בקשת היתר שהוגשה לרשויות התכנון, טופלה במשך שנים ארוכות. במוקד הדיון ניצבת השאלה העיקרית שבמחלוקת, האם נסיבות הימשכות הטיפול בבקשה, מגבשות הצדק לחיוב הנתבעות בפיצוי כספי.

בזמנים הרלוונטיים לתביעה, היו התובעות בעלים של בית מלון בכיכר אתרים בתל אביב-יפו וכן של מבנה סמוך ששימש כבית קולנוע. בשנת 2001, הגישו התובעות לנתבעת 1 (להלן: "הוועדה המקומית" או "הוועדה") בקשת היתר, שעיקרה הסבת בית הקולנוע שבבעלותן לאולם כינוסים שיהווה חלק מבית המלון. במשך למעלה מעשור, התקיימו קשרים אינטנסיביים בין הצדדים ביחס לבקשה זו בחסות ועדת הערר לתכנון ובניה מחוז תל אביב. לבסוף, אושרה הבקשה בשלהי שנת 2013 וכ-3 שנים לאחר הגשת התביעה דנא.

בתביעתן, עותרות התובעות לחייב את הנתבעות לפצותן בסכום של 50,329,000 ₪. זאת, בגין נזקים נטענים בדמות אבדן רווחים כתוצאה מהעיכוב במתן ההיתר, בעיקר משום התנהלות רשלנית נטענת של הנתבעות. הנתבעות, מצדן, גורסות כי הן פעלו כשורה בהתאם לתפקידן הסטטוטורי ובגדרי הסמכויות המסורות לשיקול דעתן, הכל באופן שאינו מקים עילה נגדן. לשיטתן, דווקא התובעות הן אלו שלא פעלו על פי החלטות מוסדות התכנון, ולא מילאו אחר התנאים הנדרשים לצורך קבלת ההיתר מושא התביעה. הנתבעות הגישו הודעת צד שלישי כנגד חברת הביטוח שביטחה אותן בביטוח אחריות מקצועית.

נדרשת הכרעה בשאלה, האם הנתבעות פעלו ברשלנות או תוך הפרת חובה חקוקה בכל הנוגע להוצאת ההיתר המבוקש, באופן המחייב את קבלת התביעה כנגדן.

הרקע והעובדות הצריכות לעניין

1. בשנות ה-70 של המאה הקודמת, נבנתה כיכר אתרים על קו החוף של תל אביב ביוזמתה של הנתבעת 2 (להלן: "העירייה"), כפרויקט תיירות ומסחר (להלן: "הכיכר"). מתחם הכיכר רשום כבית משותף, הכולל 199 יחידות משנה, וכן גם שטחים משותפים ושטחים ציבוריים.
2. בסמוך, רכשו התובעות את הבעלות בבית מלון ששכן בכיכר, וכונה "מלון מרינה" (להלן: "המלון"). העירייה הייתה אף היא בעלת זכויות בכיכר, כאשר 73% מהחניון שבמתחם היה בבעלותה (במושע), וכן יחידת דיור אחת אליה הוצמדו כל השטחים הציבוריים שבמתחם, בהיקף של כ-15,000 מ"ר.
3. בין השנים 1995-1991, רכשו התובעות נכסי מקרקעין נוספים בכיכר, במטרה להרחיב את שטחי המלון. בתוך כך, רכשו את אולם קולנוע "שחף" שפעל במפלס התחתון בכיכר (להלן: "הקולנוע"). זאת, לטענתן, על מנת להפכו לאולם כינוסים, כחלק משירותי המלון. במשך תקופה לאחר רכישתו, המשיך המקום לשמש כאולם קולנוע, עד שנסגר בשלהי שנות ה-90 והפך נטוש.
4. ביום 26.8.2001, הגישו התובעות לוועדה המקומית את בקשת ההיתר מושא הדיון (להלן: "הבקשה להיתר" או "הבקשה" – מוצג 3 לתיק המוצגים של התובעות, שיכונה להלן: "תיק המוצגים"). כנזכר, עיקרה של הבקשה להיתר, הסבת הקולנוע לאולם כינוסים/אירועים. עוד ביקשו התובעות בגדרי הבקשה, כי תבוצע החלפת שטחים, כך שמעבר ציבורי ליד הקולנוע, בשטח 93 מ"ר, ייסגר וייהפך למסחרי (ישמש כמטבח). כנגד זאת, חנויות מסחריות בבעלות התובעות תבוטלנה ותהפוכנה למעבר ציבורי חלופי. עוד התבקש ביטול פירי מעלית ליד לובי הכניסה למלון.
5. הטענה העיקרית שבלב התביעה היא להתרשלות הנתבעות בכל הנוגע להוצאת ההיתר המבוקש, שניתן, כנזכר, בשנת 2013. בטרם תיבחן טענה זו, תתואר השתלשלות העניינים במהלך השנים שחלפו לאחר הגשת הבקשה ועד למתן ההיתר.

הטיפול בבקשה בשנים 2003-2001

1. הבקשה פורסמה כנדרש על מנת לאפשר הגשת התנגדויות. בעקבות הפרסום, ביום 30.4.2002, הוגשה התנגדות לבקשה על ידי אחד מבעלי היחידות בכיכר.
2. בפרוטוקול דיון שנערך בוועדה המקומית במהלך שנת 2002 (לא אותר תאריך הדיון על גבי המסמך – מוצג 6 לתיק המוצגים), ציין מהנדס העיר מאיר טטרו (להלן: "טטרו"), כי ככל שתידחה ההתנגדות, ניתן יהא לאשר את הבקשה בתנאים שונים. בכלל זה, "מילוי תנאי ההיתרים הקודמים" שניתנו לתובעות.
3. בדיון מיום 2.9.2002, הובהרה ההתרשמות להיעדר פגיעה במתנגד הנזכר והומלץ לדחות את ההתנגדות. בהמשך, ביום 2.10.2002, קיימה הוועדה המקומית ביקור במקום, וביום 27.10.2002 הודיע אותו מתנגד על הסרת התנגדותו.
4. ביום 13.2.2003 נועדו התובעות יחד עם נציגי הנתבעות, ביניהם טטרו, בקשר עם הבקשה. במכתב מאותו היום, התייחסו התובעות לדרישות שונות שהועלו מטעם הוועדה (ראו מוצג 8 לתיק המוצגים).
5. בישיבת הוועדה מיום 26.3.2003 בעניין בקשת ההיתר, הוחלט אך: "לשוב ולדון". כך אף ביום 15.4.2003 הוחלט "לשוב ולדון לאחר דיון בהשתתפות יו"ר הוועדה, מהנדס העיר והיועצת המשפטית" (ראו מוצגים 10-9 לתיק המוצגים).

החלטת הוועדה המקומית מיום 30.7.2003 והערר עליה (להלן: "הערר הראשון")

1. בהחלטה מיום 30.7.2003, החליטה הוועדה המקומית לדחות את הבקשה להיתר, בזו הלשון:

"אין מקום לדון בבקשות נוספות לשינויים כל עוד לא מולאו דרישות הוועדה בהיתר לשינויים שהוצא בעבר באותו מפלס, בין היתר בעניין בניית המעלית (במקום הדרגנועים שהוסרו), שיפוץ המבנה, הרחבת המעבר הדרומי ודרישות נוספות" (ראו מוצג 11 לתיק המוצגים).

1. בהחלטה הנזכרת, התייחסה הוועדה לדרישות כפי שהפנתה לתובעות בעבר, בגדרי היתר משנת 1997, ולשיטתה לא קוימו על ידיהן. ובמה דברים אמורים? בתחילת שנות ה-90, ביקשו התובעות להפוך שטח ציבורי בכיכר לשטח המלון. כתנאי להיענות לאותה בקשה נדרשו התובעות על ידי הוועדה ובין היתר, לערוך שיפוץ של המבנה ("חזית מפלס הכניסה והקומות מעליה"), לבצע הרחבה של מעבר, ולהתקין מעלית בכיכר. מאחר שלדידה של הוועדה המקומית התובעות לא ביצעו את הנדרש, הוחלט שלא לדון בבקשה להיתר.
2. התובעות השיגו על החלטתה זו של הוועדה המקומית לפני ועדת הערר לתכנון ובניה מחוז תל אביב (להלן: "ועדת הערר"). בנימוקי הערר נטען, כי הדרישות הקודמות מולאו עוד בשנת 1997, תוך שצוין, כי "אין חזות שיפוץ שבוצעה בשנת 1997 כחזות שיפוץ שבוצעה בשנת 2003, וגם מטעם זה יתכן כי ועדת המשנה הנכבדה נפלה לכלל טעות". עוד טענו התובעות, כי הרחבת המעבר הדרומי כבר בוצעה על ידן. אשר לסוגיית המעלית נטען, כי מהנדס העיר הקודם ישראל גודוביץ' (להלן: "גודוביץ'") הוא שביקש מהתובעות שלא להתקין מעלית, בשל קושי של העירייה לתחזק אותה, ומשכך בגדרי בקשת ההיתר התבקש אף ביטול המעלית (ראו נימוקי הערר – מוצג 12 לתיק המוצגים).
3. בתשובת הוועדה המקומית לערר נטען, כי התובעות מנסות לחמוק מקיום התנאים בהיתר הבנייה שניתן להן וזאת אין לאפשר להן (ראו נספח ח2 לתצהיר פרידה פיירשטיין – מנהלת מחלקת רישוי ובנייה בעירייה, להלן: "פיירשטיין"). במהלך דיון שהתקיים לפני ועדת הערר ביום 10.11.2003 ציינה הוועדה המקומית, כי התרשמותה היא שלא בוצע השיפוץ הנדרש (ראו פרו' הדיון – מוצג 13 לתיק המוצגים).
4. בהחלטת ועדת הערר מיום 20.11.2003, הובעה מורת רוח מהחלטת הוועדה המקומית מיום 30.7.2003. נקבע, כי ההתניה שהציבה הוועדה המקומית להתקנת מעלית היא "אבסורדית", בהינתן בקשת התובעות לבטלה, ומשטרם ניתנה בה הכרעה. בהחלטת ועדת הערר, הוחזר הדיון לוועדה המקומית, כדי שזו תיתן דעתה לשאלה לגופה האם יש צורך במעלית, אם לאו. כן נקבע, כי הוועדה המקומית תדון בבקשה להיתר בתוך 30 ימים, זאת על מנת למנוע "סחבת" (ראו מוצג 16 לתיק המוצגים).

החלטת הוועדה המקומית מיום 10.12.2003 והערר עליה (להלן: "הערר השני")

1. ביום 10.12.2003, הבהירה הוועדה המקומית כי החלטתה הקודמת מיום 30.7.2003, ממילא אשררה את נחיצות המעלית, שדרושה לגישה לנכים ולציבור הרחב. בתוך כך צוין, כי הבקשה לביטול המעלית נדחית. הוועדה המקומית חזרה על ההחלטה שלא לאשר את ההיתר המבוקש עד שלא ימולאו התנאים בהיתר הקודם (ראו מוצג 17 לתיק המוצגים).
2. התובעות שבו ועררו על החלטה זו לפני ועדת הערר וביקשו את מתן ההיתר, תוך שצוין כי מהנדס העיר לשעבר גודוביץ הביע דעתו כי אין צורך במעלית. בתגובה, חזרה הוועדה המקומית על טעמיה בדבר נחיצות המעלית והוסיפה על כך, כי היא הגוף הסטטוטורי המוסמך לדון בדבר, להבדיל ממהנדס העיר לשעבר (ראו הערר והתשובה – מוצגים 18-18א לתיק המוצגים).
3. בהחלטתה מיום 5.2.2004, דחתה ועדת הערר את בקשת התובעות. לצד זאת הציעה ועדת הערר לוועדה המקומית לשקול את הצעתן של התובעות עצמן להשמשת מעלית שהייתה קיימת במקום, כדי ויתור על הדרישה להתקנת מעלית חדשה. עוד ציינה ועדת הערר, כי התובעות נכונות לבצע את הפעולות הנדרשות להשמשת המעלית, לאחר שתקבלנה את המפתח לחדר המכונות של המעלית (ראו מוצג 20 לתיק המוצגים).

החלטת הוועדה המקומית מיום 25.2.2004 והערר עליה (להלן: "הערר השלישי")

1. ביום 3.4.2004 הודיעה הוועדה המקומית, כי ביום 25.2.2004 קיימה דיון בנושא והחליטה לקבל את ההצעה להשמשת המעלית הקיימת על ידי התובעות, תוך התניית הדבר בהתחייבות התובעות לתחזוקה שוטפת של המעלית (ראו מוצג 21א לתיק המוצגים).
2. התובעות, מצדן, עררו על ההחלטה זו, תוך שציינו כי אין זה מחובתן לדאוג לתחזוקת המעלית, אשר איננה מצויה בבעלותן. בתגובה, ועוד בטרם ניתנה החלטת ועדת הערר, השיבה הוועדה המקומית ביום 25.4.2004 כי היא מוותרת על הדרישה לתחזוקת המעלית על ידי התובעות, ומסתפקת בהשמשת המעלית הקיימת (ראו מוצג 24 לתיק המוצגים).
3. בעקבות כך, בהחלטה מיום 6.5.2004 ציינה ועדת הערר כי הצדדים הגיעו ל"הסדר בהסכמה". נקבע, כי התובעות תשמשנה את מעלית הנכים הקיימת בכיכר, וזאת תוך 60 ימים לאחר שהעירייה תמסור להן את מפתחות חדר המעלית ונקבע שהדבר ייעשה בתוך 15 ימים (ראו מוצג 25 לתיק המוצגים). כן הודגש, כי ההיתר יינתן בכפוף להתחייבות מפורשת מגובה בערבות לביצוע המתחייב לגבי המעלית. בשולי הדברים, העירה ועדת הערר על התנהלות הוועדה המקומית, בציון כי גרמה לסחבת באישור הבקשה.

המשך המגעים בין הצדדים לאחר הערר השלישי, בשנים 2006-2004

1. בעקבות החלטת ועדת הערר מיום 6.5.2004, פנה טטרו מטעם העירייה אל התובעות ביום 19.5.2004 בדרישה להשלמת "תחנות" שונות על מנת לקבל את ההיתר, בדמות מים, חניה, איכות סביבה, השבחה, מקלוט, תברואה, ביוב, הנחיות צוות, יועץ משפטי, תיקים ירוקים וחשבון יציבות. נוסף על כך, התבקשו התובעות בגדרי אותו מכתב להגיש מפרט מתוקן וכן להשלים דרישות נוספות, בדמות אישור אגף נכסי העירייה; פתרון למילוי תקן החניה בתיאום עם אגף התנועה; חישוב שטחי השימוש החורג; תיקון והשלמת המפרט, סימון מפלסי הקומות וסימון מיקום מדויק של המעלית (ראו מוצג 26 לתיק המוצגים).

במהלך החודשים שחלפו לאחר מכן, לא פעלו התובעות אל מול הנתבעות לקידום בקשת ההיתר, ולמעשה נוצר מעין "נתק" בין הצדדים. באותה העת, דרישת טטרו מיום 6.5.2004 למילוי תנאים שונים לצורך קבלת ההיתר, נותרה ללא התייחסות מצד התובעות.

1. ביום 6.1.2005 הודיעה העירייה לתובעות, כי טרם מולאו הדרישות שהוצבו למתן ההיתר, וכי בחלוף שנה מהחלטת הוועדה מיום 25.2.2004 יפקע תוקף ההיתר המותנה והטיפול בבקשה יופסק (ראו מוצג 27 לתיק המוצגים).
2. ביום 7.2.2005 – בחלוף כ-9 חודשים מעת ניתנה החלטת ועדת הערר – פנו התובעות לעירייה בטענה כי המפתחות לחדר המעלית לא הומצאו להן (ראו מוצג 28 לתיק המוצגים). במכתב העירייה (מחלקת בקרה ותיעוד) אל התובעות מיום 11.5.2005, התברר כי ברשות העירייה לא מצוי מפתח לחדר המעלית, וניתן לתובעות אישור לפרוץ את הדלת ולהשמיש את המעלית (ראו מוצג 29 לתיק המוצגים). באותה הזדמנות, הוארך המועד להשמשת המעלית עד ליום 25.2.2006. הדברים קיבלו ביטוי במכתב נוסף של העירייה (השירות המשפטי) מיום 23.6.2005 (ראו מוצג 31 לתיק המוצגים).
3. לאחר דברים אלו, מומחי מעליות שהוזמנו על ידי התובעות מצאו כי לא ניתן להשמיש את המעלית הקיימת, וכי האפשרות היחידה היא התקנת מעלית חדשה. ביום 7.7.2005, הודיעו התובעות לעירייה, כי הן מוכנות ליטול על עצמן את העלות הכספית הכרוכה בהחלפת המעלית. התובעות ציינו, כי הן תתקשרנה עם חברת מעליות מוכרת וביקשו מהעירייה שתסכים לדחיית סיום ההתקנה על פי החוזה שייחתם עם חברת המעליות, כאשר צוין שזמן ההתקנה מיום ההזמנה ייארך "בין 6-5 חודשים". עוד ביקשו התובעות, כי יתקבל ההיתר שהתבקש לאחר שחברת מעליות תאשר את אחריותה להתקנה ובהינתן הסדרת התשלום (ראו מוצג 32 לתיק המוצגים). העירייה, מצדה, הודיעה לתובעות ביום 3.11.2005, כי העקרונות לביצוע החלפת המעלית כפי שהותוו על ידיהן מקובלים עליה וביקשה מהן להתחייב שהחלפת המעלית תושלם עד ליום 1.5.2006 (ראו מוצג 33א לתיק המוצגים).
4. ביום 4.12.2005, הודיע מנהל אגף נכסי העירייה – אלי לוי (להלן: "לוי") לוועדה המקומית, כי טרם התקבלה התחייבות חברת המעליות וציין: "לשיקול דעתכם וקביעת תנאים בהיתר למתן התחייבות לסיום במועדים הקבועים" (ראו נספח כ"ב לתצהיר פיירשטיין). במכתב מיום 20.12.2005, הודיעה העירייה לתובעות, כי טרם התקבלו מהן המסמכים להן התחייבו, כגון הזמנת עבודה להתקנת מעלית, אישור ביצוע תשלום מחברת המעליות וכן התחייבות להתקנת המעלית עד ליום 1.5.2006 (ראו נספח כ1 לתצהיר לוי).
5. במכתב מיום 18.1.2006, ביקש נציג השירות המשפטי בעירייה מהתובעות שתמצאנה התחייבות, לפיה התקנת המעלית תסתיים בהתאם לסיכום עם אגף הנכסים, קרי עד ליום 1.5.2006 (ראו נספח כ"ד לתצהיר פיירשטיין). עוד צוין, כי עם קבלת ההתחייבות, תישקל האפשרות להאריך את מועד ההתקנה. ביום 25.1.2006 פנתה לעירייה חברת המעליות "עלרד" והודיעה, כי התחייבה כלפי התובעות להתקין את המעלית בכיכר. כן אישרה, כי תספק את המעלית במועד, כנגד התחייבויות שקיבלה מהתובעות (ראו מוצג 34ב לתיק המוצגים).
6. ביום 4.4.2006, הודיעו התובעות לעירייה, כי אף שעמדו בהתחייבותן להזמנת המעלית, עדיין לא ניתן אישור מאגף הנכסים להוצאת היתר בנייה (ראו מוצג 35 לתיק המוצגים). ביום 23.5.2006, הודיע לוי לתובעות, כי החלפת המעלית אמורה הייתה להתבצע עד ליום 1.5.2006, וביקש אישור על סיום ההתקנה (ראו מוצג 36א לתיק המוצגים). במכתב מיום 25.5.2006, הודיע לוי למנהלת מחלקת רישוי בנייה בעירייה – ריטה דלל, כי "אין מניעה מבחינת אגף הנכסים לשחרר את היתרי הבנייה" וזאת לאור התחייבות התובעות (ראו מוצג 36 לתיק המוצגים).
7. ביום 31.5.2006 הודיעו התובעות לעירייה, כי "העבודה עדיין לא הסתיימה ותיקח כנראה זמן נוסף, שכן שונו תקנים וחל עיכוב באספקת הציוד של היצרן בחו"ל... אנו מקווים כי העיכובים יסתיימו והמעלית תושלם בהקדם" (ראו מוצג 36ב לתיק המוצגים).
8. ביום 8.6.2006 הלינו התובעות בפני העירייה על התנהלותה. בתוך כך ציינו, כי אף שעוד ביום 25.1.2006 העבירו לאגף ההנדסה התחייבות מחברת המעליות, רק ביום 25.5.2006 הודיע אגף ההנדסה לוועדה המקומית כי אין התנגדות למתן היתר. זאת, כאשר יומיים קודם לכן התריע על אי-עמידה בזמני ההתקנה וכתוצאה מכך, הוועדה מסרבת לדון בבקשה. משכך, ציינו התובעות, כי "נואשנו מהמגעים איתכם ואין ברצוננו להמשיכם", והודיעו כי הן מוותרות על הבקשה להסבת הקולנוע לאולם אירועים ומבטלות את הזמנת המעלית. באותו יום, 8.6.2006, הודיעו התובעות לחברת המעליות על ביטול הזמנת המעלית (ראו מכתבי התובעות לעירייה ולחברת המעליות – מוצג 37 לתיק המוצגים).
9. בתגובה, השיב לוי ביום 25.6.2006, כי מאז החליטה הוועדה המקומית על השמשת המעלית על ידי התובעות, במאי 2004, נדחה הטיפול בנושא פעמים רבות בעקבות בקשותיהן שלהן להארכת מועדים. כן צוין, כי התנהלות התובעות מרמזת על ניסיון "לקנות זמן" ולקבל היתר בנייה מבלי למלא אחר התנאים שקבעה הוועדה (ראו נספח כ"ז לתצהיר לוי). לאחר דברים אלו, חזרו בהן התובעות מוויתורן על בקשת ההיתר וביום 17.7.2006 פנו לאגף הנכסים וביקשו כי ההיתר המבוקש יונפק על אתר, כאשר תוקפו יותנה בכך שהמעלית תושלם עד לחודש מארס 2007 (ראו מוצג 38 לתיק המוצגים).
10. בעקבות כך, המליץ לוי לוועדה המקומית ביום 31.7.2006, לאשר את מתן היתר הבנייה בתנאים שיקבעו, וביניהם מתן התחייבות לסיום התקנת המעלית בתוך 6 חודשים וכן, אי מתן רישיון עסק לאולם עד אשר תסתיים התקנת המעלית החדשה והשמשתה (ראו מוצג 39 לתיק המוצגים).

החלטת הוועדה המקומית מיום 20.7.2006 והערר עליה (להלן: "הערר הרביעי")

1. בחלוף מספר ימים, ביום 6.8.2006, פורסמה החלטת הוועדה המקומית מיום 20.7.2006, לפיה אין לאשר את הבקשה או להאריך את המועד לקבלת החלטה בשנה נוספת (ראו מוצג 40 לתיק המוצגים).
2. התובעות השיגו על החלטה זו לפני ועדת הערר. בתגובה לערר, טענה הוועדה המקומית, כי התובעות ישבו "בחיבוק ידיים" משך חודשים ארוכים, כמי שכביכול ממתינות למפתחות המעלית. זאת, תוך הבעת תהייה מדוע המתינו התובעות זמן כה רב, ככל שהיתר הבנייה כה חשוב עבורן. כן בואר, כי חלפו למעלה משנתיים ממועד החלטת ועדת הערר ביום 6.5.2004, ומעלית – אין (ראו תגובת הוועדה המקומית לערר השלישי – בגדרי נספח כ"ט לתצהיר פיירשטיין).
3. הערר הרביעי התקבל כפי החלטת ועדת הערר מיום 1.1.2007. עם זאת, נקבע שהחלפת המעלית היא תנאי לקבלת ההיתר. עוד נקבע, כי היה ולא תותקן המעלית עד ליום 30.6.2007, תהא הוועדה המקומית רשאית לעכב את היתר הבנייה (ראו החלטת ועדת הערר – מוצג 42 בתיק המוצגים).

השתלשלות העניינים לאחר הערר הרביעי – שנת 2007

1. זמן קצר לאחר החלטת ועדת הערר, ביום 25.1.2007, שב טטרו ושלח מכתב לתובעות ובו רשימת "תחנות" אותן הן נדרשות לעבור על מנת לקבל את היתר הבנייה, נוסף על התקנת המעלית, כגון תנועה, ביוב, איכות סביבה, מקלוט, השבחה, ושיפוץ מבנה. לצד כל תחנה, צוינו פרטיו של איש קשר בעירייה המטפל בתחום הרלוונטי (ראו מוצג 46 לתיק המוצגים).
2. אין חולק כי סופו של יום, הותקנה המעלית לשביעות רצון הצדדים, אם כי באיחור-מה ביחס למועד שהוקצב על ידי ועדת הערר (30.6.2007). לטענת התובעות, נמסרה המעלית ביום 30.7.2007 (ראו פרוטוקול מסירה ואישור העירייה על קבלת המעלית – מוצג 43-43א לתיק המוצגים), ולטענת העירייה מועד המסירה היה 28.8.2007 (ראו מכתב מנהל אגף הנכסים מיום 3.12.2007 – מוצג 45 לתיק המוצגים).
3. במכתב מיום 10.12.2007 ששלח טטרו לאדריכל התובעות, צוין, כי "עדיין לא מולאו כל דרישות תאום התכנון". התובעות התבקשו להזדרז בהמצאת האישורים שנותרו, תוך שהובהר שבתום שנה ממועד החלטת ועדת הערר (קרי, ביום 1.1.2008), יפוג תוקפה ויופסק הטיפול בבקשה (ראו נספח ל"ג לתצהיר פיירשטיין).

החלטת הוועדה המקומית מיום 13.2.2008 והערר עליה (להלן: "הערר החמישי")

1. ביום 21.1.2008 העביר טטרו לתובעות "דרישות בדיקה סופית" והערות לתכנית מתקנת, תוך שצוין כי פג תוקפה של החלטת ועדת הערר (ראו נספח ל"ד לתצהיר פיירשטיין). ביום 22.1.2008 ביקשו התובעות להאריך את תוקף החלטת ועדת הערר (ראו נספח ל"ה לתצהיר פיירשטיין). כמו כן, השיבו ביום 5.2.2008 ובאופן ענייני לדרישות שהועלו במכתבו הנזכר של טטרו (ראו מוצג 49 לתיק המוצגים).
2. ביום 13.2.2008 דחתה הוועדה המקומית את הבקשה להארכת תוקף החלטת ועדת הערר, בזו הלשון:

"הואיל ואם הועדה היתה מאשרת את הארכת תוקף ההחלטה היא היתה מאריכה את ההחלטה לתקופה מוגבלת, והואיל ובינתיים נכנס חוק השמירה על הסביבה החופית לתוקף ועל פיו יש לקבל את אישור הועדה לשמירה על הסביבה החופית לשימוש החורג, והואיל וקבלת אישור זה עלול(ה) לקחת זמן רב ומעבר לזמן שהועדה התכוונה לאשר כהארכת תוקף החלטה, לאור האמור לעיל לא לאשר את הבקשה להארכת תוקף ההחלטה שהתקבלה" (ראו מוצג 50 לתיק המוצגים).

1. התובעות השיגו על החלטה זו. הוועדה המקומית השיבה, כי להבדיל ממנה, ועדת הערר היא המוסד המוסמך להאריך את תוקף החלטתה, כפי שביקשו התובעות. לגופו של עניין נטען, כי הנכס הוא "בתחום חוף הים" ולפיכך בהתאם לדין נדרש אישור מטעם הוועדה לשמירה על הסביבה החופית – הוולחו"ף (ראו מוצג 52א לתיק המוצגים). בהחלטת ועדת הערר מיום 7.7.2008 (ראו מוצג 55 לתיק המוצגים) נקבע, כך:

"פרשנות סבירה מחייבת את המסקנה כי אין להחיל על המקרה דנן את החובה לקבל את אישור הוולחו"פ לאישור ההיתר לשימוש חורג. לנוכח האמור אנו מאריכים את תוקף החלטת ועדת הערר מיום 6.5.2004 עד יום 31.12.2008".

החלטת הוועדה המקומית מיום 14.7.2008 והערר עליה (להלן: "הערר השישי")

1. ביום 14.7.2008 שלח טטרו אל התובעות מכתב ובו התייחסות חוזרת לרשימת "תחנות" שאותן נדרשות התובעות לעבור על מנת לקבל את היתר הבנייה. רשימה זו קצרה בהשוואה לרשימה שהועברה ביום 22.1.2007, וכללה את התחנות הבאות – מים, השבחה, שיפוץ מבנה, אדריכל המינהל, הג"א ותיקים ירוקים (ראו נספח מ"ד לתצהיר פיירשטיין). ביחס לכל "תחנה" צוין איש קשר בעירייה אליו יש לפנות להסדרת הנושא.
2. במכתב האדריכל מטעם התובעות מיום 21.8.2008 צוין כי חלק מהדרישות מצויות בטיפול וחלק קוימו במלואן. סלע המחלוקת נגע לדרישה לשיפוץ המבנה. במכתב הנזכר ציינו התובעות, כי במהלך פגישה עם משה ממון, נציג העירייה שצוין כמי שאחראי לסוגיית השיפוץ (להלן: "ממון"), הועלתה מצדו דרישה לשיפוץ כולל של מבנה המלון. זאת בשונה מדרישות שהועלו בעבר על ידי אדריכלית העיר הקודמת דניאלה פוסק (להלן: "פוסק"), לשיפוץ חלקי (ראו מוצג 61 לתיק המוצגים ומסמך דרישות פוסק מיום 10.11.2007 – מוצג 56 לתיק המוצגים). התנגדות התובעות לביצוע שיפוץ כולל של המבנה הועלתה אף בפניותיהן לאדריכל העיר מהימים 15.9.2008 ו- 5.10.2008 (ראו מוצגים 61א-61ב לתיק המוצגים).
3. במכתב העירייה (מינהל ההנדסה) אל התובעות מיום 29.10.2008, צוין, כי מועד פקיעת תוקף ההחלטה של ועדת הערר מתקרב וככל שלא יושלם התהליך עד ליום 31.12.2008, יופסק הטיפול בבקשה.
4. התובעות פנו לוועדת הערר וקבלו על הדרישה לביצוע שיפוץ כולל של המבנה, אף של חלקים שאינם בבעלותן אלא בבעלות העירייה כשטחים ציבוריים (ראו מוצג 64 לתיק המוצגים). בתגובה, השיבה הוועדה המקומית כי הערר הוגש טרם שנערך שיח בין התובעות לבין אדריכל העיר על מנת לנסות ולמצות את ההליכים, כך שמדובר במהלך שהקדים את זמנו (ראו מוצג 64א לתיק המוצגים).
5. ביום 16.2.2009 התקיים סיור בכיכר בחסות ועדת הערר. בהחלטת ביניים מאותו היום, קבעה ועדת הערר, כך:

"אנו נותנים תוקף של החלטה להסכמת הצדדים כי השיפוץ שיתבצע כתנאי למתן ההיתר לשימוש חורג יתבצע בחזית המזרחית והמערבית של קולנוע "שחף" הקיים, בקומת הקרקע, לפי מפרט שיסוכם בין אדריכלי הצדדים...

בשולי הדברים נציין כי הסכמת הצדדים לשיפוץ החזית המזרחית והמערבית בקומת הקרקע בלבד מבוססת על העובדה שהתבררה במהלך הדיון ובמהלך הסיור, כי שטחים נרחבים אשר מלכתחילה הועדה המקומית חשבה כי יש מקום לדרוש את שיפוצם על ידי העוררים, כלל אינם בבעלות העוררים אלא בבעלות צדדים שלישיים ולפיכך, אין לדרוש את שיפוצם מהעוררים" (ראו מוצג 65 לתיק המוצגים).

כן האריכה ועדת הערר את תוקף החלטתה ביחס לערר החמישי, עד ליום 30.6.2009.

1. במהלך החודשים העוקבים נתגלעו חילוקי דעות נוספים ביחס לשיפוץ והיקפו. לאחריהם, במהלך דיון לפני ועדת הערר ביום 14.6.2010, הגיעו הצדדים להסכמות בנושא. בהחלטה מאותו היום, ציינה ועדת הערר, כי היה ולא יינתן היתר בתוך 30 ימים, התובעות תהיינה רשאיות לפנות לוועדת הערר וזו תברר את סיבת אי-הוצאתו (ראו מוצג 73 לתיק המוצגים).

המשך השתלשלות העניינים – 2013-2010

1. ביום 28.6.2010, ביקשה העירייה (השירות המשפטי) מהתובעות לפעול על פי החלטת ועדת הערר ובתוך כך להגיש תכנית מפורטת בעניין השיפוץ. יום למחרת – 29.6.2010, השיבו התובעות שיפעלו בדחיפות להסדרת העניין (ראו נספחים נ"ז-נ"ח לתצהיר פיירשטיין).
2. ביום 28.6.2010, שלח טטרו לתובעות רשימת דרישות לצורך קבלת היתר הבנייה (ראו מוצג 76 לתיק המוצגים). בעקבות כך, פנו התובעות לוועדת הערר בבקשה לקביעת דיון, מאחר שחלפו 30 ימים מאז החלטתה בערר השישי, מבלי שניתן ההיתר כפי שהורתה (ראו מוצג 77 לתיק המוצגים). לגופו של עניין, הועלו טענות ביחס לדרישות הנוספות שהציגה העירייה ביחס לסוגיית המים, הביוב, מקלוט וכיבוי אש.
3. ביום 23.8.2010 – כשבועיים לאחר הגשת התביעה דנא – התקיים דיון מלפני ועדת הערר ביחס לדרישות שהעלתה העירייה. בהחלטת ועדת הערר מאותו היום נקבע כי לפי הודעת הוועדה המקומית, אין עוד צורך באישור פיקוד העורף והיא מסתפקת באישור משנת 2007, ובלבד שתחודש הערבות הבנקאית שנועדה להבטיח את תנאי פיקוד העורף. ועדת הערר השתכנעה כי אין עוד צורך באישור בנושא הביוב, בשים לב לסיכום פגישה משנת 2007. לעניין סוגיית המים, הורתה ועדת הערר לוועדה המקומית להודיע בתוך 14 ימים מהם התנאים שנדרשים מהתובעות. ככל שהדרישה היא להמציא תכנית של כל הכיכר, יש להודיע כיצד על התובעות לעמוד בה, בשים לב שהכיכר לא נבנתה על ידן, אלא על ידי חברת "אתרים", הקשורה לעירייה. לעניין כיבוי האש, הורתה ועדת הערר לוועדה המקומית להודיע בתוך 14 ימים, מהם התנאים בהם התובעות נדרשות לעמוד. כן נדרשה העירייה להודיע בתוך אותו מועד אם חשבון היציבות משנת 2007 מספק אותה. ועדת הערר ציינה כי לאחר קבלת התשובות, תינתנה הנחיות נוספות "על מנת לקדם את הוצאת היתר הבנייה" (ראו מוצג 79 לתיק המוצגים – פרו' הדיון וההחלטה).
4. ביום 12.9.2010, העבירה הוועדה המקומית לוועדת הערר התייחסות פרטנית לדרישות שנותרו בדרך לקבלת ההיתר (ראו נספח ס"א לתצהיר פיירשטיין). בין היתר צוין, ביחס לסוגיית המים, כי אגף המים דורש הכנת תכנית אינסטלציה וכן לערוך בירור אם נדרשים ספרינקלרים לכיבוי מים. מאז, ובמשך כשלוש שנים, התעברו הצדדים על ריב שעיקרו נסב על סוגיית המים.
5. ביום 30.11.2010, ניתנה תגובת התובעות ביחס לדרישות העירייה. ביחס לסוגיית המים נטען, כי חל עיכוב בנושא, נוכח נסיעתה של יועצת התובעות בתחום זה לחו"ל. התובעות ביקשו קביעת דיון לפני ועדת הערר, אולם זו קבעה כי אין לקיים דיון בהינתן הנסיבות מהן נבע העיכוב המתואר (ראו תגובת התובעות והחלטת ועדת הערר – נספח ס"ב לתצהיר פיירשטיין).
6. ביום 3.3.2011, שבו התובעות והגישו בקשה לקיום דיון דחוף לפני ועדת הערר (ראו מוצג 81 לתיק המוצגים). הוועדה המקומית טענה, כי התובעות אינן פועלות לקידום ההיתר בכל הנוגע לדרישות אגף המים. ביום 29.3.2011, קבעה ועדת הערר כי "אין מנוס מזימון הצדדים פעם נוספת" (ראו תגובת הוועדה והחלטת ועדת הערר – מוצגים 81א-82 לתיק המוצגים).
7. ביום 4.4.2011, התקיים דיון לפני ועדת הערר, בסופו ניתנה החלטת ביניים, בזו הלשון:

"על מנת לקדם ולסיים סוף סוף את נושא מתן אישור תאגיד המים להיתר הבנייה הנדון, ייפגשו נציג הועדה המקומית... ואינסטלאטור מטעם העוררים בשטח, ויחד הם יאתרו את מוני המים המספקים מים לכל חלקי המבנה שבבעלות העוררים... הנ"ל יתבצע תוך 14 יום מהיום, והעוררים יודיעו לנו תוך 21 ימים מהיום אם נושא קבלת אישור תאגיד המים בא על פתרונו. לעניין חשבון היציבות, מהנדס הקונסטרוקציה מטעם העוררת יגיש חשבון יציבות מעודכן לפי המצב התכנוני העדכני, ולפי התקנים המחייבים היום" (ראו מוצג 84 לתיק המוצגים).

1. ביום 11.4.2011, נערכה פנייה לתובעות מטעם השירות המשפטי בעירייה לצורך מילוי אחר החלטת ועדת הערר. ביום 26.4.2011, הגישו התובעות חשבון יציבות מעודכן בהתאם להחלטת ועדת הערר. כמו כן, נציגי הצדדים קיימו פגישה בנוגע לתכנית המים. ביום 3.5.2011, הודיעו התובעות לוועדת הערר כי הן שוקדות על הכנת סכמת מים חדשה, לפי בקשת העירייה. ביום 12.5.2011, ניתנה החלטת ועדת הערר לפיה: "הועדה המקומית תודיע בתוך 14 ימים, האם ניתן להוציא את היתר הבנייה ובמידה והתשובה שלילית – מה מעכב את הוצאתו" (ראו מוצג 86 לתיק המוצגים – הודעת התובעות לוועדת הערר והחלטת ועדת הערר).
2. ביום 6.6.2011, הודיעה הוועדה המקומית לוועדת הערר, כי התובעות טרם השלימו את דרישות אגף המים והדרישות לעניין חשבון היציבות. ביום 20.6.2011, השיבו התובעות, כי המדובר בדרישות חדשות שהועלו בפעם הראשונה (ראו מוצגים 87-87א לתיק המוצגים – הודעות הצדדים לוועדת הערר).
3. ביום 29.8.2011, ביקשה הוועדה המקומית מהתובעות את התייחסותן לקיום הדרישות (ראו נספח ס"ח לתצהיר פיירשטיין). ביום 14.9.2011, הורתה ועדת הערר לוועדה המקומית לנמק בתוך 10 ימים מה מונע את הוצאת ההיתר (ראו מוצג 88 לתיק המוצגים). ביום 4.10.2011, הודיעה הוועדה המקומית לוועדת הערר, כי התובעות אינן עומדות בדרישות היציבות ובדרישות המים, שאין בהן משום חדש. הוועדה המקומית ציינה, כי אינה מתנגדת להצעה שהעלו התובעות לקיום דיון נוסף לפני וועדת הערר, ולחלופין, לקיים פגישה בלתי אמצעית בין נציגי התובעות לגורמים המקצועיים במינהל ההנדסה ולהביא לסיום המחלוקות. ביום 1.11.2011, ניתנה החלטת ועדת הערר לפיה נדרשו התובעות לעדכן אם קיבלו את היתר הבנייה ובמידה ולא – מהו הגורם המעכב (ראו מוצג 90 לתיק המוצגים – הודעת הוועדה המקומית והחלטת ועדת הערר).
4. ביום 9.11.2011, הודיע יועץ האינסטלציה של התובעות, כי בשיחה עם אינג' לייבו מטעם העירייה עלה שהתכנית מצויה בשלב סופי של חתימה (ראו נספח ע' לתצהיר פיירשטיין). ביום 10.11.2011, הודיעו התובעות לוועדת הערר, כי לא ניתן ההיתר אף שמילאו את הוראות העירייה, ואף שהתכנית בשלב סופי. ביום 16.11.2011, הקציבה ועדת הערר לוועדה המקומית 21 ימים לתגובה (ראו מוצגים 92-92א לתיק המוצגים – הודעת התובעות והחלטת ועדת הערר).
5. ביום 3.1.2012 קבעה ועדת הערר, כך:

"על הועדה המקומית היה להתייחס להודעה עד יום 7.12.2011. עד היום לא ניתנה התייחסותה. הדבר מהווה הפרה של החלטותינו וזלזול בהחלטות ועדת הערר. אם לא תינתן התייחסות עד יום 8.2.2012, תתיצב בפנינו הועדה המקומית, ביום 13.2.2012 בשעה 7:50 על מנת לנמק את הפרת החלטותינו" (ראו מוצג 93 לתיק המוצגים).

1. ביום 8.2.2012, הגישה הוועדה המקומית עדכון חלקי. לעניין תחנת המים נאמר, כי עקב השביתה במשק טרם נמסרה תגובת מהנדס העיר. עוד נאמר, כי טרם מולאו כל הנחיות אדריכל העיר לעניין שיפוץ המבנה (ראו מוצג 94א לתיק המוצגים). ביום 20.2.2012, הודיעו התובעות לוועדת הערר, כי מילאו את כל הוראות הוועדה המקומית, לרבות אלו של אדריכל העיר והוסיפו על כך שלא פורט מהן הנחיות האדריכל שטרם מולאו (ראו מוצג 95 לתיק המוצגים). ביום 5.3.2012, עדכנה הוועדה המקומית את ועדת הערר כי סכמת המים שהוגשה על ידי התובעות, אינה תואמת את מערכת האינסטלציה הקיימת במלון. צוין, כי הדבר הודע לתובעות אך לא התקבלה מטעמן תכנית או סכמה מתוקנת (ראו נספח ע"א לתצהיר פיירשטיין).
2. ביום 19.3.2012, הודיעו התובעות לוועדת הערר כי לא נתקבלה דרישה מפורטת לביצוע תיקונים או השלמות בתכנית המים ומשכך, לא הגישו תכנית מתוקנת (ראו מוצג 97 לתיק המוצגים). בעקבות כך, השיבה ב"כ הוועדה המקומית לתובעות ביום 3.5.2012, כי התייחסות אגף המים הועברה אליהן בעבר ולמען הסדר הטוב הועברה אליהן בשנית (ראו נספח ע"א 2 לתצהיר פיירשטיין).
3. ביום 4.6.2012, קבעה ועדת הערר כי ככל שלא יינתן עדכון מטעם התובעות על כי ניתן היתר הבנייה, יתקיים דיון נוסף בנוכחות הצדדים (ראו מוצג 98 לתיק המוצגים).
4. ביום 13.6.2012, עדכנה העירייה כי נותרו 2 "תחנות פתוחות" – שיפוץ המבנה, לאחר שביום 23.1.212 נשלחו לאדריכל התובעות הערות שטרם מולאו; ומים – הערות לתכנית וסכמה מתוקנת שטרם הושלמו (ראו נספח ע"ב לתצהיר פיירשטיין). התובעות עמדו על כך שהטיפול בתחנות אלו הושלם. במכתב העירייה אל התובעות מיום 5.8.2012 צוין, כי אין אינדיקציה לכך שנענו הערות אדריכל העיר לעניין שיפוץ המבנה (ראו נספח ע"ב2 לתצהיר פיירשטיין). ביום 29.11.2012, הודיע יועץ האינסטלציה של התובעות כי חודש קודם לכן הופקדה תכנית סניטרית מעודכנת וכן סכמת מים, וניתן אישור מטעם מהנדס המים בעירייה, בדבר תקינותן (ראו מוצג 101 לתיק המוצגים).
5. ביום 5.2.2013, טענו התובעות לפני ועדת הערר כי טרם ניתן היתר בניה, אף שפעלו בהתאם לדרישות הוועדה המקומית מיום 13.6.2012. ביום 10.2.2013, הורתה ועדת הערר לוועדה המקומית לנמק מה מונע את הוצאת ההיתר. משלא נתקבלה תשובת הוועדה המקומית, קבעה ועדת הערר דיון מלפניה (ראו מוצג 102 לתיק המוצגים – פניית התובעות והחלטות ועדת הערר).
6. בדיון שהתקיים לפני ועדת הערר ביום 11.4.2013, טענה הוועדה המקומית, כי "אפשר לקדם את התיק", וביקשה עותקים של התכנית המתוקנת שיועברו לבדיקה סופית (ראו מוצג 103 לתיק המוצגים – פרוטוקול הדיון). ביום 28.4.2013, הודיעה הוועדה המקומית לוועדת הערר כי ניתן אישור מחלקת הרישוי למתן היתר בניה (ראו מוצג 104 לתיק המוצגים).
7. ביום 11.8.2013, הורתה ועדת הערר לוועדה המקומית לנמק מדוע טרם ניתן ההיתר, וביום 13.8.2013 השיבה הוועדה המקומית כי השמאי מטעמה עורך חישוב של היטל ההשבחה (ראו מוצג 105 לתיק המוצגים – ההחלטה והתשובה).
8. ביום 2.9.2013, נשלחה לתובעות הודעה על חיוב בהיטל השבחה, שבעקבות תשלומו יינתן ההיתר המבוקש (ראו מוצג 106 לתיק המוצגים). לשלמות התמונה יצוין כי לימים, בוטל החיוב בהיטל השבחה בידי ועדת הערר, משנקבע כי מתן שימוש חורג מהיתר אינו מהווה אירוע השבחה (ראו החלטת ועדת הערר מיום 13.6.2016, ת/21). מכל מקום, בשנת 2014 לכל המאוחר ניתן ההיתר (ראו סעיף 120 לסיכומי התובעות).
9. ביום 10.10.2013, נחתם הסכם בין התובעות לבין ג'יי.טי.אל.וי נכסי עידית שותפות מוגבלת (להלן: "עידית"), לפיו הוקנתה לעידית אופציה לרכישת נכסים שונים בכיכר שהיו בבעלות התובעות, ובכללם המלון (להלן: "הסכם האופציה").
10. ביום 5.5.2017, הודיעה עידית לתובעות על מימוש האופציה, ובעקבות כך נחתם הסכם מכר בגדרו רכשה עידית מהתובעות חלקים בכיכר (להלן: "הסכם המכר"). כן הודיעה עידית על רצונה במחיקת ההליך דנא, כפי שהתיר לה סעיף 11.1 להסכם המכר (ראו הודעת התובעות מיום 17.11.2019). על כך נודע אך ביום 13.11.2019 במהלך הדיון בהליך דנא.
11. יוער כי הנתבעות עתרו בגדרי הליך זה לעיון בהסכם האופציה ובהסכם המכר שנחתם בעקבותיו, אך התובעות התנגדו לכך מטעמים של אי-רלוונטיות וסודות מסחריים. בהתאם להחלטת בית המשפט (כב' השופט ח' טובי) מיום 14.12.2015, נשמרו ההסכמים בכספת בית המשפט ונחשפו באופן חלקי בשלהי שנת 2019.

השתלשלות העניינים הדיונית

1. התביעה הוגשה בשנת 2010, אך ביום 24.3.2013 הוגש כתב תביעה מתוקן, באופן שיכלול את המסכת העובדתית עד לאותו מועד.
2. ההליך נשמע מלפני כב' השופט ח' טובי, עד ליום 3.6.2018 ובכלל זה חלק מן העדויות. לאחר מועד זה, עבר התיק לטיפולי כשבהסכמת הצדדים המשיך להתנהל בלא שמיעה חוזרת של העדים שכבר נחקרו. כנזכר, אך בסוף ההליך הובררה עמדתה של עידית המבקשת למחוק את ההליך זה מכבר. זאת, בגדרי עדותו החוזרת של נציג התובעות ביום 13.11.2019 – כשנתיים וחצי לאחר שביקשה עידית את מחיקת ההליך.
3. בעקבות כך, הוריתי בהחלטה מיום 19.11.2019 על דחיית הדיון ללא מועד, לפי תקנה 153 בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. מצאתי אז, כי עם הודעתה של עידית מיום 5.5.2017 ניטלה מהתובעות הזכות הדיונית להוסיף ולברר את התביעה דנא. בהחלטה משלימה מיום 25.11.2019 קבעתי כי אין מקום לשנות מההחלטה מיום 19.11.2019.
4. בהחלטה מיום 18.5.2020 דחיתי את בקשת התובעות להורות על המשך הדיון בתיק בהסתמך על אותן שתי החלטות קודמות. במהלך דיון בבקשת רשות ערעור על החלטתי זו (רע"א 3954/20), הסכימו הצדדים לפנות לבירור המחלוקות בהליך גישור, וככל שזה לא יצלח, הוסכם על המשך בירור ההליך באמצעות הגשת סיכומים. ביום 25.5.2021 הודיעו הצדדים כי הליך הגישור לא נשא פרי, ובעקבות כך הוגשו סיכומיהם.

תמצית טענות התובעות

1. התובעות סבורות, כי אחריות הנתבעות מדברת בעד עצמה ונלמדת אך מעצם העובדה שלשם קבלת היתר בניה "פשוט" נדרשו למעלה מ-13 שנים. בהקשר זה, מפנות התובעות לדברים שהופיעו במצגת באתר האינטרנט של העירייה מדצמבר 2012, לפיהם התהליך להוצאת היתר בניה התואם את התכנית החלה, ללא תוספת שטח, אורך כ-7 חודשים. עוד נתלו התובעות במורת הרוח שהביעה ועדת הערר ולא אחת מה"סחבת", כלשונה, בהליך מתן ההיתר וכן מהתנהלותה של הוועדה המקומית. נטען, כי הנתבעות פעלו בחוסר סבירות קיצוני, תוך הפרת הוראות ועדת הערר ובהיעדר סמכות.
2. התובעות מלינות על "13 שנות התעמרות" כלפיהן מטעם הנתבעות, שעיכבו את יכולתן להפיק מהנכס מושא בקשת ההיתר עשרות מליוני שקלים. הודגש, כי נדרשו לא פחות מ-7 עררים מיותרים, בגדרם מתחה ועדת הערר ביקורת קשה על התנהלות הנתבעות. עוד נטען, כי הנתבעות פעלו בשרירותיות ובסחטנות, תוך שימוש לרעה בסמכויות ועמידה "זדונית ומרושעת" על קוצו של יו"ד, הכל באופן מודע ובכוונה לפגוע בתובעות.
3. אתייחס להלן לדוגמאות אליהן מפנות התובעות בבחינת התנהלותן הפגומה הנטענת של הנתבעות, כפי ראשי הפרקים אליהם הפנו. זאת, בשים לב לאפשרות קיומה של "זליגה" מסוימת בין הנושאים השונים. לשיטת התובעות, קיימות דוגמאות למכביר לחוסר סבירות בהתנהלות הנתבעות, אף כדי, אותו "אבסורד" נזכר ונמשך בהתנהלותן. כך, מפנות התובעות לדרישות שונות מטעם הנתבעות, כגון הדרישה לבניית מעלית קודם לעריכת דיון בצורך בה בהינתן הבקשה לבטלה; דרישה לשיפוץ כלל נכסי הכיכר מתוך הנחה שרירותית שלא נבדקה שהם בבעלות התובעות; דרישה לקבלת אישור ולחו"ף שהתברר כבלתי נחוץ ללא בדיקה שאכן נדרש אישור שכזה. כך אף ביחס לדרישות נוספות שנטען כי הועלו כלאחר יד ובסופו של יום הנתבעות ויתרו עליהן. בין אלו, הדרישה לתחזוקת המעלית; הדרישה בקשר לאישור פיקוד העורף, והדרישות בהקשרי ביוב, מים וכיבוי אש. כך אף צוין, כי הגם שהמעלית הותקנה, בשנת 2007, היא מעולם לא הופעלה והכל בתימוכין בגישתן הראשונית של התובעות לפיה לא נודע כל צורך ממשי בהתקנת מעלית, בין במיקום זה ובין באחר.

כדוגמא נוספת בהקשר זה, צוינה החלטת הוועדה המקומית מושא הערר הרביעי, שלא להאריך את המועד למתן ההיתר. נאמר, כי עסקינן בהחלטה דווקנית ומקוממת, משהארכה נדרשה מחמת מחדלי הנתבעות וכי לא בכדי התקבל הערר הרביעי. עוד נאמר, כי החלטת הוועדה המקומית התקבלה בניגוד לעמדת הדרג המקצועי (מהנדס העיר), שסמוך לאחר הגשת הבקשה ציין שניתן לאשרה. לשיטת התובעות, פגם חוסר הסבירות מצד הנתבעות התבטא אף בכך שהן לא תיעדו את הליכי קבלת ההחלטות בפרוטוקולים סדורים.

1. כדוגמאות להתעלמותן הנטענות של הנתבעות מהחלטות ועדת הערר העולה כדי הפרתן, הפנו התובעות להחלטה מיום 20.11.2003 לקיים דיון אשר לצורך בנחיצות במעלית; להחלטה מיום 6.5.2004 לפיה מפתחות חדר המעלית יימסרו לתובעות בתוך 15 ימים ולהחלטה מיום 1.1.2007, לפיה היתר הבנייה יינתן בלא תנאי נוסף (מלבד הצורך בהסדרת המעלית). נטען, כי חרף אותה החלטה, הוסיפה הוועדה המקומית לייצר תנאים יש מאין לצורך קבלת ההיתר. התובעות גורסות, כי הוועדה המקומית לא צייתה להוראות ועדת הערר ואף זילזלה בהן. הודגשה בהקשר זה כפיפותה הנורמטבית של הוועדה המקומית לוועדת הערר, כדי חיובה לכבד את החלטותיה. עוד הוסיפו התובעות על כך וטענו, כי החלטות ועדת הערר קובעות מהו הסטנדרט הסביר. מכאן, ולשיטתן, פעולה באופן שאינו תואם סטנדרט זה, מעידה על חריגה ממנו ויש בה משום היפוך הנטל הראייתי. מכאן שעל הנתבעות להראות שהחסר שבאי-קבלת ההיתר בתוך תקופה של 7 חודשים רובץ לפתחן של התובעות ונטען, כי נטל זה לא הורם.
2. כדוגמא לחריגה מסמכות ולפעולה בחוסר סמכות, ציינו התובעות את דרישת הנתבעות לעריכת שיפוץ בכיכר. נטען שחטאן של הנתבעות בהקשר זה נעוץ בשלושה – ראשית, עצם העלאת הדרישה לשיפוץ, לאחר שוועדת הערר הורתה ביום 1.1.2007 על מתן היתר בלא תנאי נוסף (מעבר להתקנת המעלית); שנית, עצם העלאת הדרישה לשיפוץ בהיקף בו הוצגה, לאחר שבעבר התקבל אישור אדריכלית העיר פוסק לשיפוץ חלקי בלבד של החזית המזרחית והמערבית של הקולנוע; שלישית, עצם הכללת נכסים בדרישת השיפוץ שאינם של התובעות ואינם נוגעים להיתר המבוקש. לדידן של התובעות, הצבת דרישות מסוג זה אסורה, שכן תנאים שרשות התכנון רשאית להציב אינם נתונים לגחמותיה. התובעות אף טענו לפעולת הנתבעות בניגוד עניינים אינהרנטי, שכן הכיכר מצויה בבעלות חלקית של העירייה, כך שהוועדה המקומית – "בשר מבשרה" – ביקשה להטיל על התובעות מטלות ציבוריות שייטיבו עם העירייה.
3. לשיטת התובעות, התנהלותן של הנתבעות מקימה חבות מכח עוולת הרשלנות, מחמת סטייתן מסטנדרט התנהגות סביר. זאת, הן בשים לב להתמשכות ההליכים למתן ההיתר והן לאור התנהגות שרירותית נטענת, בניגוד לעמדת הדרגים המקצועיים, תוך העלאת דרישות סתמיות וגחמניות שלא תועדו ולא נומקו. עוד נטען, כי הוכח כיצד הנתבעות פעלו במכוון מתוך יצר נקמנות בתובעות וכי עוולת הרשלנות פורשת חסותה אף על מעשים כגון דא.
4. התובעות סבורות, כי הנתבעות הפרו הבטחות והתחייבויות, בכך שהציגו את המצג הנזכר לפיו התנאי היחיד למתן היתר הוא נושא המעלית. זאת, באמצעות אמירות מפורשות, התחייבות מר לוי וההחלטות המחייבות של ועדת הערר. חרף זאת, לא הוצא ההיתר עם הסדרת המעלית. נטען שבכך הופרה אף חובת ההגינות, משלא הוצגה בתחילת הדרך רשימה ממצה של דרישות וחלף זאת צצו פעם אחר פעם דרישות בלתי צפויות.
5. התובעות מוסיפות על כך וטוענות, כי התנהלות הנתבעות אשר הסבה סחבת בהליך הוצאת היתר פשוט, עולה כדי עוולת הפרת חובה חקוקה. בתוך כך צוינו הוראות חוק שונות, כגון סעיף 145(ב) בחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: "חוק התכנון"), המורה לוועדה להעניק היתר כשהמבוקש תואם את התכנית החלה; סעיף 11 בחוק הפרשנות, התשמ"א-1981 (להלן: "חוק הפרשנות"), המחייב להפעיל סמכות מתן ההיתר במהירות הראויה; סעיף 12ב(ד)(1) בחוק התכנון, הקובע את סופיות החלטות ועדת הערר; סעיף 152(ד) בחוק התכנון, הקובע שהחלטת ועדת הערר תבוא במקום עמדת הועדה המקומית וסעיף 27 בחוק התכנון, המחייב קיום הוראות החוק.
6. התובעות אף בדעה, כי הנתבעות פגעו בזכויותיהן החוקתיות לקניין וחופש העיסוק, נוכח העיכוב הבלתי סביר במתן ההיתר, שנועד לאפשר שימוש בנכס שנרכש על ידן, ואף פגיעה זו מקימה עילת תביעה אזרחית.
7. לבסוף, שבות התובעות וטוענות לעניין היפוך נטל ההוכחה, תוך הקמת חזקה לחובת הרשות כי התרשלה משום השתהותה הבלתי סבירה, אלא אם תוכיח אחרת. כן צוין, כי לא עומדת לנתבעות חזקת תקינות המעשה המינהלי, משום אותו היעדר תיעוד בפרוטוקולים כתובים של פעולותיהן והחלטותיהן הבלתי מנומקות. אף הודגש חיזוקה של חובת התיעוד בהליך קבלת ההחלטות של הוועדה המקומית, עקב קיומו של ניגוד העניינים המובנה הנזכר בפעילותה, כאשר הטילה על התובעות חובות שיפוץ והתקנת מתקנים ציבוריים בכיכר על אף שיעורי בעלותה של העירייה במקום. התובעות סבורות, כי אף במצב דברים בו חלה חזקת התקינות המינהלית, הן צלחו בסתירתה בהינתן העובדות שאינן שנויות במחלוקת והראיות שהוצגו. בכלל זה, עדויות המעורבים בהליכים מהיום הראשון, מסמכים מזמן אמת והחלטות ועדת הערר.
8. התובעות הציגו שלוש חוות דעת בתימוכין במבוקשן להוכיח את הנזק שנגרם להן כטענתן, משום עיכוב של כעשר שנים במתן ההיתר, במהלכן ניתן היה להפעיל בקולונוע אולם אירועים, אשר הוערך על ידן בסכום של 50,329,000 ₪. נקודת המוצא של התובעות בחוות הדעת היא, כי בהינתן שבקשת ההיתר הוגשה בחודש אוגוסט 2001, אזי מועד סביר לאישורו של היתר הבנייה הוא בחודש אוגוסט 2003 (סעיף 13.2 לחוות דעת השמאית בוגין; סעיף 8.1 לחוות דעת קרייזברג). בחישוב הנזק, שוקללו הערכות שונות כגון דבר היקף האירועים השנתי, סוג האירועים, כמות האורחים, ההכנסות והעלויות הצפויות. הכל, בהדגש העובדה הנטענת כי מדובר בנכס "ייחודי" בשל קרבתו לחוף הים.

בגוף הדיון אתייחס לעיקרי טענות התובעות וכן לטענות נוספות כפי שהובאו מטעמן.

תמצית טענות הנתבעות

1. למול התובעות, סבורות הנתבעות כי יש לדחות את התביעה. תחילה נטען, כי יש לדחות את התביעה על הסף כנגד העירייה בגין היעדר יריבות, שכן הוועדה המקומית היא האמונה על ההליכים התכנוניים למתן היתר כנטען בתביעה, להבדיל מהעירייה המהווה אישיות משפטית נפרדת.
2. לגופו של עניין נטען, כי לא נודעה מצד הוועדה המקומית כל התרשלות או חריגה מסמכות במסגרת מילוי תפקיד. לדידן של הנתבעות, הסיבה לכך שלא הוצא היתר בנייה מוקדם יותר על פני ציר הזמן, נעוצה בתובעות, אשר לא מילאו אחר התנאים והדרישות כפי שהוצבו בפניהן. מכל מקום נטען שאין די בהתארכות הליכי התכנון והיה על התובעות להוכיח קיומו של מעשה רשלני שלא הוכח. אשר לטענת התובעות משמע המדובר בבקשת היתר "פשוטה", סבורות הנתבעות, כי הדברים שונים כבר על פניהם, משהתבקשו חילופי שטחים ושימוש חורג. הובהר, כי אף כאשר מדובר בבקשת היתר שאיננה מורכבת – לא יינתן היתר כל עוד והמבקש לא השלים את התנאים הדרושים, כפי שאירע בענייננו ובמשך שנים ארוכות.
3. בהתייחס לסוגיית המעלית, טענו הנתבעות, כי עוד בשנות ה-90 נדרשו התובעות להשמיש את המעלית הדרומית וכן להתקין מעלית נוספת (צפונית) חלף הדרגנועים שהוסרו. בקשת ההיתר סורבה משתנאי זה לא מולא על-ידן על כל רכיביו. הנתבעות ציינו, כי הוועדה המקומית הלכה כברת דרך לקראת התובעות וויתרה על הדרישה להתקנת מעלית נוספת חלף הדרגנועים. רק לאחר שהתובעות בעצמן הגישו ערר בשנת 2004 (הערר השני), הסכימו הן להשמיש את המעלית הדרומית, כפי שהיו צריכות לעשות כ-9 שנים קודם לכן. הודגש, כי בפועל, רק בחלוף 3 שנים נוספות – בשנת 2007, הושמשה המעלית (הותקנה חדשה) וזאת חלף תקופה בת 60 יום כפי שנקבע בתחילה על ידי ועדת הערר. לגישת הנתבעות, העיכוב הממושך בהתקנת המעלית מצוי באחריות ישירה ובלעדית של התובעות.
4. אשר לאי-הארכת תוקף החלטת ועדת הערר, נוכח הצורך באישור הוועדה לשמירת הסביבה החופית. הובהר, כי הוועדה המקומית הייתה בדעה כי נדרש אישור כאמור, נוכח שהנכס מושא הדיון מצוי בתחום חוף הים. לפיכך, סברה שלא ניתן להאריך את תוקף החלטת ועדת הערר. בעקבות דיון שהתקיים לפני ועדת הערר, נערכה מדידה ונמצא כי חלק מן השטחים הנכללים בבקשה אכן מצויים בתחום חוף הים, בהתאם להוראות חוק שמירת הסביבה החופית, התשס"ד-2004. חרף האמור, ועדת הערר סברה כי מאחר שמרבית השטחים הנכללים בבקשה מצויים מעבר לתחום חוף הים, לא נדרש אישור בהתאם לחוק זה. לשיטת הנתבעות, אין בעצם העובדה כי ועדת הערר פירשה את הדין באופן שונה ומקל ביחס לוועדה המקומית, כדי להעיד על התרשלות או על פעולה בחוסר סבירות.
5. בכל הנוגע לסוגיית השיפוץ, טענו הנתבעות כי דרישה זו נכללה עוד בהיתר שניתן לתובעות בשנת 1995, ולא מולאה על ידיהן במשך שנים רבות, עד לשנת 2012. אשר לטענה כי הנתבעות לא היו רשאיות לדרוש שיפוץ כולל של הכיכר לאחר שאדריכלית העיר אישרה ביצוע שיפוץ חלקי בלבד (בחזיתות המזרחית והמערבית של אזור הקולנוע) – נטען, כי החלטתה של פוסק לא הביאה לסגירת תחנת השיפוץ, וכי אישורה היה מותנה בקיום קביעותיו של ממון. היות והתובעות לא ביצעו שיפוץ כאמור בדו"ח ממון, לא קוימו התנאים שהותוו על ידי פוסק, ומשכך נותרה תחנת אדריכל העיר פתוחה. אף הודגש, כי שעה שהוגשה התביעה בשנת 2010, לא עמדו התובעות בכל תנאי ההיתר ובדרישת השיפוץ בפרט.
6. אשר לתחנות השונות אותן היה על התובעות להשלים בדרך לקבלת ההיתר, כגון הג"א, כיבוי אש וכיו"ב – הודגש, כי די בתחנה אחת פתוחה על מנת שלא יינתן אישור מחלקת הרישוי והיתר בניה. לטענת הנתבעות, התובעות לא החלו בטיפול בתחנות אלו עד לאחר שהושמשה המעלית בשנת 2007, כפי שאף אישרו בגדרי ההליך דנא. הובהר, כי אילו פעלו התובעות למילוי התנאים השונים במקביל להתקנת המעלית, ההיתר היה ניתן להן מוקדם מכפי שניתן.
7. בכל הנוגע לתחנת המים – צוין, כי נושא זה מצוי באחריות תאגיד המים מי אביבים בע"מ (2010) המהווה אישיות משפטית נפרדת מהנתבעות. בדיון לפני ועדת הערר מיום 4.4.2011 ציין אינג' לייבו מטעם תאגיד המים, כי יועץ האינסטלציה מטעם התובעות נפגש עמו כשלוש שנים קודם, ומאז לא יצר קשר. רק בשלהי שנת 2011, הוגשה בידי מתכנני התובעות תכנית מים חדשה, אולם תאגיד המים סבר שהתכנית שהוגשה אינה מתאימה למערכת האינסטלציה הקיימת במלון. כך, חלף לו הזמן עד אשר הגישו התובעות תכנית מים חדשה, שאושרה ביום 27.2.2013.
8. הנתבעות עמדו על כך שוועדת הערר קיבלה את הנחות המוצא שלהן בדבר עיקרי התחנות הנדרשות בדרך לקבלת ההיתר, כך שבפועל, לא החליטה על מתן ההיתר בניגוד לליבת עמדתה של הוועדה המקומית.
9. לטענת הנתבעות, הנזק הנטען על ידי התובעות מופרך ומוגזם, באין לבטוח כי העסק יהיה רווחי ויצליח בכל שנה. מעבר לכך, סבורות הנתבעות כי הנחות המוצא של התובעות מוטעות, כגון כמות האנשים שהאולם יכול להכיל או מידת האטרקטיביות של המקום, בשים לב להיותה של הכיכר מוזנחת. כן נטען, כי לא נודע מקום לערוך השוואה לאולמות של מלונות יוקרה באזור חוף הים, כשם שנעשה בחוות הדעת מטעם התובעות, שכן המלון מושא הדיון אינו מצוי באותה רמת יוקרה. הנתבעות הציגו חוות דעת מומחה לפיה אובדן הרווח המרבי של התובעות בין השנים 2012-2004, בגין אי הפעלת אולם אירועים בכיכר, עומד על סכום של 1,987,841 ₪, בערכי 8/2003.
10. הנתבעות אף טענו, כי זכות התביעה אינה של התובעות, שכן בשלב בו הסכם האופציה מומש, היה עליהן להפסיק את התובענה כפי מכתבה של עידית.
11. נוסף על כך, נטען להתיישנות עילות התובענה, נוכח שלפי טענת התובעות, הבקשה להיתר בניה הייתה צריכה להתקבל כבר בשנת 2001, אולם הן בחרו להגיש את תביעתן בשנת 2010, בחלוף תקופת ההתיישנות. אף הודגש, כי אין מדובר בעוולה מתמשכת שכן המדובר בטענות להחלטות שגויות המהוות עוולה נקודתית. לחלופין, סבורות הנתבעות כי דין התביעה להידחות מחמת שיהוי, שכן ממועד ההחלטה שדחתה את הבקשה בשנת 2003 ועד להגשת התביעה חלפו 7 שנים פחות יום.
12. יתרה מכך. הנתבעות טוענות, כי אין לאפשר לתובעות תקיפה עקיפה של החלטות גופי התכנון, הוועדה המקומית וועדת הערר על דרך הגשת תביעה אזרחית. הודגש, כי ככל שדעתן של התובעות לא הייתה נוחה מהחלטות ועדת הערר, היה עליהן לעתור לבית המשפט לעניינים מינהליים בתקיפה ישירה, כדרך הנוהגת לקיום ביקורת שיפוטית בענייני תכנון.
13. טענה נוספת שבפי הנתבעות היא, כי הן נהנות מחזקת תקינות פעולותיהן שנעשו כדין, וכי לא הורם הנטל להוכיח היפוכו של דבר. מכל מקום, הובהר קיומו של שיקול דעת רחב לרשות וכן הכלל בדבר התערבות מצומצמת של בית המשפט בשיקול דעתה. צוין אף שלא כל פגם מינהלי מהווה אינדיקציה להתרשלות נזיקית וכי אך התרשלות חמורה והפרה עוצמתית של נורמה מינהלית תצדיק הטלת אחריות בנזיקין. לשיטת הנתבעות, כאלו לא אירעו בענייננו.
14. בהתייחס להודעה לצד שלישי, טענו הנתבעות כי על הצד השלישי לשפותן ככל ויוחלט לחייבן בסכום כלשהו בגדרי התביעה. לשיטתן, בהתאם לפוליסת האחריות המקצועית בגדרה בוטחו, נודע כיסוי הפרת חובה מקצועית שמקורה במעשה רשלנות או טעות במסגרת עיסוקו של המבוטח. הנתבעות סבורות כי אין ממש בטענת הצד השלישי, משמע מדובר במקרה ביטוח שקדם לתחילת הביטוח שהנתבעות ידעו כי הוא יכול לשמש בסיס לתביעה נגדן. לסברתן, בקשה להיתר שהגיעה לדיונים לפני ועדת הערר אין משמעה בהכרח כי תוביל להגשת תביעת רשלנות, כך שלא ניתן לטעון לידיעה מוקדמת.

תמצית טענות הצד השלישי

1. הצד השלישי טען טענות דומות לאלו של הנתבעות ביחס לדחיית התביעה העיקרית, כפי שנזכר לעיל. למניעת כפילות, לא מצאתי מקום לחזור על מרבית הדברים.
2. הצד השלישי הדגיש כיצד הצריכה הבקשה להיתר חילופי שטחים עם העירייה על מנת לאפשר את חיבור הקולנוע למתקני בית המלון. למעשה, כך נטען, התובעות ביקשו לרכוש מקרקעי ציבור מהעירייה ולמכור לה מקרקעין אחרים שהיו בשליטתן. בהקשר זה טען הצד השלישי מספר טענות.

ראשית, כי מכירה של פיסת אדמה מהכיכר מחייבת את העירייה לצאת למכרז, ואין ביכולתה של העירייה למכור מקרקעין למי שתחפוץ, אפילו אם מדובר בשותף למקרקעין. משכך, אין מדובר בבקשת היתר פשוטה, כטענת התובעות; שנית, כי לתובעות אין זכות מוקנית לביצוע חילופי שטחים כאמור, כך שאין הן רשאיות לתבוע פיצוי בגין אובדן הרווח שנגרם להן, כאשר מדובר על הקמת אולם בשטח שאינו שייך להן והן אינן זכאיות לו; שלישית, כי בפועל, לא קידמו התובעות עסקת חילופי שטחים כפי שהתבקש על ידן ולא בוצעה החלפת שטחים. הודגש היעדר חולק על כך שהמעבר הציבורי שבין הקולנוע למלון היה ועודנו שטח ציבורי בתב"ע, וכי אין אפשרות לשלבו כחלק מהמלון ללא בקשה לשינוי ייעוד בתכנית, שלא הוגשה. מכאן נטען שממילא אין ביכולתן של התובעות להקים במקום אולם אירועים ושלא נודע קשר סיבתי בין מעשי הנתבעות הנטענים לבין אי-הקמת אולם אירועים. כנימוק נוסף להיעדר קשר סיבתי בין המעשים הנטענים לבין הנזק הנתבע, צוין כי לא הוכח שהתובעות אכן היו מקימות אולם אירועים אף אילו ניתן להן היתר לכך.

1. חלק נכבד מסיכומי הצד השלישי יוחד לטענות בדבר דרישתה של עידית למחיקת התביעה דנא (זכות שהוקנתה לה מכוח ההסכם עם התובעות), הסתרת התובעות את הדבר מעיני הצדדים ומעיני בית המשפט והמשך ניהול ההליך חרף עמדתה של עידית. לדידו של הצד השלישי, התנהלות דיונית זו משליכה על מהימנות התובעות ואף מחייבת את דחיית התביעה משום שימוש לרעה בהליכי משפט. עוד נטען, כי סעיף 11 להסכם בין התובעות לעידית המאפשר לעידית לדרוש את מחיקת התביעה, הוא בגדר חוזה לטובת צד שלישי. נטען, כי בהתאם לדין הנתבעות הן בגדר "הצד השלישי", המוטב בהסכם הנזכר, ומשכך עומדת להן הזכות לדרוש את קיום החיוב בדמות מחיקת התביעה.
2. אף הצד השלישי סבור שהעיכוב הרב במתן ההיתר נגרם עקב השתהות התובעות, שלא אצה להן הדרך להשלים את הפעולות שנדרשו מהן. בהקשר זה, הפנה הצד השלישי ל"טפסי טיולים" מהשנים 2004, 2008 ו-2010, בהם רשימת "תחנות" שנדרשו התובעות להשלים ולא עשו כן משך שנים (מוצגים 26, 60, 75א בהתאמה). לעניין טענת התובעות משמע העיכוב בהשלמת הדרישות השונות נגרם בשל סוגיית המעלית, הודגש היעדר כל מניעה מבחינתן לטפל באותם עניינים במקביל, אילו חפצו בהיתר בהקדם האפשרי. עוד הוסיף על כך הצד השלישי, כי לא נפל כל פגם בדרישות שהוצבו בידי הוועדה המקומית. כך, דרישת השיפוץ של שטח הכיכר היא לגיטימית, בהינתן שהתובעות ביקשו לקבל לבעלותן שטחים ציבוריים על דרך חילופי שטחים, ובשים לב לכך שבעלי התובעות הוא הבעלים של חלקים נרחבים מהכיכר. אשר לדרישת המעלית, נטען, כי זו הייתה סבירה מבחינה ציבורית, משנועדה לאפשר מעבר לנכים אל חוף הים. לעניין אישור הולחו"ף נאמר, כי אמנם לוועדת הערר הייתה גישה פרשנית שונה ומקלה מזו של הוועדה המקומית, אך אין בכך בסיס לקביעה כי החלטת הוועדה המקומית נגועה באי-סבירות.
3. במישור היחסים בין הנתבעות לצד השלישי, נטען, כי פוליסת הביטוח מסייגת נזק שגרם המבוטח בכוונת זדון או חריגה מסמכות מדעת. זאת, בשים לב לטענת התובעות משמע התנהלות הנתבעות הייתה בגדר "התנכלות מכוונת". הסתייגות נוספת בפוליסת הביטוח נוגעת למקרה בו המבוטח ידע קודם לקבלת ההצעה הביטוחית על עניין או מקרה אשר צפוי לשמש עילת תביעה. בהקשר זה, הפנה הצד השלישי למכתב התראה ששלחו התובעות לנתבעות ביום 26.12.2007, שם נכתב כי הנתבעות אחראיות לנזקים שנגרמו לתובעות משום אי-יכולתן להשתמש בנכס.

תמצית טענות התובעות בתגובה

1. אשר לטענה כי הוסתרה בקשתה של עידית למחיקת התביעה תוך מימוש זכותה מכוח הסכם המכר – נטען, כי מידע זה אינו רלוונטי ואי-גילויו בגדרי הליך זה אינו מהווה "הסתרה". זאת, בשים לב לכך שהנתבעות והצד השלישי אינם חלק מההסכם בין התובעות ועידית, והן אינן רשאיות להעלות טענות או לדרוש דרישות מכוחו.
2. עוד נאמר, כי אין בעצם בקשתה של עידית כדי להביא למחיקת התביעה באופן אוטומטי, אלא שעל פי המוסכם צריך שיתקיימו תנאים נוספים בטרם תוגש בקשה למחיקת התביעה. עיקרם, ניהול הליך בוררות שבסופו תשלם עידית לתובעות סכום שיקבע הבורר כנגד מחיקת התביעה. משלא מולאו תנאים אלו, אזי אין בבקשת עידית למחיקת ההליך, כשלעצמה, כדי להביא למחיקתו. התובעות הוסיפו על כך וטענו, כי במכתב מטעם עידית מיום 7.4.2020 (כפי שצורף לבקשת התובעות מיום 27.4.2020), הובהר שהיא איננה עומדת על הדרישה למחיקת התביעה. נוסף על כך, סבורות התובעות, כי הטענות ביחס לאבדן זכות התביעה של התובעות או קיומו של חוזה לטובת הנתבעות אשר רשאיות לדרוש את קיומו, הן בבחינת הרחבת חזית.

דיון והכרעה

1. מטעם התובעות העידו דב שיף – בעלים ומנכ"ל (להלן: "שיף"); פרופ' גדי הלר – האדריכל שערך וטיפל בבקשת ההיתר עד לשנת 2012 (להלן: "הלר"); אדריכל אברהם דורנר, אשר טיפל בתיק הפרויקט משנת 2012 ואילך; אייל ינאי – מנכ"ל חברת BDI אשר ערך סקירה ביחס לענף אולמות אירועים; ואסף גור – מנכ"ל חברת Inter Service שערכה סקר בעניין מחירים אותם גובים אולמות אירועים. כן הוגשו מספר חוות דעת מומחים – מטעם פרופ' עלי קרייזברג, לעניין אומדן הנזק שנגרם לתובעות; מטעם זאב קרן, לעניין ענף המלונאות ואולמות אירועים ומטעם נחמה בוגין – בהקשרי שמאות מקרקעין.
2. מטעם הנתבעות העידו פיירשטיין (מנהלת מחלקת רישוי ובנייה בעירייה, כנזכר); לוי (ראש אגף הנכסים בעירייה, כנזכר); יואב דוד (אדריכל העיר למן שנת 2008); ועמיחי הררי (מנהל יחידות הביטוח בעירייה). כן הוגשו חוות דעת מומחה, מטעם השמאי חיים בן ארי; הכלכלן ד"ר זאב גולניק ורוה"ח רוני טיומקין.
3. בחנתי את טענות הצדדים בראי הראיות שהוצגו, הדין החל, והביקור הארוך שערכתי בכיכר. לאור כל אלו, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות. בתמצית בשלב זה, לא שוכנעתי כי בחינת התנהלות הצדדים לאורך השנים, מאפשרת קיבוע ממצא מושכל בדבר רשלנות או הפרת חובה חקוקה מצד הנתבעות.

אכן, משך הזמן בו טופלה בקשת ההיתר הוא ארוך לכל הדעות והתייחסות לנתון זה במנותק מהנסיבות, עלולה לעורר חוסר נוחות, לשון המעטה. כמו כן, ולעיתים, יכלו הנתבעות לפעול ביתר נמרצות ביחסן לבקשת ההיתר.

עם זאת, הוכח כי אין המדובר בבקשת היתר "פשוטה" ומשך הזמן שנדרש לשם מתן ההיתר, לכשעצמו, אינו מעיד על התרשלות הנתבעות. חרף דרישות מסוימות מטעם הנתבעות, שבחלקן נמצאו בלתי מוצדקות, דווקא התנהלותן של התובעות היא שסיכלה את מתן ההיתר בשלבים מוקדמים של ההליך. באופן חוזר ונשנה, התנהלו התובעות בדרך שעיכבה את מתן ההיתר, משלא פעלו להשלמת הדרישות שהוצגו להן בתוך פרק זמן סביר, אף שלא נודעה מחלוקת ביחס לחלקן. התנהלות התובעות אופיינה לא אחת ב"ישיבה על הגדר" לתקופות ארוכות, מבלי שסופק לכך כל הצדק, שעה שלשיטתן נגרם להן נזק עצום משום כל יום של עיכוב.

כשכבר הואילו התובעות לפעול על מנת לקדם את מתן ההיתר, הן עשו כן באופן תמוה ובלתי יעיל בעליל, משביכרו לטפל בכל נושא/תחנה בנפרד ב-"טור", תחת פעולה במקביל כמתבקש מהנסיבות. כך, אף שידעו עוד בשנת 2004 כי לצורך קבלת ההיתר יש להסדיר את נושא המעלית, השיפוץ והמים, לצד עניינים נוספים, תחילה עסקו התובעות במשך מספר שנים בנושא המעלית בלבד. אך לאחר שנושא זה הושלם, התפנו התובעות לעסוק בעניין השיפוץ, ואך לאחר מכן בתחנת המים. בעיקרי התחנות, טענו התובעות להיעדר צורך בתוכנן, על אף לבסוף נמצא צורך בדומה, שהיקפו מרוחק מגישתן הראשונית. ככל שהיו התובעות בוחרות, כמתבקש, לפעול להסדרת כל אותם עניינים במקביל, משך הטיפול במתן ההיתר היה מצטמצם ובאופן משמעותי.

לא שוכנעתי מקיומה של מניעה להתנות את מתן ההיתר בתנאים נוספים מעבר לזה הקשור במעלית ולא התרשמתי כי התנהלות התובעות מלמדת על חפצן בקבלת ההיתר בהקדם האפשרי. מצאתי את גרסת התובעות ככזו שאיננה מתיישבת בבחינה צולבת של מכלול הראיות ואדנים של היגיון והעדפתי את גרסתן של הנתבעות שלא נסתרה ונתמכה בראיות חיצוניות. לאחר בחינת מכלול הדברים נמצא כי עיקרי האחריות לעיכוב במתן ההיתר רובצים לפתחן של התובעות.

למעלה מן הצורך בהינתן מסקנתי כי יש לדחות את התביעה לגופה משלא הוכחו עילותיה העיקריות, מצאתי מקום להתייחס בקצרה למשמעות לבקשת עידית למחיקת ההליך ולמועד בו נחשפה.

1. כעת, אפרט את הנימוקים שביסוד מסקנתי והדיון להלן יחולק לפרקים. תחילה, אעמוד על המסגרת הנורמטיבית והדין החל בכל הנוגע לאחריות נזיקית של רשויות מנהליות; בהמשך, אפנה לדיון בטענה כי משך הזמן הארוך בו טופלה בקשת ההיתר, כלשעצמו, מעיד על התרשלות מצד הנתבעות; לאחר מכן, תיבחן טענת התובעות כי המדובר בבקשת היתר שאינה מורכבת והטיפול בה יכול וצריך היה להסתכם בחודשים ספורים; עיקר הדיון יוקדש לבחינת התנהלות הצדדים לאורך השנים, האם יש בה משום התרשלות של הנתבעות וזאת בראי התחנות השונות (התקנת מעלית, ביצוע שיפוץ, צורך באישור ולחו"ף, תחנת המים, היטל השבחה) ואז, תיבחנה הטענות להפרת הוראות חוק על ידי הנתבעות. בסיכום הדיון ולמעלה מן הצורך כנזכר, אתייחס לבקשת עידית למחיקת ההליך, תוך בחינה שבדיעבד את פוטנציאל הטענה כי ההסכם בין התובעות לבין עידית הוא בבחינת חוזה לטובת צד שלישי.

א. הדין החל – הטלת אחריות בנזיקין בגין התנהלות הרשות בכובעה המינהלי

1. סעיף 35 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), המעגן את עוולת הרשלנות, קובע כך:

"עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות, או לא עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות, או שבמשלח יד פלוני לא השתמש במיומנות, או לא נקט מידת זהירות, שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלח יד היה משתמש או נוקט באותן נסיבות – הרי זו התרשלות; ואם התרשל כאמור ביחס לאדם אחר, שלגביו יש לו באותן נסיבות חובה שלא לנהוג כפי שנהג, הרי זו רשלנות, והגורם ברשלנותו נזק לזולתו עושה עוולה".

הטלת אחריות בנזיקין בגין עוולת הרשלנות מחייבת הוכחה של ארבעה יסודות מצטברים: קיומה של חובת זהירות של המזיק כלפי הניזוק; התרשלות – קרי, פעולה תוך חריגה מסטנדרט ההתנהגות הסביר; קיומו של נזק, וקיומו של קשר סיבתי (עובדתי ומשפטי) בין ההתרשלות לבין הנזק שנגרם לניזוק (ראו ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית, בית שמש, פ"ד לז(1) 119; ע"א 3521/11 וגנר נ' עבדי (22.06.2014)).

1. עיקר הדיון נעוץ בשאלה האם פעלו הנתבעות בחריגה מסטנדרט של סבירות. בפסקי דין שונים נדון הממשק שבין דיני הנזיקין למשפט המינהלי. כך למשל, בפסק הדין שניתן ב-ע"א 1081/00‏ אבנעל חברה להפצה בע"מ נ' מדינת ישראל (17.1.2005) עלתה השאלה אם התנהלות פגומה של הרשות המינהלית מזכה את הנפגע ממנה בפיצויים. באותו מקרה, נבחנה התנהלות הרשות המוסמכת אשר סירבה להעניק למערערים רשיונות ייבוא. בית המשפט קבע, בזו הלשון:

"החובה הכללית שלא להתרשל כלפי מי שחבים לו חובת זהירות מוטלת גם על המדינה ופקידיה. 'דינה של הרשלנות הפקידותית או הבירוקרטית... צריכה להיבחן על-פי אותן אמות מידה כמו הרשלנות הרפואית, או ההנדסית או האחרת' ... נמצא כי במתן ההנמקה השגויה ובשלילת זכות הטיעון פעלו המשיבים כפי שרשות סבירה לא היתה פועלת באותן נסיבות. התנהלותם היא בבחינת התרשלות. אכן, פעולה בלתי סבירה במישור המנהלי עשויה להוות פעולה רשלנית במשפט הפרטי. לעיתים אלה שני צדדיו של אותו מטבע". 

לגופו של עניין, הוטלה אחריות על הרשות בגין התרשלות שהתבטאה בהנמקה מטעה ואי-מתן זכות טיעון.

1. בית המשפט התייחס לפסק דין זה שנים מאוחר יותר, בדונו בסוגיית האחריות הנזיקית שעילתה במעשה מינהלי (ראו רע"א 2063/16 גליק נ' משטרת ישראל (19.1.2017)). באותו מקרה, הביע כב' השופט עמית את עמדתו, כי פסק הדין ב-ע"א 1081/00 הנ"ל הוא "מרחיק לכת", וציין, כי "הפסיקה בנושא אחריות רשויות ציבור הלכה והתפתחה ואף ניתן להצביע על מגמה של הרחבת האחריות, שמא אף הרחבת-יתר".

כב' השופט עמית סבר, כי יש לנקוט "גישה זהירה ומצמצמת" ביחס לתביעות בהן נטען להתרשלות או הפרת חובה חקוקה מצד רשויות מנהליות. נפסק, כי מתחם הסבירות של הרשות המינהלית הוא רחב יותר כאשר הדברים נוגעים לאחריות בנזיקין, ולא כל פגם מינהלי של הרשות מהווה אינדיקציה להתרשלות נזיקית מצדה. בסיכום הדברים צוין, כך:

"כפי שלצורך פסילת אקט מינהלי אנו דורשים אי סבירות קיצונית או חמורה, כך ב"תרגום" למינוח נזיקי, אני סבור כי רק התרשלות חמורה או חסרת תום לב של הרשות, שבאה לידי ביטוי בהפרה עוצמתית של נורמה מינהלית, תצדיק הטלת אחריות נזיקית".

כב' השופט זילברטל הצטרף לתוצאה אליה הגיע כב' השופט עמית באותו מקרה, אך בהיבט העקרוני סבר כי ראוי להותיר מידה של גמישות, שתאפשר בירור תובענה אזרחית-נזיקית שעילתה במעשה מינהלי פגום, וזאת "במקרים המתאימים". בקשה לדיון נוסף על פסק דין זה נדחתה, מן הטעם שלא נפסקה בו הלכה חדשה (ראו דנ"א 1523/17 גליק נ' משטרת ישראל (27.7.2017)). המקרה דנא ייבחן אף לאור אמרותיו של כב' השופט עמית וכן גם בשים לב להערותיו של כב' השופט זילברטל בדבר הגמישות המתחייבת, תוך בחינה אם זהו מקרה מתאים להטלת אחריות, בשים לב לנסיבותיו הייחודיות.

1. כב' השופט עמית התווה בפסק דינו רשימת שיקולים בהם על בית המשפט להתחשב בבואו להטיל אחריות נזיקית על הרשות הציבורית בגין מעשיה במישור המינהלי. לצד שיקול ההרתעה והכוונת התנהגות הרשות, המטים את הכף לטובת הרחבת אחריות נזיקית של רשויות ציבור, צוינו גם שיקולים נוגדים, כגון החשש להרתעת יתר של הרשות; ריבוי התדיינויות; הטלת עומס כספי על הקופה הציבורית; עיוות בשיקול הדעת המינהלי של הרשות (גישה מתגוננת ותסמונת ה"ראש הקטן"); פגיעה בהפרדת הרשויות ועקיפת המשפט המינהלי. כן צוינו מספר פרמטרים נוספים אותם יש לבחון: "אשר כוחם יפה במיוחד כאשר עוולת הרשלנות מכוחה מוגשת התביעה, יונקת מעילה שמקורה בהפרה של נורמה מתחום המשפט המינהלי", ובזו הלשון:

 "א.      האם מדובר במעשה או במחדל, שאז הנטייה להטיל אחריות קטנה יותר;

ב.      האם מדובר בהפרה של חובת הזהירות כלפי ניזוק מסויים או ציבור מסויים, שאז הנטייה להטיל אחריות גדולה יותר בשל עקרון "הקרבה" בין המזיק לניזוק. 

ג.      האם מדובר בהפעלה רשלנית של סמכויות ביצוע או בשיקולים של מדיניות, שאז הנטייה להטיל אחריות קטנה יותר ויש מקום גם לשיקולים תקציביים ...

ד.      סוג הנזק – האם מדובר בנזק גוף, נזק ממוני, נזק כלכלי טהור, נזק בלתי ממוני או בפגיעה באוטונומיה ..., מהכבד אל הקל, שאז הנטייה להטיל אחריות קטנה יותר...

ה.      ולבסוף, ולא אחרון בחשיבותו, לשיקולי המדיניות והשכל הישר תפקיד חשוב ב"סינון" תביעות רשלנות היונקות את עילתן מהפרה של נורמה במשפט המנהלי. קשה להלום כי כל הפרה או אי תקינות מינהלית תנביע אחריות על פי עוולת הרשלנות...".

1. כבכל מקרה של תביעת רשלנות, אף בתביעת רשלנות נגד רשות מינהלית יש לבחון אם לתובע עצמו נודע אשם תורם להתגבשות הנזק לו הוא טוען. בגדרי דוקטרינת האשם התורם, נבחנת השאלה האם הניזוק תרם בהתנהגותו לנזק שלטענתו נגרם לו על ידי המזיק. הכלל בנדון הוא כי המזיק אינו חב בפיצוי הניזוק על חלקו היחסי של הנזק אשר נגרם כתוצאה מרשלנותו התורמת של הניזוק (ראו סעיף 68 בפקודת הנזיקין; ע"א 4079/05 הועדה המקומית לתכנון ובניה-שומרון נ' מעונה חברה לבנין בע"מ, פסקה 51 (11.11.2010); ע"א 7130/01 סולל בונה בנין ותשתית בע"מ נ' תנעמי, פ"ד נח(1) 1, 21-20).

ב. מתקיים בעניינו יסוד חובת הזהירות

1. משוכת חובת הזהירות איננה מעוררת קושי מיוחד, שכן במקרים כגון דא קיימת חובה על רשויות תכנון שלא להתרשל כלפי בעלי קרקעות. ב-ע"א 653/97 חברת מרכז ברוך וצפורה נ' עירית תל-אביב-יפו פ''ד נג(5) 817 (להלן: "עניין צפורה") נקבע, כי:

"ועדות התכנון והבנייה הן גופים ציבוריים בעלי סמכויות סטטוטוריות, סמכויות המעניקות להן מעמד של שליטה ופיקוח ומאפשרות להן להתערב בזכותו של אזרח לעשות ברכושו כרצונו. לעניין זה קבע השופט ד' לוין, בע"א 196/90 ירמיהו עיני, חברה לבנין בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה קריות ... כי בשל סמכויות אלה ניתן לייחס לרשויות התכנון והבנייה חובת זהירות מושגית כלפי גופים (בענייננו, בעלי הקרקע) הנזקקים, לשם קידום עסקיהם, לאישור תכניותיהם ולקבלת היתרי בנייה. רשויות אלה צריכות לצפות, כך נקבע שם, כי בדרך הפעלת סמכויותיהן עלולות הן לגרום נזק כספי לאותם גופים (ראה גם: ע"א 324/82 עיריית בני-ברק נ' רוטברד וע"א 119/86 קני בתים בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, נתניה)" (כב' השופט אריאל).

וכן:

"אפשר להבין מהנמקתו של בית-המשפט, כי ככלל, אין להכיר בחובת זהירות של גורמי תכנון כלפי בעלי קרקעות הנוגעים לעניין, כאשר המדובר הוא בנזקים הנגרמים בשל עיכובים במימוש התכנית. לטעמי, ניסוח עקרוני מעין זה הוא גורף מדי. אין לשלול, מלכתחילה, את חובת הזהירות של גופי תכנון מינהליים כלפי בעלי הקרקעות הנוגעים לעניין. כמו כן, עקרונית, גם עיכובים בלתי סבירים בהליכי התכנון והבנייה עשויים להטיל אחריות בנזיקין על גורמי התכנון הגורמים בכך נזק כלכלי לבעלי עניין קרוב. בניגוד להנחתו של בית-המשפט המחוזי, אין אני רואה מניעה עקרונית כי אף עיכובים בזמן יכולים להיבדק באופן אובייקטיבי ובנסיבות מתאימות לחייב את המעכב בנזיקין. הכול תלוי בנסיבות המקרה המיוחדות" (כב' השופט אנגלרד).

1. מכאן, שלנתבעות קיימת חובת זהירות כלפי התובעות הן מבחינה מושגית לנוכח יחסי הצדדים, והן מבחינה קונקרטית, משלא נמצא מקום לסייג את חובת הזהירות בנסיבותיו העובדתיות הספציפיות של המקרה.
2. אשר לשאלת הנשיאה בנטל ההוכחה. לא ראיתי מקום לקבל את טענת התובעות משמע נטל ההוכחה התהפך, וכי התובעות לא עמדו בנטל להוכיח כי לא התרשלו בפעולותיהן. בטענתן זו, נסמכו התובעות על דברי כב' השופט אריאל בעניין צפורה, לפיהם הליכי תכנון שאורכים זמן עשויים: "להעמיד חזקה הניתנת לסתירה כי הרשות התרשלה, אלא אם כן תוכיח היא אחרת".

דברי כב' השופט אריאל נחזים כדעת יחיד שלא התקבלה על דעת יתר חברי ההרכב. כך, כב' השופט אנגלרד (אליו הצטרף כב' הנשיא ברק), ציין בפסק דינו כי דברים אלו כוללים "רעיונות וניסוחים כלליים שעדיין צריכים ... עיון ודיון נוספים". לבד מכך, לא מצאתי טעם מוצדק שבדין להיפוך נטל ההוכחה וזאת אף מטעמים שבעובדה, משהוכח שעיקר פגמי חלוף הזמן אינו לפתחן של הנתבעות.

1. בטרם אפנה לעיקר הדיון – שאלת ההתרשלות, יש להסיר מן הדרך שתי מהמורות בדמות טענות כלליות שהעלו התובעות. האחת – כי התרשלות הנתבעות נלמדת מעצם העובדה שהטיפול בהיתר ארך שנים רבות; והשנייה – כי ההיתר הספציפי שהתבקש הוא "פשוט" באופן שחייב את נתינתו בתוך פרק זמן קצר. ראיתי לנכון לדחות טענות אלו.

ג. משך הזמן שנדרש לצורך מתן היתר, כשלעצמו, אינו מעיד על התרשלות

1. התובעות חזרו וטענו כי "הסיטואציה הבסיסית", לפיה נדרשו 13 שנים לאישור בקשה להיתר היא "בלתי סבירה בעליל" ומעידה על התרשלותן של הנתבעות, ש"דוברת בעד עצמה". אין בידי לקבל טענה זו. לא אחת נפסק כי אין בהתארכות הליכי תכנון לזמן ממושך כדי ללמד הכרח של רשלנות, ועל התובע להוכיח קיומו של מעשה רשלני. בהקשר זה יפים דברים שנקבעו בעניין צפורה אליו הפנו התובעות, בזו הלשון:

"בעלי הקרקעות... מחכים זה כשלושים שנה למימוש זכויותיהם בקרקע ומאחוריהם תביעות ועתירות לרוב. אין ספק, כי מצב עניינים זה מכביד ובלתי משביע רצון, אך בין זה ובין הטלת אחריות בנזיקין על הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה של תל-אביב-יפו קיים עדיין מרחק-מה. אין די בכך שהניזוק מצביע על משך הזמן שחלף, אלא עליו להראות באופן מיוחד היכן המעשה או המחדל הספציפיים המהווים את הרשלנות המינהלית..."

לצד זאת נקבע, כי:

"אין לשלול, מלכתחילה, את חובת הזהירות של גופי תכנון מינהליים כלפי בעלי הקרקעות הנוגעים לעניין. כמו כן, עקרונית, גם עיכובים בלתי סבירים בהליכי התכנון והבנייה עשויים להטיל אחריות בנזיקין על גורמי התכנון הגורמים בכך נזק כלכלי לבעלי עניין קרוב. בניגוד להנחתו של בית-המשפט המחוזי, אין אני רואה מניעה עקרונית כי אף עיכובים בזמן יכולים להיבדק באופן אובייקטיבי ובנסיבות מתאימות לחייב את המעכב בנזיקין. הכול תלוי בנסיבות המקרה המיוחדות".

בית המשפט חזר על דברים אלו ב-ע"א 1661/09 שינברגר נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה פתח תקוה (27.10.2011) וסיכם את ההלכה החלה בנדון בקובעו, כי:

"על מנת להוכיח רשלנות מצד המשיבות, אין די בהצבעה על התארכות הליכי התכנון על פני זמן, ויש צורך בהוכחת מעשה או מחדל רשלני של מי מהן".

מצויד בעקרונות אלו שבדין, אתייחס לבחינת התנהלות הצדדים לאורך השנים, בכל אחד מהצמתים העיקריים בדרך לאישור הבקשה כפי סדרם – התקנת המעלית, ביצוע השיפוץ, מים, והיטל השבחה.

ד. אין מדובר בענייננו בבקשת היתר "פשוטה"

1. לא מצאתי ממש בטענת התובעות כי עסקינן בבקשה "טריוויאלית ופשוטה", כך שההיתר יכול וצריך היה להינתן בתוך חודשים ספורים. דומה כי טענה זו נטענה בכלליות, והתובעות לא יצקו לה תוכן (לשלמות התמונה יוזכר כי בחוות הדעת הכלכליות שהוגשו מטעמן צוין כי זמן סביר למתן ההיתר הוא כשנתיים).
2. הבקשה, על פי נוסחה, היא ל: "החלפת שטחים בין מעבר ציבורי צמוד לקולנוע שחף לשטח מסחרי בגודל זהה, הפיכתו של השטח הצמוד לקולנוע שחף לשטח מלונאות והפיכתו של קולנוע שחף והשטח המוחלף לידו לשטח בית-מלון (אולם כינוסים) סה"כ השטחים העיקריים נשארים זהים. ביטול המעליות הנוספות וחלק מהחנויות שניתנו בהיתר מס' 3-970767" (ראו בקשה ההיתר, מוצג 3 לתיק המוצגים).
3. מורכבות בקשת ההיתר נלמדת ממספר הקשרים ועיקרם – סוגיית החלפת השטחים שהתבקשה. בביקור שקיימתי במקום, תיאר שיף את החלפת השטחים שנכללה בבקשת ההיתר, וזאת על מנת שהשטח הציבורי שחצץ בין הקולנוע לבין המלון יועבר לבעלות התובעות, כך שייווצר רצף טריטוריאלי בבעלות התובעות ומעבר ישיר בין שני המבנים. על פי הבקשה, בתמורה לשטח הציבורי שיועבר לרשות התובעות, הן תמסורנה לעירייה שטח חלופי שבבעלותן אשר ייהפך לציבורי (ראו פרו' ביקור במקום, עמ' 233, שו' 16-6; עמ' 237, שו' 18-10).

לא נסתרה טענת הצד השלישי כי לצורך החלפת השטחים כאמור, היה על התובעות להגיש בקשה לשינוי ייעוד של תב"ע 1211א (כפי שאף עלה מנוסח הפרסום שצורף למכתבו של הלר מיום 3.6.2002 – מוצג 5 לתיק המוצגים). טעם זה אינו תומך בפשטות הבקשה, באין חובה מובנית לאשר שינוי ייעוד זה או אחר. כשנשאלו התובעות איזו ערובה יש בידיהן לכך שתאושר בקשתן להחלפת השטחים – שכן העירייה אינה מחויבת להסכים לוותר על השטח הציבורי אף בתמורה לשטח חלופי – השיבו, כי הדבר נעשה בעבר בכיכר, ולפיכך ניתן היה להניח ברמת וודאות גבוהה כי כך יהיה גם הפעם (ראו דברי שיף והלר בעניין זה – פרו' עמ' 23, שו' 14-8; עמ' 73, שו' 21-17). יצוין, כי בסופו של יום לא אושרה ולא בוצעה החלפת השטחים.

1. בקשת ההיתר איננה פשוטה אף מן הטעם שנכללה בה דרישה לביטול המעלית בגינה נודעה מחלוקת רחבת היקף וזמן. אף אם בעיניהן של התובעות מדובר היה בעניין פעוט וחסר חשיבות, שהיה מקום לאשרו על אתר, העירייה היא זו שמחויבת בשקילת האינטרס הציבורי. לסברתה, שלא נסתרה, לא היה מקום לביטול המעלית הדרושה ליצירת גישה לציבור. לא נעלמה מעיני העובדה כי סופו של יום לא הושמשה המעלית, אף לאחר שהותקנה על ידי התובעות. אולם, בעניין זה יש ליתן את הדעת לכך שתנועת האנשים בככר נחזית מועטה מפאת מצבה הקשה, ואין בכך להפחית מן הצורך במעלית ככל שתתחדש הפעילות במקום.
2. אף בנושא השיפוץ שנכרך במתן ההיתר יש כדי לאפיין את מורכבות הבקשה. הצדדים התעברו על סוגיית השיפוץ משך זמן רב, ובסופו של יום אכן נודעה הסכמה לביצוע שיפוץ, בהיקף מוגבל ביחס לדרישת הנתבעות בתחילה, אך רחב משמעותית בהשוואה לעמדתן הראשונית של התובעות.
3. ככל שעסקינן בבקשה שאיננה מורכבת, כנטען, אף לא ברור מדוע דרישת המים שהועלתה לראשונה על ידי העירייה בשנת 2004, הושלמה סופו של יום בשנת 2012.
4. לסיכום הקשר זה, מקובלת עלי טענת הנתבעות, לפיה אף בקשת היתר "פשוטה", כטענת התובעות, לא תאושר עד שמבקש ההיתר לא קיים את כל התנאים הנדרשים לצורך הנפקתו. נמצא כי התובעות התמהמהו בטיפול בתנאים השונים שהתבקשו, ואין להן להלין אלא על עצמן באחזן בחלק הארי של העיכוב שנוצר במתן ההיתר.

ה. הנתבעות לא הפרו את חובת הזהירות ולא חרגו מסטנדרט ההתנהגות הסביר

ה(1) סוגיית המעלית

1. ההתעברות סביב נושא המעלית, מראשיתה ועד סופה, ארכה 4 שנים תמימות. במהלך תקופה זו, הוגשו לא פחות מארבעה עררים שעסקו בנושא (עררים 4-1). בסופו של יום, לא התקבלה בקשת התובעות לביטול המעלית, והסאגה הסתיימה בכך שהמעלית הותקנה על-ידן בשנת 2007.

ודוקו. הדרישה להתקנת מעלית בכיכר על ידי התובעות כתנאי למתן היתר, הועלתה כבר בהחלטה הראשונית של הוועדה המקומית משנת 2003. כפי שיבואר, מצאתי כי היה ביכולתן של התובעות לפעול לביצוע ההתקנה באופן מיידי עם הצגת הדרישה (שלא הייתה בלתי סבירה, כשלעצמה), ובכך לחסוך פרק זמן משמעותי בדרך לקבלת ההיתר. התרשמתי כי במהלך אותה תקופה ואף לאחר מכן, גררו התובעות את רגליהן ולא אצה להן הדרך, אף לאחר שכבר הסכימו לדרישה זו בעניין המעלית.

יתרה מכך. במשך אותה תקופה ארוכה שהוקדשה באופן בלעדי לטיפול בנושא המעלית – הגם שלא באופן רציף או אינטנסיבי, כפי שיתואר – נושאים אחרים שנדרשו לצורך קבלת ההיתר נזנחו למעשה על ידי התובעות, והטיפול בהם הושאר לעת מצוא. התנהלותן זו של התובעות ביחס לתנאי ההיתר, מאפיינת את מכלול הנסיבות בהינתן בחירתן, שלא נמצא לה הסבר מספק, להידרש לטיפול בתחנות ההיתר השונות, תחנה אחר תחנה, ב-"טור" חלף טיפול בכולן גם יחד במקביל.

1. הרשלנות לה טוענות התובעות בהקשר המעלית נוגעת במספר עניינים. ראשית, הדרישה להתקנת מעלית בשנת 2003, בסתירה לעמדת מהנדס העיר הקודם, גודוביץ', אשר לטענת התובעות דרש את ביטול התקנת המעליות עוד בשנת 1999; שנית, עצם הדרישה להתקנת מעלית כתנאי לדיון בבקשה, שעה שאותה בקשה כוללת סעיף של ביטול המעלית; שלישית, ויתורן של הנתבעות על התקנת מעלית חדשה והסכמתן להשמשת מעלית אחרת, שממילא איננה מהווה תחליף לאור מיקומה הרחוק והיותה כזו שאינה משרתת את אותן קומות; רביעית, הצבת תנאי שהתובעות תדאגנה לתחזוקת המעלית לאחר השמשתה (תנאי שבהמשך הנתבעות חזרו בהן ממנו); חמישית, אי-מסירת מפתחות המעלית לתובעות בתוך 15 ימים, כפי שקבעה ועדת הערר, והודעה בחלוף כשנה כי המפתחות אינם בנמצא; שישית, החלטת הוועדה המקומית מיום 20.7.2006 שלא להאריך בשנה את המועד למתן החלטה בבקשת ההיתר ושביעית, העובדה שהמעלית מעולם לא הופעלה, אף לאחר שהותקנה, באופן המלמד על חוסר נחיצותה מלכתחילה.

אדון בהסתעפויות השונות של סוגיית המעלית כפי שפורטו ולפי סדרן זה.

1. אשר לדרישה להתקנת מעלית חרף עמדת מהנדס העיר גודוביץ'. בעניין זה מפנות התובעות למכתבן מיום 5.7.1999 בו ציינו כי הן מוותרות על התקנת המעלית (ראו מוצג 14א לתיק המוצגים), בעוד שלטענתן מכתב זה יצא בהתאם לדרישת גודוביץ' עצמו (ראו סעיפים 40.4-40.3 לתצהיר שיף). התרשמתי כי התובעות לא נשאו בנטל החל עליהן להוכחת טענתן משמע גודוביץ' הוא זה שביקש את הוצאת המכתב והוא זה שעמד על ביטול המעלית. בהקשר זה יצוינו דברי שיף בעדותו, לפיהם אין ברשותו "אישור רשמי" על כך שהתבקשו לוותר על המעלית (ראו פרו' עמ' 42, שו' 11). אציין כי בעוד שהתובעות מלינות על כך שהנתבעות לא זימנו את גודוביץ' למתן עדות, לא ברור מדוע לא עשו זאת הן עצמן, בהינתן מבוקשן להסתמך על גודוביץ' להוכחת טענתן.

יתרה מכך. אף בהנחה שגודוביץ' אכן דרש את ביטול המעלית והורה לתובעות, כטענתן, להצהיר כי אין להן צורך בה, לא הובהר מעמדה החוקי של דרישת מהנדס העיר או כי היא בעלת תוקף היררכי גבוה יותר מזה של מוסדות התכנון המוסמכים. בעניין זה העידו לוי ופיירשטיין, כי מהנדס העיר כלל לא הביא את הנושא בפני הוועדה המקומית, היא הסמכות הסטטוטורית המחייבת, שאף סוברנית להחליט בניגוד לעמדתו (ראו פרו' עמ' 605, שו' 10 – עמ' 606, שו' 18; עמ' 743, שו' 21-12). יצוין כי הדברים נטענו בזמן אמת אף לפני ועדת הערר בגדרי התגובה לערר השני (ראו מוצג 18א לתיק המוצגים). בעדותו, ציין שיף בעניין זה, כי "היום ידוע לי שמהנדס העיר אינו יכול לוותר על דרישות שהוועדה המקומית דרשה ... עכשיו אני יודע" (ראו פרו' עמ' 42, שו' 13-12).

משכך, נמצא כי לא היה פסול בדרישת הוועדה המקומית להתקנת מעלית, אף אם זו הייתה מנוגדת לעמדת מהנדס העיר גודוביץ', ניגוד שכאמור לא הוכח.

1. אשר לדרישה להתקנת מעלית כתנאי לדיון בבקשת ההיתר, בגדרי החלטת הוועדה המקומית מיום 30.7.2003. בעניין זה, נתלות התובעות בקביעת ועדת הערר כי מדובר בדרישה "אבסורדית" (בשים לב לכך שממילא בגדרי הבקשה עתרו התובעות לביטול המעלית), וטוענות להשתק פלוגתה, משהנתבעות לא ערערו על קביעה זו של ועדת הערר. אין בידי לקבל טענה זו.

עצם העובדה שוועדת הערר מתחה ביקורת על החלטת הוועדה המקומית, אין משמעה קיבוע ממצא מושכל לפיו אותה החלטה היא רשלנית. לא מצאתי מקום להיסק אוטומטי בין הקביעה שם, שמעמדה כאמרת אגב, לבין הטלת אחריות בנזיקין. יוזכר כי בסופו של יום, הערר הראשון נדחה וועדת הערר הורתה לוועדה המקומית לתת דעתה לשאלת הצורך בקיומה של מעלית. משנדחה הערר הראשון שהוגש על ידי התובעות כנזכר, ממילא אין ממש בטענה כי הוועדה המקומית לא ערערה על אותה אמרת אגב ביחס להיותה של ההחלטה מושא הערר הראשון "אבסורדית".

נוסף על כך ובהתייחס לטענה כי קביעה זו מקימה השתק פלוגתה. אמנם, יכול שקביעות של רשויות שונות המפעילות סמכות שיפוטית סטטוטורית תיצורנה מעשה בי-דין (ראו ע"א 53/74 בריסטול מייארס קומפני נ' ביצ'ם גרופ לימיטד, פ"ד כט(1) 372). אולם, לא כך במקרה זה בכל הנוגע להערת ועדת הערר כי החלטת הוועדה המקומית היא "אבסורדית".

בעניין זה יפים דברים שנקבעו ב-ע"א 1100/09 ‏סופרגז חברה ישראלית להפצת גז בע"מ נ' עיזבון המנוח איתן מימון ז"ל, לאמור: "ברי כי לא ניתן לראות באמירות שנאמרו כאמרת אגב בהחלטת בית משפט השלום שלא לצורך, מבלי לשמוע עדויות ומבלי דיון לגופו של ענין בראיות הצדדים, משום השתק פלוגתא". למקרא החלטת ועדת הערר נחזה כי הדברים נאמרו כלאחר יד, מבלי שנשמעה עמדת הוועדה המקומית לעניין האבסורד הנטען, ובוודאי מבלי שהתקיים הליך הבאת ראיות.

ולא אכחד התייחסות לגופו של "אבסורד" כביכול בהחלטת הוועדה המקומית. במענה לקביעת ועדת הערר, הבהירו הנתבעות קיומו של צורך ממשי במעלית. כן הובהר, כי ממילא הדרישה להתקנת מעלית משמעה דחיית בקשת התובעות לביטולה, משום הצורך שקיים בה. הסבר לוגי זה לא נסתר והוא מקובל עלי. דומה כי אף ועדת הערר קיבלה הסבר זה בגדרי החלטתה בערר השני, מיום 5.2.2004. בעקבותיו, לא עמדה ועדת הערר על קביעתה בדבר האבסורד כיכול בהחלטת הוועדה המקומית, ולא סברה כי אין עוד מקום להתקנת מעלית. בנסיבות אלו, משהבהירה הוועדה המקומית את הצורך במעלית ("לגישה לנכים ולאנשים המבקרים בכיכר" – ראו מוצג 20 לתיק המוצגים), ומשהסבר זה התקבל על ידי ועדת הערר, נדחית הטענה להתרשלות הנובעת מעצם ההחלטה מושא הערר הראשון.

1. בהתייחס לוויתור הנתבעות על התקנת מעלית חדשה והסכמתן להשמשת מעלית קיימת, במיקום אחר. אף אם המעלית החלופית ממוקמת במרחק של כ-120 מטרים מהמעלית שנדרשה בתחילה, כטענת התובעות, עדיין מדובר במעלית באותו מתחם, ולא הוכחה טענת התובעות כי מעלית זו אינה יכולה להוות תחליף למעלית שנדרשה בתחילה.

במהלך סיור שקיימתי במקום, התרשמתי כי לא מדובר במרחק משמעותי אשר יש בו לחתור תחת היותה של המעלית החלופית משום תחליף הולם למעלית המקורית (ראו פרו' הסיור מיום 29.11.2018, עמ' 231 שו' 19; עמ' 248 שו' 16; עמ' 250 שו' 3; עמ' 269 שו' 21).

אדרבא, מהחלטת ועדת הערר מיום 5.2.2004 עולה כי השמשת המעלית הקיימת דווקא תהווה תחליף ראוי, על מנת לייצר נגישות ולו מסוימת במתחם. עוד יצוין כי הטענה שהמעלית החלופית "עוצרת בקומות אחרות", ומשכך אינה מהווה תחליף, נחזית תמוהה, שכן בהחלטת הוועדה המקומית מיום 3.3.2004 נאמר כי הצעת התובעות בפני ועדת הערר להשמיש את המעלית הקיימת מאושרת "בכפוף לכך שהמעלית עוצרת בכל הקומות של ככר אתרים". דברים אלו קיבלו ביטוי אף בהחלטת ועדת הערר מיום 6.5.2004 (ראו סעיף 2 להחלטה).

התרשמתי מפגם בהתנהלות התובעות בעניין זה. יש מקום להדגיש כי התובעות הן שהציעו להשמיש את המעלית הקיימת במקום, תחת התקנת מעלית חדשה. דא עקא, משניאותו הנתבעות להצעתן, מלינות התובעות על כך בטענה כי השמשת המעלית הדרומית אינה יכולה להוות תחליף למעלית במקום הדרגנועים שהוסרו. התובעות מבקשות לאחוז במקל בשני קצותיו, כדי התעלמות מהליכת כברת הדרך שהלכו הנתבעות לקראתן בעצם קבלת הצעתן וזאת אין בידי לקבל.

סיכומי של הקשר זה, לא נמצא כי הסכמת הנתבעות להשמשת מעלית חלופית תחת התקנת מעלית חדשה במרחק מסוים, מגבשת את עוולת הרשלנות.

1. אשר לדרישה שהתובעות תתחזקנה את המעלית, אף שהיא אינה בבעלותן. סבורני כי העובדה שהנתבעות הציבו תנאי זה, ובהמשך חזרו בהן ממנו, כשלעצמה, אינה מעידה על רשלנות. בעניין זה העיד לוי, כך: "הוועדה חשבה שנכון לאור כל מה שנתנו לו גם שטח ציבורי פרטי של הבית המשותף ושל העירייה. גם ביטול המעלית שהוא לא בנה אותה לפי היתר 97', כל ההטבות האלה מן הראוי שיתקן את המעלית ויחזיק אותה". (ראו פרו' עמ' 530, שו' 16-13). דברים אלו לא נסתרו, הם אינם כה זרים למכלול הנסיבות, ולא ראיתי מקום לקבוע כי יש בנדון משום חוסר סבירות ורשלנות.
2. אשר לעובדה שהעירייה לא העבירה לתובעות את מפתחות המעלית במועד שנקבע לכך על ידי ועדת הערר. בחרתי להדגיש הקשר זה משום הפוטנציאל הגלום בו ללמד על התנהלותן הכוללת של התובעות עצמן, ביחסן חסר-האכפתיות לבקשת ההיתר.

אכן, העירייה לא מילאה אחר החלטת ועדת הערר מיום 6.5.2004, ולא מסרה לתובעות את מפתחות חדר המעלית בתוך 15 ימים. אולם, סבורני כי התובעות עצמן אחראיות להשתהות ארוכה הרבה מזה.

אך בחלוף כתשעה חודשים מעת שניתנה החלטת ועדת הערר, פנו התובעות לעירייה בטענה כי המפתחות לחדר המעלית לא הומצאו להן. גם אז, פנייה זו הגיעה אך לאחר שהעירייה התריאה בפניהן ביום 6.1.2005 כי הטיפול בבקשה יופסק מחוסר מעש. סבורני כי השתהות משמעותית זו מצד התובעות, גוברת מונים רבים על אי מילוי העירייה את החלטת ועדת הערר לעניין מסירת המפתחות.

דבר לא מנע מהתובעות מלעמוד על המשמר ולדרוש מהעירייה את המפתחות המדוברים 9 חודשים קודם לכן. הרי המדובר בצורך לממש את הצעתן של התובעות ביחס למעלית, והרי כל יום שחולף, לדידן, מסב להן נזקים בהיקף של עשרות אלפי שקלים. כבר אז, היו הן נענות כי המפתחות אינם בנמצא ומקבלות אישור כה מתבקש נסיבות לפריצת חדר המעלית. התובעות אף לא טרחו לבקש את סיוע וועדת הערר, כמי ש"מפקחת" על הנושא בעת הזו.

יוצא כי העיכוב הרב בעניין זה חל לפתחן של התובעות וסבורני כי יש לחזור ולהדגיש את דבר היות ההצעה להשמשת המעלית הקיימת בכיכר – הצעתן של התובעות. מצופה היה שתפעלנה במהירות הראויה על מנת לבחון את ישימותה והיתכנותה של אותה הצעה, באמצעות כניסה לחדר המעלית. ושוב, ביתר שאת לנוכח טענתן בדבר נזק של עשרות אלפי שקלים בכל יום שעובר בו לא מופעל בקולנוע אולם אירועים (ראו סעיף 5.2 לחוות דעתו של פרופ' קרייזברג).

בשונה מהנטען על ידן כיום, התנהלותן של התובעות מלמדת שלא אצה להן הדרך להחיש את הטיפול במתן ההיתר, ולא סופק הסבר סביר לעיכוב זה בן 9 חודשים. עסקינן בדוגמא המאפיינת את התנהלותן של התובעות לאורך כל דרך בקשת ההיתר, שעל אף האינטרס הברור בקבלת ההיתר מוקדם ככל הניתן, לא הובררה התנהלותן התמוהה.

סיכומו של עניין זה. מצאתי, שהעיכוב באי-העברת מפתחות המעלית לתובעות בתוך 15 ימים כפי שנקבע בהחלטת ועדת הערר, אינו ניתן להשוואה ביחס לעיכוב שנגרם כתוצאה מהמתנת התובעות בחוסר מעש 9 חודשים לאחר מכן.

1. אשר להחלטת הוועדה המקומית מיום 20.7.2006, שלא להאריך בשנה נוספת את המועד לקבלת החלטה בבקשה להיתר (ההחלטה מושא הערר הרביעי). בעניין זה טוענות התובעות שלוש טענות. האחת, כי החלטת הוועדה מיום 20.7.2006 לא נומקה וכי הנימוק להשתהות התובעות משך חודשים ארוכים בשל סוגיית מפתחות המעלית נטען בדיעבד בלבד לפני ועדת הערר, באופן המעלה ספק אם זה אכן היה הטעם להחלטה; השנייה, כי מדובר בהחלטה שערורייתית שכן הארכה נדרשה לאור מחדלי הנתבעות והשלישית, כי החלטה זו מנוגדת להבטחה/התחייבות שניתנה על ידי לוי ימים ספורים לאחר מכן, ביום 31.7.2006, לאשר את מתן ההיתר.
2. בהתייחס לטענה הראשונה. אכן, החלטת הוועדה מיום 20.7.2006 הייתה תמציתית יתר על המידה, וכל שנאמר בה היה, כי הוחלט "לא לאשר את הבקשה או להאריך את המועד לקבלת החלטה בשנה נוספת". מוטב היה לה לוועדה להרחיב בדבר הנימוקים שעמדו בבסיס החלטתה. עם זאת, לא ראיתי לנכון לקבל את טענות התובעות לפיהן ההסבר שסופק בדיעבד לוועדת הערר בדבר גרירת הרגליים מצד התובעות מבלי שביקשו לקבל את מפתחות המעלית – הוא בגדר הסבר שקרי. ראיתי לנכון לדחות את הטענה שהנתבעות לא הוכיחו כי מה שעמד בבסיס ההחלטה מיום 20.7.2006 היה לא יותר מ"שרירותיות או רשע". בהקשר זה עומדת לנתבעות חזקת התקינות המינהלית, ולא עלה בידי התובעות להביא לסתירתה.
3. בהתייחס לטענה השנייה. אינני סבור כי ההחלטה מושא הערר הרביעי הייתה החלטה דווקנית, ודאי שלא מקוממת, כנטען. החלטה זו שלא להאריך את המועד לאישור הבקשה, ניתנה על רקע השתהות בלתי מוסברת, משך 9 חודשים, במהלכם לא עשו התובעות מאומה לקידום ההיתר ובלא כל סיבה נראית לעין. רק בחלוף 9 חודשים, לאחר קבלת תזכורת מאת הנתבעות בדבר הבקשה, הואילו התובעות להלין על כי לא נמסרו להן המפתחות. בנסיבות, אין לומר כי ההחלטה שלא ליתן ארכה לטיפול בבקשה היא בלתי סבירה.
4. בהתייחס לטענה השלישית. אכן, במכתבו מיום 31.7.2006 המליץ לוי לוועדה המקומית לאשר את מתן ההיתר המבוקש, בתנאים, לאחר שהתובעות הציגו בפניו מכתב מאת חברת המעליות וכן את הסיבות לעיכוב בהתקנת המעלית עד לאותו מועד. לטענת התובעת כיום, החלטת הוועדה המקומית מנוגדת לקביעתו של לוי, ומהווה הפרת "הבטחה או התחייבות". דחיתי טענה זו.

דבריו של לוי לא היו בגדר התחייבות כטענת התובעות, אלא המלצה בלבד לוועדה המקומית. כך, במכתבו מיום 31.7.2006 כתב לוי לוועדה המקומית "מוצע לפעול כדלקמן..." (ראו מוצג 39 לתיק המוצגים). החלטה הוועדה המקומית ממילא קדמה להמלצתו של לוי לעיל ב-11 ימים, ולוי העיד שכלל לא ידע עליה, וכלשונו: "אני לא הממונה על הוועדה המקומית והוועדה מקומית לא נותנת לי דוח כל יומיים מה היא עושה" (ראו פרו' עמ' 571, שו' 20 ואילך). משכך, נדחית הטענה להפרת התחייבות. נוסף על כך, יש להדגיש כי המלצתו של לוי כללה את עמידת התובעות ב"תנאים". ביניהם, התחייבות לסיום השמשת המעלית בתוך 6 חודשים, תנאי שממילא לא התקיים.

1. אשר לעובדה שהעירייה לא הפעילה את המעלית לאחר שהסתיימה התקנתה על ידי התובעות (כך אף עד למועד זה). סבורני כי אין בעובדה זו לבדה כדי לשוות לדרישת הנתבעות להתקנת המעלית נופך של חוסר סבירות. בעניין זה סיפק לוי הסבר ממצה אשר לקושי הטכני בהפעלת המעלית, כך:

"אי אפשר להפעיל מעלית ללא מוקד בקרה שאם מישהו נתקע, צריך ללחוץ ומישהו עונה ומוציא אותו החוצה ... אנחנו ניסינו להפעיל, לנו אין מוקד בקרה שם באזור, פנינו גם לשיף, פנינו למלון, פנינו לנציגות. כל השנים הללו, אני יכול להראות לך, תשאל את מר יאיר זיזי הוא יגיד לך גם, וגם איתך דיברתי על הנושא של הבקרה ולא הסכמת במלון, הצעתי לך לשים את זה במלון ולא הסכמת... מכיוון שאני אפשר להפעיל את המעלית הזאת ולא היה שיתוף פעולה לא מטעם הוועד ולא מטעם הנציגות, המעלית הזאת לא ניתן להפעיל אותה חוקית. היא לא יכלה להפעיל אותה חוקית בשום דרך. ניסינו דרך טלפון רחוק, לא אישור לנו, לא תקני. וככה אנחנו תקועים... לא השמשנו כל עוד לא יהיה מרכז שמבחינת בטיחותית יתפקד ויקבל הודעות. ומאז 2009 מי שהיה צריך לתפעל אותה זה הנציגות והנציגות לא מתחזקת אותה ולא רוצה. מ-2009 שנבחרו" (ראו פרו' עמ' 584, ש' 15 ואילך).

1. יצוין, כי האדריכל הלר מטעם התובעות, אישר כי הדרישה להשמשת המעלית כתנאי לקבלת ההיתר הייתה סבירה, אם כי לא מנקודת מבטן של התובעות, לדבריו (ראו פרו' עמ' 54, שו' 12-10). נמצא כי דרישת התקנת מעלית הייתה סבירה בשעתה לצורך יצירת נגישות בכיכר, וזאת אף אם בסופו של יום קשיים כאלו ואחרים מנעו את הפעלתה. לראיה, ועדת הערר קיבלה את עמדת הוועדה המקומית בדבר נחיצות המעלית ולא הורתה על ביטולה.
2. לסיכום סוגיית המעלית. דרישת הוועדה המקומית מיום 30.7.2003 להתקנת המעלית כתנאי לדיון בבקשה, באה על סיפוקה בדיוק ארבע שנים מאוחר יותר, ואף זאת בעיכוב של חודש, לכל הפחות, ביחס להתחייבות התובעות (ההתקנה בוצעה ביום 30.7.2007 לפי גרסת התובעות, וביום 28.8.2007 לשיטת העירייה). במהלך תקופה זו בת ארבע שנים, הגישו התובעות ארבעה עררים לוועדת הערר, שבסופם התוצאה היא שהמעלית הותקנה, ולמעשה, נדחתה עמדתן כי יש לבטלה. נוסף על הגשת העררים, חלק מאותה תקופה הושחת לריק ללא כל סיבה, כדוגמת סוגיית המפתחות, או משום עיכובים בהתקשרות התובעות עם חברת המעליות (כאשר בשלב מסוים ביטלו התובעות את הזמנת המעלית ובהמשך חזרו בהן) או עיכובים בהתקנה עצמה. לא מצאתי כי יש לייחס לנתבעות פגמי אי סבירות, אי-חוקיות ורשלנות, לא בעצם הצבת הדרישה להתקנת מעלית, ולא בעצם הזמן שחלף עד להתקנתה על ידי התובעות באופן סופי. זאת, בין אם לפי דרישת הרשלנות החמורה שהתווה כב' השופט עמית, ובין אם יוחל המבחן הקשה יותר מבחינת הנתבעות, שלפיו די ברשלנות ברף "הרגיל" לצורך הטלת אחריות. כך או כך, סבורני כי אין בהתנהלותן בסוגיית המעלית כדי לחייבן בנזיקין ובכלל.

כפי שצוין ועוד יבואר, במהלך התקופה האמורה (2007-2004) קפאו התובעות על שמריהן, אגב הטיפול בנושא המעלית ולא פעלו לקידום יתר הפעולות הנדרשות לצורך קבלת ההיתר.

ה(2) התחנות השונות שנתבקשו התובעות להשלים כתנאי לאישור הבקשה ("טופס טיולים")

1. כנזכר, ביום 19.5.2004 פנה טטרו מטעם העירייה לתובעות בדרישה להשלמת "תחנות" שונות על מנת לקבל את היתר הבנייה, בדמות מים, חניה, איכות סביבה, השבחה, מקלוט, תברואה, ביוב, הנחיות צוות, יועץ משפטי של העירייה, תיקים ירוקים, וחשבון יציבות (ראו מוצג 26 לתיק המוצגים – להלן: "דרישת התחנות הראשונה"). מסיבות השמורות עמן, בחרו התובעות שלא להתייחס להודעה זו.
2. בחלוף כשלוש שנים, כשהתקנת המעלית הייתה בשלבים מתקדמים, פנה שוב טטרו לתובעות באותו עניין, במכתב מיום 25.1.2007 (ראו מוצג 46 לתיק המוצגים, להלן: "דרישת התחנות השנייה"). רק אז, החלו התובעות ליתן דעתן לצורך בהשלמת אותן דרישות. עמד על כך האדריכל הלר מטעם התובעות בעדותו, בזו הלשון:

"אכן כאשר יש דרישות כתנאי להשלמת ההיתר יש להשלימן טרם הוצאת ההיתר. בלעדיהן זה לא יוצא. ב 2004 קיבלנו רשימת דרישות, נספח 26 (מוצג 26, דרישת התחנות הראשונה – א' י'). כשקיבלנו טופס זה, טופס הדרישות 1 נספח 26, התחלנו בעבודה. רשמנו בצד את היועצים איתם אנו אמורים לעבוד כדי לקבל האישורים הדרושים. אכן יש צורך לקבל אישור של כל תחנה מהדרישות שניתנו על ידי הוועדה כתנאי להוצאת ההיתר. פנינו, ביקשנו הצעת מחיר והתחלנו לדון איתם על הפרוייקט. עמדנו לפני חתימת חוזים איתם. למשל נושא המים, היועצים לא התחילו לעבוד כולם .... הטיפול עדיין לא התחיל בגלל נושא המפתח, שהיה מכשול. המצב היה שההנחיות לעבודה מעשית היועצים קיבלו רק כאשר היה ברור כבר אחרי אובדן המפתח, אחרי המעלית שהסתבר שאי אפשר לשפצה. היה רגע אחד בו נדמה היה שהעירייה מתייחסת ברצינות לפרוייקט, כשטטרו הוציא טופס הדרישות 2. נספח 46 (מוצג 46, דרישת התחנות השנייה – א' י'). עד שלא קיבלנו טופס 46 לא מילאנו את התנאים שנדרשנו למסמך 26 כי היה ברור שהעירייה לא מתייחסת ברצינות. עברו 3 שנים בין קבלת טופס 26 לקבלת טופס 46. היה ברור שעד שנושא המעלית לא מתחיל להיות מבוצע בפועל התייחסות העירייה לא רצינית. הבנו מהתנהלות העירייה שרק מרגע זה, מהרגע שהגיע טופס דרישות 2 נספח 46, העירייה מתייחסת ברצינות לנושא. כשקיבלנו נספח 46 הבנו שהנושא רציני, פנינו ליועצים ותוך 11 חודשים מילאנו כמעט את כל הדרישות..." (ראו פרו' עמ' 49-48).

1. הנה כי כן. העירייה, מצדה, פנתה אל התובעות בשנת 2004 בבקשה למילוי דרישות שונות לצורך קידום בקשת ההיתר. התובעות בחרו להתעלם מאותה פנייה ולא טיפלו באותן דרישות, אף שהיה ידוע להן שהדבר הכרחי לקבלת ההיתר שביקשו. ההסבר שניתן על ידי אדריכל התובעות להתעלמותן מדרישת התחנות הראשונה, ולפיו "היה ברור שהעיריה לא מתייחסת ברצינות" – תמוה בעיני. נראה כי דווקא התובעות הן שלא התייחסו ברצינות הראויה לדרישות שהופנו אליהן, והעדיפו לטמון ראשן בחול, עד אשר הופנתה אליהן דרישת התחנות השניה, בשנת 2007. משיקוליהן, בחרו התובעות להתנהל בעצלתיים, לסיים תחילה את התקנת המעלית ורק אז לפנות לטיפול ביתר הדרישות.

כפי שהבהרתי, התנהלות זו כדי פעולה בנושאים שונים שלא במקביל, אפיינה את התובעות לאורך כל ציר הזמן ויצרה את העיכוב העיקרי בקבלת ההיתר.

1. אף דברי הלר לפיהם העיכוב נבע בשל "נושא המפתח", אינם מדויקים (אף זאת ככל שכלל נותר מקום כלשהו לתובעות להסתמך כלשהו על הקשרי מפתח המעלית משום מחדליהן שלהן). ודוקו: הודעת התובעות לפיה טרם נמסרו להן מפתחות חדר המעלית נשלחה לעירייה ביום 7.2.2005, קרי, למעלה משמונה חודשים לאחר שקיבלו את דרישת התחנות הראשונה (ביום 19.5.2004). במהלך אותה תקופה, לא טיפלו התובעות באיזה מהתחנות שבדרישה. ממילא, אף אם הייתה חפיפה בזמנים בין סוגית חיפוש המפתחות לבין טיפול ביתר הדרישות, אין בכך משום טעם מוצדק להימנעות מפעולות לקידום מתן ההיתר. כמו כן, נושא "המפתחות" שלדברי הלר היווה סיבה לעיכוב, נפתר עוד בשנת 2005, משנתנה העירייה לתובעות אישור לפרוץ את הדלת לחדר המכונות של המעלית (ראו מוצג 29 לתיק המוצגים, מכתב מיום 1.5.2005). אולם, גם אז, מסיבה שלא הובררה, לא נאותו התובעות לגשת לטיפול בתחנות שהיו פתוחות. וכלשונו של הלר: "כשנתקבל אישור לפרוץ את המעלית לא המשכנו בתחילת ביצוע הדרישות כי המתנו לראות מה באמת קורה עם המעלית" (ראו פרו עמ' 55, שו' 5-4).
2. יתרה מכך. עדותו של הלר, לפיה בתוך 11 חודשים מדרישת התחנות השנייה מולאו "כמעט כל הדרישות" אף היא אינה מדויקת. 18 חודשים לאחר דרישת התחנות השנייה, ביום 14.7.2008, נשלחה לתובעות דרישת תחנות שלישית, שאמנם הייתה מצומצמת יותר מבעבר, אך עדיין כללה מספר תחנות, ביניהן תחנת המים ותחנת השיפוץ, שכפי שיבואר להלן היוו סלעי מחלוקת משמעותיים וגרמו לעיכובים ממושכים. ודוקו, כי אין מחלוקת שתחנות אלו טרם טופלו עד לאותו מועד, כפי שאף עולה ממכתבו של הלר מיום 21.8.2008 (ראו מוצג 61 לתיק המוצגים). לעניין המים צוין, כי הנושא מצוי בטיפול וביחס לשיפוץ הובעה התנגדות לדרישת העירייה.
3. וכך, במשך כשנתיים לאחר מכתבו זה של הלר, עסקו הצדדים בהסדרת נושא השיפוץ, ורק לאחר שהגיעו להסכמות בנושא זה, במחצית שנת 2010, חזרו התובעות לטפל בנושא המים, טיפול שארך כשלוש שנים נוספות. אף הפעם, אופיינה התנהלות התובעות בצורה "טוּרית", עת ביכרו, מטעמיהן, שלא לפעול במקביל לצורך הסדרת העניינים השונים לצורך אישור הבקשה, אלא בדרך של נושא אחד אחרי השני (תחילה השיפוץ ורק לאחריו עניין המים). בכך הביאו לבזבוז זמן יקר ולהתארכות המועדים. אתייחס כעת באופן פרטני לטיפול בכל אחת מאותן שתי תחנות.

ה(3) סוגיית השיפוץ

1. אף בעניין השיפוץ לא מצאתי שהוכחו התרשלות או פגם אחר מצד הנתבעות, המצדיקים הטלת אחריות עליהן כמבוקש. אמנם, דרישת הנתבעות בתחילה הייתה לשיפוץ נרחב בכיכר, אף של שטחים שאינם בבעלות התובעות, וערר שהגישו התובעות בעניין זה (הערר השישי) התקבל. עם זאת, עמדת התובעות לעריכת שיפוץ מצומצם ונקודתי לא התקבלה ובסופו של דבר, הגיעו הצדדים להסכמות אשר לשיפוץ שיתבצע, בהיקף רחב בהרבה מזה בו בקשו התובעות להתלות. בסך הכל, מאז נשלחה לתובעות דרישת השיפוץ המפורטת (26.12.2007) ועד להסכמה סופית בעניין (14.6.2010) חלפו כשנתיים וחצי.

בשונה מהנטען על ידי התובעות, דרישת השיפוץ לא צצה לה לפתע בשלבים מתקדמים של הטיפול בבקשה, אלא נזכרה כבר בהחלטה הראשונה של הוועדה המקומית ביחס לבקשת ההיתר, משנת 2003. אף שהתובעות הלינו על עצם העלאת דרישת השיפוץ כתנאי למתן היתר – בשים לב לטענתן כי זה כבר בוצע על ידן – בסופו של יום הן לא עמדו על טענתן זו בפני ועדת הערר, והגיעו להסכמות בדבר מהות השיפוץ שיבוצע, לרבות כל החנויות בכיכר שבבעלות התובעות, אף אלו שאין להן נגיעה לבקשה.

באופן דומה, אין מקום לטענה כי האדריכלית פוסק נתנה את "המילה האחרונה" בסוגיית השיפוץ. ושוב, זאת משהתובעות עצמן הסכימו בסופו של יום לשיפוץ נרחב מכפי שהוצע על ידן בתחילה, ולא עמדו על טענתן בפני ועדת הערר כי יש להיצמד להנחיות פוסק. מצאתי כי הסכמה זו מייצרת מניעות לתובעות מהעלאת טענות שהן ויתרו עליהן למעשה. אכן, הוועדה המקומית דרשה ובין היתר, כי התובעות תערוכנה שיפוץ של שטחים שאינם בבעלותן, וייתכן כי בכך שגתה. אולם, לא ראיתי בכך לבד משום התרשלות המצדיקה הטלת אחריות בנזיקין. וביתר פירוט.

1. לתובעות טענות כרימון בכל הנוגע לשיפוץ שנדרש מהן, כתנאי למתן ההיתר. אדון בעיקריות שבהן. תחילה נטען, כי במכתב העירייה מיום 25.1.2007 נזכרה לראשונה דרישת השיפוץ, כאשר הדבר לא עלה קודם לכן על ידי הנתבעות, אף לא בדיונים בפני ועדת הערר. דומה כי אין בכך ממש, ובדבריהן אלו מתעלמות התובעות מהחלטת הוועדה המקומית מושא הערר הראשון. כזכור, דרישת השיפוץ הופיעה כבר בהחלטת הוועדה המקומית מיום 30.7.2003. התובעות עררו על החלטה זו, וטענו בגדרי הערר הראשון כי השיפוץ שהתבקש כבר בוצע על ידן. מטעמים שלא הובררו עד תום, החלטת ועדת הערר כלל לא עסקה בכך והתמקדה בנושא המעלית בלבד, שהיווה מוקד הדיונים בשנים שלאחר מכן. התובעות, מצדן, העדיפו לא לעורר את נושא השיפוץ ולא עמדו על קבלת החלטה לגופו של עניין, יכול שמתוך תקווה שיתאיין, ולמעשה, הנושא נזנח על ידן עד לשנת 2007.

עוד טענו התובעות, כי אף בדרישת התחנות הראשונה מיום 19.5.2004, כלל לא הופיעה תחנת השיפוץ. בעניין זה העידה פיירשטיין, כי תחנת "הנחיות צוות" שהופיעה בדרישת התחנות הראשונה, משמעותה היא: "הדרישות האדריכליות, שיפוץ המבנה, כל הדברים המובנים" (ראו פרו' עמ' 804, שו' 26-25). דברים אלו לא נסתרו, התובעות לא הציעו הסבר ממשי אחר למהות הדרישה "הנחיות צוות" ובנסיבות העניין, אין לי אלא לקבל את גרסת הנתבעות בעניין זה. תימוכין בגישתי מצאתי במסמכים שונים בתיק המוצגים, מהם עולה שה"צוות" אכן אחראי לנושא האדריכלות והבינוי (ראו למשל מכתב התובעות לאדר' אורלי אראל, מרכזת צוות מרכז, לאישור תכנית השיפוץ וכן מסמך שהוכתר כ"חוו"ד צוות מרכז ואדר' העיר" – מוצגים 56-56א לתיק המוצגים).

1. יוצא כי בניגוד לטענת התובעות, דרישת השיפוץ לא נזנחה על ידי הנתבעות ונכללה גם בדרישת התחנות הראשונה משנת 2004. בשנת 2007, הבינו התובעות כי דרישה השיפוץ לא התפוגגה ומאז, ובמשך מספר שנים, היווה נושא השיפוץ מוקד מחלוקת מרכזי בין הצדדים. בטרם תיבחן התנהלות הנתבעות בכל הנוגע לסוגיית השיפוץ, אחזור ואסקור את עיקרי העובדות בנושא.
2. ביום 22.10.2007, כעשרה חודשים לאחר שנשלחה להן דרישת התחנות השנייה, העבירו התובעות תכנית שיפוץ לאישורה של פוסק – אדריכלית העיר דאז (ראו מוצג 56ב לתיק המוצגים). עיקרה של התכנית היה שיפוץ החזית המזרחית והמערבית של המבנה, וכלשונן: "בשתי החזיתות אנו מציעים חזית זכוכית שקופה ללובי במזרח ולאולם במערב". ביום 10.11.2007 הנחתה פוסק, כך: "ממליצים לאשר מבחינה עיצובית ואדריכלית בכפוף לתנאים כדלקמן: הצגת מצב החזיתות המזרחית והמערבית של אזור קולנוע שחף, קבלת הנחיות שיפוץ והטמעתן בהיתר הבניה..." (ראו מוצג 56 לתיק המוצגים).
3. ביום 23.12.2007, העביר ממון מטעם העירייה הנחיות מפורטות לשיפוץ הדרוש "למבנה העילי שמעל רחבת כיכר אתרים, לרחבה ולפסג' שבתוכו, למדרגות לגשר מעל הכביש וחלקי המבנה שמתחתיו" (ראו מוצג 58 לתיק המוצגים). למקרא דרישות אלו, הביעו התובעות את התנגדותן במכתב מיום 26.12.2007, בטענה כי הדרישות הן אבסורדיות, בהיותן מתייחסות לשיפוץ נכסים שאינם בבעלות התובעות (ראו מוצג 59 לתיק המוצגים).
4. בחלוף שנה תמימה, ביום 29.12.2008, הגישו התובעות את הערר השישי, בגדרו טענו כי דרישת השיפוץ הכוללת היא שערורייתית ובלתי עניינית, ואף מנוגדת לאישור שניתן על ידי פוסק בדבר שיפוץ החזיתות המזרחית והמערבית בלבד (ראו מוצג 64 לתיק המוצגים).
5. ביום 16.2.2009, נתנה ועדת הערר תוקף של החלטה להסכמת הצדדים, שלפיה התובעות תשפצנה את החזית המזרחית והמערבית של המבנה, כתנאי למתן היתר, תוך שנקבע כי בתוך 40 ימים יודיעו הצדדים אם הגיעו להסכמה ביחס למהות השיפוץ. לצד זאת ציינה ועדת הערר, כי לא היה מקום שהוועדה המקומית תדרוש מהתובעות שיפוצם של שטחים שאינם בבעלותן (ראו מוצג 65 לתיק המוצגים).
6. בין הצדדים נערכו מספר ישיבות בנושא השיפוץ, מבלי שהגיעו להסכמות סופיות (ראו מוצגים 66א-ד). ביום 12.5.2009 הודיעה הוועדה המקומית לוועדת הערר, כי שטחים בחזית הצפונית והדרומית של המבנה אף הם בבעלות התובעות, בניגוד לטענותיהן בתחילה, וביקשה שייקבע כי תנאי להיתר הוא שיפוץ כל השטחים והחנויות שבבעלות התובעות (נספח נ' לתצהיר פיירשטיין).
7. ביום 16.9.2009 הודיעו התובעות לוועדת הערר כי המגעים בין הצדדים אשר למהות השיפוץ טרם הסתיימו וביקשו לקיים דיון בפני וועדת הערר, משהנחיות השיפוץ לא נמסרו להן כדבעי (ראו מוצג 67 לתיק המוצגים). ביום 10.12.2009 ציינה העירייה בפני התובעות כי הנחיות השיפוץ הועברו להן במלואן במהלך סיור שהתקיים בכיכר ביום 9.11.2009 (ראו מוצג 69 לתיק המוצגים).
8. ביום 3.2.2010 הודיעה הוועדה המקומית לוועדת הערר כי התובעות אינן מסכימות לחלק מהדרישות, מאחר שיש לערוך בירור, בין היתר, בשאלת השטחים והחנויות שבבעלות התובעות (ראו מוצג 72 לתיק המוצגים). בתגובה, השיבו התובעות ביום 24.3.2010 כי אין מקום להתנות את מתן ההיתר בדרישה לשיפוץ כל החנויות שבבעלותן בכיכר (ראו מוצג 72א לתיק המוצגים).
9. לאחר התעברות ממושכת על ריב בפני ועדת הערר בסוגיית השיפוץ, הגיעו הצדדים להסכמה סופית בנושא ביום 14.6.2010, בזו הלשון (ראו מוצג 73 לתיק המוצגים):

"לעניין הריצוף בחזית המזרחית, זו המצויה בהמשך למלון קרלטון, הריצוף יבוצע כפי שיוסכם בין אדריכל גד הלר, תוך 14 ימים מהיום.

העוררים מסכימים כי הם מסכימים כי יתבצע תיחום באמצעות עמודונים, של השביל המצוי דרומית ללובי, כך שייווצר שביל ברוחב של כ-4.5 מ' אשר ישמש כמעבר.

לעניין ריצוף השצ"פ המצוי מערבית לקולנוע שחף, הוא ירוצף על ידי העיריה במסגרת השיפוץ הכללי שיתבצע בכיכר אתרים.

לגבי שיפוץ חזיתות החנויות, העוררים מסכימים כי הם ישפצו את חזיתות כל החנויות השייכות לחברת מלון מרינה ת"א בע"מ, בתי מרגוע ומלונות היוזם בע"מ וספירית נכסים ואחזקות בע"מ, המצויות מעל הגשר הפונה לכיוון צפון (מעל לרחוב אליעזר פרי) ובחזית הדרומית הפונה לכיוון כיכר אתרים. לצורך כך העוררים יגישו לועדה המקומית תוך 14 ימים מהיום פריסת חזיתות חנויות בשני כיוונים אלה עליהן יסומנו החנויות השייכות לחברות האמורות.

השיפוץ של החזיתות יכלול שיפוץ ויטרינות, שילוט, והסדרה של מתקני המיזוג".

1. אף אם ניתן להתרשם שהתנהלותן של הנתבעות בעניין זה לא הייתה מן המשופרות, כפי שציינה ועדת הערר - כאשר הדרישה לשיפוץ שטחים שלא בבעלות התובעות לא הייתה במקומה – נסיבות העניין כפי שהוכחו, אינן מצדיקות למצוא אותן אחראיות בנזיקין ובכלל.
2. משהביעו התובעות טרוניה על דרישת השיפוץ הכוללת ביום 26.12.2007, לא ברור מדוע זה המתינו שנה שלמה עד ליום 29.12.2008, לשם הגשת הערר בנדון. אשוב ואזכיר בהקשר זה את טענת התובעות בדבר אבדן רווח בשווי עשרות אלפי שקלים מדי יום. לא נעלם מעיני כי הנתבעות עצמן טענו לפני ועדת הערר שהערר השישי הקדים את זמנו, משהוגש בטרם מוצתה ההידברות בין הצדדים בעניין השיפוץ. חרף האמור, אין חולק כי בעקבות הגשת הערר הנדון הואץ התהליך. לטעמי, התובעות יכלו לפעול בעניין זה עוד קודם, משעמדות הצדדים בנדון כבר הובררו לכל המאוחר ביום 26.12.2007.
3. אשר לטענת התובעות, כי דרישת השיפוץ מלכתחילה הייתה "לא רלוונטית", כלשונן, וזאת בשים לב לשיפוץ שבוצע על ידן בעלוּת של מיליוני דולרים עובר להגשת הבקשה בשנת 2001, וכן לטענה כי דרישות השיפוץ המעודכנות סותרות את הנחיות פוסק. סבורני, כנזכר, כי התובעות אינן יכולות להוסיף ולאחוז בטענות אלו שכבר הועלו על ידן לפני ועדת הערר, אך נזנחו. תחת זאת, הוסכם בסופו של יום על ביצוע שיפוץ, נרחב מזה שהוצע על ידי התובעות בשנת 2007 (אז הוצע לשפץ שתי חזיתות בלבד).

משנודעה סופו של יום הסכמה מצד התובעות לביצוע שיפוץ בהיקף שאינו זניח, תוך ויתור על הטענות שלפיהן השיפוץ כבר בוצע בעבר, או כי הוא מנוגד להנחיות פוסק – אין הן יכולות להיוושע מטענות אלו כיום. דבר לא מנע מהתובעות לדבוק בטענתן בפני ועדת הערר כי הן אינן מחויבות בשיפוץ – בין משום שבוצע על ידן זה מכבר ובין משום שהוא נוגד את הנחיות פוסק. ככל שטענה זו הייתה נדחית בידי ועדת הערר, אזי הייתה פתוחה בפניהן הדרך למיצוי ההליכים בנדון. נחזה כי מהלך שכזה היה אורך חודשים ספורים.

1. אשר לטרוניית התובעות על כי הנתבעות לא זימנו לעדות מטעמיהן את פוסק וממון, כמי שהיו בעלי ידיעה אישית בכל הנוגע לסוגיית השיפוץ. כפי התרשמותי בעניין גודוביץ' לעיל, אם סברו התובעות שעדים אלו נחוצים לביסוס טענותיהן, היה עליהן לדאוג לזימונם. לא מצאתי כי הנתבעות כשלו בעמידה בנטל השכנוע בכל הנוגע לגרסתן ביחס לשיפוץ, אך משום שלא דאגו לזימון פוסק וממון.
2. אף אם דרישת השיפוץ הייתה רחבה מדי וכללה שטחים שלא בבעלות התובעות, דבר היותה רשלנית או בלתי סבירה מרוחק מהמציאות. בסיור שערכתי במקום ניתן היה להיווכח כי מצבה של הכיכר הוא בכי רע, בהיותה מוזנחת, מזוהמת, והעזובה שולטת בה מכל עבר, כדי כורח בשיפוץ רחב וממשי. כך אף כלשונו של שיף, בזו הלשון: "...המקום מטונף. מלא הומלסים... חסרים מעקות במדרגות... הכל מתפרק. נזילות. מערכת הניקוז סתומה" (ראו פרו' עמ' 13, שו' 20-15). לא נודע מקום מצד העירייה לדרוש שיפוץ שטחים שאינם בבעלות התובעות, אך התרופה המתבקשת בנסיבות איננה פיצוי נזיקי, אלא שינוי ההחלטה על ידי ועדת הערר, כפי שאכן נעשה. בהינתן שמצב הכיכר הוא בכי רע, ולאור ששטחים נרחבים בה הם בבעלות שיף או התובעות – בכלל זה 75% מהחנויות (ראו פרו' עמ' 29, שו' 18) וכן 57.76% מהרכוש המשותף, מאז שנת 2005 (ראו פרו' עמ' 29 שו' 7, 21, עמ' 26, שו' 25-22) – סבורני כי החלטת הוועדה המקומית בדבר השיפוץ ניתנת להבנה. מכל מקום, ההחלטה האמורה שונתה על ידי ועדת הערר תוך שבועות ספורים מיום שהוגש הערר בגינה (הערר השישי הוגש ביום 29.12.2008 והחלטת ועדת הערר בדבר השיפוץ ניתנה ביום 16.2.2009), כך שגם מסיבה זו, אין מדובר בעיכוב המצדיק הטלת אחריות.
3. על אף ההכברה, סבורני כי ראויה הדגשתו החוזרת של הפער בין היקף השיפוץ שהוגדר על ידי התובעות בתחילה (שתי חזיתות בלבד) לבין זה שהוסכם עליו בסופו של יום (ריצוף החזית המזרחית, יצירת שביל מעבר באמצעות עמודים וכן שיפוץ החזיתות של כל החנויות בכיכר שבבעלות התובעות, לרבות אלה ש"אין להן נגיעה לקולנוע"). הכל, חרף טרוניות קודמות שהעלו התובעות בעניין זה מלפני ועדת הערר (ראו מוצג 72א לתיק המוצגים).
4. סיכומו של עניין זה. דרישת השיפוץ נזכרה כבר בהחלטת הוועדה המקומית מיום 30.7.2003. התובעות התעלמו מדרישה זו משך שנים, עד אשר נאלצו להתמוד עמה בשנת 2007. בין דרישת השיפוץ המפורטת (שאכן הייתה רחבה מדי) ועד להסכמה סופית בעניין השיפוץ חלפו כשנתיים וחצי. במהלך פרק זמן זה ניהלו הצדדים הדברויות ומגעים, תוך שנחזית הבנת התובעות כי אין די אך בשיפוץ החזיתות המזרחית והמערבית של אזור הקולנוע כפי גישתן. אם היו מוסיפות ואוחזות בגישה זו, ברי כי בירור הנושא היה מסתיים כהרף עין.

ה(4) סוגיית הולחו"ף

1. לא נמצא כי הוועדה המקומית פעלה ברשלנות, אף בכל הנוגע לקביעתה כי בנסיבות העניין קיים צורך באישור הולחו"ף. אישור שכזה נדרש בכל הנוגע לשימוש חורג במקרקעין המצויים במרחק של עד 100 מטרים מחוף הים. עסקינן במקרה גבולי ביותר, באין מחלוקת כי חלק מהמבנה הנדון, אף אם קטן, אכן מצוי בתחום זה. משכך, אין לומר כי החלטת הוועדה המקומית בלתי סבירה או כי מקורה בעוולה, אף אם המדידה נעשתה על הצד המחמיר מבחינת התובעות. ואבהיר.
2. לאחר שביום 24.1.2008 פנו התובעות אל הוועדה המקומית וביקשו להאריך את תוקף החלטת ועדת הערר, דחתה האחרונה את הבקשה ביום 13.2.2008. זאת, מן הטעם שלפי חוק שמירת הסביבה החופית, התשס"ד-2004 וחוק התכנון, בטרם מתן היתר לשימוש חורג בתחום חוף הים, נדרש אישור ועדה ייעודית בעניין זה. "תחום חוף הים" הוגדר באותם דברי חקיקה בתחום של 100 מטר מקו החוף לכיוון היבשה.
3. בדיון שהתקיים לפני ועדת הערר ביום 5.6.2008, חזרה הוועדה המקומית על עמדתה כי הנכס מושא הדיון מצוי בתחום ה-100 מטרים מקו החוף, ולפיכך נדרש אישור הולחו"ף. בהמשך הדברים ציינה נציגת הייעוץ המשפטי: "אנו נמציא מפת מדידה מסודרת לגבי קו החוף, אם אנו לא נמצאים בתוך קו ה-100 מ' אז נפתרה הבעיה" (ראו מוצג 53 לתיק המוצגים).
4. בהמשך, עדכנה הוועדה המקומית את ועדת הערר בדיון מיום 23.6.2008 בממצאי הבדיקה שקיימה, בזו הלשון (ראו מוצג 54 לתיק המוצגים):

"מבדיקה שנערכה ... מול מחלקת המדידות וכן מול מחלקת הרישוי של מינהל ההנדסה עולה בבירור כי חלק מן השטחים חלים בתחום חוף הים, והדבר עולה בין היתר אף ממפת האורתופוטו שהוציאה מחלקת המדידות. המפה נערכה בהתאם לחוק וכוללת את רשימת קואורדינטות קו החוף כפי שפורסמו בהודעה בדבר תוואי קו החוף של מדינת ישראל... מכאן, שהחוק חל על חלק מן השטחים המבוקשים ו/או המבנה ולפיכך נדרש ... אישור בועדה לשמירה על החופים, הולחו"ף, בטרם מתן ההיתר המבוקש".

1. עם זאת, בדיון שהתקיים לפני ועדת הערר שבועיים לאחר מכן, ביום 7.7.2008, הותירה הוועדה המקומית לשיקול דעת ועדת הערר אם נדרש במקרה הנדון אישור הולחו"ף, ובכך נודעה נסיגה מעמדתה. זאת לנוכח שמצאה, כי: "רק חלק קטן ביותר של בית הקולנוע מצוי בתחום המאה מטר מקו החוף", וכן, כי: "באיזור זה לא מבוקש ההיתר לשימוש חורג" (ראו מוצג 55 לתיק המוצגים – פרוטוקול הדיון בוועדת הערר). משרוב רובו של המבנה הנדון מצוי בשטח שמעבר לתחום חוף הים וכך גם השטחים מושא הבקשה, סברה ועדת הערר כי לא קיימת חובה לקבל את אישור הולחו"ף לצורך היתר לשימוש חורג.
2. בהיעדר מחלוקת כי חלק קטן של הקולנוע מצוי בתחום 100 מטרים מקו החוף (ראו מוצג 55, עמ' 1 שו' 31 – אישור נתון זה מטעם התובעות עצמן מלפני ועדת הערר), לא נמצאה התרשלות המצדיקה את חיוב הנתבעות בנזיקין. בחירת הוועדה המקומית למקם את הנכס בתחום החוף באופן שמחייב את אישור הולחו"ף, איננה מופרכת על פניה, אף בהתכתב עם עמידתן החוזרת של התובעות מלפניי על אודות סמיכותו הרבה של הקולנוע לחוף הים, כנתון שיש בו להעלות את שווי רווחיהן האבודים, כנטען.
3. אף לא הוכח כי ההחלטה ניתנה מתוך רצון לפגוע בתובעות או להרע להן וטענות מעין אלו הופרחו לחלל האוויר ללא ביסוס ראייתי. אכן, פיירשטיין העידה כי מדידת המרחק הראשונית שבוצעה לא הייתה "קפדנית" (ראו פרו' עמ' 818, שו' 7-6). אף אם אין המדובר בהתנהלות מקצועית באופן מופתי, סבורני כי אין בכך משום רשלנות, בוודאי שלא חמורה או "פושעת" כדברי התובעות בסיכומיהן. אין ניתן לכחד שבתחילה העדיפה הוועדה המקומית להעביר את שיקול הדעת לוולחו"ף וזאת על מנת להיות "בצד הבטוח", כדי שלא תימצא מפרה את הוראות הדין. אף אם נחזית מכך שגגה, ואיני קובע כך בהינתן מיקום הקולנוע, הלכה היא כי לא כל טעות בשיקול דעת מהווה רשלנות (ראו ע"א 916/05 כדר נ' פרופסור הרישנו (28.11.2007); ע"א 7633/12 קבוצת גיאות בע"מ נ' גולדפרב לוי, ערן, מאירי, צפריר ושות', עורכי דין בע"מ (16.9.2014)). כך ביחס לרופאים ועורכי דין, כבמקרים הנזכרים, וכך גם ביחס לרשויות התכנון.
4. מכל מקום, סוגיית הוולחו"ף לא יצרה עיכוב משמעותי בדרך למתן היתר. מיום שניתנה החלטת הוועדה המקומית בדבר צורך באישור הוולחו"ף (13.2.2008) ועד לשינוי ההחלטה בוועדת הערר (7.7.2008) חלפו כחמישה חודשים, במהלכם יכלו התובעות להידרש לעניינים אחרים בדרך להשגת ההיתר ולא עשו זאת.

ה(5) סוגיית המים

1. אף בכל הנוגע לסוגיית המים לא מצאתי מקום לקבוע כי הנתבעות פעלו ברשלנות. דווקא התובעות, מטעמיהן, זנחו את תחנת המים ולא טיפלו בה משך שנים ארוכות. בתחילה, עסקו בעניין המעלית במשך ארבע שנים. לאחר מכן, אמנם התפנו לעיסוק בנושא המים, אך כעבור זמן קצר זנחו אותו, משסברו כי הטיפול בו מורכב. או אז, מיקדו את מאמציהן בעניין שיפוץ המבנה, ורק משהגיעו להבנות ביחס לאותו נושא, שבו ועסקו בנושא המים. והכל, באותה שיטה טורית, מעכבת ולא מובנת. ולפירוטם של דברים.
2. קודם לכל יובהר כי גם תחנת המים הופיעה בדרישת התחנות הראשונה, משנת 2004, וכפי שהעיד הלר בדברים שצוטטו לעיל (פרו' עמ' 49-48), נושא זה לא טופל עד לשנת 2007, כשנמסרה לתובעות דרישת התחנות השניה.
3. בעקבות דרישת התחנות השנייה, שכרו התובעות את חברת נ.ר.ש יעוץ והנדסה בע"מ (להלן: "נ.ר.ש") לייעוץ בתחום המים. במכתב נ.ר.ש לתובעות מיום 24.1.2008 – שנה בדיוק לאחר דרישת התחנות השנייה – צוין כי בפגישה עם המהנדס לייבו ממחלקת המים בעירייה, הציגו נ.ר.ש אישור "בהקשר להזנת מים למערכות ההידרנטים והספרינקלרים במלון מרינה" אולם לא היה בו לספק את העירייה "וזאת בלשון המעטה".

באותו מכתב אף ציינה נ.ר.ש מהן הדרישות שעומדות על הפרק ופירטה את הפעולות שיש לבצע על מנת להגשימן. במכתב הלר לעירייה 7 חודשים מאוחר יותר, ביום 21.8.2008, צוין כי נושא המים "נמצא בטיפול" וכי הערות מחלקת המים בעירייה "נמצאות בדיון ובתיקון" (ראו מוצג 61 לתיק המוצגים – מכתבי נ.ר.ש והלר הנזכרים).

1. בעדותו, אישר הלר כי בין השנים 2008 ל-2011 לא עשו התובעות דבר על מנת לקדם את נושא המים. לדברי הלר, מדו"ח נ.ר.ש משנת 2008 (מוצג 61 לעיל) עלה כי דרישות העירייה הן מורחבות וכי נציג נ.ר.ש "לא יודע מה לעשות איתן". עוד הוסיף הלר באותו עניין, כי: "היה ייאוש מהדרישות שדני רווה (מטעם נ.ר.ש – א' י') קיבל, ונושא זה נראה כה מופרך עד שדבר זה חיכה לכך שיגיע יומו" (ראו פרו' עמ' 59, שו' 4-3, 9-8).
2. דברים אלו ממחישים שוב ובאופן מובהק את ההתנהלות המשתהה שאפיינה את התובעות. משסברו כי הדרישות בנושא המים היו מופרכות, לטעמן, העדיפו לדחות או להדחיק את הצורך בטיפול בהן, בבחינת "או שהפריץ ימות או שהכלב ימות". רושם זה מתחזק אף לנוכח דברי מהנדס לייבו בדיון לפני ועדת הערר מיום 4.4.2011, שלפיהם: "יועץ האינסטלציה שלהם היה אצלנו לפני שלוש שנים ונעלם מאז" (ראו מוצג 84 לתיק המוצגים).
3. כשנשאל הלר על החלפת נ.ר.ש על ידי התובעות והמשך הטיפול בנושא המים, השיב כך:

"ב-2011 כשנושא זה חזר, פניתי לארבעה יועצי אינסטלציה, הקראתי להם את הדרישות של הסכימות של כל המבנה שנדרשו לצורך האישור ומכולם קיבלתי תשובה שלילית... החליף את נרש יועץ בשם רביד הנדסה שהומלץ על ידי העירייה. אף יועץ שפניתי אליו לא היה מוכן לקחת את זה... ב-2011 כשרביד נכנס הוא היה בקשר עם העירייה לקבל הדרישות ולמלא אחריהן" (ראו פרו' עמ' 59, שו' 13-5).

לא סופק כל הסבר מניח את הדעת לשאלה מדוע לא טופל נושא המים עד לשנת 2011, שכנזכר היה ידוע לתובעות עוד משנת 2004, ומה משמעות הדיבר הנושא "חזר". כפי שהובהר מהנתונים שהוצגו וכנזכר, בשנים 2007-2004 עסקו התובעות בפתרון סוגיית המעלית ואת נושא המים הותירו לעת מצוא. בשנים 2008-2007 אכן התפנו התובעות לטפל בנושא המים, אך התברר להן כי הדרישות הן "מופרכות", לשיטתן. שוב נזנח נושא זה, ואת מאמציהן באותה תקופה מיקדו התובעות בסוגיית השיפוץ. לאחר שסוגייה זו נפתרה, שבו התובעות לעסוק בנושא המים, בשנת 2011. מכאן, שאת דברי הלר כי נושא המים "חזר" בשנת 2011, יש להבין על רקע ההתרחשויות והקשר הדברים. נושא זה היה ברקע כל העת, אלא שהתובעות מטעמיהן העדיפו שלא לעסוק בו (עד לזמן קצר בין השנים 2008-2007, ואז הטיפול שוב הופסק). אין זאת אלא שרק במחצית השנייה של שנת 2010 היו אלו התובעות שהחזירו את הנושא לסדר היום, משהואילו להתפנות אליו.

1. אז – ורק אז – הטיפול בסוגיית המים תפס תאוצה. בדיון לפני ועדת הערר ביום 23.8.2010 טענו התובעות, כי הנתבעות דורשות "תכניות מים של כל כיכר אתרים", והוסיפו על כך כי דבר זה "הוא בלתי ניתן להשגה" (ראו מוצג 79 לתיק המוצגים). בגדרי אותו דיון ניתנה החלטה על ידי ועדת הערר, כהאי לישנא:

"לעניין המים תודיע לנו הועדה המקומית בתוך 14 ימים מהיום, מה הם התנאים הנדרשים לשם הוצאת היתר הבניה, ובין היתר תודיע ... אם קיימת דרישה להמציא תכנית as made של כל כיכר אתרים, ובאם קיימת דרישה כזאת, כיצד לדעת הועדה המקומית, על היזם לעמוד בתנאי זה שכן כיכר אתרים לא נבנתה על ידו אלא על ידי חברת "אתרים" שהיא ככל הידוע, חברה הקשורה בעירית תל אביב" (ראו מוצג 79 לתיק המוצגים).

1. בעקבות כך, הודיעה הוועדה המקומית לוועדת הערר ביום 7.9.2010 מהם התנאים הנדרשים בעניין המים, בזו הלשון:

"אגף המים דורש, במסגרת הבקשה להיתר (כבכל בקשה להיתר), הגשת תכנית אינסטלציה התואמת את תוכן הבקשה להיתר...

במסגרת התכנית נדרשים מבקשי ההיתר להציג את השתלבות המבנה אשר בו מבוקש השימוש החורג במערכת העירונית לאספקת המים ולסילוק השפכים הקיימת במתחם ככר אתרים ואופן התחברות המבנה למערכת הנ"ל, וזאת על מנת שניתן יהיה לספק למבנה מים בצורה נאותה ובכמות המתאימה לשימוש הנדרש. יובהר אם כן כי אין המדובר בתכנית AS MADE של כל מתחם ככר אתרים כפי שנטען על ידי העוררים" (ההדגשה במקור – א' י' – מוצג 80 לתיק המוצגים).

1. הנה כי כן. הוועדה המקומית הכחישה מלפני ועדת הערר את טענת התובעות בדבר היקף הדרישות בעניין המים, והעמידה את הדברים על מכונם. חזקה שאילו היה ממש בטענתן של התובעות בעניין זה, היו הן מבקשות לבררה לפני ועדת הערר ודורשות ליתן החלטה לגופה של מחלוקת. זאת לא נעשה.
2. ביום 30.11.2010 ניתנה תגובת התובעות ביחס לדרישות העירייה. ביחס לסוגיית המים נטען, כי חל עיכוב בנושא, לנוכח נסיעתה לחו"ל של יועצת התובעות בתחום זה, מטעם נ.ר.ש. מתחוורת דוגמא נוספת לעיכוב שחל בהליכי מתן ההיתר, שהתובעות ולא הנתבעות הן האחראיות לו. לא בכדי קבעה ועדת הערר, כי אין מקום לזימון הצדדים "כאשר העיכוב בתחום האינסטלציה נובע מנסיעתה לחו"ל של היועצת מטעם העוררת" (ראו נספח ס"ב לתצהיר פיירשטיין).
3. ביום 4.4.2011 התקיים לבקשת התובעות דיון לפני ועדת הערר "על מנת לברר מדוע לא ניתן להוציא את היתר הבניה". בסופו של אותו דיון, בו נכח גם לייבו, מהנדס המים מטעם הנתבעות, קבעה ועדת הערר כי "ייפגשו נציג הועדה המקומית ... ואינסטלאטור מטעם העוררים בשטח, ויחד הם יאתרו את מוני המים המספקים מים לכל חלקי המבנה שבבעלות העוררים, דהיינו, הן בית המלון, הן אולם הכנסים המבוקש, חדרי המכונות, ספרינקלרים וכיו"ב" (ראו מוצג 84 לתיק המוצגים). בהודעת עדכון מיום 3.5.2011 ציינו התובעות כי התקיימה פגישה בין נציגי הצדדים, בהתאם להחלטתה זו של ועדת הערר בה התבקשו התובעות להכין סכימת מים חדשה והוסיפו על כך, כי זו תהיה מוכנה עד ליום 11.5.2011 (ראו מוצג 86 לתיק המוצגים).
4. דא עקא, התובעות לא עמדו בהצהרתן זו. לימים תטען הוועדה המקומית לפני ועדת הערר, כי סכימת מים חדשה הוגשה על ידי התובעות רק ביום 4.10.2011, קרי באיחור של חמישה חודשים. יצוין כי טענה זו לא הוכחשה על ידי התובעות בתגובתן לדברים מלפני ועדת הערר (ראו עמדת הוועדה המקומית ותגובת התובעות – מוצגים 97-96 לתיק המוצגים).
5. ביום 1.11.2011, התבקשה הוועדה המקומית על ידי ועדת הערר להתייחס לבקשת התובעות לקיום דיון, בשים לב לטענתן כי התכניות "בשלב סופי של חתימה". אכן, הוועדה המקומית לא מילאה אחר הנחיה זו של ועדת הערר, ואף ננזפה על כך, אולם בהמשך הסבירה כי עקב שביתה במשק טרם נמסרה תגובת מהנדס העיר (ראו מוצג 94א לתיק המוצגים).
6. בהמשך הדברים, ביום 5.3.2012, עדכנה הוועדה המקומית את ועדת הערר כי סכמת המים שהוגשה על ידי התובעות אינה תואמת את מערכת האינסטלציה הקיימת במלון. לצד זאת הובהר, כי הדבר הודע לתובעות אך לא התקבלה מטעמן תכנית או סכמה מתוקנת (ראו נספח ע"א לתצהיר פיירשטיין). אין בידי לקבוע כי נפל פגם כלשהו או התרשלות בקביעה בדבר הצורך בהגשת תכנית מתוקנת. נראה כי התובעות אף אינן טוענות לכך, שכן בסופו של יום אכן הוגשה על ידן תכנית מתוקנת כאמור.
7. ביום 13.6.2012, עדכנה העירייה כי התובעות טרם השלימו הערות לתכנית וסכמה מתוקנת (ראו נספח ע"ב לתצהיר פיירשטיין). רק בחלוף כשמונה חודשים נוספים, ביום 5.2.2013, טענו התובעות לפני ועדת הערר כי פעלו בהתאם לדרישות הוועדה המקומית מיום 13.6.2012, וביקשו את מתן ההיתר (ראו מוצג 102 לתיק המוצגים). בהמשך, הורתה ועדת הערר לוועדה המקומית ביום 10.2.2013 למסור עדכון בדבר בקשת ההיתר. משלא נתקבלה תגובה כפי שהתבקש, הורתה ועדת הערר כי יתקיים דיון מלפניה (ראו מוצג 102א לתיק המוצגים). אכן, מדובר בהתנהלות דיונית לוקה בחסר מצד הוועדה המקומית, שאין לה מקום ואף לא ניתן לה הסבר. יחד עם זאת, לא מצאתי בכך משום התרשלות אשר מצדיקה הטלת חיוב בנזיקין, אף בהינתן העיכובים המרובים שנודעו מצד התובעות.
8. בדיון ביום 11.4.2013, הודיעה נציגת הוועדה המקומית כי "אפשר לקדם את התיק". ביום 13.8.2013 הודיעה הוועדה המקומית כי הבקשה להיתר מצויה בטיפולו של שמאי הוועדה המקומית לצורך חישוב היטל השבחה. מכאן, שהסתיים הטיפול בכל התחנות והבקשה למעשה אושרה.
9. לסיכום נושא המים. זה נזכר כבר בדרישת התחנות הראשונה, בשנת 2004, ואך לקראת שנת 2011 התפנו התובעות לטפל בו באופן רציני, מטעמיהן, ומבלי שניתן לכך הסבר מניח את הדעת. בנסיבות אלו, לא נמצא כיצד ניתן לזקוף לחובת הנתבעות התנהלות מסוימת מטעמן בהקשר זה, כאשר זו הנזקפת לחובת התובעות עולה עליה מונים רבים.

ה(6) לא נודעה מניעה להתנות את מתן ההיתר בתנאים נוספים מעבר לתנאי התקנת המעלית

1. התובעות מפנות להחלטת ועדת הערר בערר השלישי, מיום 6.5.2004, בגדרה נקבע, בין היתר, כי: "יינתן ההיתר כפוף להמצאת התחייבות מפורשת מגובה בערבות של מנהל העוררות לביצוע המתחייב לגבי מעלית הנכים תוך ששים יום כפי שנקבע ממועד מסירת המפתחות". לשיטת התובעות, משמעותה של קביעה זו היא כי מתן התחייבות מצד התובעות להתקנת המעלית היא תנאי יחיד ובלעדי למתן ההיתר, שאחריו לא היו רשאיות הנתבעות להתנות כל תנאי נוסף.
2. דעתי שונה. החלטת ועדת הערר לפיה "יינתן ההיתר", מסייגת עצמה לעניין המעלית, היא הסוגיה שעמדה במחלוקת באותה עת. פרשנות התובעות כיום להחלטת ועדת הערר לא עולה בקנה אחד עם התנהלות הצדדים בזמן אמת. אין זאת אלא ששבועיים לאחר שניתנה ההחלטה האמורה, ביום 19.5.2004, נשלחה לתובעות דרישת התחנות הראשונה, שכלל דרישות רבות, כגון מים, חניה, מקלוט, תברואה, ביוב, הנחיות צוות, וחשבון יציבות. אילו סברו התובעות בזמן אמת כי תנאי המעלית הוא התנאי היחיד והבלעדי בדרך לקבלת היתר, וודאי שהיו קובלות על דרישת התחנות הראשונה ולא מסכימות למלא אחריה. הדעת נותנת כי התובעות היו דורשות מוועדת הערר להיצמד להחלטתה כי תנאי המעלית הוא התנאי היחיד ואין בלתו. אין חולק כי כך לא נעשה.
3. בדומה, אינני מקבל את טענת התובעות משמע בהחלטת ועדת הערר מיום 1.1.2007 נקבע כי יינתן היתר "בלא תנאי נוסף", מעבר להתקנת המעלית. באותה החלטה נאמר אך כי "החלפת המעלית היא תנאי לקבלת ההיתר" וכן כי "הועדה המקומית תהיה רשאית לעיכוב הבנייה על פי ההיתר, במידה וביצוע התקנת המעלית לא יבוצע כנדרש בלוח הזמנים שנקבע". בשונה מטענת התובעות, בקביעות אלו של ועדת הערר לא נשללה ובאופן מפורש האפשרות להתנות תנאים נוספים לבד מהתקנת המעלית, בדרך למתן ההיתר. העובדה שהתקנת המעלית היא בבחינת תנאי הכרחי למתן ההיתר, כפי שעולה מהחלטת ועדת הערר, אין משמעה כי זהו תנאי יחיד ובלעדי, וכי לא ייתכנו תנאים נוספים שזכרם כבר נודע, לאחר שימולא אותו תנאי.

ברי כי ככל שנודע בסיס איתן לפרשנות שמייחסות התובעות להחלטות ועדת הערר הנזכרות, אזי ועדת הערר עצמה הייתה מורה על מתן ההיתר עם התקנת המעלית באופן סופי, במהלך שנת 2007. ועדת הערר הייתה ערה היטב לשאר התנאים לצורך מתן ההיתר, ששבו ונדרשו בשנים 2013-2008, דנה בהם ולא מצאה לנכון לבטלם.

ה(7) סוגיית היטל ההשבחה

1. לטענת התובעות, דרישת העירייה לתשלום היטל השבחה היא התחנה האחרונה בטיפול התכנוני רצוף הכשלים בבקשה. בעניין זה הושם הדגש על כך שדרישת התשלום בוטלה על ידי ועדת הערר. התובעות אף טוענות נגד עמדת העירייה, לפיה היה עליהן תחילה לשלם את ההיטל, כתנאי לקבלת ההיתר, ואז לטעון לחסרון כיס, בשים לב לטענתן כי ההיטל אינו מוצדק.
2. אינני סבור כי עצם הדרישה לתשלום היטל השבחה, כתנאי למתן ההיתר, היא רשלנית או פגומה באופן המזכה במתן סעד. כך, על אף שבסופו של יום סברה ועדת הערר כי לא היה לא מקום לאותה דרישה. העירייה מופקדת על האינטרס הציבורי ואחראית לגביית מס אמת. משסברה כי בנסיבות העניין קיימת הצדקה לתשלום היטל השבחה, לא ראיתי בכך משום רשלנות לעמוד על גבייתו. מהחלטת ועדת הערר (ת/21) עולה כי שררה אי-ודאות משפטית בשאלה האם שימוש חורג התואם תכנית מקים חיוב בהיטל השבחה, אם לאו, והעירייה ביקשה להמתין להכרעת בית המשפט בסוגיה. בשולי הדברים יצוין, כי הכרעה סופית בשאלה זו ניתנה על ידי בית המשפט העליון ב-בר"מ 2283/18 ‏הוועדה המקומית לתכנון ובניה תל אביב נ' נכסי יד חרוצים בע"מ (1.1.2019), בגדרו נדחתה עמדת הוועדה המקומית ואומצה קביעתה של ועדת הערר.
3. יצוין כי הדרישה לתשלום היטלה השבחה נשלחה לתובעות ביום 2.9.2013 (ראו מוצג 106) ובוטלה על ידי ועדת הערר ביום 13.6.2016 (ת/21). לא הוברר מדוע חלף פרק זמן של כשלוש שנים לצורך מתן החלטת ועדת הערר אך מכל מקום, בשלב בו נשלחה דרישת היטל ההשבחה לתובעות, ממילא לא היה להן עוד רצון בקבלת ההיתר, לפי דבריהן שלהן. מכאן, שפרק הזמן שחלף עד שניתנה החלטת ועדת הערר בעניין היטל ההשבחה אינו מעלה ואינו מוריד, והוא אף אינו נכלל על ידי התובעות בגדר התקופה עליה הן מלינות (ראו סעיף 120 לסיכומיהן).

ו. שאלת הקשר הסיבתי

1. בגדרי סוגיית הקשר הסיבתי יש לבחון אם הנזק הנטען על ידי התובע אמנם לא היה נגרם לו אלמלא מעשי הנתבע. בעניין זה נקבע בסעיף 64 לפקודת הנזיקין כך:

"... רואים אדם כמי שגרם לנזק בַּאֲשָמוֹ, אם היה האשם הסיבה או אחת הסיבות לנזק; אולם לא יראוהו כך אם נתקיימה אחת מאלה:

...

(2) אֲשָמוֹ של אדם אחר הוא שהיה הסיבה המכרעת לנזק".

1. שוכנעתי כי בענייננו, הסיבה המכרעת לנזקן הנטען של התובעות היא התנהלותן שלהן בכל הנוגע למילוי התנאים שנדרשו בגדרי בקשת ההיתר. הנתבעות, מצדן, הציבו את התנאים הנדרשים לצורך מתן ההיתר כבר בהחלטה על דחיית הבקשה מיום 30.7.2003, וכן בדרישת התחנות הראשונה, מיום 19.5.2004. דא עקא, כפי שכבר הכברתי, היו אלה בעיקר התובעות שבשל התנהלותן נגרם עיכוב משמעותי בקבלת ההיתר.

כך, התובעות התנגדו להתקנת מעלית (שלבסוף הותקנה, בעיכוב של 4 שנים); סירבו לביצוע שיפוץ (שבחלוף למעלה מ-3 שנים בוצע על ידן, הגם שבמתכונת מצומצמת יותר); ולא מילאו את תנאי תחנת המים, אלא בעיכוב של לא פחות מ-8 שנים.

1. לטענת התובעות בסיכומיהן, לא ניתן לייחס להן אדישות לחלוף הזמן, שכן במהלך פרק הזמן שחלף עד למתן ההיתר הגישו 7 עררים נגד הנתבעות, שכרו אנשי מקצוע בעלויות נכבדות והשקיעו משאבים בנכס ציבורי (התקנת המעלית) לצורך קבלת ההיתר. התובעות מפנות לפסק הדין שניתן ב-ת"א (מחוזי ת"א) 48196-02-15‏ ‏רוזנבלום נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה בני ברק (8.2.2021), שם דחה בית המשפט טענה שהעלה הנתבע לאשם תורם של התובע. לטענת התובעות הדברים שנפסקו שם נכונים גם בענייננו.
2. אין בידי לקבל את עמדת התובעות. לצד פעולות שביצעו התובעות לצורך קבלת ההיתר, לא ניתן להתעלם ממעשים (וכן מחדלים) המגלים אדישות רבתי וגרירת רגליים בכל הנוגע לטיפול בבקשה. בהקשר זה ניתן להזכיר, כדוגמא מאפיינת, את תקופת תשעת החודשים בהם לא נקפו התובעות אצבע לצורך קבלת מפתחות המעלית. בעיקר צורמת בחירתן שלא לפעול במקביל לטיפול בתחנות השונות, ותחת זאת, העדפתן לדאוג לכל תחנה בעִתה. אין זו התנהלותו של מי שחפץ בקבלת היתר במהירות האפשרית. ב-ת"א 48196-02-15‏, הנזכר, נקבע כי אין להטיל על התובע אשם תורם, משנמצא כי פעולותיו "היו סבירות ומידתיות". הקביעה באותו מקרה תאמה את נסיבותיו הקונקרטיות ולא ראיתי כיצד ניתן לגזור ממנו גזירה שווה לענייננו.
3. הקשר הסיבתי בין מעשי הנתבעות לבין נזקן הנטען של התובעות מתרופף אף לנוכח העובדה שבסופו של יום לא בוצעה החלפת השטחים בפועל (ראו דברי שיף, פרו' עמ' 23 שו' 3), ולא נסתרו דברי לוי כי התובעות לא פעלו לקידום תכניתן זו, מטעמים שלא הובררו (ראו פרו' עמ' 637 שו' 5 – עמ' 638 שו' 11). גם בכך יש כדי להעיד על ה"זגזוג" שאפיין את התנהלות התובעות, לאחר שבתחילת הדרך הטילו את יהבן על החלפת השטחים המתוארת. אמנם, בעדותו הסביר שיף, כי גם ללא החלפת שטחים ניתן להקים במקום אולם אירועים, הגם ש"פחות יעיל ופחות טוב" (ראו פרו' עמ' 24, שו' 20-17). חרף האמור, לאחר שהוצג לי בביקור בָּמקום התכנון המקורי להקמת אולם האירועים, כולל החלפת השטחים שהתבקשה, לא ברור הכיצד תתאפשר הפעלת האולם בלא החלפת השטחים המתוארת. זאת, שעה שמעבר ציבורי חוצץ בין המלון והאולם עצמו. נחזה שלפי שיטת שיף כעת, תידרש העברת מזון ומשקאות ממטבח לובי המלון (שאינו כה גדול מימדים כשלעצמו, משנועד ללובי המלון ונחזה צר מלשרת אולם אירועים מבלי שיוצמד אליו המסדרון הציבורי החוצץ) לאולם האירועים דרך שטח ציבורי – רחוב למעשה (ראו פרו' ביקור במקום עמ' 237 שו' 18-10). נחזה כי העובדה שבפועל לא בוצעה החלפת שטחים, כפי הנראה מאחר שהתובעות לא קידמו מהלך זה, תרמה משמעותית לכך שלא הוקם בקולנוע אולם אירועים.

סיכומו של הקשר זה, נמצא כי לא קיים קשר סיבתי בין התנהלות הנתבעות לבין נזקן הנטען של התובעות.

ז. טענת ההתרשלות – סיכום ביניים

1. בראשית הדיון נדחתה טענת התובעות משמע עצם הימשכות ההליכים ביחס לאישור הבקשה מעידה על התרשלות הנתבעות, תוך העדפת בחינת הדברים לגופם. לאחר בחינה מדוקדקת של התנהלות הצדדים, באתי למסקנה כי ככלל, לא הוכחה התרשלות הנתבעות בכל הנוגע לטיפול בבקשה, בכל תחנה ותחנה, משלא נמצא שהנתבעות פעלו באופן שרשות תכנון סבירה לא הייתה פועלת בו.

אכן, לאורך השנים התחוורו כשלים נקודתיים מצד הנתבעות, כגון דרישה לשיפוץ שטחים שאינם בבעלות התובעות, מדידת מרחק מהחוף באופן "שאינו קפדני", כלשונה של פיירשטיין, דרישה להיטל השבחה שבהמשך בוטלה ועניינים נוספים שזכו לביקורת מצד ועדת הערר, כגון נקיטה ב"סחבת" או כשלים דיוניים דוגמת אי מסירת תגובה שהתבקשה.

לא שוכנעתי כיצד איזה מאותם עניינים מצדיק הטלת אחריות על הנתבעות באופן שיקים זכות לסעד. בחינת השיקולים שהותוו בפסיקה מובילה למסקנה כי ענייננו אינו ראוי להימנות על אותם מקרים שבגינם תוטל אחריות בנזיקין על רשות מינהלית בשל התנהלותה המקצועית. אמנם, עסקינן במעשים (בשונה ממחדלים) הנוגעים להפעלת סמכויות ביצועיות, שהופנו לניזוק ספציפי (בשונה מציבור), הטוען לנזק כלכלי טהור. אולם, אותם כשלים נקודתיים אינם בגדר התנהלות רשלנית מובהקת וברורה, ומעבר לכך, שוכנעתי כי לא יהא זה מוצדק להטיל אחריות נזיקית בגינם. זאת, בין לאור חשש שיהיה בכך לרפות את ידי הנתבעות ולהרתיע אותן מלפעול בגדרי תפקידן, ובין משום השיקול של יצירת עומס כספי על הקופה הציבורית, ככל שכל כשל נקודתי שהתרחש בתום לב כהתרשמותי וכמתואר, יהווה עילה מוצדקת לחיוב בפיצוי.

1. אשר לטענה כי הנתבעות פעלו בניגוד עניינים, וכי הוועדה המקומית ביקשה להיטיב עם העירייה, שחלקים מהכיכר מצויים בבעלותה. דומה כי הדברים נטענו ללא ביסוס, אך מאחר שבין הנתבעות קיים קשר משפטי כזה או אחר (להרחבה ראו: ע"א 324/82‏ ‎‎עיריית בני-ברק‎ ‎נ' רוטברד, פ''ד מה(4) 102, פסקה 9 לפסק דינו של השופט (כתוארו אז) ברק. באותו עניין נפסק כי ועדה מקומית ועירייה הם גופים משפטיים נפרדים, "הפועלים לעצמם ולא לזולתם", הגם שבמקרים חריגים תתאפשר "הרמת מסך" ככל שיימצא כי נעשה שימוש לרעה באישיות המשפטית הנפרדת. בענייננו, לא הונחה תשתית ראייתית ממנה עולה כי הוועדה המקומית פעלה למען העירייה, באופן המנוגד לדין. לכאורה, לפי קו הטיעון של התובעות, אין לאפשר לרשויות מקומיות ברחבי הארץ להיות בעלות נכסים בתחומן, שכן שבכל הליך תכנוני הנקשר במישרין או בעקיפין לאותם נכסים תימצא הוועדה המקומית בניגוד עניינים. סבורני כי זאת אין לקבל.
2. לא מצאתי ממש בטענות התובעות בדבר חוסר מהימנות העדים שהעידו מטעם הנתבעות. התרשמתי כי הנתבעות הציגו גרסה סדורה ולוגית, שנתמכה במסמכים ובציר הזמן. ליבת גרסת עדי הנתבעות לא נסתרה בסתירות אמיתיות, פנימיות או חיצוניות וראיתי לנכון לייחס לה את המהימנות המתבקשת. כך למשל, עמדו התובעות על דברי פיירשטיין בעדותה, שכביכול "הכחישה" שוועדת הערר הכתירה את החלטת הוועדה המקומית כאבסורדית. בשים לב לדברים אלו, טענו התובעות כי יש לראות בפיירשטיין כ"עדה להשכיר", בלתי-אמינה. העובדה שפיירשטיין לא זכרה או לא הכירה את נוסח החלטת ועדת הערר אין משמעה כי גרסתה היא בלתי מהימנה. השאלה אם ועדת הערר קבעה דבר מה בהחלטתה אם לאו, היא בגדר נתון אובייקטיבי וקל להוכחה. אין צורך בעדותה של פיירשטיין בעניין זה, וממילא חקירה נגדית איננה בגדר "מבחן זכרון". דוגמה נוספת היא בחירת התובעות לכנות את לוי בכינויים אלו ואחרים, שלא מצאתי להם מקום. מההפניות השונות לעדותו ומהתרשמותי הכוללת ממנה, לא ניתן להסיק כי המדובר בעד שהאמת אינה נר לרגליו, כטענת התובעות.
3. סיכומו של הקשר זה, לא מצאתי כי יש לייחס התרשלות לנתבעות התרשלות בטיפול בתחנות השונות, ודין טענות התובעות בנדון – להידחות.

ח. בחינת כוללת של מעשי הנתבעות באופן מצטבר אף היא אינה מצדיקה הטלת אחריות

1. לצד המובא עד כה, יש לבחון את האפשרות שהעלו התובעות, כי גם אם כל אחד מהפגמים הנטענים כשלעצמו אינו מצדיק הטלת אחריות בנזיקין, הצטברותם יחד יוצרת "מסה קריטית" המחייבת הושטת סעד (ראו והשוו: רע"פ 6477/20 שחם נ' מדינת ישראל (15.11.2021); ז' בלונדהיים ונ' מרדכי "לקראת דוקטרינת אפקט מצטבר: אגרגציה בביקורת שיפוטית חוקתית" משפטים מד 569). בנסיבות המקרה דנא, גם טענה זו דינה להידחות.
2. ברע"פ 6477/20 הנ"ל, אשר עסק בצבירת מעשים שיחד מהווים עבירת הפרת אמונים, אף שכל אחד מהם אינו מהווה עבירה, גובש מעין "כלל אצבע" בשאלה אימתי ניתן לצבור מעשים יחד ולבחנם כמקשה אחת. וכך נקבע:

"דומה כי הסיבה המהותית לצרף יחד מעשים הקשורים זה לזה, היא כי במקרים מעין אלה המעשים שביצע הנאשם אינם אלא חלקיו השונים של אותו שלם. כאשר מדובר בחלקים המרכיבים שלם מסוים, ההצדקה לקבצם יחד נטועה ברצון לחשוף דבר-מה נוסף, שלא נגלה כאשר מסתכלים על כל חלק בנפרד. ההסתכלות על כל מעשה כשהוא עומד לבדו, במובן הזה, היא מלאכותית – שכן היא גורעת ממהות העניין או אינה משקפת את סיפור המקרה כהווייתו".

1. בענייננו, לכאורה, ניתן לקבע את התחנות השונות בדרך לאישור ההיתר כחלקים של שלם אחד – בקשת ההיתר. אולם, יש לשוב ולהדגיש כי היו אלו התובעות שבחרו לפצל את הטיפול בתחנות למשכי זמן שונים, בזה אחר זה. כמו כן, הכף נוטה לחובתן של התובעות, בשים לב להתנהלותן הכוללת לאורך השנים, שהשחיתה זמן רב ולריק. כמבואר, כבר בשנת 2004 יכלו התובעות להתחיל את הטיפול בנושאי המעלית, השיפוץ, המים וביתר הסוגיות שהובאו לפתחן בדרישת התחנות הראשונה. בנסיבות אלו, הדשדוש בקידום ההיתר מוטל לפתחן.
2. מן הראוי לציין אף את דברי שיף לפני ועדת הערר מיום 11.4.2013, כך: "אין בכוונתי לעשות שום אולם אירועים (...) אני מבקש לקבל את ההיתר שאני רוצה להעביר לרוכש" (ראו מוצג 103 לתיק המוצגים). לא ברור באיזה שלב גמלה בליבן של התובעות ההחלטה שלא להקים אולם אירועים במקום, אך לא מן הנמנע כי בכך יש משום הסבר ולמצער תחילתו של הסבר, להשתהותן בקידום מתן ההיתר.
3. לאור מורכבות ההיתר ובעיקר לנוכח גרירת הרגליים שאפיינה את התובעות במשך תקופה ארוכה, התנהלות הנתבעות לאורך השנים כמכלול, אינה יכולה להיזקף לחובתן. אף אם במקרים מסוימים נודעו השתהות מטעם הנתבעות או אבדן זמן מיותר משום דרישות שבוטלו – בסך הכל, המדובר בעיכוב בן כ-12 חודשים (הנתבעות חזרו בהן מהדרישה לתחזוקת המעלית בתוך חודשיים; הדרישה לאישור ולחו"ף בוטלה על ידי ועדת הערר בתוך 5 חודשים; הדרישה לשיפוץ חלקים שאינם בבעלות התובעות בוטלה בתוך חודש וחצי ממועד הגשת הערר השישי; וכ-4 חודשים חלפו מחמת אי מסירת עדכונים במועדים שהוקצבו על ידי ועדת הערר (ראו החלטות ועדת הערר מימים 3.1.2012, 5.2.2013, מוצגים 93 ו-102 לתיק המוצגים). תקופה מצטברת זו אינה משולה בעצמתה ובהיקפה ליתרת השנים הארוכות שנדרשו להוצאת ההיתר, הרובצת לפתחן של התובעות. אילו פעלו במקביל בתחנות השונות, לא מן הנמנע כי אף תקופה קצרה זו הייתה נבלעת במכלול משך הזמן הסביר להוצאת ההיתר בנסיבות מורכבות הבקשה.

ט. היעדר הפרת חובה חקוקה

1. התובעות טענו, כי בהתנהלותן בכל הנוגע לטיפול בבקשה להיתר, הפרו הנתבעות הוראות חוק שונות. אתייחס להוראות סעיפי החוק אליהן הפנו התובעות.
2. סעיף 145(ב) לחוק התכנון. לטענת התובעות, מכוח סעיף זה מחויבת הוועדה המקומית להעניק היתר כאשר הוא תואם את התכנית החלה, וזאת באין צידוק שלא לעשות כן. דומה כי התובעות אינן מדייקות בפרשנות הוראת הסעיף. וכך נקבע בסעיף הנזכר בזמנים הרלוונטיים לתביעה:

"הועדה המקומית לא תיתן את ההיתר, אלא אם העבודה או השימוש שבעדם מבוקש ההיתר מתאימים לתכנית ולתקנות אחרות לפי חוק זה החלות על הקרקע או הבנין הנדונים".

הוראה זו אוסרת על הוועדה המקומית ליתן היתר מקום שבו השימוש שבעדו מבוקש ההיתר אינו תואם את התכנית החלה. אין משמעות הדבר כי כאשר השימוש תואם את התכנית יינתן היתר בלא תנאי נוסף, כפי שמבקשות התובעות לטעון. משכך הוועדה לא הפרה את הוראת סעיף 145(ב) לחוק התכנון.

1. סעיף 11 לחוק הפרשנות, שזהו נוסחו:

"הסמכה או חיוב לעשות דבר, בלי קביעת זמן לעשייתו - משמעם שיש סמכות או חובה לעשותו במהירות הראויה ולחזור ולעשותו מזמן לזמן ככל הנדרש לפי הנסיבות".

לטענת התובעות, הוועדה המקומית הפרה הוראה זו, משלא העניקה את ההיתר שהתבקש "במהירות הראויה". אין בידי לקבל טענה זו, בשים לב לגרירת הרגליים בה נקטו התובעות עצמן בכל הנוגע לטיפול בבקשה. כך וכדוגמאות בלבד, התקנת המעלית שהתעכבה משך שנים, ההתנהלות סביב ביצוע השיפוץ ודרישת המים שהועלתה לראשונה בשנת 2004 והושלמה בשנת 2012. אין מדובר במצב בו התקיימו כל התנאים למתן ההיתר והנתבעות ישבו בחיבוק ידיים. משכך, לא ניתן לקבוע ממצא מושכל משמע ההיתר לא ניתן במהירות הראויה.

1. סעיף 152(ד) בחוק התכנון הקובע, כי "החלטת ועדת הערר תבוא במקום החלטת הועדה המקומית" וכן סעיף 12ב(ד)(1) לאותו חוק, שלפיו החלטה של ועדת ערר בערר על החלטת ועדה מקומית "תהיה סופית". בעניין זה טענו התובעות, כי הנתבעות הפרו את החלטות ועדת הערר ברגל גסה, משנמנעו ממתן ההיתר חרף החלטות ועדת הערר.

לא ירדתי לעומק דעתן של התובעות בעניין זה. ייתכן כי בטענה זו מכוונות התובעות לכך שלשיטתן קבעה ועדת הערר כי יינתן ההיתר המבוקש "בלא תנאי נוסף" (למעט התקנת המעלית). דא עקא וכפי שכבר ציינתי, לא מצאתי החלטה כאמור של ועדת הערר. כפי שנזכר, ניתן להניח כי אילו אכן הייתה החלטה המורה על מתן ההיתר, התובעות עצמן לא היו מוסיפות למלא אחר יתר התנאים שנדרשו מהן, כגון סכמת המים והשיפוץ. מעצם העובדה שהתובעות פעלו למילוי יתר התנאים, כמו גם מכך שתנאים אלה לא בוטלו על ידי ועדת הערר, מתחייבת המסקנה כי אכן לא ניתנה על ידיה החלטה לפיה יינתן ההיתר בלא מילוי תנאים נוספים. לסיכום הקשר זה, החלטות ועדת הערר הן אכן סופיות ובאות במקום החלטות הוועדה המקומית, אך לא מצאתי כיצד חתרו הנתבעות במעשיהן תחת החלטות ועדת הערר.

1. תקנה 2ג(ב) לתקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות), תש"ל-1970. במועדים הרלוונטיים לתביעה נקבע בתקנה זו, כי: "החלטת הועדה המקומית תונחה על פי שיקולים תכנוניים הנובעים מהוראות החוק והתקנות לפיו ועל פי אלה בלבד". לטענת התובעות, הנתבעות הפרו הוראה זו, מששקלו שיקולים זרים ולא ענייניים בבואן לדון בבקשת ההיתר. כנזכר, טענות התובעות בעניין התנכלות אישית ורצון לפגוע בהן אישית נטענו בלא הונחה כל תשתית ראייתית מהימנה בתימוכין בהן.
2. אשר לטענת התובעות בדבר פגיעה בזכויותיהן החוקתיות לקניין ולחופש העיסוק כתוצאה מהתנהלות הנתבעות, שעיכבו שלא לצורך ובאופן בלתי סביר את מתן ההיתר. לעניין זה מפנות התובעות לאסמכתאות לפיהן פגיעה בזכויות חוקתיות עשויה להקים זכות לפיצוי. מסקנתי לעיל כי הנתבעות לא פעלו ברשלנות או באופן בלתי סביר, מהטעמים שנמנו, יפה גם כאן ולפיכך, נדחית הטענה לזכאות לפיצוי בגין פגיעה בזכות חוקתית.

י. משמעותה הנחזית של בקשת עידית למחיקת ההליך

1. דחיתי את עיקר הטענות בתביעה משלא נמצא מקום להטלת אחריות בנזיקין או אחרת על הנתבעות וניתן לסיים את הדיון בכך. עם זאת, מצאתי מקום להתייחסות קצרה לבקשת עידית למחיקת ההליך. זאת, בבחינת למעלה מן הצורך, ובעיקר לשם הדגשת התנהלותן הדיונית של התובעות ובעיקר בחירתן שלא לחשוף בזמן אמת את דבר בקשת מחיקת ההליך, על כל המשתמע מכך.
2. התובעות כרתו עם עידית את ההסכם האופציה וכפועל יוצא את הסכם המכר – לשם מכירת נכסים שונים ובכללם הנכס מושא התובענה. בהסכם המכר שהושם בכספת בית המשפט כנזכר, נכלל סעיף 11 שנוסחו נחשף הקובע, כך:

"11. תביעת קולנוע שחף

ככל שבמועד החתימה על הסכם זה עדיין מתנהלת תביעת קולנוע שחף (להלן יחדיו: "תביעת המוכר"), יחולו בקשר לכך ההוראות המפורטות להלן:

11.1 הקונה תהא רשאית להודיע למוכר במועד חתימת הסכם זה, בהודעה בכתב, כי היא מבקשת למחוק את ההליכים נשוא תביעת המוכר כאמור.

11.2 ביקשה הקונה את מחיקת ההליכים, אזי יפנו הצדדים לבורר לצורך קביעת מה הם סיכויי התביעה של תביעת המוכר ומה הסכומים אשר הוא מעריך כי יפסקו לטובת המוכר ככל שתביעתו תתקבל (להלן: "תוחלת תביעת המוכר"). תוחלת תביעת המוכר תיקבע על פי מכפלה של שיעור סיכויי התביעה בסכומים אותם יעריך הבורר שיפסקו למוכר ככל שתביעתו תתקבל.

11.3 הקונה תשלם למוכר סכום שיחושב על פי מלוא סכום תוחלת תביעת המוכר, זאת בתוך 30 ימים ממועד קביעת הבורר לגבי תוחלת תביעת המוכר וכנגד הגשת בקשה לבית המשפט למחיקת ההליכים. בנוסף לתוחלת תביעת המוכר, תשלם הקונה למוכר מלוא ההוצאות אותן הוציא ו/או יוציא המוכר בקשר לתביעת המוכר לרבות הוצאות ו/או אגרות ו/או סכומים אשר יקבע בית המשפטי [כך במקור – א' י] כי על המוכר לשלם, הכל למעט שכר טירחת עו"ד ירון סהר אשר יחול על המוכר וישולם על ידו...".

1. במכתב מיום 5.5.2017 הודיעה עידית לתובעות על מימוש האופציה, והוסיפה כך: "אנו מודיעים בזאת כי אנו מבקשים למחוק את ההליכים בעניין תביעת קולנוע שחף כאמור בסעיף 11.1 להסכם המכר". רק כשנתיים וחצי לאחר שנמסרה להן הודעה זו, חשפו אותה התובעות לפני בית המשפט והצדדים, ביום 17.11.2019. התרשמתי כי בכך פעלו הן בחוסר תום לב, תוך שימוש לרעה בהליכי משפט, שכן בחרו להחריש את העובדה כי יכול וניטלה מהן הזכות הדיונית להוסיף ולברר את התביעה. כך ולו לכאורה בלבד, באופן שיאפשר את בירור הנושא בזמן אמת, כנדרש וכמצופה. יפות בהקשר זה הקביעות ב-ע"א 765/18 חיון נ' חיון (1.5.2019), אשר לכלל של איסור על שימוש לרעה בהליכי משפט, לאמור:

"מקורו של איסור זה הוא סעיף 61(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: חוק החוזים, אשר מחיל את חובת תום-הלב והחובה לנהוג ב"דרך מקובלת" על כל פעולה משפטית, לרבות פנייה לערכאות וניהול התדיינות בבית משפט, בבוררות או בפורום אחר ... כלל זה אוסר על בעל דין לפתוח בהליך משפטי בהתבסס על טענה שקרית והסתרה מכוונת של עובדות מטריאליות, כאלה או אחרות... איסורים כאמור יש לאכוף בנחישות, ביד קשה, ובאופן שירתיע בעלי דין מפני מתן עדות שקר ומעשים פסולים אחרים אשר מהווים שימוש לרעה בהליכי משפט".

1. לא מצאתי ממש בטענת התובעות כי בקשת עידית למחיקת ההליך לא הוסתרה. לדברי התובעות, בדיון מיום 14.5.2017, מספר ימים לאחר שהתקבלה הודעת עידית, ציין שיף כי נשלחה הודעה על רצון לממש את האופציה, אך לא התקבלו מסמכים שונים וכן התשלום שנדרש בד בבד עם הודעה זו, ולפיכך "ההודעה אינה תופסת", וכי "נכון לעכשיו אין אופציה... ואנו דורשים להמשיך בתביעה שלנו" (ראו פרו' עמ' 92).

אף שהתובעות הודיעו בדיון מיום 14.5.2017 כי עידית ביקשה לממש את האופציה ואף אם שיף סבור כי בקשתה אינה "תופסת", לא נאמר החשוב מכל – כי בד בבד, מימשה עידית את עיקרי זכותה מכוח הסכם המכר וביקשה את מחיקת התביעה. יתרה מכך. אף אם לטענת התובעות לא מולאו תנאי מימוש האופציה באותה עת, עדיין לא הובהר מדוע לא נאמר כי עידית ביקשה את מחיקת התביעה בכפוף להשלמת המכר למצער, ועדיין לא הובהר מדוע הדבר לא נאמר בשלב מאוחר יותר, לאחר שהושלמו תנאי מימוש האופציה, במהלך חודש יוני 2017. ודוקו. לאחר יום 14.5.2017 התקיימו לא פחות מ-19 דיונים, מרביתם דיוני הוכחות, נשמעו עדים רבים, ונכתבו למעלה מ-1500 עמודי פרוטוקול.

1. התובעות מדגישות בהקשר זה, כי הדבר היה ידוע לעירייה היות ונזכר בטיוטת ההסכם בינה לבין עידית למכירת זכויות בחניון שבכיכר (מוצג ג/1), וכן בפסק הדין ב-עת"מ (ת"א) 27234-08-17‏ ‏צביאלי נ' עיריית תל אביב יפו (23.1.2018). אלא שמאותם מסמכים עולה כי העירייה הייתה מודעת לכך שעידית מימשה את זכות האופציה ורכשה מהתובעות זכויות בכיכר. לא היה ידוע לה העיקר הנחזה לענייננו – כי עידית מימשה זכות שהקנה לה הסכם המכר וביקשה את מחיקת התביעה.
2. התובעות טוענות, כי להסכם האופציה (והסכם המכר שמהווה נספח לו) ולהודעה בדבר מימוש האופציה אין רלוונטיות להליך דנא, משאין בהם להשפיע על תוצאתו. תמוה כיצד טוענות התובעות להיעדר רלוונטיות, כאשר הסכם המכר מתייחס להליך זה במישרין ובמפורש, ומקנה בידי עידית את הזכות לדרוש את מחיקתו, כפי שאכן עשתה. משכך, בהיבט הדיוני ניטלו מהנתבעות ומהציבור הזכות והאפשרות לבחון אם נותר צורך לדון בהליך, לאור הבקשה למחיקתו וטרם השקעת משאבים פרטיים וציבוריים לרוב שהושקעו בהליך דנא מאז בקשת המחיקה ועד לחשיפתה.

יא. סעיף 11 להסכם המכר כולל אפשרות, לכאורית למצער, להיות הסכם המכר חוזה לטובת הנתבעות ואף לטובת הציבור

1. על פניהם של דברים, הנתבעות הן הזכאיות לדרוש את מימושו של תנאי זה בהסכם המכר, אך סבורני כי צד שלישי נוסף העשוי להיות מוטב מקיומו הוא הציבור בכללותו. מבחינת האינטרס הציבורי, מתבקשת התחשבות במשאב יקר בדמות זמן שיפוטי, שיש להקצותו למחלוקות הדורשות בירור. משהובעה דרישתה של עידית למחיקת התביעה, בהתאם לזכותה על פי הסכם המכר, נודע מקום לבחינה, באותו שלב, האם יש להידרש להשקעת עוד כ-20 ישיבות ארוכות על חשבון תור המתדיינים האחר. משכך, על אף שהתייחסותי להלן לסוגיית חוזה לטובת צד שלישי היא בבחינת למעלה מן הצורך לנוכח הסכמת הצדדים המבכרת הכרעה במחלוקת לגופה, לא ניתן לכחד אפשרות להכרעה, עוד בשנת 2017, כי עסקינן בחוזה לטובת צד שלישי, באופן שיכול והמשכו של הדיון היה מתייתר. כל זאת, שעה שהמניעה מלברר את הדברים נעוצה בבחירתן הדיונית המוקשית של התובעות. תחילה, אדרש לשאלה האם הטענה בדבר קיומו של חוזה לטובת צד שלישי היא בבחינת הרחבת חזית, כפי שטוענות התובעות.
2. אכן, טענה זו לא הועלתה על ידי הנתבעות או הצד השלישי עד לשלב מאוחר של ההליך. עם זאת, וכנזכר, עצם קיומו של סעיף 11.1 להסכם המכר נחשף אך ביום 10.11.2019 (ראו הודעת התובעות בעניין מיום 13.11.2019) ודרישת עידית מהתובעות למחיקת ההליך נחשפה אך ביום 17.11.2019. בנסיבות אלו, לא היה ביכולתם של הנתבעות והצד השלישי לטעון כי סעיף 11.1 בהסכם המכר מהווה חוזה לטובתם, משטרם נחשפו אליו. יובהר כי כבר ביום 22.5.2015 הגישו הנתבעות בקשה לגילוי הסכמי האופציה והמכר (בקשה לה התנגדו התובעות בטענה להיעדר רלוונטיות ולסודות מסחריים). בהחלטה מיום 24.9.2015 הורה בית המשפט (כב' השופט ח' טובי) על הגשת המסמכים לעיונו בלבד. הסכם האופציה (והסכם המכר שהינו נספח לו) היו מוקד מחלוקת כבר בשלבים מוקדמים של ההליך עוד בטרם החל שלב ההוכחות, והיו אלו התובעות שמנעו את חשיפתם. משכך, סבורני כי טענתן כיום להרחבת חזית – בדמות טענה ביחס להסכם האופציה לאחר שנחשף – איננה מן העניין. אף אין מקום לקבל את הטענה כי היה על הנתבעות לתקן את כתב ההגנה כך שתיכלל בו הטענה כי סעיף 11.1 בהסכם המכר מהווה חוזה לטובת צד שלישי. איני סבור כי העלאת טענה כגון דא, משפטית בעיקרה, מחייבת את תיקון כתב ההגנה, במיוחד בשלב המתקדם של ההליך לאחר שהסתיים שלב הבאת הראיות (השוו ע"א 2167/16 ‏Sanofi‏ נ' אוניפארם בע"מ (12.7.2021). לא ברור איזו תוחלת הייתה נודעת לתיקון כתב ההגנה בנסיבות בהן העובדות בכל הנוגע לסעיף 11 להסכם המכר מונחות בפני בית המשפט והצדדים, ואין כל מניעה להכריע בעניין מעמדו המשפטי. יצוין כי לא הוגשה בקשה להבאת ראיות נוספות לצורך התמודדות עם סוגיית חוזה לטובת צד שלישי, ולצדדים התאפשר לטעון כרצונם בהקשר זה (בתוך כך הוגשו השלמות טיעון של שני הצדדים, לאחר הגשת סיכומי תשובה).
3. משדחיתי את הטענה להרחבת חזית, אדרש לסקירה לא מחייבת של הטענה כי סעיף 11 בהסכם המכר הוא בגדר חוזה לטובת צד שלישי. הוראת סעיף 34 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 קובעת, כי: "חיוב שהתחייב אדם בחוזה לטובת מי שאינו צד לחוזה (להלן – המוטב) מקנה למוטב את הזכות לדרוש את קיום החיוב, אם משתמעת מן החוזה כוונה להקנות לו זכות זו". לטענת התובעות, תנאֵי הסעיף האמור לא מתקיימים, משאין בסעיף 11 "חיוב לטובת העירייה" וממילא גם לא משתמעת כוונה להקנות לה זכות לדרוש את קיומו. אולם, על פי סעיף 11 בהסכם המכר, עידית תהא רשאית להודיע לתובעות כי היא מבקשת למחוק את ההליכים דנא, ואלה יימחקו בתמורה לתשלום סכום שייקבע על ידי בורר שימונה על ידי הצדדים. הסכמה זו כוללת חיוב לטובת הנתבעות, משהיא מיטיבה עמן בהליך זה, בעצם הסרת חרב התביעה מעל צווארן. יתרה מכך. במכתב מיום 7.4.2020 ששוגר לתובעות מטעם עידית נכתב, כי הדרישה למחיקת התביעה נעשתה על רקע "הסדרים" בנושא זה בין עידית לבין העירייה. מכאן נלמד תימוכין נוסף בהיות החיוב לטובת העירייה, ומהקשר הדברים אף משתמעת כוונה להקנות לעירייה זכות לדרוש את החיוב. זאת בשים לב לכך שנחזה ולו לכאורה שעידית ביקשה לשמר לעצמה את הזכות לדרוש את מחיקת התביעה על מנת להיטיב עם העירייה במסגרת קשריה עמה אגב עסקה אחרת שנרקמה ביניהן.
4. התובעות עמדו על כך שעידית הבהירה במכתבה מיום 7.4.2020, כי היא אינה עומדת עוד על דרישתה למחיקת התביעה. באותו מכתב הובהר, כי בין עידית והעירייה נכרת הסכם לרכישת זכויות העירייה בחניון שבכיכר (להלן: "הסכם החניון"), ובגדרי הסכם זה נכללו הסדרים להפסקת ההליכים בתביעה דנא. אלא שבסופו של יום הסכם החניון לא נכנס לתוקף, משהתקבלה עתירה מנהלית שהוגשה נגד אותו הסכם. בסוף המכתב מטעם עידית צוין כי: "אם בית המשפט העליון יאשר לעיריה למכור לנו את חלקה בחניון (בהליך ערעור על פסק הדין בעתירה הנזכרת – א' י') וכל עוד ההליכים המשפטיים ביניכם לבין העיריה ימשכו באותה עת, אזי אנחנו נעמוד על סיום ההליכים מול העיריה". להשלמת התמונה יצוין, כי בפסק דין ב-עע"מ 1930/18 עיריית תל אביב - יפו נ' צביאלי (2.8.2020), בוטלה באופן סופי החלטת העירייה למכור את הזכויות בחניון לעידית. זאת, משנפסק כי רשות מקומית המבקשת למכור את המקרקעין שבבעלותה מחויבת בעריכת מכרז, גם כאשר המדובר הוא במכירה על בסיס הסכם פשרה במסגרת הליך משפטי, כבענייננו.
5. אין לבטוח שיש לייחס להתפתחויות המאוחרות בדבר אי-אישור הסכם החניון את המשמעות שהתובעות מבקשות לייחס להן, משמע אין כל תוקף לדרישת עידית למחיקת ההליכים. זכותה של עידית לדרוש את מחיקת התביעה לא סויגה בהסכם המכר אך למקרה שבו הסכם החניון ייצא אל הפועל. אדרבא, בהסכם האופציה הוסדרה זכותה של עידית לבקש את מחיקת ההליך, בין אם תאושר מכירת החניון ובין אם לאו, ובין אם באותו מועד עדיין לא תתקבל החלטה בעתירה המנהלית (ראו סעיפים 7.6.5-7.6.2 להסכם האופציה). נוסחו של סעיף 11 בהסכם המכר הוא ברור וחד משמעי, וקובע כי ככל ותדרוש עידית את מחיקת ההליכים – כפי שאכן עשתה קודם להקשרי החניון – יתקיים הליך בוררות, שבסיומו תוגש בקשה למחיקת ההליך.

יב. הנזק וההודעה לצד שלישי

1. התוצאה אליה הגעתי אינה מצריכה דיון בהודעה לצד השלישי ובטענות בדבר הנזק. למען שלמות התמונה, מצאתי מקום להבהיר בקצרה כי לא עלה בידי המבטחת להוכיח היעדר כיסוי ביטוחי, ככל שהיה נמצא מקום לחייב את הנתבעות בפיצוי.
2. המבטחת נסמכת בעיקר על מכתבן של התובעות ליו"ר הוועדה המקומית מיום 26.12.2007 (עם העתק למהנדס העיר), בו נכתב, בין היתר, כי "אנו רואים אותך, את הועדה המקומית ואת עיריית ת"א כאחראים אישית וישירות לנזקים שנגרמו לנו עקב אי יכולתנו להשתמש בנכס במשך למעלה מ-10 שנים" (ראו מוצג 59 לתיק המוצגים). לשיטתה, היה על הנתבעות לעדכנה מיד עם קבלת מכתב זה. הנתבעות מצדן עומדות על כך, שלפי תנאי הפוליסה מכתב זה לא נחשב כמקרה ביטוח שהגיע לידיעת המבוטח, שכן זה הוגדר בפוליסה כמכתב התראה "שהתקבל בשירות המשפטי של המבוטח". המבטחת, לעומת זאת, מפנה לנוסח הפוליסה במועד בו התקבל מכתב ההתראה, בשנת 2007, אז נקבע כי "מקרה ביטוח ייחשב כי הגיע לידיעת המבוטח בעת שהובא לידיעת המנהל האחראי על ענייני הביטוח של המבוטח הראשי או לידיעת מי מנהלי האגפים או מנכ"ל המבוטח". לטענתה, תנאי זה מתקיים משהמכתב המדובר נשלח גם למהנדס העיר.
3. אני נכון להניח כי היה על הנתבעות לעדכן את המבטחת בדבר קבלת המכתב משנת 2007, בין אם מכוח הפוליסה ובין אם מכוח הדין. עם זאת, סבורני כי בענייננו לא נודעת נפקות לאי-מתן ההודעה, בכל הנוגע לכיסוי הביטוחי, כפי הוראות סעיפים 22 ו-24 בחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981. אי-מתן הודעה של המבוטח למבטח על אודות מקרה ביטוח אינו שוללת את הכיסוי הביטוחי. תחת זאת, הסנקציה המוטלת על המבוטח בגין הפרת חובת ההודעה מוגבלת אך לנסיבות שבהן מנעה ההפרה מן המבטח את האפשרות להקטין את חבותו. לשון אחר, מבטח המבקש להשתחרר מאחריותו על-פי הפוליסה, או לצמצם את היקפה, נדרש להראות כי הפרת חובת ההודעה גרמה להרחבת היקף אחריותו, וכדי הוכחת: "... קיומו של נזק ממשי עקב הפרת חובת ההודעה, ואין די בהוכחת האפשרות התיאורטית לגרימתו של נזק" (ראו ירון אליאס, דיני ביטוח (מהדורה שלישית, 2016); רע"א 1219/18 פרץ נ' שלמה חברה לביטוח בע"מ (18.6.2018), פס' 17 לפסק דינו של כב' השופט עמית). בענייננו, לא הוכח כיצד מתן הודעה למבטחת על אודות מכתב ההתראה בשנת 2007 היה מסייע בידה להקטין את חבותה או לצמצם את הנזק הנטען על ידי התובעות. בעניין זה ציינה המבטחת בלשון רפה בסיכומיה, כי "אילו היו הנתבעות טורחות ומודיעות לצד השלישי על אפשרות הגשת התביעה, היה בידי הצד השלישי לפקח על המשך ההליך התכנוני ולמנוע את הנזק שנגרם, ככל שנגרם". פרט לאמירה כללית זו, לא הונחה כל תשתית ראייתית שעל יסודה ניתן לקבוע כי היה באפשרותה של המבטחת להקטין את חבותה מכוח הפוליסה. יצוין כי המבטחת לא הציגה כל ראיות מטעמה, ואף ויתרה על חקירתו של המצהיר מטעם הנתבעות בכל הנוגע לסוגיה הביטוחית – עמיחי הררי.

סוף דבר

1. בהינתן נסיבותיו הייחודיות של העניין, התרשמתי כי אין המדובר במקרה מתאים להטלת אחריות על הנתבעות. ביתרת טענות הצדדים לא מצאתי ממש ולאור המקובץ, התביעה וההודעה לצד שלישי נדחות בזה.
2. בשים לב לתוצאה אליה הגעתי, לסכום התביעה, למורכבותה, למשאבים הנחזים שנדרשו להתגוננות מפניה, להתנהלותם המהותית והדיונית של הצדדים, להליכים שנוהלו לקראת פשרה ולמכלול נסיבות העניין, תשאנה התובעות בהוצאות לרבות שכ"ט עו"ד, בסכום כולל של 500,000 ₪, בחלוקה – סכום של 350,000 ₪ לנתבעות וסכום של 150,000 ₪ לצד השלישי, משנודעה חשיבות תרומתו לירידה לחקר האמת. סכומים אלה ישולמו בתוך 60 ימים ורק ככל שלא ישולמו במועדם, יישאו הפרשי ריבית והצמדה כדין מהיום ועד למועד התשלום המלא בפועל.

ניתן היום, ט' אייר תשפ"ב, 10/05/2022, בהעדר הצדדים.