1. עניינו של פסק דין זה בערעור ובערעור שכנגד על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים שניתן ביום 7.12.15 בת.א. 38928-07-10.

2. בפסק הדין שביסוד הערעור חויבה המערערת להתפנות מארבע חנויות ומחצר הסמוכה להן. עם זאת לעניין הפינוי מהחנויות ניתן לה סעד מן הצדק.

3. בערעורה טוענת המערערת כי היה מקום לדחות את התביעה בכללותה ולהתיר לה להישאר הן בחנויות והן בחצר, ללא צורך בסעד מן הצדק.

4. בערעור שכנגד נטען כי היה מקום להורות על פינוי המערערת מן החנויות ומן החצר ולא לתת לה סעד מן הצדק בנוגע לחנויות.

5. לאחר שנעשו נסיונות מרובים להביא את הצדדים לפשרה, מתברר שאין מנוס ממתן פסק דין בערעורים.

6. לאחר שקילת המכלול, הגענו למסקנה כי לא הייתה עילה להורות על פינוי המערערת מן החנויות ולכן גם ללא סעד מן הצדק היא זכאית להישאר בהן. לעומת זאת, במה שנוגע לחצר, אין מקום להתערב במסקנת בית משפט קמא לפיה החצר אינה חלק מהמושכר ועל המערערת לפנותה.

7. בעלה המנוח של המערערת ובני משפחתו החזיקו בארבע החנויות וכן בחצר הצמודה מאחורי החנויות לצורך הפעלת עסק תעשיית בורגול וחיטה, מכח חוזי שכירות מוגנים משנת 1955 באמצעות שותפות שנקראה "אוריינט מיל". בשנת 1989 נחתם חוזה שכירות מוגנת בין המערערת לבין המשיבה. הסכם זה מתייחס באופן ספציפי לארבע החנויות בלבד ואינו כולל את החצר הצמודה להן. הסכם זה הוא המחייב ביחסים שבין הצדדים. אין מחלוקת שבשנת 2008 דרשה המשיבה מן המערערת להפסיק לעשות שימוש וכל פעילות בחצר עד שייחתם הסכם שכירות ספציפי אשר יכלול את החצר. בקשר לכך אין נפקות לטענת המערערת כי הדרישה באה מטעמים קנטרניים ויש לייחס משמעות מלאה להשתלשלות העניינים האמורה בכל הנוגע לכך שאין למערערת זכויות בחצר.

בהמשך למצוין לעיל, אנו דוחים את הערעור על החלטת בית משפט קמא שלא להתיר במהלך החקירה החוזרת של המערערת הגשת המסמכים שסומנו מע/4 בתיק המוצגים של המערערת. זאת מהטעמים שצוינו ע"י בית משפט קמא (ראו פרוטוקול מיום 21.10.15, ע' 64). בקשר למסמכים אלה נציין גם כי המערערת לא הגישה בקשה להגישם כראיה בערעור ובכל זאת צירפה אותם לתיק המוצגים שלה, שלא כראוי.

8. אין להתערב בקביעת בית משפט קמא כי במקרה דנן המערערת דיירת מוגנת בחנויות. די לעניין זה בכך שהדבר נאמר במפורש בהסכם השכירות משנת 1989 ובמה שציין בית משפט קמא בקשר לכך.

9. לגבי דמי השכירות אין מחלוקת שהמערערת לא שילמה את דמי השכירות, אלא שלטענתה היא ביקשה לשלמם והמשיבה סירבה לקבלם (ראו: סעיף 42 לתצהיר המערערת, סעיף 23 לתצהיר בנה; פרוטוקול מיום 12.10.15, ע' 57, ש' 2-1 ופרוטוקול מיום 21.10.15, ע' 62, ש' 8-7 וע' 70, ש' 8-6). המשיבה לא התייחסה בתצהיריה לטענה זו של המערערת ולא עלה בידה לסתור אותה. בנסיבות אלה ובהינתן יתר קביעותיו של בית משפט קמא בדחיית עילות הפינוי האחרות, שלא ראינו מקום להתערב בהן, לא קמה עילת פינוי בנוגע לחנויות והיה מקום לדחות את התביעה ולא לקבוע כי קיימת עילת פינוי בקשר אליהן ורק באמצעות סעד מן הצדק ניתן למונעו. כך במיוחד משנקבע כי החצר אינה חלק מן המושכר וממילא עבודות שבוצעו בה לא יכולות לשמש עילה לפינוי החנויות.

10. בשולי הדברים נציין כי במה שנוגע לטענות בדבר חזקה נוגדת והתיישנות, מקובלות עלינו קביעותיו של בית משפט קמא. במה שנוגע לחנויות, דין התביעה להידחות גם ללא טענות אלה. במה שנוגע לחצר, אין בהן להביא לתוצאה שונה.

11. לנוכח כל האמור, השורה התחתונה היא שהערעור נדחה בנושא החצר ומתקבל באופן האמור במה שנוגע לחנויות והערעור שכנגד נדחה.

12. המשיבה תשלם למערערת הוצאות הערעורים בסך 10,000 ש"ח.

13. המזכירות מתבקשת להעביר למערערת את הערבון שהפקידה המשיבה לסילוק החיוב האמור ולהחזיר למערערת את הערבון שהופקד על ידיה.

ניתן בהעדר הצדדים היום, כ"ז באייר תשע"ז, 23 במאי 2017.

המזכירות מתבקשת לשלוח את פסק הדין אל באי כח הצדדים.

רפאל יעקובי, שופט עירית כהן, שופטת אביגדור דורות, שופט