<#1#>

ב"כ המאשימה: עו"ד אקווע

ב"כ הנאשם: עו"ד נווה

הנאשם בעצמו

פרוטוקול

<#2#>

גזר דין

1. הנאשם הורשע לאחר שמיעת ראיות בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום.

2. מדובר בעבירה של נהיגה במהירות מופרזת של 197 קמ"ש בדרך בה המהירות המירבית המותרת היא 100 קמ"ש. אין צורך להכביר מילים על מסוכנותה של נהיגה במהירות שכזאת, הן לנהג והן ליתר המשתמשים בדרך. אך בנס לא גרם הנאשם לתאונה.

3. לחובת הנאשם הנוהג משנת 1979, 72 הרשעות קודמות, מהן 22 קודמות בגין מהירות מופרזת כאשר האחרונה הינה מיום 14.09.12 היינו, למעלה משנתיים לאחר מועד ביצוע העבירה שבענייננו, 3 הרשעות קודמות בגין סטייה מנתיב, 5 הרשעות קודמות בגין אי חגירת חגורת בטיחות, 4 הרשעות קודמות בגין רישיון רכב שפקע פחות מ-6 חודשים, 4 הרשעות קודמות בגין עבירה של רישיון נהיגה שפקע יותר מ- 6 חודשים, רישיון נהיגה שפקע מעל 12 חודשים, שימוש בטלפון נייד, אי ציות לרמזור אדום ועוד.

היינו, מדובר בנאשם בעל עבר תעבורתי מכביד הן מבחינת כמות ההרשעות הקודמות והן מבחינת חומרתן ומלמד, כי הנאשם מזלזל הן בחוקי התעבורה והן בשלומם ובביטחונם של המשתמשים בדרך.

4. ב"כ המאשימה טען, כי מדובר במהירות גבוהה באופן חריג והפנה לפסיקה בה נתן בימ"ש דעתו על מהירות דומה כבמקרה דנן ולענישה הראויה שהינה מאסר בפועל כגורם מניעתי ומרתיע. לפיכך, עתר להשית על הנאשם מאסר בפועל שינוע בין 4-7 חודשים, מאסר ע"ת מרתיע, פסילה ממושכת רבת שנים שלא תפחת מ-4 שנים, פסילה ע"ת במידה ובימ"ש ישית על הנאשם פסילה בפועל שתפחת מ-3 שנים וקנס גבוה.

ב"כ הנאשם ביקש להתחשב בנאשם ולא להחמיר עימו וציין, מדובר בנאשם בעל ותק נהיגה של 34 שנים ורוב עבירותיו הינן מסוג ברירת משפט. עוד ציין, כי מדובר בעבירה שבוצעה לפני כ-3 שנים אז המהירות המותרת במקטע הכביש הייתה 100 קמ"ש ואילו כיום המהירות המותרת הינה 110 קמ"ש ולפיכך מבקש שבית המשפט יתן דעתו לעניין השינוי. לעניין תקופת הפסילה הפנה ב"כ הנאשם לאסופת פסקי דין לפיהם מתחם הענישה נע בין 8 חודשי פסילה ל-3 שנים ללא מאסר כלל.

5. הדיון

במסגרת השיקולים לגזירת הדין העיקרון המנחה בענישה הוא עיקרון ההלימה, דהיינו יחס הולם בין חומרת המעשה בנסיבותיו ומידת אשמתו של הנאשם ובין סוג ומידת העונש המוטל עליו. כאשר מדיניות הענישה אמורה להעביר מסר חד וברור על מי שבהתנהגותו פוגע בערך החברתי שהינו בטחון הציבור וסיכון המשתמשים בדרך.

בית המשפט העליון קבע, כי נהג העולה על הגה ונוהג במהירות מופרזת, תוך חריגה גבוהה מן המהירות המותרת עושה זאת במודעות ובחוסר אחריות תוך נטילת סיכון בלתי סביר לאפשרות גרימת תוצאה קטלנית. נהג זה מזלזל בחוק ובחיי אדם ומסכן את המשתמשים בדרך, ויש להחמיר במקרים אלו ולהשית עונשי פסילה לתקופות ארוכות. לעניין זה ראה רעפ 1901/13 אסף אופיר נ' מדינת ישראל:

"בית משפט זה קבע, לא אחת, כי נהיגה פרועה על הכביש מקימה חזקה בדבר מודעותו של המבקש להתנהגותו, וזאת בעבירות חמורות יותר מזו המתוארת בבקשה דנן (ע"פ 3056/10 עבדאללה נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (5.9.2011); ע"פ 1688/07 מדינת ישראל נ' אלעוברה [פורסם בנבו] (17.7.2007); ע"פ 6131/01 מדינת ישראל נ' פרבשטיין, פ"ד נו(2) 24 (2001). "

לא זו אף זו, בית המשפט העליון הטיל לא מכבר עונש מאסר למשך 4 חודשים מאחורי סורג ובריח, על נאשם אשר נהג במהירות מופרזת של 195 קמ"ש שכונתה "מהירות קצה" על ידי כבוד השופט נעם סולברג, בנוסף לפסילה ממושכת למשך 50 חודשים ברעפ 5250/12 ‏ ‏מחמד אבו גוידר נ' מדינת ישראל מיום 14.01.13:

"נהיגתו במהירות של 195 קמ"ש (מהירות "קצה" בגימטריא) מלמדת על טֵרוף הדעת.

אמנם אין זו דרך השגרה, להורות על כליאתם של עברייני תעבורה, כשבפועל לא נגרם נזק לרכוש ולא פגיעה בגוף, אבל במקרים כגון זה יש להקדים תרופה למכה. המהירות, הסכנה, העבר התעבורתי, אי-לקיחת האחריות, מחייבים ענישה משולבת וקשה, בדיוק כזו שננקטה כלפי המבקש: כליאה ושלילת רישיון נהיגה.

כאמור, גם אם עונש מאסר כגון דא הוא נדיר, כבר היו דברים מעולם (ראו למשל: פ"ל 5066-10-10 מדינת ישראל נ' ויצמן [פורסם בנבו] (ניתן ביום 19.3.2012)). לא נס ליחם של דברי הנשיא (כתארו אז) מ' שמגר: "התיזה לפיה כאילו אין גוזרים עונש מאסר בשל עבירות של מהירות מופרזת, אינה מעוגנת במציאות ואף אינה יכולה לנבוע מן הרצוי.

העונש נמדד על פי נסיבות העניין, אופייה של העבירה ועברו של הנאשם ונסיבותיו האישיות וכאשר שקילתם של אלה מצדיקה זאת, מן הנכון להטיל גם מאסר בשל עבירה של מהירות מופרזת ואין כל הצדקה לאבחן ביו עבירה זו לבין עבירה אחרת" (ר"ע 99/86 חבשי נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (18.3.1986)).

שיקומו של נהג שכזה לא יעשה בדרכים כנ"ל (עבודות שירות, של"צ, או מאסר ע"ת), אלא בדרך הענישה שנגזרה עליו. מאסרו הוא שיקומו... יראו עברייני התנועה וייראו, כי נהיגה במהירות – קצה, יכולה להביאם אל מאחורי סורג ובריח, לא רק לאחר שיהרגו אדם, אלא קודם לכן".

ויפים הדברים לענייננו.

בתי המשפט הבהירו לא אחת, כי יש להעביר לציבור הנהגים מסר מרתיע על מנת לחנכם. תפקידו של בית המשפט להילחם בריבוי העבירות של נהיגה במהירות מופרזת כמו גם ריבוי התאונות בכבישי הארץ.

6. כאמור, במקרה דנן מדובר במהירות מופרזת של 197 קמ"ש בה נהג הנאשם בכביש בו המהירות המותרת הינה 100 קמ"ש, מהירות שהינה גבוהה אף יותר ממהירות "קצה" בעניין אבו גוידר לעיל.

משהוכיחה התביעה את היסודות העובדתיים של העבירה, ובכלל זה את רמת החריגה הגבוהה מהמהירות המותרת, הוכח למעשה שהתקיים גם יסוד נפשי של מחשבה פלילית או רשלנות.

עפ"ת 15329-10-12 אסף חיים אופיר נ' מדינת ישראל, כב' השופטת חיימוביץ מיום 28.1.13.

בטיעוניו לעונש טען ב"כ הנאשם, כי בדרך שבה נהג הנאשם בעת ביצוע העבירה המיוחסת לו, שונתה הגבלת המהירות מ- 100 קמ"ש ל- 110 קמ"ש וכי על פי סעיף 5(א) לחוק העונשין, יש לראות כאילו בעת ביצוע העבירה היתה המהירות המותרת 110 קמ"ש.

גם אילו היה מקום לקבל טענה זו, כי גם אז הנסיעה במהירות של 197 קמ"ש עולה על המהירות המותרת כיום, על כן גם על פי טענה זו בוצעה עבירה על ידי הנאשם, ועדיין מדובר בחריגה גבוהה ומשמעותית מהמהירות המירבית הקבועה בחוק.

אולם אין מקום לטענה זו, כי סעיף 6 לחוק העונשין, התשל"ז – 1977, מוציא את תחולת סעיפים 4 ו- 5 במקרים ששינוי החוק נובע "מטיבו שהוא נתון לשינויים מזמן לזמן".

הגבלת המהירות בדרך פלונית נתונה תמיד לשינוי מטיבה מזמן לזמן, עקב שינויים בתנאי הדרך כגון טיב הדרך, צפיפות התנועה וכיו"ב.

על כן אין בטענה זו כדי להקל בחומרת מעשיו של הנאשם.

7. בקביעת מתחם העונש ההולם בהתאם לסעיף 40 ג (א) לחוק העונשין התשל"ז – 1977 התחשבתי בערך החברתי שנפגע מביצוע העבירה, במידת הפגיעה בו, במדיניות הענישה הנהוגה, בנסיבות הקשורות בביצוע העבירה.

ב"כ הנאשם טען, כי הנאשם הינו איש עסקים הזקוק לרישיונו לצורכי פרנסתו.

כבר נפסק, כי נסיבותיו האישיות של הנאשם אינן יכולות לעמוד מול שיקולי הענישה כאשר אלו חמורים ובמקרה דנן, סבורתני, כי האינטרס הציבורי להגן על שלום הציבור גובר על נסיבותיו האישיות של הנאשם. יתר על כן, גם לא מצאתי נסיבות מיוחדות לקולא.

ושוב, לא למותר להזכיר, כי הענישה אינה מכוונת רק כנגד הנאשם, וגלום בה גם מסר לציבור הרחב, מסר שיהיה בו כדי להרתיע עבריינים בכוח בתחום זה בדרך של קביעת רף ענישה גבוה, נוכח המציאות העגומה של הקטל בכבישים הממשיך לגבות מחיר דמים כבד כעניין של יום-יום.

יש לציין, כי הנאשם לא לקח אחריות על ביצוע העבירה, שהינו שיקול לחומרה בגזירת העונש. ראה בעניין זה דברי ביהמ"ש העליון, ברע"פ 5250/12 מחמד אבו גוידר נ. מדינת ישראל, בו מציין כב' השופט סולברג (בהסכמת כב' השופט ג'ובראן וכב' השופט דנציגר), כי אי לקיחת אחריות, יש בה נימוק לחומרא בקביעת מתחם הענישה הראוי.

זאת ועוד, הנאשם הורשע כבר פעמים רבות (22!) בעבירה של נהיגה במהירות מופרזת, והעונשים שהוטלו עליו לא הרתיעו אותו מלהמשיך במהירות מופרזת שבמקרה דנן אף גברה, ואף הסיע נוסע נוסף וסיכן גם אותו.

לא זו אף זו, העבירה בוצעה לפני 3 שנים לערך, אולם נראה, כי הנאשם לא הפנים חומרתה ומסוכנותה של העבירה וזאת מאחר והורשע בגין עבירה של נהיגה במהירות מופרזת מיום 14.09.12, בעוד התיק שבעניינו תלוי ועומד נגדו.

נראה שהפעם הגיע העת לגזור על הנאשם עונש מוחשי.

8. עיינתי בפסה"ד אותם הגיש לעיוני ב"כ הנאשם בתמיכה לטענותיו בדבר מתחם הענישה. יצוין, כי אלו ניתנו לפני פסה"ד ברע"פ בעניין אבו גוידר ועל כן אינם מבטאים את מדיניות הענישה כפי שהורה בית המשפט העליון בפס"ד אבו גוידר.

לעומתם,

בעפ"ת 15329-10-12 אסף חיים אופיר נ' מדינת ישראל הנ"ל שניתן לאחר פסה"ד בעניין אבו גוידר נגזרו על נאשם שנהג באופנוע לבדו במהירות של 234 קמ"ש בדרך בה המהירות המירבית המותרת היא 90 ועברו לא היה מכביד, 3 חודשי מאסר ויום ו-60 חדשי פסילה.

לאחר ששקלתי טיעוני הצדדים ובחנתי עברו התעבורתי של הנאשם ולאור כל האמור לעיל, אני מחליטה לגזור על הנאשם העונשים הבאים:

אני דנה את הנאשם למאסר למשך 100 ימים שירוצה מאחורי סורג ובריח.

אני דנה את הנאשם ל-10 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים, שלא יעבור עבירה של נהיגה בזמן פסילה, או נהיגה במהירות מופרזת מסוג הזמנה לדין. 50 קמש מעל המותר.

אני דנה את הנאשם לתשלום קנס בסך 3,000 ₪ או 30 ימי מאסר תמורתו.

הנני פוסלת את הנאשם מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 40 חודשים בניכוי 30 ימי פסילה מנהלית.

הנני פוסלת את הנאשם מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 6 חודשים וזאת על תנאי למשך 3 שנים.

הנאשם יפקיד רישיון נהיגתו לאלתר, מניין הפסילה יחל מיום שחרור הנאשם ממאסר.

על הנאשם להמציא למזכירות בית המשפט אישור שב"ס על סיום ריצוי עונש המאסר לצורך חישוב הפסילה.

זכות ערעור כחוק תוך 45 יום לבית משפט מחוזי מחוז מרכז.

<#3#>

ניתנה והודעה היום ו' חשון תשע"ד, 10/10/2013 במעמד הנוכחים.

ב"כ הנאשם

אבקש עיכוב ביצוע של העונש, בייחוד עונש המאסר:

עונש המאסר שהוטל הוא קצר ואני כבר בפסיקה ענפה של בית המשפט העליון, שהוא קצר, יש לעכב העונש, על מנת לא לפגוע בזכות הערעור של הנאשם.

בית המשפט הנכבד דן הנאשם בהעדרו לפני שבוטל פסק הדין, בעת שדן בית המשפט בהעדרו, לא הושת על הנאשם רכיב מאסר כל שהוא, ויש משום הטלת מאסר בפועל, שינוי בעמדה של הענישה של בית המשפט הנכבד, אל מול ההחלטה לדון אותו בהעדרו, ולא להטיל עליו ולו מאסר על תנאי, ועל כן, על מנת לאפשר לנאשם זכות הערעור, לבדוק כל הנתונים, ואת הטענות של הנאשם במסגרת הליך זה, אבקש לעכב ב- 45 יום.

מבקשים לקזז הקנס מהפיקדון.

ב"כ המאשימה

מתנגדים לעיכוב הביצוע.

לא ברור לנו דברי הסנגור לגבי גורם ההפתעה, בפסיקה, במהירויות גבוהות שבהן נאמר, שמהירויות "קצה" נפסקו עונשי מאסר, ואף ארוכים יותר, וגם בערעורים שהיו הושארו העונשים שנקבעו על כנם, כמו באבו גוידר, ונבקש שלא יעוכב ריצוי העונש.

הנאשם

יש לי עסק של 500 איש ופרנסתם תלויה בי.

<#5#>

החלטה

לפנים משורת הדין בכפוף לחתימת הנאשם על התחייבות עצמית בסך 6,000 ₪ וזאת בנוס לפיקדון, המופקד בקופת בית המשפט, יעוכב ריצוי עונש המאסר אשר הוטל עליו עד ליום 3.11.13 .

על הנאשם להתייצב במועד זה, בבית המעצר הדרים בשעה 08.00 בבוקר לריצוי עונשו.

המזכירות תעביר עותק החלטתי לשב"ס.

ניתן צו עיכוב יציאה מן הארץ נגד הנאשם שיבוטל לאחר ריצוי עונש המאסר אשר הוטל עליו.

על הנאשם להמציא אישור שב"ס על ריצוי המאסר לצורך ביטול צו עיכוב היציאה מן הארץ נגדו.

מורה כי הנאשם יפקיד רישיונו לאלתר, רשאי לנהוג עד השעה 20.00 ואולם תקופת המאסר לא תבוא במניין ימי הפסילה.

בכפוף להתייצבות הנאשם לריצוי עונשו, יקוזז הקנס מהפיקדון.

באם לא יתייצב הנאשם כאמור, ישולם הקנס תוך 90 יום.

<#6#>

ניתנה והודעה היום ו' חשון תשע"ד, 10/10/2013 במעמד הנוכחים.