מבוא

1. בפני מספר בקשות הטעונות הכרעה: בקשת הנתבעים לסילוק התביעה על הסף, בהעדר חוות דעת רפואית; בקשתם של הנתבעים לחיוב התובעים בהפקדת ערובה; וכן בקשת התובעים לבטל הקפאת מינוי מומחה רפואי מטעם בית המשפט.
2. המנוחה, שעיזבונה הוא תובע 12, הייתה תושבת עזה, ילידת 1957 שנפטרה ביום 15.1.10 בהיותה בת 52. על פי המפורט בכתב התביעה, נפטרה המנוחה בעקבות רשלנות רפואית מצד הנתבעים. נטען בכתב התביעה שבמהלך אשפוזה של המנוחה בבית החולים המנוהל על ידי נתבעת 2, ביצע נתבע 1 את הניתוח הרשלני שגרם למותה של המנוחה.
3. לכתב התביעה צורפה חוות דעת של ד"ר חוסאם בדר, אשר פירטה את ממצאיו באשר לרשלנות הנתבעים. על פי חוות דעתו של ד"ר בדר, היה על הנתבעים לבצע למנוחה בדיקת צפיפות עצם לפני הניתוח שבוצע על ידי נתבע 1, שכן אילו הייתה הבדיקה מתבצעת, היה מתגלה לנתבעים שהמנוחה סבלה באותה עת מאוסטואופורוזיס, מצב שבו אין לבצע את הניתוח שבוצע, של הסרת החוליה והתקנת ברגים ומוטות. פורט שהסיבה לשבר בחולייה שממנו סבלה המנוחה הייתה אוסטואופורוזיס, ובמצב זה, איכות העצם אינה מאפשרת להחזקת הברגים בתוך העצם, אף לא מאפשרת את איחוי העצם. עוד נטען כי הניתוח עצמו היה רשלני, והעיד על חוסר ניסיון וחוסר הכשרה לביצוע ניתוחים כאמור. עוד נטען כי על פי התצלומים, החוליה השבורה כלל לא טופלה, בניגוד לדוח שערכו הנתבעים.
4. המומחה מטעם התובעים מצא כי המנוחה נפטרה בעקבות סיבוך של השיתוק בפלג הגוף התחתון, שנוצר כתוצאה ישירה מפציעת חוט השדרה על ידי הברגים שהותקנו בצורה לא נכונה במהלך הניתוח שערכו הנתבעים.

הבקשה לסילוק התביעה על הסף

1. לטענת הנתבעים אין בידי התובעים להוכיח את תביעתם כיון שחוות הדעת הרפואית שצירפו לכתב התביעה, אינה חוות דעת, ויש להוציאה מהתיק. נטען כי מבדיקה שנערכה עולה כי ד"ר חוסאם בדר, המומחה מטעם התובעים, מחזיק היתר מוגבל לעסוק ברפואה, בזו הלשון: "הריני מתיר לך לעסוק ברפואה באופן זמני לפי הפקודה בתחום התמחותך ובלבד שלא תעסוק ברפואה אלא בבית החולים או במוסד בו הוזמנת כדלקמן: שם המוסד- בית החולים מקאסד. מחלקה- נוירוכירורגיה. כמו כן אינך רשאי לחתום על תעודות המוגשות לרשות ציבורית למשטרה ולערכאות שיפוטיות או מעין שיפוטיות מרשמים ותעודות שחרור".
2. נטען בבקשה שבהתאם להיתר האמור, לא היה ד"ר בדר מוסמך לערוך חוות דעת המוגשת לתיק בית המשפט, שכן הוא אינו עונה להגדרת "מומחה".
3. מעבר לטענה בדבר חריגת הרופא מתנאי ההיתר, טענו הנתבעים כי ד"ר בדר טיפל אף הוא במנוחה, במסגרת נתבע 2, וניתח אותה בניתוח שלאחריו נפטרה, ועל כן אין באפשרותו להגיש חוות דעת נגד רופא אחר שעמו הוא עובד באותה מחלקה.
4. בשל כל אלו, כך נטען, אין בידי התובעים להוכיח עניין שברפואה, שכן, כפי שנפסק, אין לבסס טענת רשלנות רפואית ללא קיומה של חוות דעת רפואית.
5. התובעים טענו מנגד כי הטענות בדבר תוקפה של חוות הדעת נטענו למעלה משנה לאחר שהוגשה, ולאחר שהנתבעים הגישו חוות דעת מטעמם, אשר התייחסה לחוות הדעת של ד"ר בדר.
6. עוד נטען כי ד"ר בדר הינו רופא מומחה, בעל שם עולמי בענף הנוירוכירורגיה, אשר הוסמך בקנדה עוד בשנת 1996, ומסיבה זו קיבל היתר מיוחד מאת משרד הבריאות הישראלי לעסוק בתחום מומחיותו בבית החולים מקאסד, מבלי שנדרש לעבור בחינות.
7. התובעים ערכו הבחנה בין תעודות המוגשות לרשות ציבורית, לבין חוות דעת, שאותה מוסמך ד"ר בדר לערוך ללא הגבלה, במיוחד לגבי חולה שבה טיפל, וטענו שהחוק מבחין בין "חוות דעת" לבין "תעודת רופא".
8. עוד טענו התובעים כי תקנה 127 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984 (להלן- "תקנות סדר הדין האזרחי"), מתייחסת ל"תעודת רופא", או ל"חוות דעת של מומחה", בהבדל מ"מומחה רפואי", וכי מומחה מוגדר כ- "רופא, מומחה רפואי...", ולפיכך, אין המומחה חייב להיות מומחה רפואי ששמו פורסם ברשומות, כאמור בתקנה 125 לתקנות.
9. התובעים הפנו להחלטת כב' השופטת עירית כהן, בת"א 50271-07-10 מסיטף נ' ד"ר ג'מאל ג'ושה (להלן- "פרשת מסיטף"), אשר מינתה מומחה רפואי מטעם בית המשפט בנסיבות דומות, בתביעה אחרת בגין רשלנות רפואית שהוגשה נגד נתבע 1.
10. הנתבעים לא הגיבו לתגובות התובעים ולא הביעו כל עמדה באשר לפרשת מסיטף או באשר לאבחנות שיש לערוך בין שני המקרים.

דיון והכרעה

1. כפי שנפסק, הכלל הוא שאין להוכיח רשלנות רפואית ללא הגשת חוות דעת רפואית המבססת קיומה של רשלנות רפואית (ראו למשל בר"ע 6098/92 זכאי נטלי נ' מדינת ישראל). בענייננו מונה המומחה מטעם בית המשפט על ידי כב' השופט וינוגרד על יסוד קיומה של חוות דעת מטעם התובעים, ובשל הפער המשמעותי בין חוות הדעת של המומחים מטעם הצדדים, ולא בשל טעם מיוחד המצדיק מינוי מומחה רפואי אף שלא הוגשה חוות דעת מטעם הצדדים.
2. לא כך היה המצב ב"פרשת מסיטף", שאליה הפנו התובעים. ב"פרשת מסיטף" מצאה כב' השופטת ע' כהן, שקיימים טעמים מיוחדים למינוי מומחה רפואי מטעם בית המשפט, מכוח שילובן של הוראות תקנות 127 ו- 130 לתקנות סדר הדין האזרחי, גם ללא חוות דעת מצד הצדדים, ועל כן לא היה צורך להכריע בטענות דומות שהעלו הנתבעות באשר לחוות דעת של ד"ר בדר שהוגשה על ידי התובע. בפני בית המשפט עמד בפני בית המשפט דוא"ל שנשלח בטעות על ידי המומחה מטעם הנתבעים, שלא עלה בקנה אחד עם האמור בחוות הדעת הרפואית שהוגשה לתיק בית המשפט, ובכך נמצאה הצדקה למינוי מומחה מטעם בית המשפט.
3. כפי שאפרט להלן, לא ניתן בענייננו למצוא בחוות הדעת שהוגשה מטעם הנתבעים תמיכה כלשהי לטענת הרשלנות הרפואית, לעומת המצב ב"פרשת מסיטף" שבו ניתן היה למצוא צידוק למינוי מומחה מטעם בית המשפט בחוות הדעת שהוגשה מטעם הנתבעים, וביתר דיוק בסתירה לכאורה בין האמור בחוות הדעת לבין האמור במכתב שהגיע לידי התובעים.
4. המומחה מטעם הנתבעים בענייננו, פרופ' פליקס אומנסקי, תיאר בחוות דעתו מיום 26.6.11, כי על פי מסמכים מבית החולים בעזה, מקום מגוריה של המנוחה, היא החלה לסבול מכאבים חזקים בעצמות הגב באפריל 2009. באותה תקופה התלוננה המנוחה על ירידת תחושה בגפיים התחתונות, ועל קשיים בהליכה. במסמך מיום 13.5.09 נכתב שהמנוחה סבלה מכאבים חזקים בעצמות הגב, מחולשה, ומפרסטזיות בגפיים התחתונות ומקשיים בהליכה. המומחה ציין כי המנוחה עברה בירורים, והודגם שבר פתולוגי בעמוד השדרה. היה חשד לאוסטאופורוזיס, אך הייתה גם הבחנה מבדלת של M.M., לגביה ציין המומחה "(?MULTIPLE MYELONOMA)". בעקבות הממצאים הועברה המנוחה לבית החולים מקאסד להמשך טיפול. המומחה פירט בחוות דעתו את הבדיקות שנערכו במסגרת בית החולים מקאסד ואת ממצאיהן. בין היתר ציין המומחה כי המסקנה והפענוח של בדיקת אמ.אר.אי. הייתה "ממצאים חשודים לתהליכים משניים", ועל כן ביום 5.7.09 בוצעה ביופסיה עם מחט, בשל החשד להליך גרורתי, שלא הייתה אבחנתית.
5. המומחה ציין בחוות דעתו כי לא בוצעה בדיקת צפיפות עצם לבירור האוסטאופרוזיס. כן ציין כי ביום 29.7.09 נותחה המנוחה, ובעקבות הניתוח לא נצפו אירועים מיוחדים, והיא שוחררה מבית החולים ביום 6.8.09. לאחר מכן עברה המנוחה הליך שיקומי בבית חולים בחאן יונס, במשך כחודש, ובמשך כחודשיים לאחר מכן בבית החולים אל וופא בעזה. בסיכום המחלה מיום 29.10.09 נכתב שישנו שיפור משמעותי, במצב הקליני והתפקודי מוטורי, כן צוין שעלה בידי המנוחה לעמוד וללכת למרחקים ארוכים תחת השגחה, וכן לעלות במדרגות בעזרת תמיכה במעקה.
6. המומחה ציין כי על פי האמור בכתב התביעה, בתחילת חודש ינואר 2010 ניסתה המנוחה לקום ממיטתה ונפלה על הרצפה. מיד לאחר הנפילה הופיע שיתוק בגפיים התחתונות. ביום 7.1.10 נותחה המנוחה על ידי ד"ר בדר באותה גישה ניתוחית שננקטה בניתוח הראשון, והקיבוע שהיה רופף לדברי ד"ר בדר, הוצא. כ- 10 ימים לאחר הניתוח סבלה המנוחה מאי ספיקה נשימתית והלם לבבי פתאומי, והיא נפטרה מרות המאמצים שנעשו להחיותה.
7. המומחה ציין בחוות דעתו כי בתמונה הקלינית שהייתה, ועל רקע האפשרות שמדובר בהליך ממאיר מתקדם, ההמלצה לעריכת ניתוח הייתה במקומה. לדעתו יש מקום להתערבות כירורגית גם בחולים עם אוסטואופורוזיס, הסובלים מליקויים נוירולוגיים מתקדמים. צוין שרוב השברים בעמוד השדרה במצב של אוסטואופורוזיס הם יציבים, וגורמים לכאבים בלבד, ללא חוסר נוירולוגי. או אז ניתן לטפל בהם טיפול שמרני. לעומת זאת, כאשר מופיעים ליקויים נוירולוגיים, יש מקום לשחרר את הלחץ על חוט השדרה בעזרת התערבות כירורגית.
8. המומחה ציין בחוות דעתו כי הניתוח נערך בגישה מקובלת. בצילום שנערך לאחר הניתוח נראה עמוד השדרה בעמדה סבירה, ללא דפורמציה משמעותית. עוד ציין המומחה "אני מסכים עם ד"ר בדר שלא בוצעה קורפקטומיה שלמה של TII, אבל במקרה זה, לא היה הכרחי". המומחה ציין שעל פי מכתב השחרור באל- וופא מצבה של התובעת השתפר בחודשים שלאחר הניתוח, היא הייתה מסוגלת ללכת למרחקים ארוכים ולעלות במדרגות. המומחה ציין כי קביעת ד"ר בדר לפיה הפכה המנוחה למשותקת עקב לחץ הברגים של הקיבוע אינה עולה בקנה אחד עם הכתוב במסמך של בית החולים אל וופא. בואר בחוות הדעת ש"המנוחה הפכה למשותקת באופן פתאומי לאחר נפילה וקרוב לוודאי כתוצאה מכך".
9. לסיכום העריך המומחה מטעם הנתבעים כי נתבע 1 פעל על פי הסטנדרטים המקובלים, ללא רשלנות, ומטרתו הייתה לעזור למנוחה שהחלה לסבול משיתוק כתוצאה משבר בעמוד השדרה ומלחץ על חוט השדרה. המומחה ציין שאינו רואה כל קשר בין הניתוח לבין פטירתה של המנוחה.
10. לא ניתן אפוא למצוא הצדקה למינוי מומחה מטעם בית המשפט בחוות הדעת של המומחה הרפואי מטעם הנתבעים, כשהיא עומדת בפני עצמה, בניגוד כאמור למקרה שנדון ב"פרשת מסיטף".
11. לפיכך אין מנוס מלהכריע בטענות שהעלו על ידי הנתבעים בדבר תוקפה של חוות הדעת.
12. מספר הוראות חוק רלוונטיות לשם הכרעה במחלוקת האמורה בין הצדדים. סעיף 20 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א- 1971, מבחין בין "חוות דעת" שהיא חוות דעתו של מומחה, הניתנת בשאלות שבמדע, שבמחקר, שבאמנות, או שבידיעה מקצועית, לבין "תעודת רופא", שהיא תעודה על מצב בריאותו של אדם. (ראו גם א. הרנון, דיני ראיות, חלק שני, התשמ"ה- 1985 (להלן- "א. הרנון", בעמ' 302).
13. מחוקק המשנה נעזר בהבחנות אלו בהתקינו את תקנות 125, 127 ו- 128 לתקנות סדר הדין האזרחי.
14. תקנה 125 לתקנות סדר הדין האזרחי מגדירה "מומחה" ו- "מומחה רפואי" כדלקמן:

"מומחה" — רופא, מומחה רפואי, או מי שעוסק כמומחה בנושא שבמדע, במחקר, באמנות או במקצוע;

"מומחה רפואי" — רופא בעל תואר מומחה ששמו כלול ברשימת הרופאים שנתפרסמה לפי תקנה 34 לתקנות הרופאים (אישור תואר מומחה ובחינות), תשל"ג–1973;..."

1. תקנה 127 לתקנות סדר הדין האזרחי, אשר כותרת השוליים שלה הינה "חוות דעת רפואית", קובעת-

"רצה בעל דין להוכיח ענין שברפואה לביסוס טענה מטענותיו, יצרף לכתב טענותיו תעודת רופא או חוות דעת של מומחה, לפי הענין..."

1. עיון בתקנה 127 לתקנות סדר הדין האזרחי מלמד שניתן להוכיח בהתאם להוראותיה עניין שברפואה באחת משתיים: באמצעות "תעודת רופא", או באמצעות "חוות דעת של מומחה", שניהם מונחים שמקורם בסעיף 20 לפקודת הראיות. החלופה הרלוונטית לענייננו הינה "חוות דעת של מומחה". כאמור נוקטת התקנה בלשון "מומחה", בהבדל מ"מומחה רפואי", כך שבהתאם להגדרת ה"מומחה" בתקנה 125, אין חובה שחוות הדעת תוגש דווקא בידי "מומחה רפואי" ששמו כלול ברשימת הרופאים שהתפרסמה לפי תקנה 34 לתקנות הרופאים (אישור תואר מומחה ובחינות), התשל"ג- 1973, וגם רופא שאינו "מומחה רפואי" כאמור רשאי להגישה.
2. כפי שציינו התובעים בתגובתם, חוות הדעת שהוגשה מטעמם ניתנה על ידי רופא, המומחה בתחומו, אשר רכש את התמחותו מחוץ לישראל, אף שאינו בגדר "מומחה רפואי" כהגדרתו בתקנות סדר הדין האזרחי.
3. ראוי להזכיר לעניין זה גם את סעיף 25(ב) לפקודת הראיות, הקובע-

"(ב) לצורך סעיף זה, דין חוות דעת ותעודת רופא שנעשו מחוץ לישראל כדין חוות דעת ותעודת רופא שנעשו בישראל".

1. ניתן ללמוד מהסעיף כי דין זהה קיים לחוות דעת שנעשתה מחוץ לישראל ולחוות דעת שנעשתה בישראל, ולפיכך ניתן להגיש גם חוות דעת של מומחה שנעשתה מחוץ לישראל. לאור הוראה זו אינני רואה מניעה מהגשת חוות דעת של רופא או מומחה מחו"ל, אשר ניתנה בישראל.
2. אשר להיתר המסויג שניתן לד"ר בדר, המאפשר לו כאמור לעבוד בבית החולים מקאסד כנוירוכירורג, ואוסר עליו הגשת תעודות רפואיות לערכאות שיפוטיות, פקודת הראיות עורכת כאמור הבחנה בסעיף 20 בין "תעודה רפואית" לבין "חוות דעת". מדובר בשני מונחים שונים, ועל כן אין ללמוד ולהקיש מהאיסור ליתן תעודה רפואית גם את קיומו של איסור למתן חוות דעת.
3. כפי שציין המלומד א. הרנון בספרו, עמ' 295- "הנושא אשר עליו מעיד המומחה צריך להיות כזה, שהכשירות לחוות דעה עליו נרכשת על ידי התמחות מיוחדת, בלימודים או בניסיון מעשי". כן צוין "כדי שחוות דעת העד תתקבל כעדות מומחה, יש להוכיח שלעד הידע הדרוש בתחום שעליו הוא מעיד. בתחומים מסויימים יכול ידע כזה לנבוע מלימוד עיוני בלבד, בתחומים אחרים- מעבודה מעשית בלבד, ובמקרים רבים – משני הדברים האלה גם יחד" (שם, עמ' 296).
4. בענייננו, דומה שאם נמצא שד"ר בדר כשיר לטפל בחולים, אינני מוצאת מדוע אינו כשיר ליתן חוות דעת. הדבר אינו עולה מההיתר, שכן לא נקבע בהיתר שאסור לד"ר בדר ליתן חוות דעת המוגשות לבית המשפט.
5. בשל כל הנימוקים האמורים לא מצאתי מקום לפסול את חוות הדעת שהוגשה על ידי התובעים אך בשל היקף ההיתר שניתן לד"ר בדר.
6. שאלה נפרדת הינה שאלת הנפקות שהייתה לעצם טיפולו של ד"ר בדר במנוחה. כאמור, ד"ר בדר טיפל במנוחה וניתח אותה, במסגרת בית החולים המנוהל על ידי נתבעת 2, ולאחר שנותחה בידי נתבע 1. ככלל, אין מניעה מכך שרופא המטפל בניזוק יגיש חוות דעת מטעמו במסגרת התביעה. הדבר מקובל בתביעות נזיקין, כאשר אין כל קשר בין המזיק לבין הרופא. בתביעה בגין רשלנות רפואית תתכן בעייתיות, הנעוצה באפשרות לניגוד עניינים, בין בשל החשש לכך שפגמים נפלו דווקא בטיפול שנתן המומחה שהגיש את חוות הדעת עצמו, ובין בשל האפשרות שקיימים שיקולים אישיים המשפיעים על חוות הדעת.
7. יחד עם זאת, אינני סבורה שיש בשיקולים אלו כדי לפסול את חוות הדעת על הסף, מבלי שהתקיימה חקירה נגדית של המומחה, אף שיתכן שלשיקולים אלו יהיה משקל בהמשך ניהול התיק, בין היתר כאחד הגורמים להעדפת חוות דעת כזו או אחרת.
8. בשל כל אלו, מצאתי שיש בענייננו לבטל את הקפאת מינוי המומחה מטעם בית המשפט.
9. כפי שצוין, לבית המשפט מסורה סמכות למנות מומחה רפואי מטעמו, מכוח תקנה 130 לתקנות סדר הדין האזרחי. במקרים המתאימים רשאי בית המשפט למנות מומחה מטעמו גם במקום שבו נמנע התובע מלצרף לכתב התביעה חוות דעת מטעמו.
10. בשלב זה לא מצאתי כאמור מקום לפסול את חוות הדעת מצד התובעים על הסף. הפער בין חוות הדעת מצדיק מינוי מומחה מטעם בית המשפט, כפי שנקבע על ידי כב' השופט ר' וינוגרד בהחלטתו.
11. לפיכך אני מורה על ביטול הקפאת מינוי המומחה הרפואי.

הפקדת ערבות

1. כפי שנפסק לא אחת, החלטה על הפקדת ערובה מחייבת עריכת איזון נאות בין זכות הגישה לערכאות, לבין זכותם הקניינית של הנתבעים להעמיד לרשותם אמצעים לגבות הוצאות שייפסקו לטובתם ככל שיזכו במשפט.
2. באיזון הנדרש יש לבחון את סיכויי התביעה, בשים לב לטענות התובע באשר לנסיבות התאונה, וכן את טענות ההגנה המועלות על ידי הנתבעים.
3. לאחרונה סיכם כב' הנשיא א' גרוניס את ההלכות בעניין הפקדת ערובה מקום שבו התובעים אינם תושבי ישראל, ברע"א 6590/10 עיזבון המנוח פואד אשתייה ז"ל נ' מדינת ישראל (מיום 28.5.12)-

"התובעים, בהיותם תושבי האזור, נחשבים תושבי חוץ לצורך תקנה 519 לתקנות סדר הדין (ראו רע"א 2146/04 מדינת ישראל נ' עזבון המנוח באסל נעים איברהים, פ"ד נח (5) 865, 869 (2004) ... כאשר מדובר בתביעה של תושב חוץ קיימת נטייה לחייבו בהפקדת ערובה להוצאות הנתבע. עם זאת, היותו של התובע תושב חוץ אינה מצדיקה, כשלעצמה, הפקדת ערובה. על בית המשפט לבחון שיקולים רלוונטיים נוספים מלבד מקום מגוריו של התובע, למשל את סיכויי התובענה. שיקול מרכזי נוסף הינו מצבו הכלכלי של התובע... הלכה היא, כי אם התובע הזר אינו מצליח להצביע על נכסים בישראל קיים צידוק לחייבו בהפקדת ערובה להוצאות הנתבע... מן העבר השני, על בית המשפט ליתן משקל לזכות הגישה לערכאות של התובע. זכות זו הוכרה במשפטנו כבעלת אופי חוקתי, בודאי ככל שמדובר באזרח או תושב ישראלי... בענייננו, התובעים כלל לא התייחסו למצבם הכלכלי בתגובתם לבקשת המדינה להפקדת ערובה. אף לא נעשה מצידם כל ניסיון להצביע על נכסים בישראל מהם תוכל להיפרע המדינה אם תידחה התביעה. בנסיבות אלה צדק בית משפט קמא משקבע כי יש לחייב את התובעים בהפקדת ערובה להוצאות המדינה בהליך".

1. בעניינו מדובר כאמור בתובעים תושבי הרשות הפלסטינאית. על פי הפסיקה מדובר בתושבי חוץ, אשר מתקיים לגביהם החריג שהוכר בפסיקה בנוגע לחיובם במתן ערובה. זאת ועוד, התובעים לא הצביעו על נכסים כלשהם המצויים בארץ אשר מהם ניתן להיפרע ככל שהתביעה תדחה וככל שייפסקו הוצאות לטובת הנתבעת.
2. אשר לסיכויי התביעה, לשם עריכת האיזון הנאות בין האינטרסים השונים, קיימת חשיבות רבה בהערכתם. יחד עם זאת, קשה להעריכם בשלב זה, בטרם הוגשה חוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט.
3. מדובר בענייננו במקרה של פטירה לאחר טיפולים רפואיים, ובשלב זה אין להוציא מכלל אפשרות שאכן הפטירה היא תוצאה של טיפול רפואי רשלני.
4. לפיכך מצאתי שאין לקבוע כבר בשלב זה שסיכויי התביעה הם כה נמוכים, או שהתביעה היא כה בלתי סבירה. דומני שבשלב זה מן הראוי דווקא להעדיף את זכות הפנייה לערכאות. יתכן שבשלב מאוחר יותר, לאחר שתתקבל חוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט, יהיה מקום לשקול את הבקשה בשנית.

סיכום

1. אשר על כן אני דוחה את הבקשה לסילוק התביעה על הסף ומבטלת את הקפאת מינוי המומחה מטעם בית המשפט.
2. הצדדים יוודאו הגשת חוות הדעת תוך 3 חודשים.
3. בשלב זה אינני מורה על הפקדת ערובה.
4. הנתבעים ישלמו את הוצאות התובעים, לרבות שכ"ט עו"ד, בסכום כולל של 2,500 ₪.

ניתנה היום, כ"ה בכסלו תשע"ג, 09 בדצמבר 2012, בהעדר הצדדים.