בא-כוח התובעת: עו"ד תומר פרידמן (פרקליטות מחוז ירושלים (אזרחי))

בא-כוח הנתבע: עו"ד אלון דיסקין

התביעה הנדונה היא תביעה אזרחית הנגררת להרשעה בפלילים, אשר הוגשה עוד ביום 10.8.2010, מכוח סעיף 77 בחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984. כעבור קרוב לארבע שנים מאז הוגשה התביעה ולמעלה משלוש שנים מאז הוגש כתב ההגנה, ביום 27.4.2014, הגיש הנתבע בקשה לתיקון כתב ההגנה. התובעת מתנגדת לבקשה ומכאן החלטה זו.

רקע ועיקרי ההליכים מאז הוגשה התביעה

2. ביום 11.6.2009 ניתנה הכרעת-דין בבית משפט זה (ת"פ 5546/09, כבוד השופט א' רון), שלפיה הורשע הנתבע בשורה של עבירות שעניינן קיום שידורים והפעלת תחנות שידור ללא זיכיון, קיום תחנת טלגרף אלחוטי ללא רישיון ושימוש בתדרי רדיו שלא בהתאם להודעת התדרים והקצאתם. גזר הדין ניתן ביום 12.7.2009 ועל-פיו הוטלו על הנתבע עונש מאסר בפועל לתקופה של עשרה חודשים, הופעלו עונשי מאסר על תנאי שהוטלו על הנאשם בגזרי-דין קודמים ונקבע מאסר על תנאי נוסף. על פסק-דין זה הוגשו ערעורים אל בית המשפט המחוזי בירושלים מטעם המדינה ומטעם הנתבע (ערעור המדינה – ע"פ 4739/09; ערעור הנתבע – ע"פ 4765/09). פסק הדין בשני הערעורים ניתן ביום 24.12.2009 (כבוד השופטת א' אפעל-גבאי, כבוד השופט א' פרקש וכבוד השופטת ר' שטרנברג-אליעז), שעל-פיו לא חל שינוי בעונש המאסר בפועל, הופחתה תקופת המאסר המותנה והופעלה התחייבות בסך של 25,000 ₪ שנקבעה במסגרת גזר-דין קודם בעניינו של הנתבע. על פסק-דין זה הגיש הנתבע בקשת רשות ערעור אל בית המשפט העליון (רע"פ 970/10), אשר נדחתה בהחלטה מיום 25.5.2010 (החלטת כבוד השופט ס' ג'ובראן).

משהפך פסק הדין בהליך הפלילי לחלוט, הגישה התובעת (מדינת ישראל – משרד התקשורת. להלן גם - המדינה) תביעה כספית בסך של כ-262,000 ₪, היא התביעה הנדונה, שהוגשה כאמור, בהליך של תביעה אזרחית נגררת להרשעה בפלילים. עילות התביעה הן עשיית עושר ולא במשפט והפרת חובה חקוקה. זאת בכך שעל-פי הנטען, בקיום השידורים ללא זיכיון ומבלי לשלם עבור תדרי השידור, תוך הפרת חובות חקוקות, נטל הנתבע משאב ציבורי השייך למדינה, עשה בו שימוש להפקת רווחים והתעשר על חשבונה של המדינה שלא כדין. סכום התביעה נגזר אפוא, מסכומי האגרה שהיה על הנתבע לשלם למדינה בתקופה הרלוונטית (שנים 2007-2003), אילו קיבל רישיון להפעלת רדיו.

3. ביום 2.11.2010 הגיש בא-כוחו דאז של הנתבע, עו"ד יצחק בם, בקשת ארכה להגשת כתב הגנה, אשר הוגשה בהסכמת התובעת ובה נאמר כי המועד המקורי להגשת כתב הגנה, בהתחשב בימי הפגרות (פגרת קיץ וימי החגים), היה ביום 10.10.2010. בבקשה ביקש "להאריך מועד [כך במקור] זה ב-45 ימים ... כך שיחול ב-25 בנובמבר", וזאת לשם הסדרת נושא ייצוג הנתבע. בהחלטה מיום 3.11.2010 נעתר בית המשפט לבקשה.

יום 25.11.2010 חלף מבלי שהוגש כתב הגנה, תקופת ארבעים וחמישה יום מאז הוגשה הבקשה (17.12.2010) חלפה אף היא מבלי שהוגש כתב הגנה, ואף חלפו עוד למעלה מחודשיים, עד אשר בסופו של דבר, רק ביום 21.2.2011 הוגש כתב הגנה מטעם הנתבע.

בכתב ההגנה טען הנתבע בין השאר, כי העובדות שלפיהן הורשע הנתבע, אינן מקימות עילה של עשיית עושר ולא במשפט. עוד טען, כי אפילו התקיימה עילה של עשיית עושר ולא במשפט, הרי שבנסיבות המקרה הנדונות ההשבה היא בלתי צודקת משורה של טעמים. לבסוף טען, כי הסכום הנתבע הוא כאמור לעיל, סכומי האגרות שהיה על הנתבע לשלם, אילו ניתן לו רישיון להפעלת תחנת הרדיו. אולם לטענתו, אגרות אינן בגדר דמי שימוש ולכן אין לגזור מסכומי האגרות את הסכום הנתבע.

4. ביום 15.11.2011 ניתנה החלטת כבוד השופט ש' פיינברג, המורה לצדדים לסכם בכתב בעניין טענת הנתבע בדבר היעדרה של עילת תביעה, ונקבעו מועדים להגשת סיכומי טענות הצדדים (התובעת עד יום 28.9.2011 והנתבע עד יום 15.11.2011). סיכום טענות התובעת הוגש, לאחר ארכה, ביום 27.10.2011.

בחלוף כחצי שנה, ביום 24.4.2014, נזכר הנתבע לבקש ארכה להגשת סיכום טענותיו ובהסכמת התובעת, ניתנה לו ארכה עד יום 6.5.2012. משלא הוגשו סיכומי הנתבע עד יום 7.5.2012, ניתנה ביום 7.5.2012 החלטה, הדוחה את טענותיו המקדמיות של הנתבע.

התביעה הועברה להמשך שמיעתה לפני כבוד השופטת אנה שניידר, אשר ביום 28.8.2012 נתנה פסק-דין, אשר לפיו, משנדחו טענותיו המקדמיות של הנתבע והתביעה מתקבלת במלואה.

כעבור כשלושה שבועות, ביום 19.9.2014, הגיש הנתבע בקשה לביטול פסק הדין, שאליו צירף את סיכומי הטענות בשאלות המקדמיות.

תגובת המדינה לבקשה לביטול פסק הדין הוגשה ביום 15.10.2012 ובה הודיעה על הסכמתה לביטול פסק הדין, אך לא לביטול ההחלטה הדוחה את טענותיו המקדמיות של הנתבע. עוד הודיעה, כי הסכמתה כאמור, היא בכפוף לחיוב הנתבע בתשלום הוצאותיה. לנוכח עמדה זו של המדינה, ניתנה ביום 31.10.2012 החלטה המורה על ביטול פסק הדין, תוך הותרת ההחלטה מיום 7.5.2012, הדוחה את הטענות המקדמיות, על כנה. עוד נקבע, כי פסק הדין יבוטל בכפוף לכך שהנתבע ישלם הוצאות למדינה בסך של 3,000 ₪ תוך שלושים יום. מועד זה נדחה בהסכמת המדינה, ליום 1.3.2012, לאחר שהוסכם שהנתבע ישלם את סכום ההוצאות שנקבע בשלושה תשלומים.

ביום 10.3.2013 הודיעה המדינה שהנתבע שילם את סכום ההוצאות וכן הודיעה כי מאחר שמדובר בתביעה אזרחית הנגררת לתביעה פלילית, הרי שאין מחלוקת עובדתית. עוד הזכירה, כי טענותיו המקדמיות של הנתבע נדחו. בנסיבות אלו ביקשה שייקבע שעל הצדדים להגיש את סיכומיהם בתביעה. תגובת הנתבע המתנגדת לכך הוגשה ביום 21.3.2013. תשובת המדינה הוגשה ביום 25.4.2013 שבה הודיעה כי היא מסכימה לכך שיוגשו תצהירים רק בעניין טענת הנתבע שלפיה ההשבה בנסיבות העניין אינה צודקת.

ביום 1.7.2014 התקיימה ישיבת קדם משפט ונקבעו מועדים להגשת תצהירי הצדדים וראיותיהם ונקבע כי הנתבע יגיש את ראיותיו ראשון, כך שיעשה כן עד יום 3.11.2013 והתובעת תגיש תצהירים או תעודת עובד ציבור בחלוף ארבעים וחמישה יום. כן נקבע, שההוכחות יישמעו בישיבה שנקבעה ליום 17.2.2014.

ביום 20.10.2013 הוגשה בקשה מטעם הנתבע, באמצעות עו"ד יעקב קמר, שהודיע כי אינו מייצג את הנתבע וכי אף בא-כוחו הקודם (עו"ד בם) הפסיק לייצגו, וביקש ארכה בת שלושה חודשים, בהסכמת המדינה, כדי לאפשר לנתבע להסדיר את נושא ייצוגו וכדי לאפשר לו הגשת כתב הגנה מתוקן. בהודעה זו גם הודיע כי הוא חולק על כל אשר נעשה בהליכי התביעה עד כה, לרבות ההסכמה שהנתבע יפתח בהבאת ראיותיו.

משהתבקשה תגובת המדינה (החלטה מיום 20.10.2013), הגיש הנתבע חוזרת ביום 21.10.2013, ובשתי החלטות מאותו יום נקבע כי מועדי הגשת התצהירים יידחו, כך שתצהירי הנתבע יוגשו עד יום 21.1.2014. עוד נקבע, כי אם הנתבע יבקש להגיש בקשה אחרת מטעמו, כי אז יעשה כן עד המועד האמור. ביום 17.12.2014 הגיש הנתבע בקשת ארכה נוספת (שאותה הגיש בעצמו), ובהתאם להחלטה מאותו יום ניתנה לו ארכה עד יום 19.1.2014.

ביום 16.1.2014 הוגשה הודעתו של בא-כוחו הנוכחי של הנתבע (עו"ד אלון דיסקין) כי הוא מייצג את הנתבע וביקש ארכה בת ארבעים וחמישה יום לצורך לימוד התביעה. בהחלטה מיום 19.1.2014 נקבע שעל הנתבע להגיש הודעת עדכון עד יום 6.3.2014.

ביום 18.2.2014 הודיעה כבוד השופטת א' שניידר כי בשל היכרותה עם בא-כוח התובע, היא פוסלת את עצמה מהמשך שמיעת התביעה ובהתאם להחלטה מאותו יום, הועברה התביעה להמשך שמיעתה לפניי.

בהחלטה מאותו יום (18.2.2014) נקבעו מועדים להגשת תצהירי עדות ראשית של הצדדים, כך שהתובעת תגיש את תצהיריה עד יום 1.4.2014 והנתבע עד יום 20.5.2014. כעבור כחודש, ביום 23.3.2014, נזכרה התובעת לבקש את שינוי סדר הגשת הראיות, בשים לב לטענותיה ולהחלטה מיום 1.7.2013 (החלטת כבוד השופטת א' שניידר), כך שתחילה יוגשו ראיות הנתבע. בהתאם לכך נקבע בהחלטה מאותו יום (23.3.2014), כי בהתאם להחלטה מיום 1.7.2013 ישונה סדרה הגשת התצהירים, כך שתצהירי הנתבע יוגשו עד יום 1.5.2014 ואילו תצהירי התובעת יוגשו עד יום 20.5.2014.

ביום 27.4.2014 הוגשה בקשת הנתבע לתיקון כתב ההגנה.

הבקשה לתיקון כתב ההגנה וטענות הצדדים

5. ביום 27.4.2014 הגיש הנתבע בקשה שכותרתה "בקשה לבית המשפט", אשר לא נתמכה בתצהיר, שבה ביקש להתיר לו לתקן את כתב ההגנה וכן להורות על שינוי סדר הבאת הראיות. נימוקי הבקשה לתיקון כתב ההגנה היו שבדיקת בא-כוחו החדש של הנתבע העלתה שכתב ההגנה שהוגש "אינו ממצה כלל את טענות ההגנה שיש למבקש" וכי "האופן בו הוגש ... גורם לו לעוול בלתי הדיר". לעניין סדר הבאת הראיות טען, כי העובדה שנקבע שעל הנתבע להביא את ראיותיו ראשון פוגעת בו, באשר בדרך זו אין באפשרותו להגיב לטענות התובעת. כך גם טען, כי השינוי בסדר הבאת הראיות חורג מהנוהג שלפיו על תובע להגיש את ראיותיו ראשון, וכי השינוי בסדר הבאת הראיות כלל לא נומק בהחלטה שכך נקבע בה.

6. בתגובתה מיום 7.5.2014 טענה המדינה כי יש לדחות את הבקשה לתיקון כתב ההגנה, בהיותה סתמית וכוללנית, מהטעם שלא נתמכה בתצהיר ואף לא ברור מדוע כשלוש שנים וחצי לאחר הגשת כתב ההגנה, הוגשה בקשה לתיקונו. המדינה הפנתה להוראת תקנה 92 בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, שעניינה בתיקון כתבי טענות וטענה, כי הנתבע לא פירט איזו טעות בכתב ההגנה דרושה תיקון, אלו עובדות או פרטים חדשים מבקש הנתבע להוסיף ואף לא מתי נודע לו עליהם. שכן כנטען, אין בהחלפת ייצוגו של הנתבע כדי להצדיק את תיקון כתב ההגנה, ואף לא נאמר מדוע הוא דרוש לשם הכרעה בשאלות שהן באמת שנויות במחלוקת.

אשר לבקשה לשינוי ההחלטה מיום 1.7.2013 שעניינה בסדר הבאת הראיות טענה המדינה, כי יש לדחות את בקשת הנתבע לשנות החלטה זו משני טעמים אלו: האחד, ההחלטה ניתנה בנוכחות בא-כוח הנתבע, שלא התנגד לה ולא השיג עליה בדרך כלשהי, ולכן אין מקום לבקש את שינוי ההחלטה במסגרת בקשה לתיקון כתב הגנה. השני, ההחלטה ניתנה כדין, בהתאם לתקנה 159 בתקנות סדר הדין האזרחי, ולכן אין מקום לשינויה.

7. הנתבע השיב לתגובת המדינה ביום 18.5.2014 ואף את תשובתו זו לא תמך בתצהיר, חרף טענות המדינה באשר להיעדרו של תצהיר בתמיכה לבקשה. תחילה טען בא-כוחו של הנתבע טענות כאלו ואחרות נגד בא-כוחו הקודם של הנתבע, שעניינן הטעמים לכך שייצג את הנתבע ובאשר לכישלונו בייצוג הנתבע, כך לטענת בא-כוחו הנוכחי. בטענות אלו איני רואה מקום לדון, בין השאר, גם מהטעם שאף לא טענה אחת מטענות אלו נתמכה בתצהיר.

באשר לתיקון המבוקש, פירט הנתבע לראשונה את התיקונים שהוא מבקש לכלול בכתב ההגנה המתוקן, בעודו מוסיף כי אם לא יתוקן כתב ההגנה, הדבר ישלול ממנו את האפשרות לטעון טענות שונות בתצהירו ובהן טענות אלו: ראשית, טענה שלפיה הנתבע מכחיש כל טענה שאינו מודה בה; שנית, הכחשת בעלות התובעת על השימוש בתדרים ובכל מקרה טען, כי הנטל להוכיח זאת מוטל על התובעת; שלישית, טענת שיהוי, בשל כך שכתב התביעה הוגש לאחר שימוש בתדר במשך שנים רבות ורק לאחר תום בירור ההליך הפלילי; רביעית, טענה שהתובעת לא הצביעה על נזק שנגרם לה מכך שהנתבע השתמש בתדר שבו השתמש. זאת למשל, בכך שנמנעה מהתובעת האפשרות להקצות את השימוש בתדר לאחר; חמישית, טענת חוסר תום לבה של התובעת, שידעה על השימוש בתדר, אך בחרה להעלים עין; שישית, טענת אפליה, בשל כך שהתובעת לא נקטה הליך פלילי או אזרחי נגד אחרים המשתמשים בתדרים ללא היתר, ובהם למשל, "ערוץ 7 של המתנחלים".

הנתבע הוסיף וטען, שלא ייגרם כל נזק לתובעת אם יתאפשר תיקון כתב ההגנה, וכי ראוי לאפשר לו זאת, בין השאר, גם לנוכח הקנס הגבוה שהוטל עליו במסגרת ההליך הפלילי. באשר להיעדרו של תצהיר טען, כי הבקשה לא נתמכה בתצהיר מאחר שאין בתיקון כתב ההגנה המבוקש משום תיקון עובדות, אלא הוספת טענות משפטיות בלבד. כך גם חזר על טענותיו בעניין סדר הבאת הראיות.

8. מאחר שהנתבע פירט את התיקונים המבוקשים לראשונה בתשובתו, הורשתה המדינה להגיב לתשובה ותגובתה זו הוגשה ביום 27.5.2014.

בתגובה זו חזרה המדינה על כך שכאמור, הנתבע לא תמך את בקשתו בתצהיר ולפיכך די בכך כדי לדחות את בקשתו. בעניין זה הדגישה, כי על-פי הוראת תקנה 92 בתקנות סדר הדין האזרחי, אין די בתצהיר המפרט את הנסיבות שמצריכות את התיקון, אלא דרוש תצהיר לתמיכה בעובדות שאותן מבקשים להוסיף או לשנות, בעוד שבענייננו לא הוגש כל תצהיר. עוד טענה המדינה, כי בהיות התביעה תביעה אזרחית נגררת לפלילים, חלה הוראת סעיף 42ד בפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א-1971, שלפיה "יראו את הממצאים והמסקנות שנקבעו במשפט הפלילי כאילו נקבעו במשפט אזרחי". מכיוון שכך טענה המדינה, כי אין כל רלוונטיות לטענות בדבר שיהוי או להכחשה של כל הטענות שהנתבע אינו מודה בהן. כך גם אין בהוספת טענות אלו כדי להעמיד את "הפלוגתות האמתיות" לדיון, כנדרש בהתאם לתקנה 92 בתקנות סדר הדין האזרחי. עוד טענה המדינה, כי אף לא ברור הצורך בהוספת הטענה שהנתבע כופר בכך שהמדינה היא בעלת התדר שבו השתמש הנתבע, שכן טענה זו כבר נטענה בפסקה 6 בכתב ההגנה שהגיש הנתבע. בדומה, טענה המדינה, כי אף היעדרה של טענה כי המדינה לא הוכיחה נזק אינה מעלה או מורידה, באשר המדינה השתיתה את התביעה על העילה של עשיית עושר ולא במשפט. כן טענה המדינה לאי נכונות הטענה, שלפיה משתמשים אחרים בתדרים ללא היתר לא נתבעו, ולעניין זה הפנתה אל תביעה שהגישה בת"א (שלום ירושלים) 43748-07-10 מדינת ישראל נ' בן-עטר, שהסתיימה בפסק-דין שניתן בהסכמת הצדדים.

לנוכח כל אלו חזרה המדינה וטענה, כי הנתבע לא העלה כל טעם מהותי המצדיק את תיקון כתב ההגנה, ואף לא הצביע על שום מה תיקון כלשהו מבין אלו המבוקשים דרוש לשם הכרעה בשאלות שבאמת שנויות במחלוקת. עוד טענה המדינה, שהבקשה הוגשה בשיהוי ניכר, כשלוש שנים וחצי לאחר שהוגש כתב ההגנה וזמן רב לאחר שכבר חלף המועד שנקבע להגשת תצהירי הנתבע, שאף לא ביקש ארכה להגשתם. לבסוף חזרה המדינה על התנגדותה לשינוי ההחלטה מיום 1.7.2013 באשר לסדר הבאת הראיות.

דיון והחלטה

9. בחינת טענות הצדדים מעלה אפוא, את המסקנה כי יש לדחות את בקשת הנתבע לתיקון כתב ההגנה, כמו גם את בקשתו לשינוי ההחלטה מיום 1.7.2013 בדבר סדר הבאת הראיות. כל זאת מן הטעמים שעליהם נעמוד עתה.

10. ראשית לכל, מן הראוי להזכיר שכתב ההגנה, שכאמור לעיל, הוגש באיחור ניכר ואף זמן רב לאחר חלוף הארכה שניתנה להגשתו, הוגש עוד ביום 21.2.2011, לפני כשלוש שנים ושלושה חודשים. הגם שבמשך זמן רב הודיע הנתבע, כמפורט לעיל, כי בכוונתו למנות לעצמו עורך-דין אחר במקום בא-כוחו הראשון, בין השאר, לשם הגשת בקשה לתיקון כתב ההגנה, גם בעניין זה נהג הנתבע בשיהוי ניכר. ההודעה על כך שבא-כוחו הנוכחי של הנתבע מייצג אותו הוגשה ביום 16.1.2014. למרות זאת, רק ביום 27.4.2014, בחלוף למעלה משלושה חודשים הוגשה הבקשה לתיקון כתב ההגנה. בקשה זו, לא רק שלא נתמכה בתצהיר, אלא שכלל לא פורטו בה התיקונים המבוקשים. כמפורט לעיל, התיקונים המבוקשים פורטו לראשונה, רק בתשובת הנתבע מיום 18.5.2014, אשר הוגשה במענה לתגובת המדינה ובהתאם להחלטה מיום 7.5.2014, שכך הורתה לנתבע לעשות.

11. שנית, בקשת הנתבע לתיקון כתב ההגנה לא נתמכה בתצהיר. כפי שטענה המדינה בצדק, בקשה לתיקון כתב טענות מחייבת את תמיכתה בתצהיר. בעניין זה נקבע בתקנה 92 בתקנות סדר הדין האזרחי באופן ברור ומפורש כי "תיקון של טענה עובדתית או הוספת, טעונים הגשת תצהיר המאמת את העובדות". לפיכך דרוש תצהיר גם לעצם הצורך בתיקון וגם לתמיכה בעובדות הנכללות בתיקון המבוקש, ובהיעדר תצהיר התומך בשתי מערכות הנסיבות, לא ניתן לבקש את תיקון כתב ההגנה (ראו לעניין זה: אורי גורן, סוגיות בסדר הדין האזרחי, מהדורה עשירית, תשס"ט-2009, עמ' 162-161).

נמצא אפוא, כי משלא תמך הנתבע את הבקשה לתיקון כתב ההגנה בתצהיר, וזאת אף חרף טענות המדינה כבר בתגובתה הראשונה, הרי שדי בכך כדי לדחות את בקשתו.

לעניין זה נוסיף, כי אין לקבל את טענות הנתבע כי היעדרו של תצהיר נובע מכך שהבקשה נסמכת רק על טענות משפטיות וזאת משני טעמים אלו: האחד, אפילו אמנם מבקש הנתבע להוסיף רק טענות משפטיות, הרי שבכל מקרה היה עליו לתמוך את הבקשה בתצהיר אשר יפרט את העובדות העומדות בבסיס הגשת הבקשה המאוחרת לתיקון כתב ההגנה. השני, אין ממש בטענה כי מדובר בטענות משפטיות בלבד, שכן הטענות המשפטיות שמבקש הנתבע להוסיף אינן עומדות בחלל הריק, שכן כולן נשענות על עובדות. כך למשל, הטענות בדבר שיהוי, חוסר תום-לב ואפליה שביקש הנתבע להוסיף אל כתב ההגנה.

13. שלישית ולבסוף, בחינת כל אחת משש הטענות שביקש הנתבע להוסיף מעלה כי ממילא אין בה כדי להעלות או להוריד. מכאן שאפילו הייתה הבקשה נתמכת בתצהיר ומוגשת ללא שיהוי, לא היה מקום לקבלה. נפרט אפוא, את הדברים בקצרה:

הטענה הראשונה – טענה שלפיה הנתבע מכחיש כל טענה שאינו מודה בה. אכן תקנה 83 בתקנות סדר הדין האזרחי, שכותרתה "שתיקה כהודיה" קובעת כי "כל טענת עובדה שלא הוכחשה בכתב הגנה ... במפורש או מכללא, או שלא נאמר עליה כי אין מודים בה, רואים אותה כטענה שמודים בה ...". אולם בענייננו, אין להיעדר הכחשה גורפת משמעות רבה, בהיות התביעה האזרחית נגררת להליך הפלילי. בנסיבות אלו ומאחר שהתביעה נסמכת על פסק הדין החלוט בהליך הפלילי, הרי שעל-פי הוראת סעיף 42ד בפקודת הראיות, ממילא הדין הוא כי "יראו את הממצאים והמסקנות שנקבעו במשפט הפלילי כאילו נקבעו במשפט אזרחי". נמצא אפוא, שממילא אין רלוונטיות להכחשות גורפות מצד הנתבע, אם הן מתייחסות אל ממצאים שנקבעו בהליך הפלילי ואל מסקנותיו.

הטענה השנייה – הכחשת בעלות התובעת על השימוש בתדרים. כפי שטענה המדינה, אין צורך בתיקון כתב ההגנה בעניין זה, באשר הטענה כבר נטענה בפסקה 6 בכתב ההגנה שהגיש הנתבע.

הטענה השלישית – טענת השיהוי. גם בעניין זה טענה המדינה בצדק, כי מאחר שכתב התביעה הוגש ביום 10.8.2010, בעוד שפסק הדין בהליך הפלילי הפך לחלוט ביום 25.5.2010, עם דחיית בקשת רשות הערעור שהגיש הנתבע אל בית המשפט העליון, ממילא אין מקום לטענת השיהוי.

הטענה הרביעית – אף הטענה שהמדינה לא הצביעה על נזק אינה רלוונטית, שכן כפי שטענה היא בצדק, אין מדובר בתביעה שעילתה פיצוי בגין נזק שנגרם למדינה, אלא תביעה הנסמכת על העילה של עשיית עושר ולא במשפט.

הטענה החמישית – טענת חוסר תום-לבה של המדינה, שבחרה להעלים עין מהשימוש שלא כדין בתדר. אולי הטענה לא נטענה בכתב ההגנה תוך הזכרת הביטוי "חוסר תום לבה של המדינה", אך כל טענות הנתבע בפסקאות 21-13 בכתב ההגנה כוללות טענות שהמשמעות שלהן היא טענה בדבר "חוסר תום לב" מצד המדינה מטעמים שונים, כמפורט שם. כך שבכל מקרה, לא נראה שהתיקון דרוש.

הטענה השישית – טענת האפליה נטענה בפסקה 20 בכתב ההגנה באופן ברור ומפורש. לפיכך ממילא אין צורך לתקן את כתב ההגנה בהוספת טענה שכאמור, כבר נטענה.

14. מכל הטעמים האמורים, שעניינם כאמור, בעיתוי הגשת הבקשה, בהיעדרו של תצהיר ובהיעדר צורך אמיתי בתיקון כתב ההגנה, שהרי שאין מקום לאפשר את תיקונו ולפיכך הבקשה בעניין זה נדחית.

15. באשר לבקשה לשינוי סדר הבאת הראיות, כפי שנקבע בהחלטה מיום 1.7.2013 (החלטת כבוד השופטת א' שניידר מישיבת קדם המשפט מאותו מועד), אף בכך לא מצאתי מקום לקבל את בקשת הנתבע ולשנות את ההחלטה בעניין זה. זאת מהטעמים הבאים: ראשית, ההחלטה ניתנה בנוכחות בא-כוחו של הנתבע דאז, אשר לא ראה לנכון לחלוק על כך או להשיג על כך. כפי שטענה המדינה בצדק, חילופי מייצגים של בעל-דין אינם נימוק המצדיק שינוי החלטות שניתנו. שנית, כפי שעולה מפרוטוקול הדיון מיום 1.7.2013, ההחלטה על היפוך סדר הבאת הראיות באה על רקע הודעת בא-כוחה של המדינה שאחרי שהתובע יגיש את ראיותיו, תשקול המדינה אם היא בכלל מבקשת להוסיף ראיות. זאת, כפי שמשתמע, על רקע העובדה שבפועל, הראיה העיקרית של המדינה היא פסק הדין החלוט בהליך הפלילי, ולפיכך נראה כי לעת הזו, אין המדינה מבקשת להוסיף על כך. שלישית, המדינה טענה כי היפוך סדר הראיות נעשה בין השאר, על סמך הוראת תקנה 159 בתקנות סדר הדין האזרחי, הקובעת כי "הודה הנתבע בעובדות שטען להן התובע וטוען כי על פי דין, או מחמת עובדות שטען להן הנתבע, אין התובע זכאי לסעד המבוקש — יהיה הנתבע הפותח, וסדר הטיעון יהיה בהיפוך לסדר האמור בתקנה 158". בענייננו העובדה שישנו פסק-דין חלוט בהליך הפלילי מהווה מעין הודאה של הנתבע בעובדות שנקבעו בהליך הפלילי. בנסיבות אלו, אכן יש מקום לכך שהנתבע, אשר טוען שעל-פי הדין או מחמת עובדות שטען אין מקום לסעד הנתבע, יהיה מי שיפתח בהבאת הראיות. מטעמים אלו, גם בקשת הנתבע בעניין שינוי סדר הבאת הראיות, נדחית.

סיכום

16. מכל הטעמים שעליהם עמדנו, דין הבקשה על שני חלקיה להידחות. גם הבקשה לתיקון כתב ההגנה נדחית וגם הבקשה לשינוי ההחלטה מיום 1.7.2013 הקובעת את סדר הבאת הראיות.

הוצאות הליך זה יישקלו במסגרת פסק הדין הסופי.

17. לנוכח התוצאה האמורה, תצהירי הנתבע יוגשו עד יום 30.6.2014.

אם המדינה תבחר להגיש ראיות מטעמה, תעשה כן עד יום 31.7.2014. ימי פגרת בתי המשפט באים במניין הימים.

לעיוני ביום 3.8.2014 לשם קביעת מועד הוכחות, אשר ייקבע במועד מהלך חודש ספטמבר 2014.

ניתנה היום, כ"ט אייר תשע"ד, 29 מאי 2014, בהעדר הצדדים.