בהתאם להכרעת הדין מיום 7.9.14, הורשע מר יצחק תורג'מן (להלן: "הנאשם") בהעסקתם של שלושה (3) עובדים זרים שלא על פי היתר כדין, עבירה לפי סעיפים 2 (א) (1) ו-(2) לחוק עובדים זרים (איסור העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים) התשנ"א- 1991 (להלן: "חוק עובדים זרים").

בדיון מיום 9.9.14 פרסו הצדדים את טיעוניהם לעונש.

ב"כ המאשימה טען, כי בהתחשב בחומרת העבירות והתכלית לשמה נועדה הענישה, בעובדה כי הנאשם הודה שהמניע להעסקת העובדים היה כלכלי גרידא והעובדה שלנאשם היו קנסות קודמים, מתחם הענישה ההולם הוא בין 20% ל –50% מהקנס המירבי. משכך מבוקש להטיל על הנאשם קנס בסך 26,000 ₪ בגין כל עובד ובסה"כ 78,000 ש"ח, בנוסף להתחייבות כספית להימנע מביצוע עבירה למשך זמן, וסנקציה שיקבע בית הדין.

ב"כ הנאשם ביקש להתחשב בחלוף הזמן מאז ביצוע העבירות, בעובדה כי הנאשם שילם קנסות מאוחרים בסך כולל של 130,000 ₪, בעובדה שהנאשם הודה מיד בביצוע העבירה וכן במצבו האישי, הכלכלי והמשפחתי של הנאשם.

דיון והכרעה:

החל מיום 10.7.12 נכנסו לתוקפם הוראות חוק העונשין, התשל"ז-1977, שחוקקו במסגרת תיקון 113 לחוק העונשין, ושעניינן הבניית הענישה. על פי תיקון מספר 113 לחוק העונשין, מלאכת גזירת הדין תיעשה בשני שלבים. בשלב הראשון יש לקבוע מהו מתחם הענישה ההולם לעבירה, ורק לאחר מכן, בשלב השני, יש להכריע מהו העונש המתאים לנאשם, אשר ייגזר, על פי רוב, ממתחם הענישה ההולם. על פי התיקון לחוק, העיקרון המנחה בענישה הוא עיקרון ההלימה, היינו, קיומו של יחס הולם בין חומרת המעשה ונסיבותיו לבין סוג ומידת העונש המוטל על המבצע. מלבד עיקרון זה, המבטא את עיקרון הגמול בענישה, קובע התיקון לחוק כי על בית המשפט הגוזר את הדין, להשית ליבו גם לשיקולי ענישה נוספים, כגון הגנה על שלום הציבור; שיקומו של הנאשם; הרתעת היחיד והרבים וכן נסיבותיו האישיות של הנאשם.

עבירה של העסקת עובדים זרים ללא היתר הינה עבירה חמורה אשר השלכותיה עשויות להיות קשות על המצב הכלכלי והחברתי בישראל, ועל שוק העבודה. יש ליתן משקל לעובדה, כי מדובר בעבירה כלכלית אשר הדרך להרתיע מלעבור אותה הינה הטלת קנס משמעותי. מדובר בעבירה חברתית ומוסרית הפוגעת גם בתנאי עבודתם של עובדים מקומיים רבים. אין להתעלם מהעובדה כי במקרים מסויימים העסקת עובדים זרים ללא היתר מהווה גם סיכון בטחוני.

לאור זאת, יש מקום לחייב בתשלום קנס שיוצר הרתעה מפני ביצוע עבירה של העסקת עובדים זרים שלא כחוק (ע"פ 1001/01 מדינת ישראל – נפתלי נסים, פד"ע ל"ח 145), ויהפוך את ביצוע העבירה לבלתי כדאי.

הרשעת הנאשם מתייחסת לאירוע אחד מיום 15.1.2006, בו נמצאו שלושה עובדים שהועסקו על ידי הנאשם ,ללא היתר עבודה כדין.

ביחס לריבוי עבירות, נפסקו בפרשת גברזגיי הדברים הבאים:

"סעיף 40יג לחוק העונשין, קובע כי אם הרשיע בית המשפט נאשם במספר עבירות, עליו לקבוע אם עבירות אלה היוו אירוע אחד או כמה אירועים. במידה ומהוות הן אירוע אחד, יקבע מתחם ענישה הולם לאירוע כולו,וייגזר עונש כולל לכל העבירות באותו אירוע (סעיף 40יג(א))."

על פי פסיקת בית המשפט העליון, "כאשר לפני בית המשפט מספר עבירות המהוות אירוע אחד...הכלל המנחה הוא שמירת ההלימה בין חומרת המעשה וגובה העונש, זאת בהתחשבות בערך החברתי שמגלות כל העבירות יחדיו; מדיניות הענישה הנוהגת של כל אחת מן העבירות ולבסוף גם הנסיבות של כל העבירות."

בשים לב לכל אלו, אני סבור כי מתחם הענישה המתאים והראוי בגין האירוע, בהתחשב במספר העובדים שנמצאו במקום הוא בין 15,000 ₪ ל - 80,000 ₪.

בנסיבות דנן, יש לשקול לחובת הנאשם, את העובדה שמדובר בהרשעה בגין העסקתם של שלושה עובדים זרים, במסגרת משלח ידו. הנאשם שילם מאז גם קנסות נוספים במסגרת ההליך המנהלי. כמו כן, יש להתחשב בחומרת העבירות ובתכלית לשמה נועדה הענישה.

מנגד לזכות הנאשם, יש להתחשב בעובדה שמדובר באירוע אחד. כמו כן, לא ניתן להתעלם מחלוף הזמן בין ביצוע העבירות נשוא ההרשעה ובין מועד גזירת הדין ומכך שמאז האירועים נשוא ההרשעות, לפני שנים לא מעטות, הנאשם לא הורשע בעבירות נוספות ודומות. יש גם להתחשב במצבו האישי, הכלכלי והמשפחתי של הנאשם.

בשקלול כל האמור לעיל, הריני משית על הנאשם קנס כולל בסך 24,000 ₪ לתשלום ב-12 תשלומים חודשיים שווים ורצופים (2,000 ₪ כ"א) שהראשון שבהם לא יאוחר מיום 1.1.15; או שירצה הנאשם 5 ימי מאסר בגין כל תשלום שלא ישולם במלואו ובמועדו.

בנוסף, הנני מחייב את הנאשם, מכח סעיף 72 לחוק העונשין, התשל"ז – 1977, ליתן התחייבות להימנע מהעבירה בה הורשע תוך תקופה של שלוש שנים מיום קבלת גזר הדין. היה ויפר את התחייבות זו, יחויב מיד בקנס בסך של 50,000 ₪. על הנאשם לפנות למזכירות בית הדין תוך 30 ימים מיום קבלת גזר הדין על מנת לחתום על ההתחייבות האמורה.

לבקשת הצדדים ישלח גר הדין לצדדים בדואר.

ניתן היום, כ"ו תשרי תשע"ה, 20 אוקטובר 2014, בהעדר הצדדים.