1. כתב האישום מייחס לנאשמים, זוג נשוי, ביצוע עבודות ושימוש במקרקעין בסטייה מהיתר, עבירות לפי סעיפים 145(א)(3) ו-204(ב) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965. בפרק העובדתי בכתב האישום נטען כי הנאשמים בנו, במקרקעין הידועים כחלקה 210 מגרש 2/3 בגוש 13938 בישוב ראש פינה, חנייה בשטח הקטן ב-7.5 מ"ר מהיתר הבניה, באופן המונע החניית שני כלי רכב על פי ההיתר, וכן ביצעו שימוש בבית מגורים בסטייה מהיתר, בכך שאוכלס בית המגורים ללא השלמת כל תנאי ההיתר כדין וללא קבלת טופס 4.

2. בפתח הדברים יצוין כי הנאשם 1 הוא נכה צהל בעל נכות קשה (ראו מכתב אגף השיקום שצורף לבקשה מיום 20.1.2011). הנאשמים הם בלתי מיוצגים, אך הם סירבו לשכור את שירותיו של סנגור (פרוטוקול 8.4.2013 ע' 10). עם זאת, עולה מעיון בתיק זה שבו הגישו הנאשמים למעלה כ-10 בקשות (תוך שימוש מתאים במגוון מונחים ומושגים משפטיים), כפי שהטיב להגדיר זאת ב"כ המאשימה הקודם, "... כי הנאשמים נוהגים בשכלתנות, הם מודעים לזכויותיהם, ואפילו הנאשם ציין ובצדק כי הם יודעים דבר אחד או שניים על זכויותיהם..." (שם, ע' 9). כך התרשמתי גם אני מהנאשמים.

א. היסוד העובדתי

א(1) בניית חנייה בשטח הקטן ב 7.5 מ"ר מהיתר שמספרו 20080099 באופן המונע חניית 2 רכבים על פי היתר

3. טופס היתר הבניה בענייננו – ה"טופס 3" (ת/5), אינו אומר מאום בענין חניה. אלא שה-"טופס 3" אינו היתר הבניה כולו. היתר בניה מורכב מ"טופס 3" ומנספחי החובה, לרבות תשריט ותכניות הבניה (תקנה 3(א) לתקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות), התש"ל-1970) , ו"להיתר יצורף עותק מכל נספח לבקשה, חתום בידי יושב ראש הועדה המקומית או המהנדס, ועתקי הנספחים כאמור יהוו חלק בלתי נפרד ממנו" (תקנה 18(ב) לתקנות הנזכרות (ראו גם תו"ב (צפת) 13636-09-08 ועדה מקומית לתכנון מרום הגליל נ' פרץ (4.12.2014)). תכניות הבניה המאושרות אשר הופכות חלק מההיתר – הגם שהמידע בהן הוא בעיקר גראפי במובחן ממילולי – מחייבות בדיוק כפי שמחייב המלל שבהיתר (ראו והשוו את הפסיקה בענין תכנית ובענין תשריט של תכנית לפי חוק התכנון והבניה: ע"א 6291/95 בן יקר גת להנדסה ובנין בע"מ נ' הוועדה המיוחדת לתכנון ולבניה מודיעין, פ"ד נא(2) 825, 851 (1997); ראו גם בג"ץ 10/00 עיריית רעננה נ' המפקחת על התעבורה, מחוזות ת"א והמרכז, פ"ד נו(1) 739, 751 (2001)). בתכניות הבניה שבענייננו (אף הן ב-ת/2) רשום "קנ"מ 1:100", וזאת, בהתאם לדרישת תקנה 7 לתקנות הנזכרות לקנה-מידה 1:100. ת/2 הוא צילום של התכניות המקוריות. על מנת לוודא שאין עיוות של קנה-המידה הוריתי ביום 8.2 על הגשת התכניות המקוריות. בתכניות מופיע רישום בדבר משטח חניה בגודל של כ-5.1 ס"מ על כ-5.7 ס"מ. על-פי קנה המידה הנזכרים, משמעות רישום שטח החניה היא שמדובר בשטח חניה בהיקף של 5.1 מ' על 5.7 מ', קרי – משטח חניה בהיקף של 29.07 מ"ר.

בשולי הדברים אציין, כי לא נעלם מעיני כי בטבלת חישוב השטחים שבתכניות, בעמודה הרלוונטית בענין "חניה", לא רשום מטראז' כלשהו. זאת, מאחר ומדובר במשטח חניה בלתי מקורה. רק שטח מקורה נלקח בחשבון בחישוב שטחים בתכניות לפי חוק התכנון והבניה (ראו תקנה 4(א) לתקנות התכנון והבניה (חישוב שטחים ואחוזי בניה בתכניות ובהיתרים), התשנ"ב-1992). ודוק: גם ברישום בתשריט התכנית מצוין "משטח" חניה, ושני כלי רכב "נראים" ואינם "נסתרים" על ידי קירוי. נתון זה מתיישב גם עם טענות הנאשם 1 לפיהן "החניות היו מלכתחילה עם קירוי" (פרוטוקול 4.2.2015 ע' 26 ש' 25), אלא ששכן התנגד והתנגדותו התקבלה. אכן, בסופו של דבר ההיתר שאושר הוא היתר למשטח חניה ללא קירוי.

4. בדיון ביום 8.4.2013 הודיע הנאשם 1 "אף אחד לא מכחיש שעובדות כתב האישום הן נכונות", וכבוד השופט א' גולדקורן ציין בהחלטה כי "משתמעת הודאה ביסוד העובדתי שבפרק העובדות שבכתב האישום, אם כי כפירה לכאורה ביסוד הנפשי", וקבע את התיק להוכחות. בדיון ההוכחות הודה הנאשם 1 מפורשות כי החניה שנבנתה קטנה מזו אשר נקבעה בהיתר:

"ש. אתה יכול להגיד לי מה היה רוחב החניה המקורית?

ת. היה צריך להיות גדול – מה זה? עולם. היה צריך להיות גדול.

ש. כמה זה גדול 30 מ"ר?

ת. היה צריך להיות ששני רכבים נכנסים ותכננתי שאשטוף את הרכבים היום יש לי 4X6 אז היה המון יותר גדול..." (פרוטוקול 4.2.2015 ע' 26 ש' 16-21).

5. די בהודאת הנאשם, אך אוסיף כי על-פי דו"ח הפיקוח של המפקחת חגית בן דוד (ת/1), אשר הוגש במסגרת עדותה, צוין כי "גודל ומיקום החנייה עפ"י ההיתר הינו 30 מ"ר, בפועל...גודל החנייה כ-22.5 מ"ר".

6. הנאשמת מסרה בדיון בבית המשפט "אני תומכת בכל מה ש[הנאשם 1] אמר".

7. לאור האמור הוכיחה המאשימה כי הנאשמים בנו את משטח החניה תוך סטייה מההיקף המתחייב בהיתר הבניה.

8. ביום 3.2.2015 הגישו הנאשמים תמונה בה רואים שני כלי רכב עומדים במשטח החניה במגרש הנאשמים. מכאן, שהופרכה הטענה העובדתית בכתב האישום לפיה המשטח נבנה "באופן המונע חניית 2 כלי רכב" (המעיין בתמונות אלה יסיק מיד אשר יסיק בקשר לשאלה האם אפשר גם לחנות 2 כלי רכב במשטח וגם לפתוח את דלתות כלי הרכב באופן סביר). בכתב האישום שבענייננו לא צוינו הוראות חקיקה בענין ההיקף הנדרש של כל מקום חניה. על כן הנני קובע כי לא הוכח שלא ניתן לחנות 2 כלי רכב במשטח. עם זאת, כאמור, הוכח שהמשטח נבנה בסטייה מההיתר, אשר קבע את ההיקף הנדרש של המשטח.

9. אוסיף, הגם שהדבר לא נטען בכתב האישום, כי אין מחלוקת בין הצדדים כי משטח החניה שנבנה במקרקעין מושא כתב האישום נבנה לא רק בגודל קטן מהמתחייב על-פי ההיתר, אלא גם – במקום שונה מהמקום המתחייב בהיתר.

א(2). אכלוס בית המגורים מבלי למלא את כל תנאי ההיתר וללא טופס 4

10. עובדת מגורי הנאשמים במקרקעין מושא כתב האישום אינה במחלוקת (ראו פרוטוקול 4.2.2015 ע' 27 ש' 13-14; ע' 28 ש' 8-10). בדיון הנזכר מיום 8.4.2013 מסר הנאשם 1 "נכנסתי בידיעה שאין לי טופס 4". גם בחקירתו הנגדית העיד:

"ש. תאשר לי כי מה שהעדה חגית העידה שאין לכם טופס 4 זה נכון?

ת. כי לא נותנים לי אותו" (פרוטוקול 4.2.2015 ע' 27 ש' 16-17).

ראו גם עדותה של הנאשמת:

"ש. כשעברתם להתגורר בבית ידעת שאין לו טופס 4 נכון?

ת. ... לא ידעתי שאין טופס 4" (שם, ע' 28 ש' 8-10).

11. אחד מתנאי ההיתר (ת/5) הוא: "לא יעשה כל שימוש במבנה טרם קבלת אישור אכלוס". מכאן שהודאת הנאשם 1 בענין אכלוס הבית בהעדר טופס 4 היא גם הודאה באכלוס הבית ללא השלמת כל תנאי ההיתר.

12. אוסיף, כי מתיישבת עם הודאתו של הנאשם 1 דו"ח הפיקוח (ת/1), בו נמצא "אכלוס בת [כך] מגורים ללא מילוי כל תנאי ההיתר וקבלת טופס 4 מהוועדה כדין".

(ב) היסוד הנפשי

ב(1) הנאשם 1

13. העבירה שבנדון – עבירה על סעיף 204 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965, היא עבירה של אחריות קפידה (ראו ע"פ (חי') 1037/06 לב נ' ועדה לתכנון ובניה שומרון (28.3.2007)). בענין הנאשם 1 אוסיף כי אף אילו מדובר היה ביסוד נפשי של מחשבה פלילית, ממילא לא נסתרה בעניינו חזקת המודעות, שכן, כפי שמצוטט לעיל, הנאשם 1 הודה מפורשות כי בנה משטח חניה בגודל 6X4 ולא טען כי הוא לא ידע שזה הגודל הנבנה. בבחינת למעלה מן הצורך: ראו את דבריו של הנאשם 1 בדיון מיום 8.4.2013 לפיהם עמוד חשמל במגרש, הוא אשר מנע ממנו לבנות את החניה בהיקף הנדרש – פרוטוקול 8.4.2013 ע' 11). כן הודה הנאשם 1, כפי שנזכר לעיל, כי הוא ידע כאשר הזוג אכלס את הבית כי אין טופס 4.

הנאשם הפנה ל-תו"ב (צפת) 46882-07-10 הועדה המקומית לתכנון ובניה אצבע הגליל נ' סויסה (4.3.2014). שם זוכה הנאשם עקב טעות במצב הדברים – נקבע, נוכח התנהלות הרשות שם, כי הנאשם טעה טעות כנה וסבר שיש לו היתר (שם, פס' 19). בענייננו, אישר הנאשם 1 כי הוא ידע שאין לו טופס אכלוס כאשר הוא נכנס לבית. ועוד. כאשר הנאשם 1 נשאל בענין בניית החניה במקום אחר "מי נתן לך אישור?" השיב – "הם. אני עדכנתי אותם את אבנר סבג ואת חגית." ובהמשך:

ש. אבנר סבג אמר לך לבנות את החניות במקום אחר?

ת. דיברתי איתו – אני בא ואומר לו ביטלתם לי את החניות.

שאלת בית המשפט: הוא אישר לך?

ת. מה זאת אומרת אני באתי ואמרתי לו...." (פרוטוקול 4.2.2015 ע' 25 ש' 25 – ע' 26 ש' 6; ההדגשה הוספה; בהמשך טען הנאשם כי אבנר עבר לעבוד בקרית שמונה ו"שאלתי אותו מה עם מה שסיכמנו והוא לא אישר" – שם ש' 9-10).

עינינו הרואות: תשובותיו של הנאשם לשאלה אם אבנר סבג אישר לו הן, שהוא אמר לאבנר. הנאשם נמנע בבירור מלטעון שהוא קיבל אישור, וברי שלא מתקיימים בענייננו היסודות בדבר טעות במצב הדברים.

ב(2) הנאשמת 2

14. בכתב האישום צוין כי הנאשמים נמנים על המפורט בסעיף 208(א) לחוק התכנון והבניה (פס' 3). בניגוד לטענות הנאשמים במשך ההליך לפיהן לנאשמת 2 אין זיקה למקרקעין (הנאשמת 2 טענה בדיון ביום 8.4.2013 "אין לי שום אחיזה במקרקעין"; הנאשם 1 העיד בעדותו הראשית "אין לה שום קשר למקרקעין" (פרוטוקול 4.2.2015 ע' 24 ש' 25-26), אישרה הנאשמת 2 בעדותה כי היא "רשומה יחד איתו [עם הנאשם 1] על הקרקע..." (שם, ע' 27 ש' 26). המפקחת העידה כי חוזה פיתוח (ת/6) מצוי בתיק בקשת ההיתר שבנדון, ושמספרי החלקות הנקובים בו הם מספרי החלקות בזמנו (פרוטוקול 4.2.2015 ע' 18 ש' 30 – ע' 19 ש' 3). חוזה פיתוח זה הוא בין מינהל מקרקעי ישראל לבין "בוכריס שמואל החלק בנכס: 1/2" ו"בוכריס טובה החלק בנכס: 1/2". קרי – הנאשמת 2 היא בעלת מחצית הזכויות בקשר למקרקעין על פי החוזה.

15. החריג לאחריות הקפידה בעבירה לפי סעיף 204 לחוק התכנון והבניה קם בהוכחת שני תנאים מצטברים: שהעבירה נעברה שלא בידיעת הנאשם (סעיף 208(ב)(1) לחוק התכנון והבניה) ושהוא נקט בכל האמצעים הנאותים לקיום הוראות חוק התכנון והבניה והתקנות על פיו בכל הנוגע לעבודה הנדונה (סעיף 208(ב)(2)). הנטל להוכיח את החריג – רובץ על כתפי הנאשם (ראו ענין לב). הנאשמת 2 אישרה בחקירתה הנגדית כי היא חתומה על הבקשה להיתר הבניה (פרוטוקול 4.2.2015 ע' 28 ש' 2-3; ראו ת/2). לאור זאת, חזקה עליה כי הכירה את הדרישות בהיתר לטופס 4 ולהיקף החניה. גם אם אניח כי הנאשמת 2 לא ידעה בעת האכלוס שאין טופס 4 (פרוטוקול 4.2.2015 ע' 28 ש' 10) ולא ידעה מהו היקף החניה שנבנתה בפועל (היא העידה כי היא עברה על התוכניות אך לא התייחסה לחניה – שם ש' 5-6), הנאשמת 2 לא הוכיחה את התנאי המצטבר השני להקמת החריג לאחריות המוחלטת, בדבר נקיטה בכל האמצעים הנאותים לקיום הוראות חוק התכנון והבניה והתקנות על פיו בכל הנוגע לעבודה הנדונה (ולעניין האכלוס – בכל הנוגע לאכלוס). כמי שלא רק בעלת זכויות במקרקעין אלא גם חתומה על היתר הבניה אשר כלל את התנאים בדבר היקף החניה והצורך בטופס 4, רבצה על הנאשמת 2, כפי שרבצה על אישהּ הנאשם 1, לברר ולוודא שיש טופס 4 ושהיקף החניה תואם לתכנית. הנאשמת לא טענה וממילא לא הוכיחה כי עשתה כן. על כן אני קובע כי לא קם החריג לאחריות קפידה בעניינה.

סיכום ביניים

16. סיכום ביניים: יסודות העבירה על סעיפים 145 ו-204 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 מתקיימים לגבי שני הנאשמים.

טענת הגנה מן הצדק

17. כבר מתחילת ההליכים בתיק זה בשנת 2010, טענו הנאשמים טענות שונות לביטול כתב האישום מפאת הגנה מן הצדק. ביום 28.8.2013 הפעיל השופט גולדקורן את סמכותו לפי סעיף 150 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, לדחות את ההכרעה בטענות בדבר הגנה מן הצדק לשלב ההוכחות, שכן רובן מצריכות בירור עובדתי. באותה החלטה מנה השופט גולדקורן את טענות הנאשמים בענין הגנה מן הצדק:

1) כתב האישום הוגש לאחר שהליך קבלת היתר הבניה היה ארוך, מסורבל, רשלני ובלתי נסבל, והביא להגשת תלונה נגד מהנדס הוועדה ולבירור של משרד הפנים;

2) הנאשם הוא זה שביקש, במסגרת התכניות שהגיש לאישור הוועדה, לבנות שתי חניות גדולות ומפוארות עם תריס חשמלי וקירוי בטון, אולם המאשימה מנעה זאת, בקבלת התנגדות של שכן בניגוד לסמכויותיה, והיא אף ביטלה את החניה הרחבה המקורית;

3) הגשת כתב האישום הינה אכיפה בררנית, לאור הימנעות המאשימה מהגשת כתבי אישום נגד אחרים בגין אותן עבירות;

4) לא קוים שימוע כהלכתו;

5) בהיתר הבניה שניתן לא מצויה דרישה לחניה;

6) העדר אינטרס ציבורי, לאור המצב בשטח, בו כלי רכב חונים על הכביש מבלי שנוצרו בעיות חניה.

אנתח טענות אלה, לפי סדרן.

1) הליך ארוך, מסורבל, רשלני ובלתי נסבל לקבלת היתר בניה

18. בפסיקה כבר הובעה הדעה שהימשכות הליכי קבלת היתר בניה אינה מצמיחה הגנה מן הצדק מפני העמדה לדין בגין מעשים שאין לגביהם היתר (ראו תו"ב (דימ') 9790-11-10 הוועדה המקומית לתכנון ובניה "שקמים" נ' ששון (17.4.2013)). בית המשפט הפנה שם ל-רע"פ 2885/08 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה תל אביב נ' דכה (22.11.2009), בו נדון ערעור על פסק דין של בית המשפט המחוזי (בערעור על בית משפט השלום), בו נקבע כי אין לבצע את צו הריסה השיפוטי שהוצא נגד המשיב שם עד שנה לאחר שיתאפשר לו להגיש היתר בניה או עד מתן החלטה בבקשה כזו, לפי המאוחר. בהפיכת ההחלטה כתב השופט א' רובינשטיין:

"אכן, המצב של עצלתיים בביצוען של תכניות, כמו במקרה זה, הוא רעה חולה, ונשוב לכך. אך אין מרפאים רעה חולה ברעה חולה לא פחות, בפתיחת פתח להפקרות, ל'איש הישר בעיניו יעשה'; שהרי פסק הדין של בית המשפט המחוזי, ברוחב יריעתו, ללמד – כביכול – על הכלל יצא. משמעות פסק הדין, אם יעמוד על כנו, הוא כי כל החפץ ליטול את השם ייטול. קרי, בכל מקום, ואין זה המקום היחיד בישראל, שבו ישנה איטיות (לעתים מרגיזה ואף מקוממת) בהליכי בניה, יבנה הבונה כחפצו, ומשתבוא גאולת הליכי התכנון יבוא גם יום 'עשיית סדר' בבניה הלא חוקית; ועד אז – כך עולה – ישגשגו המבנים הבלתי חוקיים, גדולים וקטנים. אחריותו של בית המשפט גדולה מזה. על כן לא נוכל ליתן יד לכך" (שם, פס' ז').

ראו גם עפ"א (ת"א) 32213/12-09 טבקולי נ' עיריית תל אביב-יפו (1.2.2011) בו נדחתה טענת הגנה מן הצדק, נוכח טענות לפגם שבאי מתן היתר בניה. בית המשפט המחוזי ציין, כי אין ביכולתו ואין בסמכותו לשנות תב"ע או ליתן למערערים היתר בניה. בקשת רשות ערעור על פסק הדין נדחתה (רע"פ 1601/11 טווקולי נ' עיריית ת"א – מדינת ישראל (28.2.2011), השופט ס' ג'ובראן).

הנאשמים בענייננו טענו תחילה כי הומלץ להם לבנות ללא היתר בניה, אך בהיותם "שומרי חוק לא פעלו כמומלץ, החלו לבנות את ביתם רק לאחר קבלת היתר בנייה כחוק, למרות שהמשיכו לגור בדירת עמידר בחצור הגלילית בגודל 50 מ"ר בלבד, בהיותם משפחה בת 5 נפשות" (ראו "בקשה להפסקת הליכים פליליים – מאחר ו'אין להשיב לאשמה'" מיום 1.2.2011; ההדגשה הוספה). טענה עובדתית זו הלכה ו"התפתחה" לה במשך ניהול ההליך. בדיון ביום 8.4.2013 טען הנאשם 1 "אני גרתי בבית של 50 מ"ר וביקשו ממני לפנות את דירת עמידר ונכנסתי [לבית מושא כתב אישום זה] בידיעה שאין לי טופס 4" (פרוטוקול ע' 10; ההדגשה הוספה). לקראת דיון ההוכחות הוגש לתיק מכתב אשר מוצג כמכתבו של מר יוסי אלול. במכתב נטען כי מר אלול כיהן כיו"ר ועדת לתכנון ובניה אצבע הגליל וכי "[]הנאשמים עם שלושת ילדיהם, התגוררו בצפיפות נוראה כעשרים שנה, בדירת 50 מטר בשכירות של 'עמידר', ולא ניתן היה לעמוד מנגד מול מצב אומלל זה, שגורם לסבל רב למשפחה בת 5 נפשות, שרק מפאת צנעת הפרט הרפואית של הנאשם מס' 1, לא יפורט" (מכתב מיום 1.2.2015). עינינו הרואות כי הטענה בתחילת הדרך כי הנאשמים נמנעו מלעבור מדירת העמידה אם הדבר יהיה כרוך בביצוע עבירות כי הם שומרי חוק התגלגלה והפכה לטענה כי הם כן עזבו את הדירה של עמידר ביודעין למרות שאין טופס 4, ובסוף – לטענה מרומזת לפיה הדבר אף נדרש עקב מצבו הרפואי של הנאשם 1 כנכה צה"ל. כאן המקום לציין, כי בתיק זה הדגיש בית המשפט במספר החלטות בענין דיון ההוכחות, כי על כל צד לדאוג להתייצבות עדיו (ראו החלטות מיום 8.4.2013 ומיום 28.8.2013). במכתב המוצג כמכתבו של מר אלול צוין כי מר אלול ישהה באילת ביום הדיון. הנאשמים כלל לא ביקשו לזמן את מר אלול לדיון. העיקר הוא, כי לא זו בלבד שהנאשמים לא הוכיחו טענה בדבר צורך לעבור לבית עקב מצבו הרפואי של הנאשם 1 (באמצעות מר אלול או באמצעות ראיות אחרות); הנאשמים עצמם לא העלו טענה זו כלל. הטענה להגנה מן הצדק עקב טענות בדבר הליכי קבלת ההיתר – נדחית.

כאן המקום להתייחס לטענה נוספת של הנאשמים. טענתם היא למעשה כי מאחר והנאשם 1 זכאי למקום חניה ברחוב עקב נכותו, אותו הוא אינו מממש, אי-מימוש הזכות למקום החניה ברחוב מתקזז, לענין מצוקת חניה ברחוב, עם אי הבניה הנטענת של שני מקומות חניה במגרשם. ברי כי אין בטענה זו – אף אם היא נכונה – כדי להקים הגנה מן הצדק לנאשמים. כפי שלא מכירים בהגנה מן הצדק עבור אדם הרואה עצמו זכאי להיתר בניה עתידי העושה דין לעצמו ובונה לפני שקיבל היתר, אין להכיר בהגנה מן הצדק עבור אדם אשר בנה בסטייה מהיתר בניה, תוך עשיית מעין קיזוז-עצמי, ללא אישור הגורמים המוסמכים, עם זכות אחרת המוקנית לו.

2) הנאשם הוא זה שביקש, במסגרת התכניות שהגיש לאישור הוועדה, לבנות שתי חניות גדולות ומפוארות עם תריס חשמלי וקירוי בטון, אולם המאשימה מנעה זאת, בקבלת התנגדות של שכן בניגוד לסמכויותיה, והיא אף ביטלה את החניה הרחבה המקורית

19. העובדה שהנאשם הוא שביקש לבנות שתי חניות, אין בה ולא כלום. מרגע אישור בקשה להיתר בניה, ההיתר הפך למחייב, ואין לחרוג ממנו.

20. כפי שסופו של דבר אישר הנאשם 1 עצמו בחקירתו הנגדית – החניה המתחייבת בהיתר כלל לא "בוטלה"; נוכח התנגדות שכן, לא אושר קירוי מעל החניה (פרוטוקול 4.2.2015 ע' 26 ש' 23-25). ואכן, כפי שבואר לעיל, החניה אשר אושרה (והפכה למחייבת) בהתיר הבניה היא חניה בלתי-מקורה.

21. עינינו הרואות כי הנכון הוא, לא שהמאשימה מנעה את בניית החניה בהיתר עקב התנגדות שכן; אלא שעקב התנגדות השכן החניה שנקבעה בהיתר היא חניה בלתי-מקורה, אשר רשאים היו – וחייבים היו – הנאשמים לבנות במסגרת בניית ביתם.

3). הגשת כתב האישום הינה אכיפה בררנית, לאור הימנעות המאשימה מהגשת כתבי אישום נגד אחרים בגין אותן עבירות

22. הנטל להניח תשתית עובדתית להוכחת טענת אכיפה בררנית רובץ על כתפי הנאשמים. הנאשמים בענייננו לא הרימו נטל זה כלל. ניסיונם בענין זה הסתכם בהצגת מספר תמונות בפני המפקחת, אף מבלי לציין נתוני זיהוי נכס, בהן נראים, לטענתם, מבנים בראש פינה שנגדם לא פעלה המאשימה. נוכח תקציבי אכיפה שאינם בלתי מוגבלים, ההלכה בענין אכיפה בררנית היא, ממילא, שאכיפה חלקית או אף מדגמית אינה מקימה טענת אכיפה בררנית. הנאשמים ניסו להצביע על שיקול זר אצל המפקחת – הם הראו לה בחקירתה תמונה של מחסנים ליד בית הוריה; המפקחת העידה כי "יש דברים שיש לגביהם צווי הריסה ויש דברים שלא מטופלים על ידי" (פרוטוקול 4.2.2015 ע' 20 ש' 12-16). בענין אכיפה נגד חניה טענו הנאשמים (ללא ראיות) כי יש בתים אחרים ברחוב שבהם אין חניות בתוך המגרש; אך המפקחת העידה כי מדובר בבניה משנות ה-70 וה-80 של המאה שעברה (ע' 22 ש' 4-5), וכי "במסגרת פגישות עבודה שעבדתי עם מועצת ראש פינה אחת הטענות שיש מצוקת חניה במושבה. הועלו מספר בניות חדשות שיש בהם נקודות על בניה חדשה – אחד מהדברים היה בית בוכריס ועל-פי זה פעלתי" (ע' 23 ש' 14-16). דברים אלה מצביעים על שיקול ענייני במתן דגש על אכיפת בניית מקומות חנייה בבניה חדשה. הנאשמים – לא הרימו את הנטל להוכיח אכיפה בררנית.

בענין אכיפה נגד אכלוס ללא "טופס 4", טענה המאשימה כי היא מגישה כתבי אישום נגד אחרים בגין עבירה זו, ובא כוח המאשימה ציין בצדק, שבמקרה, אף ביום דיון ההוכחות בתיק זה ניתן גזר דין בתיק אחר של המאשימה דכאן בדבר אכלוס ללא "טופס 4" בראש פינה (תו"ב 29146-06-12).

4). לא קוים שימוע כהלכתו

23. אין מקום לבטל את כתב האישום שבענייננו עקב אי קיומו של שימוע. העבירה מושא כתב האישום הוא עבירה לפי סעיפים 145(א)(3) ו-204(ב) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965. עונש המאסר שלצדה הוא שנתיים. המדובר בעוון (סעיף 24(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977). על כן אין חובה חוקית לערוך שימוע ואין מקום לבטל את כתב האישום גם אם לא קוים שימוע. ראו לענין זה את הערתו של השופט א' שהם ב-רע"פ 5629/13 פלאח נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה – עיריית מגדל העמק (15.10.2013):

"למעלה מן הנדרש, אציין בקצרה, כי אני תמים דעים עם עמדתן של הערכאות הקודמות, לפיהן, אין להורות, בנידון דידן, על ביטולו של כתב האישום, בשל אי קיומו של שימוע. ראשית, וכפי שציינו הערכאות הקודמות, סעיף 60א לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, המעגן בחקיקה את הזכות לשימוע, מתייחס אך ורק לנאשמים בביצוע עבירות מסוג "פשע", בעוד שהמבקש הואשם בעבירות מסוג "עוון", כהגדרתן בסעיף 24 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. לפיכך, אין לקבל את טענותיו של המבקש, כי באי עריכת שימוע הופרה זכותו להליך הוגן, שכן מלכתחילה לא הייתה כל חובה חוקית לערוך לו שימוע."

די בדברים אלה, אשר אף נכתבו בפרשה שבה, כמו בענייננו, הנאשם שם הואשם בעבירות לפי סעיפים 145 ו-204 לחוק התכנון והבניה, כדי לדחות את הטענה בדבר הגנה מן הצדק עקב אי עריכת שימוע. לטעם השני שציין השופט שהם בענין פלאח אפנה בהמשך.

24. בבחינת למעלה מן הצורך אציין, כי אף אילו היתה חובה לערוך שימוע, הנאשמים לא הוכיחו את הטענה שההזדמנות לשטוח את טענותיהם נשללה מהם. בבקשה מיום 11.5.2011 טענו הנאשמים "שהחל הליך במשרדי המאשימה, בטרם הגשת כתב האישום, שהנאשם מס' 1 היגיע אליו, לאחר שזומן במכתב, והתבקש למסור שוב מסמכים לידי עדת התביעה הגב' חגית בן דוד, אלא שהליך זה לא מוצא, והיגיע כתב אישום." בהמשך הדברים שינו הנאשמים את גרסתם. בגרסה החדשה, אשר עולה מבקשה נוספת שהגישו ביום 18.4.2013, הנאשמים הגיעו שניהם, והמפקחת לא דרשה מסמכים אלא "[]עדת התביעה המפקחת חגית בן דוד התנצלה בפניהם על שליחת מכתבה, ועל כוונתה להגיש נגדם כתב אישום" (פס' 3 שם). טענה בדבר התנצלות המקפחת על זימון למסירת גרסה, שבנסיבות כמו אלה בענייננו, שבהן החניה נבנתה לא רק במידות הסוטות מההיתר אלא אף במקום אחר לחלוטין במקרקעין, אינה דבר של מה בכך; ואולם, טענת ההתצלות אין זכר בגרסה הראשונה של הנאשמים. בעדותו בבית המשפט ניסה הנאשם 1 ליישב את הגרסאות:

"כשגמרתי לבנות את הבית אחרי שממש התחלנו לסיים אותו קיבלתי את המכתב. הייתי בהלם והתקשרתי לעו"ס ממשרד הבטחון ואמרו לי ללכת לפגישה עם חגית. אמרתי לה אני גר בדירה של עמידר 50 מ"ר ועד שאני מממש לבנות את הבית שלי למה את עושה את זה. היא אמרה מתנצלת תלך כמו שבאת רק תביא לי את הבדיקות של הבטונ[י]ם ואני לא אקח ממך עדות ואגיד שלא היית פה. אמרתי לה חגית אל תשחקי במשחקים האלה זה מסוכן והיא אמרה שהיא מטפלת בזה. עד שקיבלתי כתב אישום" (פרוטוקול 4.2.2015 ע' 24 ש' 19-24).

25. עדותה של המפקחת בן דוד בבית המשפט בענין זה היתה כדלקמן:

"שמואל [הנאשם 1] הגיע למשרדי הוועדה הסברתי לו שאני רוצה לגבות ממנו עדות. הוא אמר שהוא רוצה לפנות ליו"ר הוועדה יוסי אלול כדי להסביר את הדברים. הסברתי לו הוא צריך לקדם את טופס 4 והסברתי לו מה לעשות ובזה, זה הסתכם" (שם, ע' 17 ש' 19-21).

המשמעות של עדות זו היא שהנאשם 1 ביקש, במקום להשמיע את טענותיו בפני המפקחת לאחר שזומן לעשות כן, להשמיע אותם בפני רשות אחרת – יו"ר הוועדה המקומית. ודוק: הזימון הומצא לנאשמים ביום 3.1.2010 (ראו אישור המסירה שבת/4), והמועד שנקבע לשימוע היה 4 ימים לאחר מכן, ביום 7.1.2010. כתב האישום לא הוגש אלא לאחר חלוף למעלה מחצי שנה, ביום 27.7.2010. לענין זה ראו, על דרך קל וחומר, את טעמו השני של השופט שהם בענין פלאח:

"שנית, נקבע עובדתית, כי למבקש הייתה שהות של כחודש ימים, מאז המועד בו הגיע למשרדי המשיבה, ולא הצליח לשטוח את טענותיו, ועד למועד הגשת כתב האישום נגדו, כאשר במהלך תקופה זו הוא יכול היה להגיע, בשנית, למשרדי המשיבה, גם אם לא נקבע מועד נוסף לפגישה עמו. משבחר המבקש שלא לעשות כן, אין לו אלא להלין על עצמו, ויש לדחות את טענתו, כי לא ניתנה בידיו ההזדמנות לבוא בדיון ודברים עם המשיבה, עובר להגשת כתב האישום" (שם).

26. הנאשמים בענייננו – טוענים שהמפקחת אינה דוברת אמת. הרקע לטענה זו הוא, שביום 14.3.2013 הגיש בא כוחה הקודם של המאשימה, תגובה לאחת מבקשותיו של הנאשם בה טען כי "...[הנאשמים] אשר קיבלו את הזימון במסירה לידם (כפי שמצוין בבירור על גבי הודעת הדואר) בחרו להתעלם מזימון זה ולא להתייצב במשרדי הוועדה...". לא מדובר בתצהיר של המפקחת בן דוד או במסמך אחר שכתבה המפקחת, אלא בכתב בי דין שכתב בא כוחה דאז של המאשימה. ראו לענין זה את חקירתה הנגדית של המפקחת:

"ש. המכתב הזה מיום 7.1 ואמרת שאני באתי אלייך (ת/4) טובה [הנאשמת] חיכתה בחוץ ואני אמרתי לך מה הסיפור הזה? את אמרת אני מתנצלת לך לשלם רק תחדש לי את הבדיקות של הבטונים. למה את אומרת באחד התצהירים שלך שאני וטובה לא היינו?

ת. עניתי לב"כ המאשימה שהגעת למשרד ולא רצית להיחקר ורצית לחכות ליוסי אלול והיית צריך להסדיר את טופס 4.

ש. את אומרת שרצינו לדבר עם דודו – דודו לא היה בוועדה אז עם מי אני אדבר?

ת. אמרתי יו"ר הוועדה לא אמרתי דודו.

ש. אני התחננתי למה לא היה לי שימוע. לא יכול להיות שאת מצהירה שלא היית ועכשיו את אומרת אני הולך לדודו – למה את לא אומרת אמת?

ת. אני לא יודעת על איזה תצהיר מדובר" (פרוטוקול 4.2.2015 ע' 19 ש' 23 – ע' 20 ש' 3).

27. אני מעדיף את עדותה של המפקחת על עדותו של הנאשם 1 בענין נסיבות הגעת הנאשמים למשרדי המאשימה. הנאשמים הציגו גרסאות שונות במכתבים שהם עצמם הגישו בחתימת ידיהם לבית המשפט, כפי שפורט לעיל. ההופעה המאוחרת של טענה כל כך ליבתית, לפיה המפקחת התנצלה על עצם משלוח הזימון ועל הכוונה להגיש כתב אישום, מותירה סימן שאלה ללא הסבר לצידו. לעומת זאת, הסתירה בגרסת המאשימה, היא סתירה בין מסמך שהגיש אדם אחד – בא כוחה הקודם של המאשימה – לבין עדותו של אדם אחר – המפקחת – בבית המשפט. די באי הבנה בין השנים כדי להסביר את טענת בא כוחה הקודם של המאשימה, לפיה הנאשמים לא רק לא מסרו גרסה במשרדי המאשימה אלא אף לא הגיעו (פיזית) למשרדי המאשימה.

28. אין מקום להקל ראש בחובת האמון המוגברת המוטלת על התביעה בתחום המשפט הפלילי (ראו ישגב נקדימון הגנה מן הצדק 310 (2009)), ממנה מתבקש, בין היתר, כי תובע יוודא כי המידע הנמסר לו מוצג בפני בית המשפט באופן מדויק. מצב שבו תובע טוען בהליך פלילי כי נאשם לא התייצב כלל כאשר זומן, ואילו עדת תביעה מעידה את ההיפך – אינו תקין. דא עקא, מכך לא תצמח לנאשמים שבפנינו הגנה מן הצדק. הנאשמים לא הוכיחו כי התובע הקודם או המפקחת פעלו בחוסר תום לב; השאלה העובדתית בענין ההתייצבות לגביית עדות אינה רלוונטית להוכחת יסודות העבירה; וכפי שהובהר לעיל, ממילא לא היתה כל חובה חוקית לערוך שימוע.

5). בהיתר הבניה שניתן לא מצויה דרישה לחניה

29. טענה זו אינה נכונה, וראו לעיל.

6). העדר אינטרס ציבורי, לאור המצב בשטח, בו כלי רכב חונים על הכביש מבלי שנוצרו בעיות חניה

30. הנטל להניח את התשתית העובדתית לטענה בדבר העדר מצוקת חניה, כבסיס לטענת הגנה מן הצדק, רבץ על כתפי הנאשמים; ואולם, הם לא הביאו כל ראיות להוכחתה. די בכך כדי לדחות את הטענה. אעיר, בבחינת למעלה מן הצורך, כי אף אילו הנאשמים היו מניחים תשתית עובדתית ראויה לטענתם בענין חוסר מצוקת חניה בראש פינה, לא היה בכך כדי להקים להם הגנה מן הצדק. לנאשמים אסור היה לבנות את חנייתם כפי שבנו אותה ולאכלס את הבית ללא טופס 4, לא כי יש מצוקת חניה או אין מצוקת חניה. אסור היה להם לעשות כן כי אסור לסטות מהיתר בניה. ענין מצוקת החניה היווה, על-פי עדות המפקחת אשר נזכרה לעיל, טעם לתיעדוף האכיפה בענין בניית חניה; אולם, כאמור, אף אם אניח לטובת הנאשמים שנוכח מצב החניה בראש פינה, האכיפה בענין בניית חניה היתה יכולה להיות נמוכה יותר בסולם העדיפויות של המאשימה (ואינני מניח לכאן או לכאן), בכך אין כדי לזכותם בהגנה מן הצדק. המצב הרצוי הרי, הוא אכיפה נגד כל עבירה. הוויתור על אכיפה נגד חלק מהעבירות הוא נגזרת של אילוץ ומשאבים מוגבלים, ובהעדר שיקולים זרים, גם אילו שיקול הדעת בענין התיעדוף לא היה מיטבי והיו עבירות אחרות שעליהן עדיף היה למקד את האכיפה, אין בכך כדי להקים עילת הגנה מן הצדק ולפטור את הנאשמים מלשאת באחריות בגין העבירה שהם ביצעו.

31. סוף דבר, אני מרשיע את הנאשמים בעבירה על סעיפים 145(א)(3) ו-204(ב) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965, בגין בניית חנייה בשטח הקטן מהמתחייב בהיתר הבניה ובגין אכלוס בית המגורים ללא טופס 4.

ניתנה היום, י"ב אדר תשע"ה , 03 מרץ 2015, במעמד הצדדים