1. כתב האישום זה הוגש תחילה נגד אבני גזית פלטקל בע"מ, הופרט יצחק והופרט חנה. הופרט יצחק ז"ל הלך לעולמו, ונמחק מכתב האישום (פרוטוקול 27.9.2011).

2. בסעיף 1 לכתב האישום נטען כי ביום 30.12.2008 וביום 6.7.2009 או במועד סמוך לכך, במקרקעין הידועים כחלקה 21 בגוש 13947 שבאזור התעשייה חצור הגלילית המצויים בתחום מרחב התכנון של הוועדה המקומית לתכנון ולבניה "אצבע הגליל" נמצא על ידי פקחים מטעם המאשימה כי בוצעו באחריות הנאשמים העבודות והשימושים כדלקמן:

א. שימוש ללא היתר במבנה קיים, הבנוי בלוקים ובטון, לצורך משרדים, בשטח של כ-260 מ"ר, אשר סומן A בתשריט שצורף לכתב האישום (להלן: התשריט);

ב. שימוש ללא היתר במבנה קיים בשטח של 540 מ"ר הבנוי בחלקו מבלוקים ובחלקו מסככה לאחסון עיבוד אבנים וייצור מצבות, אשר סומן B בתשריט;

ג. שימוש ללא היתר בסככה פתוחה קיימת לאחסון עיבוד אבנים וייצור מצבות, בשטח של כ-350 מ"ר, אשר סומן C בתשריט;

ד. שימוש ללא היתר במבנה קיים הבנוי בחלקו מבלוקים ובחלקו סככה לצורך אחסון עיבוד אבנים ויצור מצבות בשטח של כ-100 מ"ר, אשר סומן D בתשריט;

ה. בניית מבנה מקונסטרוקציית קשתות ממתכת וחיפוי בפח גלי המשמש לאחסון ועיבוד אבנים וייצור מצבות בשטח של כ-250 מ"ר, אשר סומן E בתשריט;

ו. בניית גדר מפח בגובה של כ-2 מטרים, התוחמת שטח של כ-100 מ"ר, אשר סומנה F בתשריט.

3. בסעיף 2 לכתב האישום נטען כי "העבודות והשימושים המפורטים בסעיף 1 לעיל טעונים קבלת היתרי בניה ושימוש כדין מאת הועדה המקומית ואילו הנאשמים ביצעו את השימושים הנ"ל ללא קבלת היתרים שכאלה" (שם, פס' 2; ההדגשה הוספה). סעיף זה מבדיל בבירור בין "עבודות" מצד אחד ו"שימושים" מצד שני, ונטען בו כי הנאשמים ביצעו אך את ה"שימושים" ללא קבלת היתרי בניה. ביתר כתב האישום ישנה התייחסות לחובה של נאשמים אלה ואחרים להשיג היתר, אך לא נטען בו כי ה"עבודות" (או ה"בניה") בוצעו ללא היתר.

3. על כן עובדות כתב האישום אינן מהוות עבירת ביצוע עבודות הטעונות היתר ללא היתר. הנני מזכה את הנאשמים בקשר לסעיפים 1(ה) ו-(ו) לכתב האישום.

4. עוד נטען בכתב האישום כי השימושים המפורטים לעיל מהווים שימוש חורג בהיותם סטייה מהוראות תכנית ג/6540 המסווגת את המקרקעין כשטחים חקלאיים, וכן שימוש בקרקע חקלאית בניגוד להוראות התוספת הראשונה לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 בהיותם של המקרקעין קרקע חקלאית מוכרזת.

5. כתב האישום כלל אישום בקשר להפרת צו הפסקה מינהלי, אך המאשימה חזרה בה מאישום זה (פס' 19 לסיכומי המאשימה). הנני מזכה את הנאשמים בקשר לסעיף 5 לכתב האישום.

6. נטען בכתב האישום כי הנאשמים 1 ו-3 – הם הנאשמים הנותרים בכתב האישום – נמנים על המפורט בסעיף 208 לחוק: הנאשמת 1, חברה בע"מ, כמחזיקה במקרקעין, משתמשת בהם, מי שמוטלת עליה החובה להשיג היתר, מי שביצעה בפועל את העבודות או מי שאחראית בפועל לביצוען; הנאשמת 3 – גב' הופרט – בהיותה מי שהוחזקה כבעלים של המקרקעין בשעת ביצוע העבירה.

הימצאות המקרקעין בתחום מרחב התכנון של הוועדה המקומית לתכנון ולבניה "אצבע הגליל"

7. הסנגור טען כי המאשימה לא הוכיחה כי המקרקעין הם במרחב התכנון של הוועדה המקומית לתכנון ובניה "אצבע הגליל". דין הטענה להידחות. לא מדובר בשאלה עובדתית אלא בשאלה של דין. סעיפים 1 ו-2(4) לצו התכנון והבניה (אצבע הגליל), התשנ"ו-1996 קובעים כי תחומי המועצה המקומית חצור הגלילית נכללים במרחב התכנון המקומי אצבע הגליל.

ביצוע השימושים הנטענים בסעיף 1(א) – (ד) לכתב האישום

8. הוגש באמצעות המקפחת חגית בן דוד דו"ח פיקוח בחתימת ידה בענין ביקורת במקרקעין מושא כתב האישום ביום 30.12.2008, במסגרתה מצאה את השימושים המפורטים בסעיף 1(א) – (ד) לכתב האישום (מ/2). המפקחת העידה כי היא ערכה דו"ח זה בעקבות ביקור שלה במקום, תוך השוואה לתשריט בקשה שהוגשה לוועדה ותוך הפניות לתשריט שנערך על ידה (ע' 8). כן העידה כי ערכה את התשריט בו מסומנים המבנים מושא ההפניות מדו"ח הפיקוח וכתב האישום, והוגשה תמונות שהיא צילמה, של המבנים מושא כתב האישום (מ/4; ע' 9). הנאשמת 3 אישרה שהמבנים מושא כתב האישום קיימים במקרקעין (ע' 18). עוד אישרה הנאשמת כי היא ובניה עושים כיום במפעל "מצבות ובלוקים כאלה לנפטר", וכי מדובר בעיסוק מסחרי ("זה מה שיש ועם זה אנחנו חיים") (ע' 20). הוכחו השימושים הנטענים בכתב האישום מעבר לספק סביר.

העדר היתר בניה

9. העדר היתר בניה הוא בגדר יסוד שלילי בעבירת שימוש חורג, ודי במידה זעירה של הוכחה כדי לבסס עמידה בנטל השכנוע לגבי אותו יסוד (ראו למשל תו"ב 6008-04-09 ועדה מקומית לתכנון מורדות הכרמל נ' קסלסי, פס' 10 (19.5.2011). "... די בדרך כלל בכך, שהנאשם לא הציג היתר – או לא טען לקיומו כאשר נתבקש לעשות כן – בעת שהוחשד בכך שאין בידו ההיתר הדרוש, כדי שהתביעה תצא ידי חובת הראיה בהקשר זה; ובאם לא תובא ראיה נוספת לסתור – תהפוך זו לראיה מספקת לביסוס הרשעה" (יעקב קדמי על הראיות חלק רביעי 1708 (מהדורה משולבת ומועודכנת 2009); ראו והשוו ע"פ (נצ') 1432/03 עוואדה לבניין בע"מ נ' מע"מ נצרת, פ"ד תשס"ג(2) 817, 825 (2004); רע"פ 7863/04 עוואוודה לבנין בע"מ נ' מדינת ישראל (27.9.2004); מ"ח 7122/04 עוואוודה לבנין בע"מ נ' מדינת ישראל, פס' 4 (15.12.2004)).

10. הסנגור הנכבד טען כי המבנים מושא טענות השימוש ללא היתר הם ישנים מאוד וכי המפקחת העידה כי היא זוכרת אותם עוד מילדותה, והוא הפנה לפסיקה לפיה כאשר עסקינן במבנים מלפני קום המדינה או מלפני תוקף חוק התכנון והבניה, אין די באי-הצגת היתר בידי הנאשם כדי לקבוע שהמאשימה הוכיחה העדר היתר (עמק (כ"ס) 20189/04 מדינת ישראל נ' מזרחי (11.6.2007)). בטענות אלה אין ישועה לנאשמות בענייננו. אבאר.

11. הנאשמות הגישו כראיה תיק בקשה להיתר בקשר למקרקעין מושא כתב האישום (נ/1). בתיק מצויה בקשה להיתר בניה בקשר למקרקעין אלה, אשר הוגשה בידי אבני חצור בע"מ. על פי העתק הנסח שהגישו הנאשמות, מדובר בעלים שקדמו לנאשמת 3 ומשפחתה (נ/4). בתכנית הבקשה מופיעים 3 מבנים בלבד, ומובהר בה כי מדובר ב"משרד מוצע", "משרד מוצע" ו"מרפסת מוצעת". לגבי "מחסן מלט" לא רשום "מוצע"; אולם בטבלאות בבקשה מופיע שטח מוצע לבניה ללא ציון שטח בניה קיים. סימון המדידה של המבנים בתכנית הבקשה – לרבות מחסן המלט – תואם את שטח הבניה המוצע (160 מ"ר – מחסן למלט 8 X 20 מ'; 50 מ"ר – משרדים ומרפסת – 10 X (0.20 + 3.60 + 0.20 + 1.00) מ'. על גבי הבקשה כתוב בכתב יד (בפינה השמאלית העליונה) ''29.3.71". בדו"ח מוצהב הנושא תאריך 4.4.1971 כתוב:

"1. טרם בנו

2. הכשרת השטח – למפעל בלוקים

3. אין כל מבנים בשטח".

האמור בתיק הבקשה להיתר בניה, אשר הוגש כראיה בידי הנאשמות עצמן עולה בבירור כי בתחילת שנת 1971 לא היו מבנים במקרקעין מושא כתב האישום. ודוק: בשנת 1971 המדינה כבר קמה וחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 כבר נכנס לתוקף. על כן לא מדובר בענייננו במבנים אשר נבנו לפני תוקף חוק התכנון והבניה, או מבנים שהם עד כדי כך ישנים שנשמט הבסיס להנחה שאם היה היתר הנאשם היה מציג אותו. ודוק: בעובדה שראיות אלו הוגשו בידי הנאשמות אין כדי למנוע הסקת מסקנות מהן לחובתן ("ומשהוגשה ההודעה כראיה – דין אחד לתביעה ולהגנה – כל צד עשוי לזכּוׂת או לחוּב גם מרְאָיָתוֹ של זולתו" (השופט נ' סולברג ב-ע"פ 10121/09 פלוני נ' מדינת ישראל (3.4.2013)).

אין בידי לקבל את התרכובת שמבקשות הנאשמות לבנות מסעיפים 14 ו-25 לסיכומי המאשימה. בסעיף 14 טוענת המאשימה כי החברה והמקרקעין נרכשו על ידי הנאשמת ובעלה למעלה מ-60 שנה (שם, פס' 14), ואילו בסעיף 25 לסיכומים, לפיו אין מחלוקת שהמבנים נבנו "לפני שנים רבות" (שם, פס' 25). הנאשמות מבקשות לצרף שתי אמירות שונות אלה יחד כך שיגבשו, כביכול, הודאת המאשימה שמה המבנים נבנו למעלה מ-60 שנה וזאת, אין לקבל.

לסיכום נושא העדר היתר בניה: באי-הצגת היתר בניה, די כדי לקבוע כי המאשימה הרימה את נטל ההוכחה הרובץ עליה בהליך פלילי זה להוכיח שהשימושים בוצעו ללא היתר.

בשולי הדברים ורק למען הסר ספק: המפקחת אכן העידה שזכורים לה המבנים מילדותה (ע' 11), אולם הרישום במקום אחר בפרוטוקול, לפיו המפקחת כביכול העידה כי היא משמשת מפקחת משנת 1967 (וכנגזרת מכך, כביכול, ילדותה היתה שנים רבות לפני כן), הוא בבירור טעות קולמוס בפרוטוקול. המפקחת בן דוד אינה בת 70 והיא אינה קרובה לגיל זה. הסנגור הפנה לעדותה של המפקחת לפיה:

"ש. בהנחה שאת בתור ילדה את זוכרת את המקום, אני יכול להגיד לך שהוא קיים יותר מ-25 שנה, אבל לצורך העניין נחזור 25 שנה אחורה. הוא קיים לדעתך?

ת. יכול להיות שהוא קיים גם 30 שנה" (פרוטוקול, ע' 12-13).

30 שנים לפני דיון ההוכחות שהתנהל ביום 20.1.2014 משמע 1984, כשני עשורים לאחר חקיקת חוק התכנון והבניה.

12. אוסיף, בקשר למשרדים ולמחסן המלט, בבחינת למעלה מן הצורך בלבד, כי בקשר למבנים אלה הנאשמות אף הלכו כברת דרך להוכחה פוזיטיבית שאין היתר בניה. בתיק הבקשה מופיע פתק הנושא תאריך 17.5.71 בו כתוב "לדחות. על המבקש לפנות למשרד השכון לשם קבלת שטח בתחום התעשיה המאושר של חצור". עוד מופיע בתיק העתק החלטה מאותו יום בו רשום במכונת דפוס על נייר צהוב: "הוחלט: לדחות. על המבקש לפנות למשרד השכון לשם קבלת שטח בתחום שטח התעשיה המאושר של חצור".

13. אשר על כן הוכח מעבר לספק סביר כי השימושים הנטענים בכתב האישום בוצעו ללא היתר בניה.

מעמד הנאשמות במקרקעין

14. הנאשמת 1 – החברה – הואשמה, בין היתר, לפי סעיף 208 לחוק התכנון והבניה, כמחזיקה או כמשתמשת במקרקעין. הנאשמת 3 אישרה כי הנאשמת 1 משלמת את הארנונה בגין המקרקעין (ע' 20) ובכך הוכחה החזקתה בה. די בכך, ואוסיף כי המאשימה הגישה העתק פלט מרשם החברות (מ/7) והעתק פלט מאתר פרסום עסקים לפיהם כתובתה של הנאשמת 1, העוסקת במצבות, באזור התעשיה חצור הגלילית. הנאשמת 3 הואשמה לפי סעיף 208 הנזכר, כמי שמוחזקת כבעלי המקרקעין. בעלות הנאשמת 3 בזכויות במקרקעין הוכחה בנסח מרשם המקרקעין (מ/6) והיא אישרה בעדותה כי היא עובדת במפעל המצבות (ע' 19). הוכח מעבר לספק סביר כי ניתן להאשים את הנאשמות שבענייננו בגין השימושים הנזכרים שבוצעו ללא היתר כדין, ולאור זאת ממילא לא קמה לנאשמות ההגנה בסעיף 208 לחוק למי שמוכיח הן שהעבירה נעברה שלא בידיעתו הן כי הוא נקט בכל האמצעים הנאותים לקיום הוראות החוק והתקנות על פיו בכל הנוגע לעבודה הנדונה.

כאן המקום לדחות את טענת הסנגור, לפיה הנאשמת 3, אישה מבוגרת, לא הבינה על מה היא מעידה. עינינו הרואות כי הנאשמת 3 לא רק עובדת בפועל בעסק, הוא ערה לסביבתה ולעסקי החברה כך שהיא גם ידעה בדיוק כיצד משולמת הארנונה בגין המקרקעין.

שימוש חורג תוך סטיה מתכנית ומשימושים מותרים בקרקע חקלאית

15. בעניין סטיה מתכנית: נטען בכתב האישום כי השימושים שבענייננו בוצעו בסטייה מהוראות תכנית ג/6540. הנאשמות מודות כי תכנית זו חלה במקרקעין מושא כתב האישום (פס' 11 לסיכומים מטעם הנאשמות). כפי שטענה המאשימה, הוראות תכנית זו קובעות כי ייעוד המקרקעין הוא חקלאי. העתק התכנית לא הוגש, אך תכנית תכנון ובניה היא בגדר דין (ראו ע"א 6291/95 בן יקר גת להנדסה ובנין בע"מ נ' הוועדה המיוחדת לתכנון ולבניה מודיעין, פ"ד נא(2) 825, 851 (1997); ראו גם בג"ץ 10/00 עיריית רעננה נ' המפקחת על התעבורה, מחוזות ת"א והמרכז, פ"ד נו(1) 739, 751 (2001)), ועיון בה (באתר משרד הפנים www.moin.gov.il) מעלה כי מבנים למפעל בלוקים או מצבות אינם נמנים ברשימת המבנים החקלאים המותרים לפיה.

הנאשמות טענו, בהקשר של האישום בפעולות בניה (מהן הן מזוכות כאמור לעיל), כי המאשימה לא הבהירה ממתי תכנית ג/6540 תקפה. מאחר והטענה רלוונטית גם בקשר לאישומים בגין שימוש, אתייחס אליה. מועד כניסת תוקף תכנית תכנון ובניה הוא גם ענין של דין, שכן תכנית מתפרסמת ברשומות למתן תוקף. תכנית ג/6540, אשר ערכה שינוי בתכניות מתאר מקומיות בתחומי מרחבי מקומיות במחוז הצפון, פורסמה למתן תוקף ביום 26.12.1991 (י"פ התשנ"ב 1273, 1296), קרי – לפני המועד בו נטען בכתב האישום כי נעשו השימושים ללא היתר.

על כן הוכח מעל לספק סביר כי הנאשמות ביצעו שימוש תוך סטייה מתכנית החלה על המקרקעין.

16. בנוגע לסעיף 204(ג) לחוק התכנון והבניה בענין קרקע חקלאית: סעיף זה קובע "המשתמש בקרקע חקלאית בניגוד להוראות התוספת הראשונה או השניה, דינו – קנס מאסר שנה אחת ובעבירה נמשכת – קנס נוסף לכל יום שבו נמשכת העבירה לאחר שקיבל הנאשם הודעה בכתב מהועדה המקומית על אותה עבירה או לאחר הרשעתו." בכתב האישום בענייננו נטען כי השימושים מושא כתב האישום סטו מהתוספת הראשונה לחוק בהיות המקרקעין קרקע חקלאית מוכרזת. המפקחת העידה כי ערכה את הדו"ח שלה על בסיס עיון במפות של השטחים המוכרזים כקרקע חקלאית, אך לא הוגשה מפה כזו או העתק מפה כזו. בנסיבות אלה אין בידי לקבוע כי הוכח מעל לספק סביר כי המקרקעין מושא כתב האישום הם מקרקעין אשר הוכרזו כקרקע חקלאית בהתאם לתוספת הראשונה לחוק התכנון והבניה. הנני מזכה את הנאשמות בענין עבירה על סעיף 204(ג) לחוק.

אי זימון הנאשמת 3 לחקירה

17. הסנגור טען כי הנאשמת 3 לא זומנה לגביית עדות לפני הגשת כתב האישום, אלא רק לאחר מכן, לאחר שנפטר בן זוגה שנאשם, תחילה, יחד עם הנאשמות בכתב האישום. לטענת הסנגור יש בכך משום ניגוד של כל עקרון בסיסי של צדק בהליך הפלילי, באופן המקנה לה הגנה מן הצדק. לענין זה מפנה הסנגור הנכבד לפסיקה של בתי משפט לעניינים מקומיים ובתי משפט מחוזיים (ע"פ (חי') 1584/04 פלוני נ' מדינת ישראל (3.2.2005); ע"פ (ח') 3730/03 מדינת ישראל נ' אקבאריה (11.3.2004); עמ"ק (מקומיים ת"א) 9493/07 מדינת ישראל נ' טי.טי.וי הפקות בע"מ (26.12.2007)). אני דוחה את הטענה. העבירות שהוכיחה המאשימה הן עבירות לפי סעיף 204 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965. עונש המאסר שלצדן הוא עד שנתיים. המדובר בעוון (סעיף 24(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977). על כן אין חובה חוקית לערוך שימוע ואין מקום לבטל את כתב האישום גם אם לא קוים שימוע. ראו לענין זה את הערתו של השופט א' שהם ב-רע"פ 5629/13 פלאח נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה – עיריית מגדל העמק (15.10.2013):

"למעלה מן הנדרש, אציין בקצרה, כי אני תמים דעים עם עמדתן של הערכאות הקודמות, לפיהן, אין להורות, בנידון דידן, על ביטולו של כתב האישום, בשל אי קיומו של שימוע. ראשית, וכפי שציינו הערכאות הקודמות, סעיף 60א לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, המעגן בחקיקה את הזכות לשימוע, מתייחס אך ורק לנאשמים בביצוע עבירות מסוג 'פשע', בעוד שהמבקש הואשם בעבירות מסוג 'עוון', כהגדרתן בסעיף 24 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. לפיכך, אין לקבל את טענותיו של המבקש, כי באי עריכת שימוע הופרה זכותו להליך הוגן, שכן מלכתחילה לא הייתה כל חובה חוקית לערוך לו שימוע".

18. סוף דבר: הנני מרשיע את הנאשמות 1 ו-3, אבני גזית פלטקל בע"מ והופרט חנה, בשימוש במקרקעין הטעון היתר ללא קבלת היתר כדין ובסטייה מתכנית, לפי סעיפים 145(א)(2) ו-(3), 204(א) ו-204(ב) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965.

הנני מזכה את הנאשמות מהאישומים בדבר ביצוע עבודה הטעון היתר ללא היתר; שימוש בקרקע חקלאית בניגוד לסעיף 204(ג) לחוק; והפרת צו מינהלי לפי סעיף 237 לחוק.

ניתנה היום, כ"ד סיוון תשע"ה , 11 יוני 2015, במעמד הצדדים