק הבורר, בערכאות השיפוטיות.

בהינתן האמור, אך מובן כי העירייה החלה לפעול כלפי יתר בעלי יתר הנכסים הגובלים בכביש רק בשלב מאוחר יותר וכיום אין חולק, כי מוצו הליכי גבייה כנגד בעלי נכסים גדולים גובלים אולם, טרם מוצו הליכי הגבייה כנגד בעלי הדירות.

חששה של העותרת כי לא ימוצה הליך גבייה אל מול בעלי הדירות הגובלות בכביש היה חשש לגיטימי, כאשר בא הנושא לדיון במסגרת הליכי הבוררות, נוכח החלטת מועצת העירייה שלא לנקוט כלפיהם בהליכי גבייה. ואולם, משבאה מיד לאחר מכן עמדת העירייה, כי בכוונתה לשלוח דרישות תשלום גם כנגד בעלי הדירות לא היה עוד, לכאורה, בסיס לחשש זה.

אמנם, עד היום טרם פעלה העירייה בנדון וטרם שלחה דרישות תשלום לבעלי הדירות, באופן המעורר שוב חשש לגיטימי, לכאורה, לאפליה אלא שגם עתה שבה והצהירה העירייה, כי בכוונתה לעשות כן עם סיום עבודות סלילת הכביש וביקשה לראות במדיניותה כסבירה נוכח היקף הגבייה המסיבי אשר בוצע על ידה לעומת מידת הגבייה השולית הצפויה מבעלי הדירות. לחילופין, הסכימה לפעול על פי כל הוראה של בית המשפט.

כאמור, סבורה אני כי מדיניות העירייה המוצהרת, כמפורט לעיל, עומדת במבחן סבירות ההחלטה המנהלית אשר איננה מצדיקה את התערבות בית המשפט בשלב זה של הדברים, שהרי סלילת הכביש טרם הסתיימה ואין כל חשש כי הדרישות לתשלום תתיישנה.

יחד עם זאת, מקום שכבר בשנת 2006 חזרה העירייה והצהירה כי בדעתה לשלוח דרישות תשלום אל כלל בעלי הנכסים הגובלים בכביש, ונוכח בקשות הצדדים לדחיית הדיון בתיק עקב רצונה של העירייה לסיים הליך משלוח דרישות תשלום לבעלי הנכסים (ראה פרוטוקול 22.6.14) מן הראוי כעת, כי העירייה תעמוד בדיבורה.

אמנם, בדיון בפני חזר והצהיר ב"כ העירייה, כי בדעת העירייה לגבות מכולם דמי השתתפות וכי אין בדעתה לוותר על אף נישום, אולם סבורה אני, כי הגיעה העת לקדם הצהרות אלו ולהוציאן אל הפועל. כשם שראתה לנכון העירייה לשלוח דרישות תשלום לכלל בעלי הנכסים "הגדולים" הגובלים בכביש וכהצהרתה הצליחה לגבות סכום לא מבוטל, עליה לעשות כן כלפי כל היתר.

בהינתן האמור לעיל, לא ראיתי לנכון להתערב במדיניות העירייה ביישום הליכי הגבייה הננקטים על ידה. יחד עם זאת, הנני סבורה כי יש לפעול לסיום עבודות סלילת הכביש ומיצוי הליך משלוח דרישות לתשלום דמי השתתפות לכל יתר בעלי הנכסים אשר טרם קיבלו דרישות תשלום, וזאת בהקדם.

טענת אפליה מכוח חישובים

14. כפי שצוין לעיל, בפי העותרת טענות כנגד בסיס דרישת התשלום כלפיה, כשלטענתה החיובים כלפיה נעשו על בסיס אומדן, בעוד שאחרים קיבלו דרישות תשלום על בסיס הוצאות בפועל וכי חיוביה הוצמדו למדד הסלילה ולא למדד תשומות הבניה (ששיעורו נמוך משמעותית ביחס למדד הסלילה), כפי שנעשה עם אחרים.

לטענה זו אתייחס מעבר לנדרש, מאחר וכפי שצויין לעיל, הינה חורגת מן המסגרת הדיונית.

ראשית - העירייה הבהירה בנדון, כי כל הדרישות לתשלום דמי ההשתתפות אשר נשלחו נערכו על בסיס אותם אומדנים והצמדות אשר נקבעו בפסק הבוררות, על פיהם חויבה העותרת, וזאת בניגוד לטענות העותרת לפיהן דרישות התשלום שהוצאו ליתר בעלי הנכסים הגובלים הוצאו על בסיס הוצאות בפועל – והרי סלילת הכביש טרם הסתיימה.

שנית, העותרת אשר הסכימה לברר המחלוקת סביב חיובה בדמי השתתפות בסלילת הכביש, בפני הבורר, היתה מודעת לעובדה כי מדובר בחיוב הנעשה על דרך האומדן וזאת מאחר וסלילת הכביש היתה בראשיתה. חישוב על פי אומדן, מעצם טיבו, יכול שבסופו של יום ייטיב עם אחד הצדדים. לסיכון זה היתה מודעת העותרת והסכימה לכך.

גם אם בסופו של יום ימצא, כי ההוצאות בפועל להן נדרשה העירייה נמוכות מן האומדן, על פיו חויבה העותרת, עומד כנגד העותרת פסק דין אותו היא נדרשת לקיים ואין בנתון עובדתי זה, ככל שאכן קיים, כדי לבסס טענת אפליה, אשר תצדיק ביטול פסק דין במסגרת עתירה מנהלית. משאושר פסק הבורר הקובע את בסיס האומדן לחישוב דמי ההשתתפות, קיים בנדון השתק דיוני.

אפליה יכולה להטען במצב בו קיימים תנאים שווים ובעל דין טוען לאפליה הנעשית כלפיו ביחס לאחרים. אולם, כאמור, אין זה המקרה כאן, מאחר ובניגוד לנישומים האחרים, העותרת הסכימה ביודעין לנהל התדיינות מקיפה אודות תחשיבי האומדן בפני בורר, ובסופם של הליכים ממושכים עומד כנגדה פסק דין לתשלום. באותה מידה יכלה העותרת לדרוש, באותה עת כי חיוב זה בגין דמי השתתפות לא יעמוד לדיון בפני בורר בטרם ימוצה הליך סלילת הכביש. טעמיה של העותרת עמה, לשאלה מדוע הסכימה להתדיין בנדון, באותה עת, וניסיונה כעת להחזיר הגלגל לאחור מטעמים של אפליה הנוגעים לבסיס התחשיבים לא יצלח, מאחר ואלה מוצו במסגרת הליך הבוררות ולאחריו אישור פסק הבורר.

בהינתן האמור, אני דוחה טענת אפליה זו שנטענה על ידי העותרת.

דברי אלו רלבנטיים גם בכל הנוגע לטענת האפליה הנטענת באשר לחיובי המדד השונים המוחלים עליה, לטענתה, ביחס לאחרים.

הבורר אישר וקבע את האומדן על פיו יבוצע תחשיב השומה ובהתאם אישר כי מדד הסלילה יהווה מדד ההצמדה המחייב. זהו פסק הדין המחייב את העותרת ואין בית המשפט במסגרת עתירה מנהלית זו יכול להורות על ביטול עקיף של פסק הדין מחמת האפליה הנטענת.

טענה זו יכולה אך להוות בסיס לחיוב אחרים במדד זהה, על אף שבנדון הצהירה העירייה כי מוחלים על האחרים אותם חיובי מדד.

15. טענות העותרת כנגד התוספת להסכם שנחתם בין המשיבה לבין משרד הבינוי והשיכון, אשר האריך את התקופה לביצוע העבודות ב-9 שנים, כבסיס להחרפת האפליה כלפיה, הינן בבחינת הרחבת חזית שלא הותרה ובכל מקרה הינה סוגיה התלויה ועומדת בהליך אזרחי אחר בבית משפט זה, כבסיס לטענת בטלות פסק הבורר שניתן.

בהינתן האמור, לא ראיתי לנכון להתערב בטענה זו במסגרת עתירה זו.

16. סוף דבר

נקבע לא אחת כי אין בית המשפט המנהלי יושב כערכאת ערעור על החלטות הרשות, וכי תפקידו מתמצה בבחינת סבירות החלטת הרשות. רק בנסיבות בהן יימצא כי החלטת הרשות נגועה בחוסר סמכות קיצוני, רק אז יהיה מקום להתערבות בית המשפט.

אין זה המקרה כאן.

בהינתן האמור לעיל, לא מצאתי בסיס להתערב במדיניות העירייה הננקטת בכל הנוגע לשלבי גביית דמי ההשתתפות מבעלי נכסים הגובלים בכביש.

העירייה חזרה והביעה עמדתה, כי בכוונתה למצות את הליכי גביית דמי ההשתתפות מיתר בעלי הנכסים ומאחר וסלילת הכביש טרם הסתיימה וההסכם שבין המשיבה לבין משרד הבינוי והשיכון הוארך, יש להניח, וגם לקוות, כי המשיבה תמצה הליך זה אל מול כלל בעלי הנכסים ותפעל לגבות את דמי ההשתתפות בזמן הקרוב.

לאורך כל הדיונים בעתירה זו אשר הדיונים בה החלו בשנת 2010 ביקשו הצדדים למצות הליכי הסדר, אשר בדיעבד לא צלחו. מן הראוי, כי יחזרו אל שולחן הדיונים ויעשו כן.

בנוסף, רשמתי בפני את הצהרת העירייה, אשר באה מפי בא כוחה, לפיה ככל שיתקבל מקור מימון ממשלתי אשר יקטין ההוצאות בפועל להן נדרשה במימון סלילת הכביש – אזי תקבול זה יחולק באופן שווה בין כל הנישומים, על פי שיעור חלקם בדמי ההשתתפות, באופן אשר יביא לזיכוי כספי.

ברוח דברים זו אוסיף ואעיר, כי ככל שבסופו של הליך סלילת הכביש יעמוד שיעור ההוצאות בפועל על סכום נמוך מסכום האומדן, תשקול העירייה זיכוי יחסי לבעלי הנכסים מהם נגבו דמי השתתפות על פי תחשיב האומדן.

העתירה נדחית.

העותרת תישא בהוצאות העירייה בסך של 30,000 ₪.

ניתן היום, כ"ו תמוז תשע"ה, 13 יולי 2015, בהעדר הצדדים.