המאשימה הגישה כתב אישום כנגד הנאשם המייחס לו עבירה של העסקת שלושה (3) עובדים זרים שלא על פי היתר כדין, עבירה לפי סעיף 2 (א) (1) ו-(2) לחוק עובדים זרים (איסור העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים) התשנ"א- 1991 (להלן: "חוק עובדים זרים").

הנאשם, קבלן בנייה, ביצע בזמנים הרלוונטיים לכתב האישום עבודות בנייה בוילה המצויה בקדרון משק 56 (להלן: "האתר").

בכתב האישום נטען כי בתאריך 15.1.06 במסגרת ביקורת שערכו מפקחי משרד התמ"ת באתר, נמצאו שלושה עובדים זרים תושבי איו"ש שהועסקו על ידי הנאשם, בביצוע עבודות טפסנות ובניית קיר בלוקים באתר. העובדים לא היו אזרחי ישראל או תושביה ולא היה רשאים לעבוד אצל הנאשם, והוא העסיקם שלא על פי היתר כדין.

טענות מקדמיות-

אי מתן זכות היוועצות עם עו"ד:

אין חולק כי במעמד הביקורת נגבתה הודעה מהנאשם (ת/3) מבלי שנמסר לו על זכותו להיוועץ עם עו"ד (ר' עדות המפקח- מר ציון טובי, עמ' 13 ש' 1-5). לטענת הנאשם, עובדה זו יש בה כדי לפסול את הודאתו ובלעדיה אין בידי המאשימה ראיות להוכחת האשמה.

ראשית יאמר, כי המדובר במועד בטרם נקבעה הילכת יששכרוב (ע"פ 5121/98 יששכרוב נ' התובע הצבאי הראשי ואח', ניתן ביום 4.5.06), לעניין החובה ליידע נחקר בדבר הזכות להיוועץ עם עו"ד.

למעלה מן הצריך, גם בפרשת יששכרוב נקבע כי אף מקום בו הופרה זכות ההיוועצות של הנחקר אין משמעות הדבר בהכרח כי הודעתו תפסל. עוד נקבע באותו עניין כי השאלה המרכזית אותה יש לבחון עת באים להכריע בשאלת הקבילות בנסיבות אלה היא - האם חופש הבחירה של הנחקר נפגע באופן משמעותי; וזאת, נוכח הוראותיו של סעיף 12 לפקודת הראיות.

בטופס ההודעה שנגבתה מהנאשם (ת/3) נרשם כי המפקח- "אני ציון טובי גביתי עדות מהנ"ל והודעתי לו כי אני איש האגף לאכיפה של משרד התמ"ס שעומד לחקור אותו על נושא העסקת עובדי שטחים בניגוד לחוק. הודעתי לו כי אין הוא חייב לומר דבר אלא אם רצונו בכך, כל שיאמר ירשם על ידי ועשוי לשמש כהוכחה נגדו. ל תורג'מן יצחק את תוכן האזהרה ולאחר שהבין את תוכנה."

הנאשם אישר בחתימתו את הנ"ל, ולאחר מכן מסר הודאה ולפיה הוא משמש כקבלן משנה המבצע עבודות בנייה באתר, וכי שלושת עובדי השטחים שעובדים במקום מועסקים על ידו. הנאשם הודה כי הוא מעסיקם ללא רשיונות עבודה כחוק.

בסוף ההודעה אישר הנאשם כי זו הודעתו כאמור, אשר הוקראה לו, וכי הוא מאשר את נכונותה בחתימתו.

בנסיבות הללו, הרושם המתקבל הוא, כי ההודעה ניתנה מרצונו החופשי של הנאשם וכי לא היתה פגיעה (לא כל שכן פגיעה משמעותית) בחופש הבחירה שלו ביחס למסירת ההודעה ולאמור בה.

בפס"ד יששכרוב נקבע, כי לא כל פגיעה בזכות מוגנת של נחקר תוביל בהכרח לפסילת הודאתו בהתאם לסעיף 12 לפקודת הראיות וכי פרשנות מעין זו – כפי שמבקש הנאשם לאמץ – תפגע יתר על המידה בערכים הנוגדים שעניינם גילוי האמת, לחימה בעבריינות והגנה על שלום הציבור.

במקרה דנן, גם אם נפגעה זכות מוגנת של הנאשם להיוועץ בעו"ד, הרי שלא היה בכך פגיעה בחופש הבחירה שלו ביחס למסירת ההודעה. מנגד, פסילת ההודעה תפגע יתר על המידה בערך של גילוי האמת והגנה על הערך החברתי שעניינו מיגור תופעת העסקתם של עובדים זרים שלא כדין.

הגנה מן הצדק- שיהוי:

הנאשם טוען לשיהוי ניכר ובלתי סביר בהגשת כתב האישום , שיש בו כדי לבטל את כתב האישום ולזכותו מחמת הגנה מן הצדק.

אמת המידה לתחולת דוקטרינת הגנה מן הצדק הותוותה במסגרת ע"פ 4855/00 מדינת ישראל נ' ד"ר איתמר בורוביץ (פד נט(6) 776), שם קבע בית המשפט העליון מבחן בעל שלושה שלבים-

א. בשלב הראשון על בית המשפט לזהות את הפגמים שנפלו בהליכים שננקטו בעניינו של הנאשם ולעמוד על עוצמתם במנותק משאלת אשמתו או חפותו;

ב. בשלב השני על בית המשפט לבחון האם בקיום ההליך הפלילי חרף הפגמים יש משום פגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות;

ג. בשלב השלישי, מששוכנע בית המשפט כי קיומו של ההליך אכן כרוך בפגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות,עליו לבחון האם לא ניתן לרפא את הפגמים שנתגלו באמצעים יותר מתונים ומידתיים מאשר ביטולו של כתב האישום.

בית המשפט העליון הדגיש כי - "מצב דברים כזה אינו צפוי להתרחש אלא במקרים חריגים ביותר". בפרשת טגר חזר וקבע בית המשפט העליון כי טענת הגנה מן הצדק היתה ונותרה טענה שיש לקבלה במקרים חריגים בלבד (ע"פ 3672/05 טגר בע"מ נ' מדינת ישראל, (ניתן ביום 21.10.07)).

פסיקה זו אומצה על ידי בית הדין הארצי בפרשת הום סנטר (ע"פ 14/07 מדינת ישראל נ' הום סנטר, (מיום 22.11.07) (להלן: "פרשת הום סנטר") ובפרשת עלי עלייאן )ע"פ 25249-05-10 מדינת ישראל נ' עלי עלייאן] (מיום 7.3.11)) שם נפסק –

" טענת הגנה מן הצדק הינה טענה קיצונית המתאימה למקרים מיוחדים בהם עצם קיומו של ההליך הפלילי כרוך בעיוות דין ופגיעה בתחושת הצדק עד כדי הצדקה לביטולו של כתב האישום בלי לדון בו לגופו. מעצם טיבם של דברים, קשת המקרים בהם ניתן לשקול קבלת טענת הגנה מן הצדק מוגבלת והיא תחול במצבים בהם עצם קיומו של ההליך פוגע בזכויותיו הבסיסיות של הנאשם להליך תקין" .

לא מצאתי כי בנסיבות האמורות של הגשת כתב האישום - לרבות חלוף הזמן ממועד ביצוע העבירה הנטענת - היתה התנהגות בלתי נסבלת של הרשות, אשר עולה כדי פגיעה בזכויות מהותיות או דיוניות של הנאשם או ביכולתו להתגונן כראוי בפני כתב האישום.

חלוף הזמן בין ביצוע העבירה לבין מועד הגשת כתב האישום, אין בו כדי להצדיק ביטול כתב האישום מטעמי הגנה מן הצדק, מה גם שכתב האישום הוגש בתוך תקופת ההתיישנות.

אין מקרה זה עולה לכדי אותם מקרים חריגים המצדיקים ביטולו של כתב האישום.

זאת ועוד, לא שוכנעתי כי לנאשם נגרם "עינוי דין" חריג בעוצמתו ו/או כי חלו

פגמים חריגים בעוצמתם בניהול כנגדו, שיש בהם פגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות, עד כדי הצדקה לבטל את האישום כנגדו מבלי לבחון האישומים לגופם.

לכל היותר, הללו ישקלו במסגרת הטיעונים לעונש, בכפוף להכרעת הדין שלהלן.

לגוף העניין:

ביום 5.6.13 התקיימה ישיבת הקראה, במהלכה כפר הנאשם בעבירה המיוחסת לו בכתב האישום.

ואולם, כאמור, עפ"י הודאת הנאשם במועד הביקורת, הלה הודה בעסקתם של שלושת העובדים שנמצאו עובדים באתר (ת/2), ואישר כי הוא מעסיקם ללא היתר כחוק.

זאת ועוד, מפקח המאשימה- מר יהודה עמיאל ערך ורשם את תיאור המקרה (ת/1), במהלכו נמצאו שלושת העובדים נשוא כתב האישום, בעת שהם עוסקים בעבודות טפסנות ובנית קיר בלוקים באתר. העובדים הועסקו ללא אישורי עבודה, כאשר כאמור עפ"י הודאת הנאשם, הוא שהעסיקם במקום.

למרות שמר עמיאל הודה בהגינותו שאינו זוכר את המקרה הספציפי, הרי שעל פי "כלל הקפאת הזכירה שבעבר", אין מניעה להסתמך על האמור בטופס תיאור המקרה.

לאור הודאת הנאשם, אשר ידע על הצורך בהעסקתם של העובדים עפ"י היתר, אזי ודאי כי מתקיים גם היסוד הנפשי במקרה דנן.

לאור כל האמור, הוכחו יסודות העבירה מושא כתב האישום. א

סוף דבר:

אני מרשיע את הנאשם בעבירה לפי סעיף 2 (א) (1) ו-(2) לחוק עובדים זרים, תשנ"א – 1991.

נקבע לטיעונים לעונש ליום 7.10.14 בשעה 10:30.

ניתנה היום, י"ב אלול תשע"ד , 07 ספטמבר 2014, במעמד הצדדים