רקע

בתיק זה הוגשה תביעה בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע (להלן: "התובע") לטענתו, עקב תאונה שארעה לו ביום 1.9.02, כאשר ביצע עבודת החזקת גינות ציבוריות ברחוב האורגן בעיר חולון. בנוסף לעיריית, התובע תבע את קרנית (להלן: "הנתבעת"), שהיא תאגיד אשר הוקם מכוח חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ח-1975 כלפיה הופנתה הדרישה היות ופרטי נהג משאית שסבר שהייתה מעורבת בפגיעתו לא היו ידועים לו.

לאחר הגשת תצהירי עדות ראשית, הגיע התובע להסדר דיוני עם הנתבעת ולפיו סולקה התביעה כנגד הנתבעת.

כל שנותר במחלוקת היא שאלת הוצאות משפט בגין ההליך בבית המשפט, ולעניין זה הצדדים סיכמו את טענותיהם בדיון מיום 24.4.2013.

התובע טען שהוא החליט להוציא את הנתבעת מהתיק במיוחד לאור טענות העירייה כפי שהן משתקפות בתצהיר העדות שהוגש מטעמה. עוד טען ב"כ התובע כי לא התקיימו ישיבות בתיק, מלבד ישיבת גישור, לכן אין לחייב את התובע בהוצאות.

ב"כ הנתבעת המלומד טען שהנתבעת הינה גוף ציבורי וכי המדובר בכספי ציבור. לדידו, לא היה מקום מלכתחילה לצירופה כנתבעת בתיק הזה, ובעקבות הצירוף נאלצה היא להתגונן, לשכור שירותי עו"ד, חוקרים פרטיים, מתמללים, לאסוף חומר וכיוצא באלה, וכי המדובר הוא בהוצאות יקרות. עוד טען ב"כ הנתבעת המלומד, כי לא יעלה על הדעת מצב שבו הנתבעת גם זוכה בדין וגם יוצאת בעצמה נפסדת. בשל כך, מבקשת הנתבעת לחייב את התובע בהוצאות ממשיות וריאליות.

דיון והכרעה

תקנות 511 ו – 512 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, קובעות כי בתום הדיון בכל הליך יחליט בית המשפט לעניין שלפניו, אם לחייב בעל דין בתשלום שכר טרחת עורך דין והוצאות המשפט (להלן: "הוצאות") לטובת בעל דין אחר, אם לאו. סכומים אלו, נקבע, יזקקו לשיקול דעתו של בית המשפט לאחר שזה שמע, עיין ודקדק בטענותיהם של הצדדים.

בין שיקוליו אלו יבחן ביהמ"ש את שווי הסעד השנוי במחלוקת, התעריף המומלץ שנקבע לעניין שכר טרחת עורך דין בכללי לשכת עורכי הדין והדרך שבה ניהלו בעלי הדין את הדיון.

כלל ראשון לכללי פסיקת ההוצאות הוא שבאין נסיבות מיוחדות, המצדיקות לשלול מבעל-דין שזכה, יהא אותו בעל-דין זכאי לפסיקת מלוא ההוצאות (ראה: י.זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה שישית, בעמ' 507-508 וכן: ע"א 1986, 1894/90 שמואל פלאטו-שרון נ' ז'ק אסולין, פ"ד מו(4)822, עמ' 830-829).

עם זאת, אין להתעלם מ"צוק העיתים" והעומס הרב שמוטל על בתי המשפט והצורך במדיניות שיפוטית ראויה, שמשמעותה בעיני מחד גיסא הרתעת תובעים מפתיחת הליכי סרק מבלי לבצע בדיקה לעומק בטרם פתיחת ההליכים, אך מאידך גיסא עידוד סיום הליכים אלו מוקדם ככל האפשר, תוך הימנעות ממתן תמריץ שלילי לסיום הליכי סרק בשלבים מוקדמים על ידי פסיקת ההוצאות בשיעור ניכר.

בעל דין זכאי כי שכרו לא ייצא בהפסדו וממילא זכאי הוא למלוא הוצאותיו (ראה: ע"א 1182/90 דורית שחם נ' מרים רוטמן ואח'. פ"ד מו (4), 330, עמ' 346-347) אך לזאת אוסיף העובדה כי התובע וב"כ, בחרו ועשו על מנת לעצור ההליך באיבו ובכך למנוע את ניהול התובענה באופן בזבזני ומיותר (ראה: ע"א 6431/96 אן בר זאב ואח' נ' ג'ומעה מוחמד ואח'. פ"ד נב(3) 557, עמ' 576-575).

בנסיבות אלו, ולאחר שעיינתי במסמכי הצדדים וטיעוניהם ולאחר ששקלתי את טיעוני הצדדים, ושיקולי מדיניות כפי שפורטו לעיל, הנני קובע כי יהיה זה נכון וצודק לחייב את התובע, לשלם לנתבעת הוצאות בסך כולל של 5,000 ₪, שהוא סום המשקף אל נכון עידוד תובע להגיש תביעתו בכדי לממש זכותו בבית המשפט רק כשברור שיוכל להוכיחה בבית המשפט, ומצד שני תמריץ לחזור בו מהתביעה בהקדם האפשרי, בכדי לא לחוב במלוא ההוצאות על פי הדין.

המזכירות תשלח החלטה זו לצדדים בדואר רשום

ניתנה היום, י"ב סיון תשע"ג, 21 מאי 2013, בהעדר הצדדים.