ע"י עו"ד רן מסיקה

עסקינן בתובענה אשר הוגשה ע"י התובעת למתן סעד הצהרתי שבגדרו נתבקש בית המשפט להצהיר, כי כל הציוד והמיטלטלין שבשטחה שייכים לה ולא לחברה אחרת, חברת נגריית עלי וסלמאן בע"מ, שהיא החייבת בתיק הוצל"פ אשר נפתח ע"י הנתבעת לגביית חוב בגין סחורה אשר סיפקה לה.

נתוני רקע:

1. הנתבעת היא חברה לשיווק עץ אשר מכרה לחייבת בתיק ההוצל"פ, חברת נגריית עלי וסלמאן בע"מ (להלן – "החייבת"), סחורה בהיקפים שונים.

2. החייבת הינה חברה פרטית שבבעלות האחים מר ח'יר עלי ומר ח'יר סלמאן (להלן – "מר סלמאן"), אשר ניהלה נגרייה ומחסן לעצים ומוצרים נלווים בפקיעין.

החייבת שילמה לנתבעת בגין סחורה זו שיקים המשוכים על ידה בסך של 105,000 ש"ח, ואולם שיקים אלה חוללו באי פירעון בשל הגבלת חשבון הבנק שלה.

3. בעקבות כך, פתחה הנתבעת כנגד החייבת תיק הוצל"פ ביום 27/8/09 לביצוע השיקים הנ"ל בלשכת ההוצל"פ בתל-אביב תיק מס' 01-07402-49-9 (להלן – "תיק ההוצל"פ").

4. זמן מה לאחר מכן, ביום 12/1/10 הוקמה התובעת כאשר מנהלה ובעל המניות היחיד בה הוא מר נאיף ח'יר – בנו של מר סלמאן מבעלי החייבת.

ההליכים בתיק ההוצל"פ:

5. ביום 24/11/09 במסגרת ההליכים בהם נקטה הנתבעת בתיק ההוצל"פ בניסיון לגבות את החוב, בוצע עיקול ברישום במפעל של החייבת. עפ"י הרישום המתועד בדו"ח העיקול מתברר, כי בעת הגעת המעקלים נכח במקום "הבעלים עלי" אשר טען בפניהם כי העניין בטיפול, ובאותו מעמד נמסר לו צו ראש ההוצל"פ בדבר הוצאת מיטלטלין מהמקום.

זמן מה לאחר מכן, ביום 7/2/10, שלחה הנתבעת חוקר מטעמה על מנת שיבדוק מי היא החברה הפועלת במקום. עפ"י ממצאי החוקר בעקבות ביקורו במקום – ממצאים עליהם אעמוד בהרחבה בהמשך – התברר, כי הפעילות העסקית במקום מתנהלת תחת שם חברה חדשה, חברת מרכז הדלתות והגבס בע"מ, שהיא התובעת, וכי הסחורה במקום היא אותה סחורה של החייבת, המקום הוא אותו מקום של החייבת והבעלים בפועל הם אותם בעלים של החייבת.

6. לאור כך, ובעקבות בקשה בעניין אשר הוגשה ע"י הנתבעת ללשכת ההוצל"פ ביום 25/2/10, החליט ראש ההוצל"פ להטיל עיקול על המיטלטלין במקום של החייבת, גם אם תועלה טענה כי במקום פועלת חברה חדשה, היא התובעת.

7. ביום 11/3/10 בוצע עיקול ברישום במקום עסקה של החייבת ע"י קבלן הוצל"פ. מדו"ח העיקול של אותו יום עולה, כי במקום נכח 'עלי' אשר טען כי החליף חברה והפנה את קבלן ההוצל"פ לבחור אחר בשם 'נאיף'.

8. ביום 6/4/10 הוגשה בקשה לראש ההוצל"פ לאשר הוצאת מיטלטלין ממפעלה של החייבת בפקיעין, גם אם במקום יוצגו מסמכים לפיהם התובעת היא זו שפועלת במקום. לאור כך, קבע ראש ההוצל"פ, כי יש להגיש בקשה למינוי כונס נכסים. בהתאם לכך, הגישה הנתבעת ביום 18/4/10 בקשה למינוי כונס נכסים על המיטלטלין של החייבת.

9. רק ביום 19/4/10 הוגשה בקשה מטעם התובעת לביטול ההליכים נגדה, בטענה כי אין היא החייבת בתיק ההוצל"פ ואין כל קשר בינה לבין החייבת.

10. ביום 6/6/10 ניתן צו כינוס אשר על פיו מונתה ב"כ הנתבעת ככונסת נכסים על זכויות החייבת במיטלטלין הנמצאים במפעל של החייבת, אף אם במקום נמצא עסקה של התובעת. מספר ימים לאחר מכן, ביום 15/6/10, הובהר בהחלטת ראש ההוצל"פ, כי הכינוס חל גם על המיטלטלין שיימצאו במפעל של התובעת, ואולם הליכי ההוצאה והכינוס יעוכבו עד ליום 28/6/10 על מנת לאפשר למבקשת להגיש בקשה מתאימה לעניין הבעלות על המיטלטלין.

11. התובעת לא הגישה בקשה כאמור עד למועד אשר נקבע בהחלטת ראש ההוצל"פ, ולאור כך, ביקשה הנתבעת להחל בביצוע הליך הוצאת המיטלטלין מכוח צו הכינוס וזאת ביום 28/7/10, לאחר תיאום ההליך עם המשטרה. לטענת הנתבעת, בבוקר אותו יום, כאשר קבלן ההוצל"פ מטעם כונסת הנכסים היה בדרכו לפקיעין עם משאית מנוף וצוות עובדים התברר, כי המשטרה הודיעה למי מאנשי החייבת או התובעת על ביצוע ההליך, דבר אשר גרם לתסיסה בקרב אנשי המקום אשר איימו להתפרע אם צו הוצאת המיטלטלין יבוצע. לאור זאת, הודיעה המשטרה לקבלן ההוצל"פ ולכונסת הנכסים, כי הם מסרבים להושיט להם סיוע משטרתי. במצב דברים זה, נאלץ קבלן ההוצל"פ לחזור על עקבותיו והנתבעת נאלצה לשלם בגין הליך זה אשר לא בוצע בסופו של דבר, סך של 12,000 ש"ח בצירוף מע"מ.

ההליכים בתיק דנן:

12. התובעת לא הגישה בקשה או תובענה למתן סעד הצהרתי בפרק הזמן אשר נקבע ע"י ראש ההוצל"פ, ואולם ביום 5/8/10 באיחור של חודש ושבוע ימים, הוגשה התובענה דנן למתן סעד הצהרתי לפיו, כל הציוד, לרבות מכונות, מוצרי עץ ודלתות, שנמצאים בשטח התובעת הם בבעלותה הבלעדית, ומתוקף כך הנתבעת אינה רשאית לנקוט בהליכי הוצל"פ בשטחה.

הנתבעת הגישה כתב הגנה ובו טענה טענות מקדמיות וטענות לגוף העניין.

13. בדיון אשר התקיים לפניי העידו מטעם התובעת: מר נאיף ח'יר – מנהל התובעת (להלן – "מר נאיף"), ומר סלמאן – מבעלי החייבת ואביו של נאיף. מטעם הנתבעת העידו: מר ארנון רן – מנהל השיווק אצל הנתבעת, והחוקר מר אלמוג דרור (להלן – "החוקר").

לאחר תום שמיעת העדים, הגישו הצדדים סיכומים מפורטים בכתב.

תמצית טענות הצדדים:

14. לטענת התובעת, הנתבעת לא הוכיחה כי מדובר במקרה של ערבוב נכסים בין התובעת לבין החייבת, וכי כל טענות הנתבעת, לרבות ממצאי החוקר מטעמה, התבררו כחסרות משמעות או ללא עיגון ראייתי ממשי.

התובעת הוסיפה, כי עמדה בנטל להוכיח כי עסקה הוקם במקום אחר מהמקום שבו התנהל עסקה של החייבת, והוכיחה כי היא עוסקת בתחום אחר מהתחום בו עסקה החייבת, וכי הציוד והסחורה שנמצאים בשטחה הם שלה ולא של החייבת.

15. לעומת זאת טוענת הנתבעת, כי יש לדחות את התובענה על הסף מחמת כך שהתובעת לא הגיבה לתגובת הנתבעת בבקשה לביטול ההליכים אשר הוגשה לתיק ההוצל"פ, ומשום שבחרה שלא להגיש תובענה למתן סעד הצהרתי במועד שנקבע לכך ע"י ראש ההוצל"פ, ובדרך זו הביעה למעשה את עמדתה כי היא זונחת את זכות התביעה ומכירה במצב הקיים לפיו היא והחייבת חד הם.

כמו כן טוענת הנתבעת במסגרת טענותיה המקדמיות, כי התובעת הסתירה מבית המשפט את העובדה, כי הגישה את התובענה בשיהוי רב, ושלא בהתאם לפרק זמן אשר נקבע ע"י ראש ההוצל"פ ולא פירטה את השתלשלות העניינים בתיק ההוצל"פ. כל זאת בניגוד לחובה המוטלת על כל מי שעותר למתן סעד מן היושר לבוא לבית המשפט בידיים נקיות.

16. לגופו של עניין טוענת הנתבעת, כי מהראיות אשר הובאו בפני בית המשפט עולה, שהתובעת הוקמה ופועלת כממשיכת דרכה של החייבת לאחר שזו נקלעה לקשיים כלכליים כבדים, ועל מנת לסכל הליך של עיקולים ולהמשיך בהפעלת העסק ללא הפרעה מצד הנושים.

דיון והכרעה:

17. אקדים את המאוחר ואומר, כי על יסוד הראיות אשר הובאו לפניי שוכנעתי, כי הדין הוא עם הנתבעת. מסקנה זו מתבססת על תהיות רבות וסימני שאלה שנותרו מרחפים באוויר בכל הנוגע לטענותיה של התובעת - אשר טענה כי היא חברה עצמאית שאיננה קשורה לחייבת – וכן על העובדה, כי היה בידי התובעת להביא ראיות טובות יותר לביסוס טענותיה, אך משום מה לא עשתה כן.

מטעמי נוחיות, אפרט להלן את הטעמים אשר הביאו אותי למסקנה זו לפי עיקר הנושאים אשר התבררו לפניי.

א. ספקות לגבי כישוריו העסקיים של מר נאיף וספקות לגבי מקורות המימון:

18. כפי שציינתי מקודם, מר נאיף הינו הבעלים של התובעת. לפי עדותו, מדובר בבחור בן 22 שנים ביום הדיון, ללא כל ניסיון בתחום ניהול העסק בו עוסקת התובעת. אומנם מר נאיף טען כי עבד בעבר אצל החייבת אשר היתה בבעלות אביו, אך בעדותו מסר כי עבד אצל החייבת בקושי שנה כאשר היה בן 17 או 18 שנים, וגם בתקופה הקצרה בה עבד שם, הוא עבד כפועל פשוט.

19. בהמשך עדותו מסר מר נאיף בכל הנוגע למימון הקמת התובעת ורכישת הציוד והסחורה, כי היה לו כסף מזומן ממה שחסך מעבודתו בעבר, כסף שאביו חסך לו בילדותו וגם כסף מביטוחים שונים, מבלי לפרט בעבור מה. מר נאיף הוסיף בעדותו, כי עובר להקמת התובעת היה בידו סך של 150,000 ש"ח כאשר סך של 100,000 ש"ח עד 120,000 ש"ח מתוך אותו סכום היה מכספו האישי.

20. אלא מה, מר נאיף לא הביא אף ראיה, ולו ראיה עקיפה או נסיבתית, כדי להוכיח את מקורות המימון לשם הקמת התובעת, וטענותיו בעניין זה נותרו בגדר טענות בעלמא בלבד. אם ניקח בחשבון שמר נאיף הוא בחור צעיר שעבד קודם לכן לפי דבריו כפועל פשוט, הרי שטענתו כי היה בידו סך של כ- 120,000 ש"ח ככסף אישי שלו, היא טענה לא הגיונית.

מעניין לגלות בהקשר זה, שמר סלמאן, אביו של מר נאיף, לא ידע לומר בעדותו מהו הסכום אשר נתן לבנו לצורך הקמת העסק. לא זו בלבד שהוא לא זכר לומר באיזה סכום מדובר, אלא שהוא לא ידע לומר אם מדובר לדוגמה ב- 10,000 ש"ח או שמא ב- 100,000 ש"ח.

21. באשר לעבודתו הקודמת של מר נאיף אצל החייבת - גם עניין זה נותר לוטה בערפל, שכן מר סלמאן טען תחילה בעדותו, כי בנו נאיף עבד עמו אצל החייבת לפני שהעסק נקלע לקשיים, ואולם בהמשך עדותו טען שבנו עבד "בשנת הכישלון". מלבד למסקנה כי התשובות השונות של מר סלמאן מהוות סתירה פנימית, אני מוצאת כי סתירה זו מעלה ספק גדול לגבי טענת בנו מר נאיף אודות עבודתו אצל החייבת.

22. ומה לגבי רכישת ציוד וסחורה לשם תחילת עבודתה של התובעת? גם בעניין זה התגלו סתירות ואי בהירות. כך למשל, בתחילה העיד מר נאיף כי בעסקה של התובעת לא היו ציוד וסחורה בראשית דרכה, ואולם כאשר עומת במהלך הדיון עם סרטון הווידיאו אשר צולם ע"י החוקר כשלושה שבועות בלבד לאחר הקמת התובעת, שינה את גרסתו וטען, שכאשר התחיל לעבוד היו כמה מכונות אצל התובעת. מר נאיף שב לשנות את גרסתו בשלישית וטען במקום אחר בעדותו, כי כשהתחיל לעבוד היו לו שתי מכונות. ריבוי הגרסאות של מר נאיף כמפורט לעיל, מעמיד בספק את טענתו בתצהיר עדותו הראשית, כי הרכוש המצוי בשטח התובעת הוא בבעלותה הבלעדית ונרכש לאחר הקמתה ולאחר תחילת פעילותה העסקית.

לעומת תשובותיו האחרונות של מר נאיף, העיד אביו מר סלמאן, כי בנו רכש את כל המכונות והציוד עת התחיל לעבוד במסגרת פעילותה של התובעת.

23. לא נעלמו מעיני החשבוניות אשר צורפו לכתב התביעה, המלמדות לכאורה על רכישת ציוד מכונות וסחורה במועדים שונים בשנת 2010 לאחר הקמת התובעת (התובעת הוקמה ביום 12/1/10), ואולם לא ברור לי מדוע לא טרחה התובעת לצרף קבלות המעידות על תשלום התמורה בהתאם לחשבוניות – למעט קבלה אחת (נספח 3 לכתב התביעה) המצביעה על רכישת מכונת חיתוך מסוג CNC .

24. תהייה זו מתחדדת לאור החשבונית אשר צורפה כנספח 59 לכתב התביעה שהיא מיום 5/1/10, דהיינו במועד הקודם להקמת התובעת. ואם לא די בכך, הרי ששמה של התובעת הוסף בכתב יד על גבי אותה חשבונית אף שכל יתר הפרטים באותה חשבונית מודפסים. כאשר נשאל מר נאיף, הכיצד יכול להיות שהחשבונית מופנית לתובעת אם באותה עת כלל לא היתה קיימת השיב, כי ייתכן שהספק טעה! מר נאיף הגדיל לעשות כאשר השיב לשאלה, האם יכול להיות שבמקור רשום שמה של החייבת על גבי אותה חשבונית לפני התיקון ורישום שמה של התובעת בכתב יד, ענה הלה, כי הכל יכול להיות!

25. התובעת מפנה לדו"ח העיקול מיום 24/11/09 שבוצע בעסקה של החייבת ובו נרשם עיקול על מכונת חיתוך וקופה רושמת בלבד, על מנת להוכיח כי לחייבת לא היו מכונות או ציוד אחר אותם ניתן היה להעביר לתובעת. איני שותפה לדעה זו, ולו מן הטעם כי מכלול הראיות בתיק הביאו אותי למסקנה שאין לתת אמון בעדי התביעה. יתרה מכן, השאלה מה עלה בגורל הציוד והמכונות של החייבת והיכן הונחו נכון למועד רישום הדו"ח הנ"ל, היא שאלה שהתשובה לגביה נותרה לא ברורה, שכן התובעת לא הביאה ראיות לעניין זה, אף שהיה בידה לעשות כן באמצעות העד מטעמה מר סלמאן, מבעלי החייבת, אשר ראה לנכון למסור תצהיר בכדי לתמוך בטענות בנו מר נאיף.

כך או כך, מתוך שיחתו המוקלטת של מר נאיף עם החוקר מתברר, כי הראשון 'קנה' את רוב המכונות של החייבת (ראו התייחסות לכך בפרק ד'). וכאן נשאלת השאלה: אם המוציא לפועל לא ראה מכונות או ציוד אחר פרט למה שרשם בדו"ח שלו, היכן אם כן אוחסנו כל המכונות והציוד של החייבת עד להעברתם לתובעת לפי דברי מר נאיף בשיחה הנ"ל כחודש וחצי לאחר אותו מועד (התובעת הוקמה ביום 12/1/10)?

26. על יסוד כל האמור לעיל אני קובעת, כי התובעת לא עמדה בנטל להוכיח את מקורות המימון להקמתה. גם אם נניח, כי התובעת רכשה במהלך פעילותה ציוד או סחורה לאחר הקמתה, הרי שמערך הראיות עליו עמדתי מקודם ויתר הנימוקים עליהם אעמוד בהמשך, מלמדים שמדובר בפעילות עסקית בהמשך ישיר לפעילותה העסקית של החייבת.

ב. מעורבותו של מר סלמאן בניהול התובעת:

27. התובעת צירפה לכתב התביעה חשבוניות של ספקים שונים אשר הופנו אליה לאחר הקמתה, על מנת להצביע על פעילותה העצמאית והמנותקת מהחייבת. אלא מה, בשש חשבוניות מתוך חשבוניות אלו מתברר, כי שמו של מר סלמאן מבעלי החייבת, מתנוסס עליהן בהמשך ישיר לשמה של התובעת.

כאשר נשאל מר נאיף בחקירתו על פשר הדברים, טען כי מאחר שאביו קישר בין הספקים לבין התובעת, הספקים הפנו את החשבונית אליו. לעומת זאת, מר סלמאן מסר בעדותו לגבי נקודה ספציפית זו, כי אך טבעי הוא הדבר כי שם האב יופיע בכל מקום שבו בנו מציג את החברה שלו.

28. ברור אם כן, כי תשובתו הנ"ל של מר סלמאן סותרת את תשובת בנו, מר נאיף. סתירה זו – ועוד סתירות אחרות - פוגעת במהימנותם של השניים, ובה בעת מצביעה על מעורבותו האקטיבית של מר סלמאן בניהול העסק של התובעת. זאת ועוד, מעורבותו האקטיבית של מר סלמאן כאמור, מחדדת ביתר שאת את הספק אשר ציינתי בפרק הקודם (פרק א') אודות כישוריו של מר נאיף להקים ולנהל את העסק של התובעת.

29. עיגון נוסף למידת המעורבות של מר סלמאן בניהול עסקה של התובעת, ניתן למצוא בדבריו של מר נאיף אשר מסר בעדותו, כי מספר הטלפון הנייד של אביו, מר סלמאן, הרשום במסמכים של החייבת (מופיע בנספח ט' לתצהיר הנתבעת), מופיע כיום בכרטיס הביקור של התובעת ובלוגו שלה.

30. לבסוף, וככל שנותר ספק לגבי מידת מעורבותו של מר סלמאן בפעילותה של התובעת, הרי שמר נאיף אישר בעדותו, כי הן אביו מר סלמאן והן דודו מר עלי – שניהם כזכור הבעלים של החייבת – החלו לעבוד אצל התובעת זמן קצר לאחר הקמתה.

31. יוצא אפוא, כי לאחר שהחייבת נקלעה לקשיים מר סלמאן העתיק את פעילותו העסקית לתובעת, הגם שבמסמכי רשם החברות שמו אינו מופיע כבעלים או כמנהל של התובעת. כך הוא הדבר לגבי שותפו אצל החייבת מר עלי שאף הוא הצטרף למעגל העובדים של התובעת. ובמלים אחרות, מאחורי הפרגוד של התובעת ושל החייבת פועלות אותן נפשות ממש, בני משפחה אחת.

ג. תיבת דואר ומספר פקס זהים:

32. אין חולק שלחייבת היתה תיבת דואר בכפר פקיעין ומספרה 245. לעומת זאת, בלוגו של התובעת רשומה תיבת דואר אחרת ומספרה 290. על אף זאת, מתברר כי תיבת הדואר של החייבת המשיכה לשמש גם את התובעת, כפי שעולה מחשבוניות רבות של ספקים שונים, אשר צורפו לכתב התביעה.

33. כאשר נשאל מה נאיף בעדותו אודות פשר הדברים, השיב, כי ייתכן שמדובר בטעות מצד הספקים אשר ציינו תיבת הדואר של החייבת במקום זו של התובעת. אין בידי לקבל הסבר זה של מר נאיף, ולו מן הטעם הפשוט כי בהצעת המחיר שהוא עצמו רשם לחוקר מטעם הנתבעת על גבי נייר לוגו של התובעת, מופיעה תיבת הדואר מס' 245 (של החייבת) כתיבת הדואר של התובעת, ואילו תיבה מס' 290 כלל לא רשומה.

הנה כי כן, גם אם נניח כי הספקים אכן טעו, כפי שנטען, אין זה מתקבל על הדעת שהתובעת תטעה ברישום תיבת הדואר שלה.

34. בנוסף לתיבת הדואר המשותפת מתברר שמספר הפקס של החייבת (9873454) הוא אותו מספר פקס של התובעת. כאשר נשאל מר נאיף בעדותו לגבי עניין זה, טען הלה כי בזק מסרה לו את מספר הפקס האמור כאשר הזמין קו פקס עבור התובעת, ושככל הנראה הוא קיבל אותו המספר במקרה.

ברם, התובעת לא צירפה אף לא מסמך המעיד על בקשתה להזמין קו פקס מבזק או מסמך של בזק המלמד על כך שמספר הפקס שסופק לתובעת הוא אכן המספר האמור. לפיכך, אני דוחה את טענתו של מר נאיף לגבי "המקריות" הקשורה לזהות מספר הפקס של התובעת ושל החייבת.

35. מהתמונה הראייתית הכוללת ניתן להתרשם, כי הזהות בין מספר תיבת הדואר ומספר הפקס של החייבת עם אלה של התובעת, איננה יד המקרה, זאת משום שמכלול הראיות מצביעות על כך כי התובעת אינה אלא ממשיכת דרכה של החייבת.

ד. האם התובעת ממוקמת באותו מקום של החייבת?

36. מחלוקת עזה ניטשה בין הצדדים בנוגע לשאלה, האם עסקה של התובעת מנוהל מאותו מקום בו התנהל עסקה של החייבת. בעוד שהתובעת טוענת כי העסק שלה ממוקם באזור התעשייה בפקיעין, בסמוך למושב חוסן, לעומת עסקה של החייבת אשר התנהל בכתובת אחרת בתוך הכפר פקיעין, טוענת הנתבעת כי אין כך הם פני הדברים, וכי התובעת פועלת באותו מקום בו הוקם עסקה של החייבת.

37. במסגרת תצהיר עדותו הראשית הצהיר החוקר, כי הוא נעזר בתושבים של המקום על מנת להגיע למקום עסקה של החייבת ואלה הדריכו אותו לאן להגיע, וכאשר הגיע ליעדו התברר שמדובר באותו מקום בו מנהלת התובעת את עסקה. החוקר חזר על דברים אלה גם בעדותו בבית המשפט. ברור שלא ניתן לייחס לאמירה זו משקל מכריע, ואולם משמצאתי כי עדותו של החוקר היא אמינה ומהימנה בעיניי, הרי שדבריו לעיל מחזקים את יתר הממצאים הקשורים לעניין זה. ובמה דברים אמורים?

38. הנתבעת ביקשה להסתמך על השיחה אשר הוקלטה בסתר בין החוקר לבין מר נאיף במהלך ביקורו בעסק של התובעת על מנת להוכיח, כי מדובר באותו עסק של החייבת. בהקשר זה, הנתבעת מפנה לשם ההמחשה לקטעים מסוימים מתמליל השיחה אשר מלמדים לטעמה על כך כי התובעת היא ממשיכת דרכה של החייבת. בתמליל השיחה בין החוקר לבין מר נאיף, כאשר השניים דיברו ביניהם על פעילותם העסקית של מר עלי ומר סלמאן (בעליה של החייבת) נרשמו בתמליל הדברים הבאים:

מר נאיף: "זה חברה חדשה, ה... הם סיימו עבודה..."

החוקר: "מי זה א. סמאן?"

מר נאיף: "עלי וסמאן".

החוקר: "איפה הם?"

מר נאיף: "הם סיימו עבודה"

החוקר: "לא עובדים יותר?"

מר נאיף: "אני לא יודע, באמת לא יודע"

החוקר: "הם ישבו פה, לא? פעם"

מר נאיף: "זה עשר שנים ישבו כאן"

החוקר: "כמה זמן אתה פה"

מר נאיף: "זה שני חודשים, שני חודשים"

החוקר: "כן. אבל זה אותה סחורה שהיתה להם בדיוק"

מר נאיף: "כן".

החוקר: "אה?"

מר נאיף: "כן. זה היתה, אותה מכונה. קניתי ..."

(עמ' 7 שורה 25 עד עמ' 8 שורה 24 לתמליל המצורף לתצהירו של החוקר).

מבין חילופי הדברים בין השניים ביקשה הנתבעת להדגיש באופן מיוחד את תשובתו של מר נאיף ולפיה, עסקם הקודם של בעלי החייבת פעל במשך עשר שנים באותו מקום בו פועלת התובעת - כתשובה שסותרת באופן חזיתי את טענת התובעת אודות הקמת עסקה במקום אחר לחלוטין.

39. בא כוח התובעת חלק על אמיתות התמליל של השיחה הנ"ל אשר התנהלה בין החוקר לבין מר נאיף.

זה מקום לציין, כי הנתבעת לא צירפה חוות דעת לגבי התמליל המצורף, לפיכך ולשם בירור הטענה האזנתי בעצמי לשיחה המוקלטת ומתברר, כי אכן נפלו אי דיוקים בתמלול השיחה. אלא שאי דיוקים אלה פועלים לרעת התובעת, שכן המתמלל מטעם הנתבעת לא תיעד באופן מלא את השיחה שהתנהלה בין השניים, ואילו היה עושה כן, הנתבעת היתה מגלה כי מר נאיף מסר בשיחתו פרטים נוספים אודות הקשר בינו לבין החייבת שאינם מופיעים בתמליל. כך למשל, בשורה הראשונה אשר הובאה לעיל, מר נאיף אומר מעבר לדברים אשר הובאו לעיל (לגבי כך שמדובר בחברה חדשה ושמר סלמאן ומר עלי סיימו את עבודתם), כי "זה היה עלי וסלמאן ומשטחי פקיעין כאן. הם סיימו את העבודה, לקחתי את המקום, קניתי אותו". זה המקום לציין, כי 'משטחי פקיעין' שהוזכרה בדבריו היא חברה אחרת שבבעלות בעלי החייבת, כפי שאישר זאת מר נאיף בעדותו כאשר נשאל אודות חברה זו ששמה הופיע בחשבונית שצורפה כנספח 72 לכתב התביעה.

זאת ועוד, באותה שיחה מר נאיף מאשר גם שעלי וסלמאן ישבו באותו מקום "זה עשרה (כך במקור) שנים ישבו כאן". ובהמשך מאשר מר נאיף, שלא רק שמדובר באותה סחורה אלא גם באותן מכונות, וכדבריו: "אותה סחורה בדיוק, אותם מכונות, קניתי את המכונות מהם, רוב המכונות לא כל המכונות".

40. הדברים הנ"ל מעמידים בסתירה גמורה מספר טענות של התובעת, כגון: כי ניהלה את עסקה ממקום אחר לחלוטין (והרי מר נאיף מאשר בשיחה כי מדובר באותו מקום); כי שכרה מקום חדש לשם כך (מר נאיף מוסר בשיחה כי קנה את המקום לאחר שעזבו); וכי הציוד והמכונות שיש ברשותה נרכשו על ידה מספקים שונים (מר נאיף מוסר בשיחה כי רכש את רוב המכונות של החייבת). יתרה מכן, דבריו של מר נאיף לגבי רכישה כביכול של רוב המכונות של החייבת, היא גרסה רביעית במספר אשר מסר בכל הנוגע לרכישת הציוד והמכונות של התובעת (ראו התייחסות לכך בפרק א' לעיל).

41. לסיום, מר סלמאן אישר בעדותו כי קיים הסכם שכירות לגבי הנכס אשר נשכר בזמנו ע"י החייבת כדי לנהל את עסקה. גם מר נאיף אישר כי קיים הסכם שכירות לגבי הנכס האחר כביכול אשר נשכר ע"י התובעת לשם ניהול עסקה. אלא ששני העדים לא צרפו משום מה את הסכמי השכירות לתצהיריהם על מנת להוכיח כי התובעת אינה מנוהלת מאותו מקום בו התנהלה החייבת.

אי הבאת ראיות חיוניות כגון הסכמי השכירות פועלת לרעתה של התובעת.

ה. האם התובעת והחייבת עוסקות באותו עיסוק?

42. בגדר טיעוניה להוכיח כי אין קשר או זהות בינה לבין החייבת טוענת התובעת, כי היא עוסקת בעיסוק אחר מהעיסוק של החייבת. לטענתה, בעוד היא עוסקת בייצור ומכירת דלתות ומכירת גבס, החייבת עסקה כמחסן למכירת מוצרי עץ (מוצרים גולמיים).

43. דא עקא, שבמהלך חקירתו הנגדית של מר נאיף התברר, כי בנוסף לעיסוק החדש שלה התובעת ממשיכה לעסוק גם בעיסוקה של החייבת במכירת עצים. אומנם מר נאיף ניסה לרכך במעט את התמונה שהצטיירה במהלך הדיון על ידי מזעור היקף העבודה בתחום זה, ואולם מההתרשמות הכוללת העולה מתוך דבריו וגם מתוך השיחה שלו עם החוקר, ניכר כי ניסיון זה אינו מוצלח במיוחד.

44. על אף האמור לעיל, אני מקבלת את הטענה כי התובעת עוסקת בתחום נוסף בו החייבת לא עסקה כלל, שהוא תחום הדלתות והגבס. ברם, בין קביעה זו לבין המסקנה כי מדובר בשתי חברות שונות בתכלית, המרחק הוא גדול.

העובדה כי התובעת בחרה להרחיב את הפעילות שלה לעומת זו של החייבת, אין בה כדי לגרוע מן המסקנה, כי החייבת ממשיכה את פעילותה הקודמת ואף פיתחה את עיסוקיה לתחומים נוספים, תחת חסותה של התובעת.

סיכום ביניים:

45. די בממצאים ובנימוקים אשר פורטו לעיל כדי להביא לדחיית התביעה. התשתית הראייתית מלמדת, כל פעם מחדש ומכל כיוון אפשרי, על הקשר ההדוק בין התובעת לבין החייבת, באופן המעיד על כך כי טבורה של התובעת אשר באה לעולם לאחר שהחייבת קרסה כלכלית נותר קשור היטב עם החייבת משל היו גוף אחד. בין היתר הוכח בענייננו, כי התובעת ממוקמת באותו מקום בו התנהלה החייבת; התובעת משתמשת באותו מספר פקס ובאותה תיבת דואר של החייבת ובאותו מספר נייד; התובעת 'ירשה' ציוד ומכונות של החייבת לצורך ניהול עסקה מבלי להוכיח מקורות מימון עצמאיים לשם הקמתה; ולבסוף, הוכח כי מר סלמאן, מבעלי החייבת, ממשיך את פעילותו העסקית תחת כנפי התובעת.

46. הסתירות והתהיות שעולות מתוך עדותם של עדי התובעת ומתוך המסמכים אשר צורפו על ידה, הם יותר מאשר אותות מרמה לגבי האופן בו בחרו בעלי החייבת לעקוף את הנושים של החייבת בעקבות הקשיים הכלכליים אליהם נקלעה על ידי הקמת חברה חדשה היא התובעת, וזאת במטרה להמשיך בפעילותם העסקית הקודמת בשקט והרחק מאימת הנושים ותוך הרחבת פעילותם לתחומי עיסוק נוספים.

47. במסגרת הסיכומים שלהם הצדדים לא הותירו אבן שלא הפכוה והפנו לנתונים נוספים התומכים בגרסתם, כל אחד מנקודת המבט שלו. משדנתי בעיקרי הדברים, לא ראיתי עוד צורך להתייחס לכל יתר הנקודות אשר הועלו ע"י הצדדים, אך למען הסר ספק אציין, שאין ביתר הדברים כדי לשנות מן המסקנה אליה הגעתי עד כה.

אחרית דבר:

48. אני מורה על דחיית התביעה.

49. התובעת תשלם לנתבעת הוצאות הליך זה בגין שכר טרחת עורך דין בסך של 9,000 ש"ח.

הסכום הנ"ל ישולם לנתבעת מסכום הפיקדון אשר הופקד ע"י התובעת בקופת בית המשפט. יתרת הסכום תוחזר לידי התובעת באמצעות בא כוחה.

50. למען הסר ספק ולאור התוצאה אליה הגעתי, צו המניעה הזמני מיום 28/7/10 – מבוטל.

המזכירות תמציא עותק מפסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, י"ד חשון תשע"ג, 30 אוקטובר 2012, בהעדר הצדדים.