1. התובע לקה ביום 23/02/10 בקרע באורטה (להלן: "האירוע") .

לטענתו – נבע הקרע מסערת רגשות ומתח חריג מהם סבל בעקבות שתי שיחות קשות שהתקיימו בתאריכים 17/02/10 ו – 21/02/10 בינו לבין מעבידתו.

פנייתו למוסד לביטוח לאומי בבקשה להכיר באירוע כתאונת עבודה ולשלם לו דמי פגיעה נדחתה, מהנימוק שלא קדם לו אירוע תאונתי כלשהו בעבודה.

מכאן התביעה שבפנינו.

2. מטעם התובע הוגשו תצהירי עדות ראשית שלו ושל אשתו, ושמענו עדותה של עדה מטעמו (מנהלת משאבי האנוש במפעל בו עבד, הגב' רינת כרמל) שדבריה התקבלו כמהימנים עד מאוד בענינינו.

לאור גרסת התובע ומכלול החומר שהוצג בפנינו קבענו בהחלטה מיום 19/05/11 כי התקיימה התשתית העובדתית שדלקמן –

א. התובע החל לעבוד במפעל של חברת GES בע"מ בעכו בחודש פברואר 2009, בתפקיד מנהל רכש.

מרבית תקופת עבודתו של התובע עברה ללא בעיות כלשהן, הגם שמלכתחילה היו לטענות כבדות משקל כנגד התרבות הארגונית של החברה והעומדים בראשה.

ב. כחודש לפני התרחשות האירוע, התגלעו ויכוחים מקצועיים שהלכו והחריפו בין התובע לבין סמנכ"ל כימיה במפעל.

ג. ביום 17/02/10 זומן התובע לשימוע לפני פיטורים.

הגב' כרמל ניהלה תרשומת של הדברים שנאמרו בשימוע, וזו הוצגה בפנינו, וממנה עולה כי כפי שתיאר התובע, התובע היה שרוי בסערת רגשות, ואמר דברים חריפים בוטים וקשים שהופנו להנהלת החברה.

ד. ביום 21/02/10 התקיימה פגישה נוספת בין התובע לבין הגב' כרמל.

גם בשיחה זו נאמרו דברים קשים מאוד ביחס לכישוריו של התובע והוא אמר בה דברים בוטים ביחס לעומדים בראשה של החברה, ובסיומה חש סערת רגשות חריפה מאוד, והגיע לביתו כשהוא חש ברע, ומצבו הלך והחמיר.

למרות תחושותיו, התובע המשיך להגיע לעבודתו, הן ביום שלמחרת והן ביום 23/02/10, מועד בו התרחש האירוע והוא הובהל לבית החולים בנהרייה וממנו לבית החולים רמב"ם, בו נותח והיה מאושפז עד ליום 07/03/10.

3. לסיכום קבע בית הדין כי הינו מקבל את גרסת התובע בדבר קיומם של המפגשים הקשים וסערת הרגשות שהייתה מלווה אליהם (שתי השיחות הקשות שהתקיימו ביום 17/02/10 וביום 21/02/10) ואשר אומתו על ידי עדותה של גב' כרמל, וכי מדובר בהתרחשויות שהיו חריגות בשגרת עבודתו של התובע.

4. לצורך קביעת הקשר הסיבתי בין האירוע להתרחשויות בעבודה בהן היה מעורב התובע, כמתואר לעיל, מינינו את פרופ' קרן אנדרי כמומחה רפואי מטעמו של בית הדין, והפנינו אליו את השאלות הבאות -

א. מהי המחלה המדויקת שממנה סבל התובע ביום המקרה?

ב. האם לדעתך קיים קשר סיבתי בין האירועים בעבודה ביום כפי שתואר לעיל, לבין הקרע באורטה שפקד את התובע ביום הנ"ל, ומה חלקם של האירועים הללו בבואו?

או שמא -

ג. בשים לב למצבו הבריאותי של התובע, ובמידה ואכן ניתן לקבוע קיומו של קשר סיבתי בין הארועים בעבודה לבין הקרע, האם ניתן לקבוע כי השפעת הארועים בעבודה על הקרע בו לקה התובע ביום המקרה, היתה פחותה בהרבה מהשפעת גורמים אחרים?

במידה וההשפעה היתה פחותה בהרבה כאמור לעיל - מהם אותם הגורמים האחרים?

5. בחוות דעתו השיב פרופ' קרן לשאלות בית הדין כדלקמן -

"א. 23.2.2010 התובע סבל מבתירה (דיסקציה) מסוג A של האורטה. האורטה הינו העורק הראשי היוצא מהלב ומספק את זרימת הדם, דרך ענפים משניים, לכל אברי הגוף. בתירה (דיסקציה) הינה מצב בו מתרחש קרע בדופן הפנימי של אבי העורקים. דרך קרע ראשוני זה פורץ זרם הדם בין שכבות הדופן של הכלי, גורם להיפרדותן ויוצר ערוץ חדש של זרם הדם (נהור מדומה – FALSE LUMEN) בין שכבות הדופן אשר נפרדו. הבתירה מלווה מבכאבים בחזה או בגב, ובנוסף, כתוצאה מחוסר זילוח של הדם לאברי גוף שונים, כאשר העורקים המספקים את האברים הללו מוצאם בנהור המדומה שנוצר בדופן האורטה, לבתירה יכולים להתלוות מחושים שונים בהתאם לאברים הנפגעים. מעורבות האורטה העולה (הקטע הראשון של האורטה החזית, הכולל את מוצא אבי העורקים מהלב) כרוכה בתמותה רבה, כאשר כל שעת איחור באבחנה וטיפול (ניתוח חירום) מעלה את התמותה באחוז אחד במהלך 48 השעות הראשונות של הבתירה. בתירה מסוג A (TYPE A DISSECTION) היא הבתירה שאובחנה במקרה של התובע.

ב. הגורם העיקרי לבתירה של דופן האורטה היא היחלשות הדופן כתוצאה מתהליכים ניווניים, על רקע יתר לחץ דם, טרשת של הדופן, ובמקרים מיוחדים, משפחתיים ככלל, הבתירה יכולה להתרחש על רקע מטבולי. בתובע קיננו שני גורמי סיכון מרכזיים הידועים כגורמי סיכון מובהקים לבתירה של האורטה: יתר לחץ דם (המופיע בכשני שלישים מהחולים הלוקים בבתירה) וטרשת עורקים (התובע צונתר ועבר השתלת תומכון לעורק היורד הקדמי בשנת 1998 עקב מחלה טרשתית של העורק). בנוסף לגורמי סיכון אלה, במקרה של התובע, כבר ב- 21.6.2007 אובחנה התרחבות פתולוגית של האורטה העולה ל- 5 ס"מ, כאשר 4 ס"מ הוא הגבול העליון של הערך התקין, לכך התלוותה גם אי ספיקה קלה – בינונית של המסתם המיטרלי. אי הספיקה של המסתם הוחמרה בצורה משמעותית במהלך הדיסקציה בה לקה בשנת 2010, אך לאחר שהדיסקציה תוקנה בניתוח, במהלכו הוקטן קוטר שורש האורטה, המסתם האורטלי חזר לפעול באופן תקין, כהוכחה לכך שהדלף דרך הסתם האורטלי היה אך ורק תוצאה של הרחבת האורטה ולא מפגם במסתם עצמו.

התרחבות האורטה, כפי שהתגלתה אצל התובע כבר ב- 2007, הינו תהליך אטי והדרגתי, נעדר תסמינים, עד אשר מתפתח סיבוך כגון בתירה של העורק. הרחבת האורטה מחלישה את עמידות הדופן ללחץ הפנימי המופעל בכל פעימת לב (לחץ המודינמי) ורוב החולים עם הרחבה משמעותית של האורטה נפטרים כתוצאה מסיבוכים הקשורים למחלה של האורטה, ביניהם הבתירה.

בנוסף לכך, במקרה של התובע, תועד גורם סיכון נוסף להופעת בתירה חריפה והיא העובדה כי אביו נפטר בגיל 55 "מקרע בעורק החזה". על פי הרישום הרפואי, התובע היה במעקב ונחשב כמי שנמצא בסיכון להתרחשות בתירה. החל משנת 2007 צוין בגיליון הצורך במעקב קפדני אחרי גודל אבי העורקים (הגדלה בקוטר אבי העורקים מהווה אינדיקציה להקדמת ניתוח כדי למנוע בתירה).

אם כן, בתובע קיננו גורמי סיכון משמעותיים להופעת בתירה, עקב היותו חולה עם יתר לחץ דם, עם היפרטרופיה (עיבוי שריר לב) קשה משנית ליתר לחץ דם, שהתגלתה בבדיקות אלקטרוקרדיוגרפיות ואקוקרדיוגרפיות חוזרות, טרשת עורקים, הרחבה חולנית של האורטה העולה שהתגלתה בבדיקה אקוקרדיוגרפית וייתכן נטייה משפחתית לבתירה.

בהחלטת בית הדין נאמר כי "בסיום השיחה חש סערת רגשות חריפה מאוד והגיע לביתו כשהוא חש ברע ומצבו הלך והחמיר. למרות תחושותיו, התובע המשיך להגיע לעבודתו הן ביום שלמחרת והן ביום ה- 23.2.2010, מועד בו התרחש האירוע והוא הובהל לבית החולים בנהריה". לעומת זאת, על פי כל המסמכים הרפואיים, התובע התלונן לראשונה על כאבים בחזה רק ב- 23.2.2010, בשעות הבוקר, במקום עבודתו, ופונה תוך זמן קצר לבית החולים. בנוסף לאנמנזה שנלקחה בבית החולים בנהריה ובבית החולים רמב"ם בעת הגעתו, גם בסיכום המחלה מביה"ח רמב"ם, אשר הסתמך על כל הנתונים הרפואיים שנאספו עד לאותו מועד, נכתב מפורשות כי מחושיו החלו רק בבוקר ה- 23.2.2010, לפני קבלתו.

מעבר לכך, בתירה מתבטאת בצורת כאבים בחזה או בגב, עם מחושים ספציים, הקשורים לירידה בזילוח הדם לאברים השונים בגוף, אשר כתוצאה מהבתירה אספקת הדם אליהם היא דרך הנהור המדומה של הבתירה, שאינו יכול לספק די דם כנדרש לאברים השונים. בתירה מסוג A הינה מצב חירום כירורגי, עם הסתמנות דרמטית (כפי שהיה גם אצל התובע), המחייבת ניתוח דחוף לתיקונה וכל איחור באבחנה ובטיפול כרוכים בתמותה גבוהה ביותר.

לא רק שבתיקו הרפואי של התובע מאשפוזו בבית החולים נהריה ורמב"ם לא נמצאה כל התייחסות למחושים מסוג זה או לא תועדו מחושים מסוג זה, אלא בתיאור המדויק של מצבו הרפואי בתיק קופת חולים, לאחר שחרורו מבית החולים, אין כל אזכור של תלונות שונות מאלה שנרשמו במהלך אשפוזיו בבית החולים נהריה וברמב"ם.

על סמך מכלול נתונים אלה אני מגיע למסקנה כי בתובע קיננו גורמי סיכון כבדי משקל להתרחשות בתירה של אבי העורקים מסוג A כאשר בנוסף לגורמי סיכון שגרתיים כגון יתר לחץ דם וטרשת עורקים, סבל גם מהרחבה מוכחת חולנית של אזור האורטה העולה (אזור הבתירה) וייתכן שהיתה לו גם נטיה משפחתית לבתירה. על פי הנתונים שעמדו בפני, לא סבל ממחושים ספציפיים שניתן היה לקשר אותן לבתירה בשעות שקדמו לאשפוזו ב- 23.2.2010, כשבדו"ח מד"א, בגיליון המיון ובסיכומי המחלה נרשם מפורשות כי סבל מכאבים בחזה מבוקר יום אשפוזו.

בהסתמך על נתונים אלה, אני מגיע למסקנה כי גם אם לאירוע החריג מעבודתו של התובע מ- 21.2.2010 היתה השפעה כלשהי על הופעת הבתירה, השפעה זו היתה זניחה ובלתי משמעותית לחלוטין לעומת מצבו הבריאותי של התובע באותה עת. אני מודע לקושי ליישב את האמור באנמנזה בכל המסמכים הרפואיים עם הקביעה בהחלטת בית הדין בנוגע למחושי התובע.

גם אם התובע הרגיש רע וחש כי מצבו החמיר, הסבירות לכך שהדיסקציה החלה ב- 21.12.2010, בסמיכות לאירוע החריג בעבודה, הינה נמוכה ביותר ובלתי סבירה: הדיסקציה החלה ממוצא העורק השמאלי הראשי וכללה את כל האורטה עד לאורטה הבטנית, היא היתה מלווה באי ספיקה קשה של המסתם האורטלי, עם מצב המודינמי קשה כתוצאה מכך, עם לחצי דם נמוכים עם הידרדרות המודינמית קשה (אצל התובע הכאבים בחזה לוו בבילבול, מה שגרם לכך שחשדו תחילה כי לקה באירוע מוחי). הסבירות לאור זה שהתובע סבל מבתירה מסוג A יום וחצי לפני שפונה לטיפול והמשיך לתפקד הוא אפסי ואפילו בלתי סביר לחלוטין על סמך מכלול נתונים אלה.

לא קיים קשר סיבתי בין האירוע החריג בעבודתו של התובע להופעת הבתירה, והבתירה הופיעה כמהלך טבעי של מחלת הדופן של אבי העורקים, אצל התובע שהיה בסיכון גבוה בהרבה מאשר אדם רגיל בגילו להתרחשות סיבוך זה. האפשרות שייווצר הצורך בניתוח למניעת בתבירה נצפתה והובאה בחשבון כבר במהלך המעקב הרפואי הקרדיולוגי בשנים שקדמו לבתירה.

ג. לדעתי, השפעת האירוע בעבודה על הקרע בו לקה התובע ביום המקרה היתה פחותה בהרבה מהשפעת גורמי הסיכון להופעת הקרע".

6. לבקשת ב"כ התובע הותר להפנות למומחה הרפואי שאלות ההבהרה הבאות –

א. האם ניתן לומר כי יתכן שאלמלא ההתרגזות החריגה בעבודה יתכן כי דופן האורטה הייתה עומדת בפני הלחץ הפנימי ההמודינאמי לפרק זמן כזה או אחר?

ב. בנסיבות כאלה, האם ניתן לומר כי יתכן שאלמלא ההתרגזות החריגה בעבודה הבתירה של האורטה הייתה מתרחשת בפרק זמן מאוחר יותר או כלל לא?

7. בהתייחס לשאלות הנ"ל השיב המומחה כדלקמן –

"א. כפי שסיכמתי בחוות דעתי, בתובע קיננו גורמי סיכון כבדי משקל להתפתחות בתירת האורטה: סבל מיתר לחץ דם עם היפרטרופיה קשה של חדר שמאל, סבל ממחלה טרשתית של העורקים, מהרחבת האורטה לממדים אשר חייבו מעקב צמוד לצורך החלטה על המועד הנכון לביצוע ניתוח להחלפת האורטה במטרה למנוע בתירה, ואף נראה כי היה לו סיפור משפחתי של בתירה שלוותה בתמותה. ההתרגזויות בעבודה התרחשו ב- 17.2.2010 וב- 21.2.2010, התאריך האחרון יומיים לפני הבתירה. התרגזות גורמת לעלייה חולפת בלחץ הדם ובדופק, וניתן לשעבר כי כך היה גם במקרה של התובע. אך מאחר והתובע לא פנה לעזרה רפואית, למחרת "תחושותיו שהלכו והחמירו" לאחר הויכוח מה- 21.1.2010, אין לנו מידע מה היה לחץ דמו מיד לאחר האירוע. מאידך, בתירה מסוג A מתבטאת בתמונה קלינית סוערת, ואין ספק כי הבתירה לא התרחשה בקשר זמני להתרגזות בעבודתו של התובע אלא יומיים לאחר מכן, כאשר התובע התלונן על כאבים בחזה. לפיכך, בנתוני המקרה, להתרגזות ולעליה החולפת האפשרית בלחץ הדם בעקבות כך ב- 17.2 וב- 21.2.2010 לא היתה השפעה על הבתירה, אשר התרחשה לדעתי כמהלך טבעי של המחלה הקשה של דופן אבי העורקים.

ב. לדעתי, ניתן לקבוע במקרה של התובע באופן חד משמעי כי הבתירה התרחשה כמהלך טבעי של מחלתו וכי לאירוע בעבודתו לא היתה כל השפעה משמעותית על הופעת הבתירה. במילים אחרות, גם אם לאירוע בעבודה, באופן תיאורטי, היתה השפעה כלשהי על הופעת הבתירה, השפעה זו היתה שולית, מזערית ובלתי משמעותית לעומת גורמי הסיכון שקיננו בו להופעת סיבוך זה, והסיבוך הופיע כתוצאה ממחלתו ולא כתוצאה מאירוע חריג בעבודתו".

8. מטעם ב"כ הנתבע הוגשו סיכומים בגדרם הודגש כי יש לאמץ את חוות הדעת ולדחות את התביעה.

מטעם ב"כ התובע לא הוגשה הודעה כלשהי ו/או השלמת טיעונים בעקבות תשובות המומחה הרפואי.

9. עיננו הרואות, אם כן, כי המומחה מטעמו של בית הדין קבע כי התובע סובל "מבתירה (דיסקציה) מסוג A של האורטה" ואשר לה עצמה לא היה כל קשר סיבתי לההתרחשויות החריגות בעבודה כהגדרתן לעיל. לגישת המומחה המחלה האמורה – הבתירה התרחשה כמהלך טבעי של מחלה קשה בדופן אבי העורקים ממנה סבל התובע ועל רקע גורמי סיכון שקיננו בו, "עקב היותו חולה עם יתר לחץ דם, עם היפרטרופיה (עיבוי שריר לב) קשה משנית ליתר לחץ דם, שהתגלתה בבדיקות אלקטרוקרדיוגרפיות ואקוקרדיוגרפיות חוזרות, טרשת עורקים, הרחבה חולנית של האורטה העולה שהתגלתה בבדיקה אקוקרדיוגרפית וייתכן נטייה משפחתית לבתירה"

10. משכך, לא נותר אלא לדחות את התביעה שבפנינו.

בהתחשב בעובדה שמדובר בתובענה למימוש זכות מתחום הביטחון הסוציאלי – לא יינתן צו להוצאות.

11. במידה ומי מהצדדים יבקש לערער על פסק דין זה עליו להגיש ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים וזאת בתוך 30 יום מיום קבלת עותק פסק הדין.

ניתן היום, ‏י"ח כסלו תשע"ג, ‏02 דצמבר 2012, בהעדר הצדדים וישלח אליהם.

_______________ _______________ ________________

מר יוסף לוי ורד שפר, שופטת מר שמריהו ברט

נציג ציבור (עובדים) נשיאה נציג ציבור (מעבידים)