לפני בקשה להורות על ביטול הוצאות בסך של 2,500 ₪, שנפסקו לטובת אוצר המדינה.

המבקשת הגישה תביעה מכח חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975. לבקשת התובעת, מונתה כמומחית בתחום האורתופדיה דר' מיכל עמית כהן וזאת על מנת לקבוע את נכות התובעת, ככל שיש לה כזו, בגין התאונה.

מומחית בית המשפט קבעה לתובעת 10% נכות בגין פגימה בעמוד שדרה מותני ומקביעה זו, ניכתה שליש בגין מצב קודם.

לאחר קביעת המומחית, עתרה המבקשת (בקשה 9) בבקשה למינוי מומחה רפואי בתחום הנוירולוגיה. לאחר קבלת עמדות הצדדים ומתן תשובות לשאלות הבהרה מטעם מומחית בית המשפט בתחום האורתופדיה, נדחתה הבקשה בהחלטה מנומקת מיום 7/3/13. במקביל, הורה בית המשפט על הגשת תחשיבי נזק.

לאחר הגשת תחשיבי הנזק, ניתנה הצעת בית המשפט לסיום ההליכים. ההצעה לא התקבלה ובהתאם להחלטת בית המשפט, לאחר אורכות רבות שנטלה המבקשת, הוגשו תצהירי עדות ראשית ונקבעה ישיבת קדם משפט על מנת לקבוע את סדר ישיבת ההוכחות וכן לקבוע את מועד ישיבת ההוכחות.

דא עקא, בישיבת קדם המשפט שנקבעה כאמור, ומבלי להגיש בקשה, עתרה המבקשת במפתיע בבקשה "לעיון מחדש", בהחלטה מיום 7/3/13, הדוחה את הבקשה למינוי מומחה רפואי בתחום הנוירולוגיה.

בהחלטה ארוכה ומנומקת מיום 12/5/14, דחה בית המשפט את הבקשה, תוך שהוא משית על המבקשת הוצאות לטובת אוצר המדינה ולטובת המשיבים. על החלטה זו הוגשה בקשת רשות ערעור ובסופו של יום, השכיל בית המשפט המחוזי לסיים את כל התובענה בפשרה, תוך שהוא מחזיר לבית משפט זה, לבקשת המבקשת, השאלה באם יש מקום לבטל את ההוצאות שנפסקו לטובת אוצר המדינה.

בבקשה נטען כי ישיבת קדם המשפט בה הושתו ההוצאות נקבעה מבעוד מועד ולקראתה ביצעה המבקשת את כל אשר מוטל היה עליה לבצע ועוד הוסיפה המבקשת, כי בסופו של יום, התובענה הסתיימה בפיצוי כספי גבוה מזה שהוצע על ידי בית משפט זה.

בית המשפט ביקש את עמדת נציג היועץ המשפטי לממשלה, אשר ציין בתגובתו כי חזקה שבית המשפט שקל היטב את נסיבות המקרה והתנהלות הצדדים ומשכך, מצא לנכון לחייב בהוצאות. על כן, לא מצאה המדינה לנכון להסכים לבקשה.

לאחר שנבחנו ההליכים והבקשה, מוצא בית המשפט לנכון לקבוע כי דין הבקשה להידחות.

המבקשת נהגה בחוסר תום לב, בשימוש לרעה בהליכי בית משפט, תוך שהיא משחיתה לריק זמן יקר ואף לא דייקה בעת ניסוח הבקשה לעיון מחדש.

ביום 5/9/11 נמחקה התביעה מחוסר מעש ורק לבקשת המבקשת, בוטלה ההחלטה.

ביום 7/7/13 הורה בית המשפט למבקשת להגיש תצהירי עדות ראשית בתוך 90 יום. ביום 10/12/13, דהיינו לאחר חלוף המועד שנקצב על ידי בית המשפט, עתרה המבקשת לאורכה להגשת תצהירי עדות ראשית ובקשתה נעתרה. נוכח הארכה שהתבקשה וניתנה, נאלץ בית המשפט לדחות את ישיבת קדם המשפט, שנקבעה מבעוד מועד.

בסופו של יום, הוגשו תצהירי העדות הראשית מטעם המבקשת, ביום 19/3/14. כלומר, לאחר חלוף המועד המוארך ומבלי נטילת רשות מראש, תוך שהמבקשת מגישה תצהיריה באיחור ובמקביל, עותרת להארכת מועד להגשתם.

בדיון שהתקיים ביום 12/5/14 ונועד לקבוע את סדרי הדין לישיבת ההוכחות, עתרה כאמור המבקשת, במפתיע, במסגרת הבקשה לעיון חוזר, בבקשה למינוי מומחה בתחום הנוירולוגיה.

כפי שנקבע בהחלטת בית המשפט מיום 12/5/14, לא הציגה המבקשת כל ראיה חדשה לבקשה לעיון מחדש בבקשה למינוי נוירולוג. ודוק, הייתה זו חזרה, אחת לאחת, על הבקשה המקורית למינוי נוירולוג, תוך שבדיון נטען כי המדובר בראיות חדשות ולא היא.

כך לדוגמא, טענה המבקשת כי קיימת בדיקה נוירולוגית חדשה, שיש בה כדי לשנות את פני הדברים. דא עקא, המדובר בבדיקה מיום 6/11/10 ולבדיקה זו התייחס בית המשפט במפורש, בהחלטתו מיום 7/3/13.

כמו כן, הציגה המבקשת מסמך, שהינו תוצאת בדיקת אי.אם.ג'י מיום 15/11/11. אולם, עיון בבקשה 9 לימד כי תוצאות בדיקה זו הוגשו על ידי המבקשת, בצוותא חדא עם הבקשה המקורית למינוי נוירולוג ואין המדובר במסמך חדש.

לא זו אף זו, במהלך הדיון, טענה המבקשת כי הלכה למעשה, התיק אינו בשל להוכחות ולא היה בידה ליתן הסבר לבית המשפט, מדוע, אם כך, הגישה תחשיבי נזק ותצהירי עדות ראשית ולא השלימה הגשת הראיות. תשובת המבקשת הייתה כי לא כל התיק מצוי ברשותה והיא סברה שניתן לנהל משא ומתן על סמך החומר הקיים וגם אם אין חומר חדש, היא עותרת למינוי מומחה רפואי נוסף, חרף ההחלטה הדוחה את הבקשה.

בהחלטתו מיום 12/5/14, קבע בית המשפט כי המבקשת ביקשה להפוך בית משפט זה לערכאת ערעור על החלטותיו, שהרי היא עתרה לשינוי ההחלטה הדוחה את הבקשה למינוי נוירולוג, ללא שהגישה ראיות חדשות, תוך שהיא טוענת ההיפך. בנוסף, קבע בית המשפט כי נוכח גישתה זו של המבקשת, היא השחיתה לריק את זמנו של הצד שכנגד ואת זמן בית המשפט, שכן, אילצה את בית המשפט להתכונן ולקרוא תחשיבי נזק ותצהירי עדות ראשית ולהכין הצעה לסיום התיק, כאשר לשיטתה, מבלי שהיא מודיעה זאת מבעוד מועד לבית המשפט, טרם בשלה העת לכך.

אשר על כן, דחה בית המשפט את הבקשה לעיון מחדש וקבע כי נוכח חוסר תום הלב, אי הדיוקים בתיאור העובדות ובזבוז זמנו של בית המשפט והצד שכנגד, יש מקום לחייב בהוצאות לטובת אוצר המדינה.

אין בטענות שבאו היום כדי לשנות ולו במאומה את התמונה העובדתית ואין בכך שהמבקשת סיימה את ההליך בפשרה, כדי להקל עמה ולקבל את בקשתה הנוכחית.

אשר על כן, נוכח הדרך בה התנהלה המבקשת, ההחלטה נותרת על כנה ואך חסד עושה עמה בית המשפט, שאינו משית הוצאות לטובת אוצר המדינה, גם בגין הגשת בקשה זו.

עותק מהחלטה זו יישלח לצדדים ולנציג היועץ המשפטי לממשלה.

ניתנה היום, ח' כסלו תשע"ה, 30 נובמבר 2014, בהעדר הצדדים.