לפניי בקשת התובע 2 (להלן: "התובע") לביטול פסק הדין שניתן נגדו ביום 09.03.2015, בהעדר התייצבות. הבקשה הועברה לתגובת הנתבעות ואני נדרשת להחלטה.

התובע לא התייצב לדיון שנקבע ליום 08.03.2015, אף שידע על קיומו. זאת לאחר שביום 04.03.2015 הגיש בקשה לדחיית מועד הדיון ובקשה חוזרת ביום הדיון, ואף שטרם ניתנה החלטה, בחר, על דעתו שלא להתייצב לדיון. התובעת 1 (להלן: "התובעת") וכן הנתבעות התייצבו לדיון, ועל פי החלטתי מיום 09.03.2015 התביעה נדחתה.

ביום 22.03.2015 הגיש התובע בקשה לביטול פסק הדין, הנתבעות התנגדו לביטולו של פסק הדין וטענו כי הבקשה הוגשה ללא תצהיר המפרט את טעמי אי התייצבותו של התובע, וכן כי לא ברור הקשר בין המסמכים שהגיש לבין אי התייצבותו.

בטרם אדרש לבקשה אציין כי אין בתיק אישור על מסירת פסק הדין לתובע, באשר דברי דואר הנשלחים למען שמסר לא נדרשו וחזרו עם הערה "מען לא ידוע". על כן, לא ניתן לקבוע כי התובע לא הגיש את הבקשה במועד הקבוע בתקנה 12 לתקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין), התשל"ו- 1976.

אשר לביטול פסק הדין, התובע זומן כדין לדיון אליו לא התייצב, כך שבקשת הביטול כאן אינה "מחובת הצדק" וסמכותו של בית המשפט לבטל את פסק הדין מסורה לשקול דעתו של בית המשפט אשר יבחן האם שניים אלה: ראשית, מה הסיבה לאי התייצבותו של התובע לדיון, ושני, מה סיכויי התביעה אם יבוטל פסק הדין. השאלה השנייה היא העיקר, ולראשונה אך חשיבות משנית, שכן את מחדל זה, ככלל, כאשר התובע מראה סיכויי הצלחה בתביעתו, ניתן לרפא באמצעות פסיקת הוצאות. הנטל להראות שני טעמים אלה מוטל על מבקש הביטול. (ראו לעניין זה רע"א 2694/92 אנג'י אליהו פבר נ' הסוכנות היהודית לארץ ישראל (05.08.1992), אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי 377-376 (מהדורה אחד עשר, 2013) עמ' 677-678).

גישת בתי המשפט כלפי ביטול פסק דין שניתן בהעדר התייצבות הינה גישה ליברלית, ואף ביתר שאת בבית המשפט לתביעות קטנות בו הצדדים אינם מיוצגים, באשר אי ביטול פסק הדין כמוהו כ"נעילת שערי המשפט" בפני המבקש. (רת"ק (מחוזי ב"ש) 12626-12-11 ג'רבי נ' בן משה (11.01.2012). עם זאת, אין פרוש הדבר שבכל מקרה ייעתר לה בית משפט כבדבר שבשגרה, ובעל דין שלא מקיים את חובותיו כלפי בית המשפט וכלי יריבו ומזלזל במילוין, עליו לשאת בתוצאות. (בר"ע 88/72 אורן נ' מיכאל, פ"מ כו (1) 772. בהקשר זה יש לאזן בין שני אינטרסים הניצבים על כפות המאזניים, מחד גיסא זכות המבקש כי יינתן לו יומו בבית המשפט, ומאידך גיסא עקרון סופיות הדיון וזכות צדדים להליך לסמוך ולהסתמך שהתיק הסתיים ולא יהיה עליהם להיטלטל שוב באותו עניין לבית המשפט.

יישום עקרונות אלה בבקשה שלפניי, מוביל לדחיית הבקשה והותרת פסק הדין על כנו. אבהיר.

התובע אינו מפרט בתצהיר את סיכויי התביעה שהגיש ואת טעמי אי התייצבותו לדיון מיום 08.03.2015, אף שלא ניתנה החלטה המאשרת את בקשתו לדחיית הדיון. כל שנטען בבקשת הביטול כטעם לביטול פסק הדין הוא כי בברור טלפוני של התובע באשר לבקשתו לדחיית דיון "בשל ניתוח", גילה כי ניתן פסק דין בעניינו וכי קביעת בית המשפט שלא צורפו אישורי מחלה אינם סבירים. כן טוען התובע כי הוא מחכה למתן יומו מזה ארבע שנים ומפנה חיציו לסחבת מצד הנתבעות שלא הגישו את כתב ההגנה במועד. טעמים אלה אין בהם כדי למלא אחר חובת ההסבר שעל התובע ליתן באשר לסיכויי התביעה ולהצדקת החלטתו, על דעת עצמו וללא אישור בית המשפט, שלא להתייצב לדיון. בעל דין אינו זכאי לצאת מהנחה שלפיה די שהגיש בקשה לדחיית מועד דיון על מנת שלא יתייצב, ועליו להידרש ולהבהיר טעמי מחדלו.

יותר מכך, בסעיף 4 לבקשה נטען "המבקש מצרף שוב את אישורי המחלה" ובסעיף 5 כי "...אף בית המשפט המחוזי אישר אישורי מחלה אלו". התובע אינו מצרף את אישורו הנטען של בית המשפט המחוזי והמסמכים שצרף לבקשתו לבטל את פסק הדין הם מסמכים אחרים מאלה שצורפו לבקשות הדחייה שהגיש ומתייחסים למועדים אחרים ולהליך רפואי אחר מזה שנטען על ידי התובע בבקשות הדחייה, ובוודאי שאינם עולים עם טענתו "מצרף שוב", כך שלכאורה צרפם בעבר.

ובמה דברים אמורים?

ביום 04.03.2015 הגיש התובע בקשה לדחיית הדיון הקבוע ליום 08.03.2015 בשל ניתוחים שעבר, בין היתר ברגל שמאל, ומהטעם כי הוא צפוי לעבור ניתוח נוסף בבטן. לבקשה לא צורפו אסמכתאות למצב הרפואי הנטען בבקשה, כמו גם לניתוחים שבוצעו ולניתוח המיועד הנטען ומועדו, כי אם "אישור מחלה" בגין חבלת כתף ימין לתקופה שמיום 21.07.2014 ועד 03.08.2014, למעלה מחצי שנה לפני הדיון. בהחלטתי מיום 05.3.2015 קבעתי כי לבקשה לא צורפו מסמכים רפואיים רלבנטיים. ביום הדיון, ה-08.03.2015, הגיש בקשה חוזרת לדחיית הדיון מחמת מצבו הרפואי אליה צרף מסמכים רפואיים הפעם מחודש ינואר 2015 וכן "אישור מחלה" לתקופה שמיום 04.01.2015 ועד 14.01.2015, כחודשיים לפני הדיון. הבקשה הובאה לידיעתי בפתח הדיון אליו לא התייצב התובע, ומשגם אליה לא צירף מסמכים רפואיים רלבנטיים המצדיקים את היעדרותו, נדחתה בקשתו החוזרת לדחיית מועד הדיון, וניתן פסק דין הדוחה את התביעה. וראה זה פלא, במצורף לבקשה לביטול פסק הדין, מציג התובע, לאחר הדיון, מסמכים אחרים מאלו שהציג בשתי בקשות הדחייה שלא התקבלו, ובהם מסמך קופ"ח מיום 22.02.02.15 לפיו הוזמן המבקש לביצוע הסרת אסטרומה (בלוטת חלב) בקרקפת ליום 02.03.2015, ששה ימים לפני מועד הדיון, וכן "אישורי מחלה" מיום 02.03.2015 ועד ליום 05.2013 ו"אישור מחלה" נוסף שהונפק ביום הדיון מיום 05.03.2015 ועד ליום 10.03.2015 בשל DYSPLASTIC NEVUS (שומה).

לבד מכך שהשוני בתיעוד הרפואי ובתלונות במסמכים שצורפו לבקשת הביטול אל מול אלה שצורפו לבקשות הדחייה הראשונה והחוזרת, מעורר ספק באשר להסתמכות על מסמכים אלה, השינוי בתלונות התובע ובמסמכיו מבקשה לבקשה והיעדרותו, ללא אישור לדיון עליו ידע, יש משום התעלמות מדעת מההליך השיפוטי העולה כדי זלזול בבית המשפט ובצד שכנגד. רוצה לומר שאין לקבל את טעמו היחיד של התובע לבקשת הביטול, "טענת בית המשפט הנכבד שלא צורפו אישורי מחלה אינם סבירים" (סעיף 2 לבקשת הביטול).

עם זאת, אין זה הטעם העיקרי לדחיית הבקשה לביטול פסק הדין, שכן ברגיל הייתה התנהגות מזלזלת זו של התובע הייתה ניתנת לפיצוי בהוצאות משמעותיות, אילו היה התובע מצביע על סיכויי הצלחת תביעתו, דבר שלא מתקיים כאן. (ע"א 3645/92 שאול קלנר נ' סשה לופוביץ, פ"ד מז(4) 133). אף כי כתב התביעה נוסח באופן שמקשה להבחין בין התובעת לבין התובע, בחינת כתבי הטענות על נספחיהם מלמד כי עניינה של התביעה הם דוחות חנייה וקנסות שהוטלו על התובעת ונגבו מהתובעת, ולא מהתובע. בגין דוחות אלה מבוקש כי בית המשפט יורה על ביטול הדוחות מחמת התיישנות העבירה או העונש, וכן פיצוי כספי בגין הנזק הכלכלי שנגרם עקב עיקול חשבון התובעת בבנק בהליכים לגביית החוב נשוא דוחות החנייה, הפסד ימי עבודה ועוגמת נפש. גם עילת לשון הרע שהוספה על ידי התובעים ולא נכללה בכתב התביעה, מתייחסים לתובעת ולא לתובע, באשר הליכי הגבייה והעקול בגינם נטען לעילה זו, ננקטו כנגד התובעת. התובעת, על פי עדותה, היא זו שנשאה בתשלום הקנסות בגין דוחות החניה נשוא התביעה, והתובע לא השיב לה את הכספים. (פר' ישיבת יום 08.03.2015 עמ' 18 שו' 6).

מבחן עילת התביעה במשפט האזרחי הוא מבחן הסעד (ע"א 27/77 טובי נ' רפאלי, פ"ד לא(3) 561, 568) כך שגם אם התביעה תתקבל, הסעד המבוקש נוגע לתובעת בלבד ולגביה היא יבוטלו הדוחות שהונפקו על שמה, והתובעת היא זו שתהיה זכאית לפיצוי בגין נזקיה בקשר להליכי הגבייה והברור בגין דוחות החניה שלה. מכאן שתביעתו של התובע למעשה נעדרת עילה. במצב דברים זה אין טעם בביטול פסק הדין, שכן אף בהנחה שכל הנטען בכתב התביעה נכון, התובע אינו זכאי לסעד שביקש. בנסיבות אלו אין טעם בביטול פסק הדין.

מדובר בתביעה שהוגשה בשנת 2010, התובעת אשר התייצבה לדיון אליו התובע לא התייצב ביקשה לקיים את הדיון ולשמוע את העדויות, חרף אי היעדרותו של המבקש ואף ליתן פסק דין בתביעתה. בנסיבות אלה, ומשאין למעשה תועלת בביטול פסק דין וכשבסופו של יום תביעת התובע לא תתקבל, כפות המאזניים נוטות להעדפת עקרון סופיות הדיון על פני בקשת התובע כי יינתן לו יומו.

על כן, במכלול שיקולים אלה, ועיקרם משלא מצאתי כבר בשלב זה סיכויי להצלחת התובע בתביעתו, אינני נעתרת לבקשת התובע לביטול פסק הדין. פסק הדין שניתן כנגד התובע ביום 08.03.2015 יוותר על כנו. זאת, בהתייחס לדוחות החנייה של התובעת. מובן כי אין בכך לגרוע מזכותו של התובע לנקוט בהליכים המתאימים ובפני הערכאות המתאימות בקשר לטענות ככל שיהיו לו בגין דוחות החנייה על שמו, ובכללם באשר לסירוב הנתבעת 1 למתן תו חניה אזורי בקשר לדוחות על שמו.

התובע 1 ישלם לנתבעת 1 הוצאות בקשה זו בסך של 500 ₪, בתוך 30 יום.

המזכירות תמציא החלטתי לצדדים.

ניתנה היום, י' אלול תשע"ה, 25 אוגוסט 2015, בהעדר הצדדים.