הליך זה מאגד בחובו ארבע תביעות אשר אוחדו בפני, ובמסגרתן עותר התובע כי בית המשפט יורה לנתבע להוסיף ולשלם לידיו שכר טרחה בגין שירותים משפטיים שנתנו, כמו גם ישיב לידיו הוצאות שהוצאות במסגרת מתן השירות המשפטי.

במסגרת ת.א. 4285/09, טען התובע כי ייצג את הנתבע במסגרת קובלנה פלילית, וכי הנתבע התחייב לשלם לא פחות מסכום בשקלים, השווה ל-7,500$. התובע ייצג את הנתבע בחלק הארי של ההליך, ופוטר רק לקראת סיומו. הנתבע סירב לשלם את שכרו של התובע. תביעה זו הועמדה על סך של 50,000 ₪

במסגרת ת.א. 4662/09, טען התובע כי ייצג את הנתבע ובנותיו בתביעה לסעד הצהרתי כנגד כפר הס-מושב עובדים להתיישבות חקלאית. על אף שהתובע חתום על הסכמי שכר טרחה בשם בנותיו, והתחייב בתשלום, ועל אף שבעלי הדין באותו תיק הגיעו לכלל הסדר שקיבל תוקף של פסק דין, לא שולם שכרו של התובע עד למועד היום. סכום התביעה הועמד על סך של 50,000 ₪.

במסגרת ת.א. 33091-02-10 טען התובע כי ייצג את התובע ואת בנותיו בתביעה למתן חשבונות מיום 20.5.2003, כנד כפר הס- מושב עובדים להתיישבות חקלאית, לרבות על דרך של הגשת בקשה למתן צווים זמניים. לטענת התובע, הנתבע חתם עבור בנותיו על הסכמי שכר טרחה ואף התחייב בשמן לתשלום שכר הטרחה. התובע העריך את היקף עבודתו בכ-40 שעות, וטען כי הוא זכאי לתשלום שכר ראוי בגין עבודתו. סכום התביעה הועמד על סך של 22,953 ₪.

במסגרת ת.א. 53580-07-10, טען התובע כי שולם על ידו סך של 7,686 ₪ ביום 29.8.03, וזאת כתשלום לצד שלישי במסגרת הסכסוך שבין התובע לבין כפר הס-מושב עובדים להתיישבות חקלאית. על אף שהתשלום בוצע, כתשלום ביניים, על ידי התובע, ועל אף שהנתבע התחייב בהשבתו, לא שולם הסכום דנן עד למועד הגשת התביעה. לשיטתו של התובע עומד סכום זה, נכון למועד הגשת התביעה לפי חוק הלוואות חוץ בנקאיות על סך של 24,782 ₪

במסגרת כתבי ההגנה טען הנתבע כי אינו חב בתשלום כלשהו לתובע, מקום בו לא נחתמו הסכמי שכר טרחה מעולם, והתובע הציג מצגים על פיהם יינתנו שירותיו, ללא תמורה.

עוד טען התובע כי ממילא חלק מן השירותים כלל לא ניתנו עבורו או בהסכמתו.

מעל כל אלה, טען הנתבע כי הגשתן של התביעות שנמנו לעיל, כמו גם פיצולן בתחילה, מקורם בהחלטה שנתנה על ידי כב' ראש ההוצאה לפועל, במסגרת הליך כינוס נכסים, שם נקבע כי על התובע להשיב לבנותיו של הנתבע סכום העולה על 280,000 ₪.

לשיטת התובע, מטרתם של ההליכים דנן הוא מגן בפני הליכי ההוצאה לפועל, והתנהלות בחוסר תום לב. בנוסף, ניתנו על ידי הנתבע דגשים, ביחס לכל אחת מן התביעות, אשר יפורטו בהמשך.

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, בתצהירים, בעדויותיהם ובסיכומים, באתי לכלל מסקנה כי דין חלק הארי של התביעה להידחות. טעמיי להלן.

מקום בו סוגיות רבות שבמחלוקת, בין הצדדים, חזרו על עצמן, בחלק הארי של התביעות, מצאתי בראשית פסק הדין להתייחס אליהן, במאוחד.

אקדים ואומר, כי מקום בו ניתן שירות על ידי בעל מקצוע, בין עורך דין ובין בעל מקצוע אחר, זכאי הוא לשכר בגין עבודתו או שירותיו, אלא אם מתקיימות נסיבות מיוחדות השוללות זכות זו.

שיעורו של השכר נקבע באחת משתי הדרכים הבאות:

- בהתאם להסכמת הצדדים.

- על דרך של קביעת שכר ראוי.

התקשרות חוזית יכול ותעשה בכתב, אך יכול והצדדים יגיעו לכלל הסכמה שבעל פה, ביחס לכך.

הסכמי שכר טרחה בכתב

בתיק שבפני, טען התובע כי הנתבע חתם, בין עבור עצמו, ובין עבור בנותיו, על הסכמי שכר טרחה, ביחס לחלק מן התיקים.

זה המקום לציין כי התובע העיד כי הינו בעל ניסיון של כ- 15 שנה (עמוד 8 שורה 13 לפרוטוקול). לדבריו, סיכום סוגיית שכר הטרחה נעשה לרוב, בתחילת ההליך, בין בכתב ובין בעל פה, אך לעיתים נעשית ערב ההכרעה השיפוטית. מהותית, ככל שהדבר נוגע לתובע, עלה כי אין אחידות בנושא.

בתיקים נשוא התביעה, לא הוכח כי נחתמו הסכמי שכר טרחה בכתב.

בת.א. 4285/09 התובע הפנה להסכם שכר טרחה נספח ד' לתצהירו, אלא שהסכם זה אינו חתום.

בת.א. 4662/09 טען התובע כי הנתבע חתם, עבור עצמו, ועבור בנותיו, על הסכמי שכר טרחה, אך אלו לא צורפו לתצהיר. עוד אציין כי כתב התביעה שהוגש ואשר בגינו נפתח הליך זה, נושא לכאורה את שמו של הנתבע בלבד כבעל דין.

משנשאל התובע במסגרת חקירתו הנגדית מדוע הסכם שכר הטרחה לא נחתם, השיב כי אינו זוכר אם היה הסכם בכתב או לאו. בהמשך טען התובע כי לא היה הסכם שכר טרחה בכתב, אך הנתבע התחייב לשלמו. (בעניין זה ראה עמוד 17 שורות 8-10 לפרוטוקול).

בת.א. 33091-02-10 – טען התובע להסכמה חוזית בין הצדדים באשר לגובה שכר הטרחה בהיקף שלא יפחת מסך בשקלים השווה ל- 3,500 דולר ארה"ב ואף צירף את נספח כו', לתצהירו. עם זאת, נספח כו', שהוא הסכם שכר הטרחה, אינו חתום.

בנוסף, עיון בנספח כו' (הלא חתום) מלמד כי לכאורה, עניינו מתן שירות משפטי ביחס לשני נושאים נפרדים, תביעה בבית משפט השלום בראשון לציון ותביעה בבית משפט השלום בכפר סבא (הגם ששתי התביעות היו כנגד מושב כפר הס).

במסגרת ההליך שבפני, עתר התובע לתשלום בגין טיפולו בתביעה שהוגשה לבית משפט השלום בראשון לציון בלבד (ראה סעיף 85 לתצהיר העדות הראשית).

נוכח כך, ובהעדר יכולת לאבחן בין הסכום שיועד לתשלום לתביעה בבית משפט השלום בכפר סבא, אל מול זו שהוגשה בבית משפט השלום בראשון לציון, ממילא לא ניתן היה להישען את הסכם זה.

ת.א. 53580-07-10 עניינו השבת תשלום שבוצע על ידי התובע עבור הנתבע. התובע טען להתחייבות בכתב של הנתבע להשבה, אך התחייבות זו לא צורפה.

אקדים ואומר כי איני מוצאת לגזור גזירה שווה בין התחייבות להשבה (שעה שהוכח כי אכן בוצע התשלום על ידי התובע) לבין תשלום שכר טרחה שעניינו התחייבות חוזית למתן/קבלת שירות משפטי.

מכאן, כי בניגוד לטענות התובע, לא קיימים בפני הסכמי שכר טרחה בכתב.

הסכמי שכר טרחה/הסכמות שבעל פה

נכון למועד כתיבתן של שורות אלו, לא מוטלת חובה חוקית על עורך דין לערוך הסכם שכר טרחה בכתב עם לקוח.

נוכח כך, מקום בו היה מוכח בפני כי התובע והנתבע הגיעו לכלל הסכמות שבעל פה, בין בנושא פרטני ובין ביחס לכלל התביעות, היה מקום לאכוף אותן, כפי תוכנן.

לעניין זה של הסכמות שבעל פה ביחס לשכר טרחתו של התובע, קיימת בין בעלי הדין שבפני, תהום עובדתית.

בעוד התובע טוען להסכמות ברורות לתשלום שכר הטרחה כמו גם באשר לשיעורו;

הנתבע מצידו טוען, כי לא הוסכם דבר ובחלק מן המקרים התובע אף מצגים על פיהם לא יידרש הנתבע לתשלום שכר הטרחה.

לאחר שנתתי דעתי לכלל טענות הצדדים ועדויותיהם בפני, באתי לכלל מסקנה כי האמת במלואה, אינה מצויה בכיסו של מי מן הצדדים.

התובע לא הוכיח דבר קיומן של הסכמות מפורשות באשר להיקף ושיעור שכר הטרחה. מאידך, הנתבע לא הוכיח , ולו בקירוב, כי הוסכם בין הצדדים, או כי הוצג מצג על פיו הנתבע לא יידרש לתשלום כלשהו.

כך לדוגמא, הגם שהתובע טען במסגרת ת.א. 4285/09 כי הנתבע הסכים לשלם לו סך שלא יפחת מסכום בשקלים השווה ל- 7,500 דולר ארה"ב (כמפורט בסעיף 9 תצהיר התובע), הרי במסגרת חקירתו הנגדית טען כי הנתבע סירב לחתום על הסכם שכר הטרחה (ראה בעניין זה עמוד 9 שורה 20 לפרוטוקול).

לא ניתן מחד לטעון להסכמה, בין בכתב ובין בעל פה, ומאידך לטעון כי אחד הצדדים סירב לחתום על הסכם המתחייב לאותה הסכמה בדיוק.

בנוסף, לא הוצגה על ידי התובע כל ראיה אחרת, ממנה ניתן היה ללמוד על הסכמה באשר לשיעור שכר הטרחה לו הוא יהא זכאי בגין הייצוג בקובלנה הפלילית הפרטית.

זה גם המקום לציין, כי על אף שהתובע טען במסגרת תצהירו כי קודם הגשת התביעה פנה לנתבע בדרישות חוזרות ונשנות (סעיף 8 לתצהיר העדות הראשית) , לא הוצגה לי כל ראייה באשר לדרישה כזו, או היקפה, ומשנתבקש התובע במסגרת חקירתו הנגדית להציגה, טען כי זו אינה בידו (בעניין זה ראה עמוד 16 שורות 13-16 לפרוטוקול).

גם בהתייחס לת.א. 4662/09 , שעיינו ניהול תביעה לקבלת סעד הצהרתי, נטענו טענות לעניין חתימה על הסכמי שכר טרחה שלא הוצגו, וכן נטען כי התובע התחייב בשם עצמו ובשם בנותיו לתשלום שכר הטרחה, שהועמד, לכל הפחות, לפי שכר הטרחה הנהוג בתעריף המינימאלי של לשכת עורכי הדין (ראה סעיפים 63 ו -67 לתצהירו של התובע).

ואולם במסגרת חקירתו הנגדית, עלה כי ההתחייבות היחידה של הנתבע כלפי התובע, הייתה לשיטתו של זה האחרון, לתשלום שכר טרחה ראוי. (ראה עמוד 17 שורות 13-14 לפרוטוקול).

עם זאת, הצדדים לא הגדירו מהו אותו שכר ראוי, או באיזה כלים יעשה שימוש לצורך כימותו.

בהתייחס לת.א. 33091-02-10 טען התובע בתחילה כי התובע חתם על הסכמי שכר טרחה עבור עצמו ובשם בנותיו (סעיף 92 לתצהיר העדות הראשית ונספח כו' לאותו תצהיר).

בהמשך טען כי הנתבע הסכים לשלם שכר טרחה שלא יפחת מסך בשקלים השווה ל- 3,500 דולר ארה"ב.

ואולם, במסגרת החקירה הנגדית טען הנתבע כי ההסכם לא נחתם , שעה שהנתבע התחייב לשלם. (ראה עמוד 19 שורה 12 לפרוטוקול הדיון).

בהמשך חקירתו, טען התובע כי כלל לא היה צורך בהחתמת הנתבע על הסכם שכר טרחה, נוכח ההתחייבות והאמון שבין הצדדים. (בעניין זה ראה עמוד 19 שורות 19-20 לפרוטוקול הדיון).

מאידך, חזר התובע והפנה את שימת הלב לחתימתו של הנתבע על נספח ו' לתצהירו, שהינו הסכם שכר טרחה ממיום 11.7.2003. (בעניין זה ראה עמוד 19 שורות 13-15 לפרוטוקול.

לא ברור מדוע מחד מוצא התובע להחתים את הנתבע על הסכם שכר טרחה מאוד פרטני, ומאידך לטעון, בעניין אחר, כי לא היה כלל צורך בהחתמתו על הסכם שכר טרחה נוכח האמון שהיה בין הצדדים וקיומה של הסכמה מפורשת בעל פה באשר לשיעור שכר הטרחה.

לעניין נספח ו' לתצהירו של התובע אני מוצאת לציין במפורש, את שנאמר גם לכל אורך ניהולו של ההליך, מספר רב של פעמים. הגם שאני מודעת היטב למחלוקת שקיימת בין הצדדים ביחס להסכם שכר הטרחה הנושא תאריך מיום 11.7.2003, הרי מדובר בסכסוך אשר אינו נדון בפני, אלא בפני מותב אחר, בבית משפט אחר.

אין ולא היה מקום, על ידי מי מן הצדדים, לשוב ולהידרש לנושא זה במסגרת ההליך שבפני, ומובהר בזאת לצדדים כי ההכרעה בתיקים שבפני, הינה ביחס לסוגיות נשוא ארבעת התביעות שאוחדו, וזאת בלבד.

(בעניין זה אני גם מפנה את הצדדים להחלטתי מיום 19.11.2012 בעמוד 11 לפרוטוקול הדיון, עמוד 28 לפרוטוקול הדיון ועמוד 39 לפרוטוקול ).

מן העבר השני, לא מצאתי לקבל את טענות הנתבע על פיהן הסכים התובע שלא לגבות שכר טרחה עבור שירותיו המשפטיים.

לא סביר בעיני , בהעדר ראייה אחרת, כי איש מקצוע יסכים ליתן שירותים במספר רב של נושאים, בין היתר במסגרת הליכים משפטיים, לאורך זמן, וזאת ללא כל תמורה.

מטעם הנתבע הוגש תצהירה של בתו הגב' עפרה גרשוני.

מחקירתה הנגדית של עדה זו התרשמתי כי היא אינה מבקשת להשיב כלל לשאלות אותן היא נשאלת, אלא שהעדה בחרה , פעם אחר פעם, להצהיר הצהרות בעניינו של התובע, וזאת בין היו רלוונטיות להליכים שבפני, ובין אם לאו.

זאת ועוד, דומה כי זיכרונה של העדה היה מאוד בררני. פרטים מסוימים ביחס להליכים, היו מאוד חדים וברורים לה, אחרים, כלל לא זכרה.

כך לדוגמא, משנשאלה העדה האם הוגשה תביעה למתן חשבונות, ביחס למשק החקלאי, ידעה להשיב כי הוגשה תביעה מבלי ליידע את הנתבע וכשנודע לו על כך ביקש סגירת ההליך. מאידך, לא זכרה אם היה כלל דיון באיזה מן ההליכים.

כך לדוגמא, לא זכרה העדה בתחילה הא הוגשה על ידה בקשת רשות ערעור על החלטת ראש ההוצאה לפועל מיום 19.10.2004, אך לאחר שהוצג בפניה פסק הדין , אישרה כי היא מכירה את פסק הדין שניתן ביחס לכך (ראה עמוד26 שורות 13-17 לפרוטוקול).

התרשמותי הבלתי אמצעית מעדה זו הייתה כי היא מונעת מהסכסוך המהותי המתנהל בינה (יחד עם אחיותיה) לבין התובע, וכי היה בכך כדי להשליך גם על עדותה בסכסוך בין התובע לאביה. מידת האמון שיכולתי , עקב כך, ליתן בגרסתה, היה מוגבל מאוד.

למעלה מכך, מצאתי את גרסתו של התובע, כחסרה באופן מהותי.

כבר בתחילת חקירתו הנגדית, מצא הנתבע לציין כי מעולם לא מינה את התובע כעורך דינו. דהיינו, נקודת המוצא של הנתבע, נכון למועד הדיון בפני, הייתה כי מעולם לא ביקש את שירותיו של התובע (ראה בעניין זה עמוד 39 שורה 17 לפרוטוקול).

ואולם, מסמכים רבים אשר צורפו על ידי התובע לתצהיר עדותו הראשית, מלמדים אחרת.

בין המסמכים שצורפו קיימים ייפויי כח, תצהירים חתומים על ידי הנתבע ומאומתים על ידי התובע, העתקי פרוטוקולים של דיונים בהם נכח הנתבע והיה מיוצג על ידי התובע וכיוצא באלו.

לא ברור כיצד יכול הנתבע, בכזו פשטות, להעלות טענה בדבר העדר ייצוג, נוכח היקפם הרב של המסמכים שהוצגו על ידי התובע, במסגרת תצהיר עדות הראשית.

ויובהר, אני ערה למחלוקות בין הצדדים באשר לקיומן או העדרן של הסכמות שונות.

כן אני ערה לטענת הנתבע או בנותיו לעניין זיופי חתימות אלו ואחרות במסגרת הליכים אחרים.

כאמור, טענות אלו לגופן, יתבררו ויוכרעו במסגרת הליכים אחרים המתנהלים בפני מותבים אחרים.

ואולם, גם ללא כל קשר לטענות בדבר הסכמות כאלה ואחרות או העדרן, נהיר וברור כי הנתבע היה מודע לקבלת שירות משפטי על ידי התובע בהליכים נשוא התביעות שבפני.

זאת ועוד, הנתבע הגיש תצהיר עדות ראשית מטעמו בן תשעה עמודים, מפורטים מאוד וברורים מאוד.

עם זאת, במסגרת חקירתו הנגדית, הייתה עדותו מבולבלת וכללית מאוד.

העד לא השיב לחלק לא מבוטל מהשאלות אותן נשאל, על אף שהתובע חזר על השאלות מספר פעמים. חלף זאת, מצא הנתבע להצהיר הצהרות עד כדי נאומים באולם.

כך לדוגמא, במסגרת סעיף 15 ס"ק ט'-טז', וסעיפים 21-22 לתצהיר העדות הראשית של הנתבע , מפרט הנתבע את ההליכים וההתנהלות הנוגעת לסוגיית הקובלנה הפלילית כנגד מר טל בן שלום (מתייחס לת.א. 4285/09).

עם זאת, משנשאל במסגרת חקירתו הנגדית האם נכון כי התובע הגיש בשמו קובלנה פלילית כנגד מר טל בן שלום, הייתה תשובתו :

"מי זה טל בן שלום, לא יודע מי זה"

(ראה בעניין זה עמוד 43 שורות 13-14 לפרוטוקול).

כך לדוגמא, מפרט הנתבע, ארוכות, במסגרת תצהיר עדותו הראשית, את ההליכים שהתנהלו מול מושב כפר הס, מעורבותו של התובע, סוגיות הנוגעות להתיישנות, והיקף ההליכים המשפטיים. (בעניין זה ראה סעיפים 24-84 לתצהיר העדות הראשית).

כך לדוגמא משנשאל הנתבע:

"ש. האם זה נכון שהגשתי בשמך תביעה נגד כפר הס, נספח ט"ז? כתב תביעה הצהרתית לרבות צוי מניעה"

הייתה תשובתו:

ת. לא. אני הסתדרתי עם כפר הס וזה היה חורף ולא היית זקוק למים. אתה פנית לכפר הס? אתה לא מתבייש לשקר. אני הסתדרתי עם האגודה ב-6 תשלומים. לא ידעתי שהו אמגיש תביעה כנגד כפר הס. זה משהו מוזר. אני הסתדרתי איתם ולא ביקשתי ממנו. ".

(ראה עמוד 44 שורות 23-27).

לעיתים במסגרת העדות טען הנתבע כי התובע כלל לא ייצג אותו, לאחר מכן טען כי יוצג על ידי התובע אך פוטר.(בעניין זה ראה לדוגמא עמוד 46 שורות 1-5 לפרוטוקול הדיון). סתירות אלו בחקירה הנגדית, באו לידי ביטוי במספר נושאים.

אני ערה לעובדה כי עסקינן בבעל דין שאינו צעיר. הנתבע עצמו, מצא להצהיר, מספר פעמים, כי הוא אדם מבוגר ובמצב בריאותי שאינו תקין. (ראה עמוד 41 שורה 7 לפרוטוקול הדיון וכן עמוד 43 שורה 20 לפרוטוקול הדיון).

עוד נתתי דעתי לכך שהדיון שבפני נדחה , מספר פעמים, עקב בעיות בריאות של הנתבע, ועל מנת לאפשר לו להתייצב לחקירה, רק כאשר מצבו הרפואי מאפשר זאת.

גם בכך היה כדי להצביע כי עסקינן , למרבית הצער, באדם שהוא לכאורה לא במלוא כושרו.

עם זאת, שעה שהתייצב העד לחקירה על תצהירו, ונמצאו פערים כה משמעותיים בין האמור בתצהיר לבין החקירה הנגדית, איני יכולה לקבל את גרסתו על פיה מעולם לא הסכים לשלם לתובע שכר טרחה בגין עבודתו, וכי שירותיו אמורים היו להינתן חינם אין כסף.

על בסיס כל אלה, באתי לכלל מסקנה על פיה התובע לא הוכיח קיומן של הסכמות מפורשות באשר לגובה שכרו (בין בכתב ובין בעל פה), ומאידך, הנתבע לא הוכיח כי שירותיו של התובע נתנו תוך הבנה שלא ישולם בגינם שכר כלשהו, או כי התובע ויתר על שכרו זה.

שכר טרחה ראוי

משהוכח כי נתנו על ידי התובע שירותים משפטיים לנתבע, אך התובע כשל מלהוכיח קיומן של הסכמות באשר לשיעור שכר הטרחה המוסכם, אני נדרשת לשאלת זכאותו של התובע לתשלום שכר ראוי עבור שירותיו אלו.

בסעיף 46 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג - 1973 ( להלן: "חוק החוזים"), נקבע ההוראה הבאה:

"חיוב לתשלום בעד נכס או שירות שלא הוסכם על שיעורו, יש לקיים בתשלום של סכום שהיה ראוי להשתלם לפי הנסיבות בעת כריתת החוזה".

דומה כי הוראה זו שואבת מקורותיה מדיני היושר, וכפי שנאמר בראשית פסק דיני, נקודת המוצא והגיונם של דברים הוא כי אדם זכאי לשכר בגין עמלו, שאם לא כן, יימצא מקבל השירות, במקרה דנן הנתבע, כמי שהתעשר על חשבונו, שכל כדין.

לעניין זה ראה גם ע"א 499/89 רמת אביבים בע"מ ואח' נ' מירון בן ציון ופריבס עורכי דין שותפות רשומה פ"ד מו (4), 586 (1992), אשר גם נזכר בסיכומי התובע).

השאלה אם כן אינה עצם הזכאות, אלא קביעת שיעורו של השכר הראוי.

בנקודה זו, כשל התובע.

"שכר ראוי" אינו בגדר ידיעה שיפוטית של בית המשפט.

שעה שלא הוכח דבר קיומה של הסכמה לעניין היקף שכר הטרחה, היה על התובע להציג ראיות באשר לשכר הראוי.

לעניין זה נדרשתי לבחינתם של שלושה רכיבים :

מסלול או אמצעי חישוב שכר הטרחה;

הכלים או הפרמטרים בהם יש לעשות שימוש בכל אחד ממסלולי החישוב;

שאלת קיומו של משתנה או נתון ייחודי המשפיע על שני הרכיבים הראשונים.

בכל הנוגע ל"מסלול החישוב", יכול ושכר הטרחה נגזר באחוזים מהיקף העסקה או התביעה, יכול ויתבסס על שעות עבודה, תשלום חודשי קבוע ("ריטיינר") ויכול והוא סכום נקוב מוגדר וקבוע המקובל בשירות זה או אחר.

באשר לכלים או הפרמטרים לשימוש ביחס לכל אחד ממסלולי החישוב, גם אלו רבים וכוללים בין היתר, סוגיות כגון מהות העסקה או השירות, היקפם, זהות המתקשרים, היקף ניסיונו של נותן השירות, פוטנציאל עתידי הנובע מאותה התקשרות, היקפם של השירותים האחרים הניתנים על ידי נותן השירות, השלב אליו הגיע נותן השירות בעסקה קודם שהופסקו שירותיו, הסיכון הכרוך בעסקה וכיוצא באלו.

מעבר לשני הרכיבים הראשונים ראוי להוסיף ולבחון, האם בעניינם של בעלי הדין הפרטניים קיים נתון ייחודי או רכיב המשפיע , אד הוק, על קביעת שיעורו של שכר הטרחה.

מקום בו בעל דין עותר לפסיקתו של תשלום המהווה שכר ראוי, מוטלת עליו החובה להוסיף ולהציג ראיות באשר לכלים בהם נעשה שימוש לצורך קביעת שיעורו של השכר הנתבע.

בתיק זה לא הציג התובע ראיות כלשהן.

ויודגש, בין הצדדים קיימות מחלוקות מהותיות, לא אך לעניין עצם זכאותו של התובע לקבלת תשלום, אלא גם ביחס להיקף השירות שניתן לו ו"תרגומו" של זה לשכר ראוי.

בהתייחס לת.א. 4285/09 עתר התובע לתשלום בסכום נקוב ומוגדר בהיקף של- 7,500 דולר ארה"ב.

בהתייחס לת.א. 4662/09 עתר התובע לתשלום לפי שעות עבודה , ולפי תעריף של 200 דולר ארה"ב לשעה.

בהתייחס לת.א. 33091-02-10 עתר התובע לתשלום בסכום נקוב, ומוגדר ובהיקף של 3,500 דולר ארה"ב.

לחילופין, עתר התובע לתשלום התעריף המינימאלי המומלץ על ידי לשכת עורכי הדין (להלן: "התעריף").

לשיטתו של התובע, מכוח התעריף הוא זכאי לשכר טרחה מינימאלי הנובע משווי הסעד המבוקש, צווי המניעה וצווי העשה תוך מתן הדעת לשווי המקרקעין, אשר הוערך במאות אלפי שקלים.

דווקא מריבוי מסלולי החישוב, כאשר אין כל הבהרה מדוע נבחר דווקא מסלול זה או אחר ביחס להליך הפרטני, והעדר התייחסות לפרמטרים השונים לחישוב, מלמדת על הקושי בקבלת תביעתו של התובע.

לא ניתן להתעלם מן העובדה, כי הגם שהתובע טען להיקף שעות מסוים לצורך ביצוע עבודתו באיזה מן השירותים שנתנו, לא הוצגו ראיות באשר להיקף השעות בפועל (אלא הערכה כללית של ארבעים או חמישים שעות, בהתאם למקרה);

לכל הפחות, שעה שמדובר בתביעה לשכר לפי שעות עבודה, היה מקום להציג נתונים אמפרים בגין אותן שעות, בין באמצעות יומן, מכתבי עדכון בזמנים הרלוונטיים ללקוח וכיוצא באלו.

מקום בו נדרש שכר פרטני, אין מקום לקבל את העובדה כי זה מחושב על פי הערכה כללית של שעות העבודה.

התובע לא התייחס לעובדה כי ביחס לחלק מן המקרים הופסק מתן השירות, קודם שהסתיים הטיפול בנושא, ולא נתנה דעתו להשלכה (ככל שקיימת) לעובדה זו, על היקף שכר הטרחה הראוי.

התובע לא התייחס לפער שקיים, ככל שקיים, בין שכר טרחה ראוי במסגרת הליך אזרחי, לזה הראוי שעה שעסקינן בהליך פלילי.

התובע טען אומנם, כי הוא זכאי להיקף של 200 דולר ארה"ב לשעת עבודה ביחס לחלק מן השירותים שנתנו על ידו. ואולם, לא הובהר מדוע ננקב דווקא סכום זה. האם סכום זה תואם את השכר לו זכאי עורך דין בעל ניסיון וותק כשל התובע? האם נהוג כי החישוב, בשירות כגון דא, יעשה על דרך של שעות עבודה ?

זאת ועוד, בתיק זה, באופן ייחודי, נטענה על ידי התובע טענה בדבר חבותו של הנתבע לתשלום שכר בגין שירותים שנתנו לא אך לנתבע עצמו, אלא גם לבנותיו.

שעה שלא הוכחה התחייבות חוזית לכך, היה על התובע לאבחן בין מתן השירותים לנתבע עצמו ובנותיו, או לכל הפחות להתייחס לשאלה מדוע אין צורך באבחנה כזו.

במסגרת ע"א 136/92 בייניש עדיאל עורכי דין ואח' נ' דניה סיבוס חב' לבניין בע"מ פ"ד מז(5) 114 (להלן בפסק דין זה: "הלכת דניה סיבוס"), נקבעו על ידי בית המשפט העליון כללים מנחים בפסיקתו של תשלום בגין שכר טרחתו של בעל מקצוע בכלל, ועורך דין בפרט.

בית המשפט העליון מצא כי דרך הוכחת שיעור השכר הראוי, היא בהצגת חוות דעת מומחה מתאימה, וכי אין בית המשפט יכול לעשות מלאכתו של תובע בעניין זה.

בין היתר נאמרו על ידי כב' השופט לוין, הדברים הבאים:

"קביעת השכר הראוי בגין טרחת עורך דין צריך שתעשה בכל מקרה ומקרה לפי נסיבותיו. שיעורו של השכר הראוי אינו בגדר ידיעה שיפוטית, ואין בית המשפט מוסמך לקובעו על פי שיקול דעתו בלבד, בלי שקביעותיו תתבססנה על ראיות שהובאו לפניו.

(שם בעמוד 125 פסקה ו')

ובהמשך:

"עקב הרב גוניות, המורכבות והדינאמיות של הטיפול המשפטי המקצועי, לענפיו השונים, יש להוכיח את אמות המידה והשיקולים הרלוואנטיים לקביעת השכר הראוי, בכל מקרה ומקרה לגופו, באמצעות מומחים אשר על סמך ניסיונם המקצועי, מחווים את דעתם על הנוהג הקיים בקשר לכך באותו מגזר מקצועי".

(שם בעמוד 126, פסקה א')

בתיק זה, לא הוגשה לי כל חוות דעת או אפילו תצהירו של בעל מקצוע אחר, מהם ניתן היה ללמוד על שיעורו של השכר הראוי, ביחס לכל אחד ואחד מן התיקים המונחים בפני.

הימנעות התובע מהגשת חוות דעת מומחה כזו מטעמו, היא זו שעומדת בעוכריו בתיק זה.

במסגרת תצהיר העדות הראשית טען התובע, כי לכל הפחות, הוא זכאי לתשלום הסכום הנתבע על ידו על בסיס התעריף המינימאלי המומלץ על ידי לשכת עורכי הדין ( זה המהווה נספח לכללי לשכת עורכי הדין (התעריף המינימאלי המומלץ) התש"ס 2000).

אציין, כי בכתבי התביעה לא קיימת התייחסות לדרך חישוב זו באמצעות התעריף, הגם שהתובע העלה טענה לזכאות לשכר ראוי.

ואולם, גם מהותית, לא הוכיח התובע זכאותו לקבלת הכספים על בסיס התעריף, וזאת מן הטעמים אשר יפורטו להלן.

לכאורה, נוכח הלכת דניה סיבוס, אין בקיומו של התעריף המומלץ כדי חלופה ראויה להצגתה של חוות דעת מומחה. ממילא מהווה התעריף המלצה בלבד ולא ברור האם הוא אכן מהווה סף תחתון של שכר ראוי, במועד מתן השירות.

עם זאת, דומה כי בשנים שלאחר פסק הדין בעניין דנייה סיבוס, החלה נטייה או הכרה בדבר האפשרות להותיר לבית המשפט למנות את התעריף במניין שיקוליו, גם שעה שעסקינן בשכר ראוי.

ואולם, בתיקים שבפני, גם אילו הייתי מוצאת כי ניתן לראות בתעריף המומלץ כדי חלופה ראויה לחוות דעת, לא היה בכך, בעניינו של התובע, כדי להועיל, ביחס לחלק ניכר מן ההליכים, ואפרט:

במסגרת ת.א. 4285/09 עתר התובע לתשלום שכר בגין ייצוג במסגרת קובלנה פלילית. עם זאת, אין חולק כי הייצוג של הנתבע על ידי התובע לא נמשך עד לתום ההליך, ואין חולק כי התובע פוטר בשלב כלשהו , מתקדם ככל שיהיה.

התעריף אינו כולל התייחסות לשירות חלקי, ולא ברור כיצד אני אמורה להעריך בנסיבות אלו את שכרו של התובע, שלא באמצעות חוות דעת מומחה.

בנוסף, ההתייחסות להליכים פליליים בבתי משפט השלום מוצאת ביטויה במסגרת סעיף 3ב' לתעריף. לא ברור כיצד יש לקרוא לתוך רשימה זו את הקובלנה הפלילית הפרטית.

במסגרת ת.א. 4662/09 טען התובע כי הוגשה על ידו תביעה לסעד הצהרתי. (בתמיכה לטענותיו אלו צורפו לתצהירו של התובע נספחים טז' ו-יח' לתצהיר העדות הראשית של התובע).

עיון בנספח טז' לתצהירו של התובע, שהוא כתב התביעה אשר הוגש בת.א. 6145/02 בבית משפט השלום בכפר סבא, מלמד כי הסעדים שנתבקשו באותו הליך היו לצווי עשה, הצהרתי, ומתן חשבונות. (בעניין זה ראה סעיף 19 לאותו כתב התביעה).

במסגרת התעריף, נקבע בסעיף 3(3) כי תביעות לצו עשה, סעד הצהרתי וכיוצא באלו, תוערכנה כמו תביעה כספית.

בתביעות כספית זכאי עורך הדין לאחוזים מתוך הסכום הנתבע (באופן מדורג).

ואולם, בתיקים שבפני, לא ברור אם וכיצד נעשה "התרגום" של התביעה לכלל תביעה כספית, או מהו שיעורה.

התובע אומנם טען כי יש לגזור את שווי התביעה משווים של המקרקעין, ואולם אין בידי לקבל טענתו זו.

עיון בכתבי הטענות השונים שצורפו לתצהיר עדותו הראשי של התובע מלמד כי לא הוגשה מעולם תביעה שעיינה בעלות או זכות במקרקעין אלא שנדונה שאלת חיבור המטעים למים, וחובו של הנתבע, ככל שישנו למושב כפר הס.

לא זו אף זו, גם אם היה מקום לקבל את טענותיו של התובע, ולראות בשווי המקרקעין, כנקודת המוצא לחישוב שכרו, עדיין היה על התובע להביא ראיות באשר לשווי המקרקעין.

טענה כללית של התובע על פיה שווי המקרקעין עומד על מאות אלפי שקלים (סעיף 71 לדוגמא לתצהיר העדות הראשית של התובע), אין בה די והיא אינה מהווה חליף לחוות דעת מקצועית.

בשולי סוגיה זו אציין, כי אני מודעת לטענת הנתבע בדבר התיישנות התביעה דנן, נוכח מועד הגשתה וגיבושה, ואולם בעניין זה אין דעתי כדעת הנתבע.

תקופת ההתיישנות הועמדה על שבע שנים, ועל פיה נגזרת שאלת האפשרות להידרש להליך. התיישנות, ככלי דיוני, נבחנת בצמצום, ולכאורה זכאותו של התובע לשכר התגבשה עם הגשת ההליך. באשר למכתב הדרישה מחודש ספטמבר, הוא הרי ממילא בטל בשישים.

במסגרת ת.א. 33091-02-10, טען התובע כי הוגשה על ידו, עבור הנתבע, תביעה למתן חשבונות לבית משפט השלום בראשון לציון. כבתמיכה לטענותיו אלו של התובע צורף נספח כ' לתצהיר העדות הראשית של התובע.

בעניינה של תביעה זו אין לי אלא להפנות להתייחסותי דלעיל, באשר לתביעה לסעד הצהרתי.

מעל כל אלו אני מוצאת לציין כי מקום בו עותר בעל דין לפסיקת שכר ראוי על בסיס התעריף, מוטלת עליו, לכל הפחות, החובה להפנות לסעיפים הפרטניים מכוחם הוא טוען לזכאות לשכר המבוקש. אין מקום כי בית המשפט ינסה להתחקות אחר הסעיפים הרלוונטיים, או ייחוסם.

על בסיס כל אלו, באתי לכלל מסקנה כי לא הוכח השכר הראוי לו זכאי התובע בגין שירותיו, ומכאן כי דין תביעתו ביחס לת.א. 4285/09, 4662/09, ו- 33091-02-10 להידחות.

החזר הוצאות- תיק 53580-07-10

כאמור במסגרת תיק זה טען התובע כי שילם ביום 29.8.03, לצד שלישי, סך של 7,686 ₪ עבור הנתבע.

לטענת התובע יש מקום להעריך סכום זה, נכון למועד הגשת התביעה, על בסיס חוק הלוואות חוק בנקאיות התשנ"ג 1993 (להלן: "חוק הלוואות חוץ בנקאיות).

הנתבע לא חלק על עצם ביצועו של התשלום עבורו על ידי התובע (ראה סעיף 4 לכתב ההגנה).

בכתב ההגנה טען הנתבע, כי הסכום לא שולם שעה שהוסכם בין הצדדים כי יושב לתובע כנגד דרישה, וזו מעולם לא הוצגה.

משלא הוצגה דרישה כאמור במשך למעלה משש שנים, יש לראות את התובע כמי שזנח זכאותו.

אני מוצאת לאבחן בין הזכאות להשבת הכספים לבין דרך שיערוך הסכום.

באשר לזכאות, אני מוצאת את טענות הנתבע ביחס לאלו, כחסרות תום לב.

למעשה, כתב הגנתו מהווה בבואה לכלל התייחסותו לסוגית תשלום הכספים לתובע.

גם אם תתקבלנה כל טענות הנתבע כי מעולם לא הוצגה בפניו כל דרישה להשבה, ניתן היה לכל הפחות, לצפות כי הנתבע ייראה בכתב התביעה כדרישה כזו, וישיב את חובו, ולו נומינאלית.

ויודגש, עסקינן בהליך אשר החל בשנת 2009. אנו מצויים בשלהי שנת 2013, וכאשר הדיון בתיק זה נדחה מספר פעמים מטעמים הקשורים בנתבע.

עד למועד כתיבתן של שורות אלו, לא שולם סכום כלשהו, בגין חוב זה.

במסגרת סיכומיו התייחס הנתבע לעובדה כי לכאורה שולם הסכום מחשבון פיקדונות זה או אחר.

טענותיו בעניין זה, מהוות הרחבת חזית אסורה, וממילא אין בהן כדי לאיין את זכאותו של התובע לקבל בחוזר כספים ששולמו על ידו עבור הנתבע, ולו מכח דיני עשיית עושר.

עם זאת, בכל הנוגע לחישוב הפרשי ההצמדה והריבית בגין הסכום ששולם, לא מצאתי לקבל את עתירתו של התובע, ואיני מוצאת כי ראוי שהסכום ישוערך בהתאם להוראות חוק הלוואות חוץ בנקאיות.

חוק הלוואות חוץ בנקאיות קובע שיעור ריבית מרבית אפשרית , תוך מתן הדעת לריבית הנקבעת על ידי בנק ישראל, ואין הוא קובע ריבית חובה.

התובע לא הוכיח כי נחתם בינו לבין הנתבע הסכם באשר לשיעור הריבית או אפילו קיומה של קביעה כי שיעור הריבית יחושב על פי השיעור המרבי הקבוע בחוק הלוואות חוץ בנקאיות.

לכאורה, שעה שנתנה על ידי התובע אותה הלוואה, או נמסרו הכספים, התקיימה בין הצדדים מערכת יחסי עבודה תקינים. לא ברור בנסיבות אלו מדוע נדרשו הצדדים, דווקא ביחס לסכום של 7,686 ₪ לקביעת שיעור ריבית חריגה.

התובע נשאל ביחס להסכמות לעניין שיעור הריבית, במסגרת חקירתו הנגדית והשיב כי מאחר והיה מדובר בהלוואה קצרת מועד, לצורך מסוים, הובהר לנתבע בעל פה (על ידי התובע), כי הריבית תהא מקסימאלית. (בעניין זה ראה עמוד 22 שורות 8-9 לפרוטוקול הדיון).

ואולם אין כל אינדיקציה בכתובים להסכמה זו, ולא ברור על בסיס מה נטענה.

נוכח כך, וחלף זאת, יש להורות כי על הנתבע להשיב לידי התובע את הסך של 7,686 ₪ כאשר סכום זה צמוד ונושא ריבית, בהתאם להוראות חוק פסיקת ריבית והצמדה תשכ"א – 1961, מיום התשלום - 29.8.2003 ועד למועד התשלום בפועל.

סוף דבר,

הנתבע ישלם לתובע את הסך של 7,686 ₪. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום 29.8.2003 ועד התשלום בפועל.

בנסיבותיו של תיק, שעה שמחד לא הוכיח התובע את שיעור השכר לו הוא זכאי בגין שירותיו המשפטיים, אך הוכח כי שירותים אלו נתנו על ידו, לא מצאתי לעשות צו להוצאות.

המזכירות תשלח את העתק פסק הדין לצדדים באמצעות הדואר.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום.

ניתן היום, כ"ב אב תשע"ג, 29 יולי 2013, בהעדר הצדדים.