כללי

1.        מונחת לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט קמא (כב' השופטת
מיכל שרביט), מיום 15.10.2012, בתיק ת"א 53655-07-10 לפיה, נדחתה בקשת המבקשות להורות על "פסלות" תצהירי עדות ראשית ותצהירי תשובות לשאלונים וגילוי מסמכים של המשיבים ועל הוצאתם מתיק בית המשפט (להלן – "ההחלטה").

רקע עובדתי ודיוני

2.        בבית משפט קמא מתבררת תביעה ותביעה שכנגד לסילוק יד ולדמי שימוש ראויים בקשר לנכס מקרקעין. במהלך הדיון הורה בית המשפט על הגשת תצהירי עדות ראשית. תחילה, הגישו המשיבים את תצהיריהם ולאחריה, ניתנה החלטת בית המשפט קמא, בעניין השלמת ההליכים המקדמיים והגשת תשובות לשאלון וגילוי מסמכים, של המשיבים, בתצהיר. המבקשות הגישו לבית משפט קמא בקשה להורות על "פסלות" התצהירים והוצאתם מתיק בית המשפט. בהחלטה מושא הבקשה שלפניי קבע בית משפט קמא, כי משהוגש תצהיר נוסף של ב"כ המשיבים, לעניין אופן עריכת התצהירים, אין מקום להורות על הוצאתם מהתיק. על כך מלינות המבקשות. בתמצית נטען, כי משהשיבו המשיבים בגדר תצהיר תשובתם לשאלון שאינם שולטים בשפה העברית, אלא דוברי שפה הערבית בלבד, היה מקום להוסיף לתצהיריהם תוספת בדבר אופן השבעת המצהירים על תצהירם, כקבוע בדין, ומשלא נעשה כן, פסולים התצהירים ואלה אינם יכולים לשמש כראיה בגדר ההליכים המתנהלים בעניינם. נוכח האמור הוגשה הבקשה לרשות ערעור על ההחלטה.

3.        לאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה, הגעתי לכלל מסקנה שאין היא מצריכה תשובה ודינה להידחות, מבלי להיזקק לתשובת המשיבים.

4.        בטרם נידרש לבקשה, לגופה, נדמה, כי יש מקום להתייחס לעניין מקדמי בדבר האפשרות לדחות את הבקשה על הסף, לאור ההנחיה הקבועה בצו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), תשס"ט-2009 (להלן – "הצו"). סעיף 1 לצו קובע כי: "לא תינתן רשות ערעור על החלטה מן הסוגים המפורטים להלן:

(6) החלטה בעניין... ואופן הגשת עדויות ...".

(10) "החלטה לפי פרק ט' לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984..."

5.        עיון בהחלטה מעלה, כי לכאורה, לא היה מקום להיזקק לבקשה, מהטעם שטענות המבקשות, עניינן בדבר אופן הגשת עדויות (בתצהירים – במתכונת שהוגשו) ובהליכים מקדמיים (כקבוע בפרק ט' לתקנות סדר הדין האזרחי), שבעניינם לא תינתן רשות ערעור. כפי שנקבע, "... נראה כי המטרה [של הצו – מ.ב] היא קיומו של רצף דיוני במסגרת ניהול הליכים בפני ערכאה מסוימת. הצו מצמצם את המקרים בהם ניתן להעניק רשות ערעור. הרשימה שבצו כוללת בין היתר: ... מדוגמאות אלה ניתן ללמוד כי רצה מחוקק המשנה למנוע מצב שההליך 'ייתקע' בעקבות בקשת צד למתן רשות ערעור בנושא שאינו מהותי, אפילו מבחינה דיונית, ואשר אינו מצדיק את עיכוב ההליך וסירבולו" (בש"א 5692/10 פלונית נ' פלוני, 9.11.2011). אכן נכון, יש להבחין בין החלטת ביניים בעלת אופי בלתי הדיר (למשל, החלטות בנושא סעד זמני או חיסיון), שהיא בעלת השפעה מכרעת על עצם קיומו של ההליך (רע"א 999/12 פלונית נ' פלונית, 8.3.2012) לבין החלטה בעלת "... אופי דיוני – ניהולי מובהק, העוסקת בעניין שאינו מהותי" (רע"א 7471/09 איי.די.בי. חברה לפיתוח בע"מ נ' יעל כבירי שמיע, 20.10.2009). הבחנה זו נזכרה בהחלטות דומות של בית משפט העליון, הנשענות על התכלית המונחת ביסוד הצו (ראה למשל: רע"א 10083/09 דן חברה לתחבורה ציבורית בע"מ נ' עיריית פתח תקווה, 9.8.2010).

6.        בענייננו, ההחלטה בנוגע לאופן עריכת תצהירי המשיבים וקבלתם (לתיק בית המשפט), הינה בעלת אופי דיוני מובהק ולא החלטה העוסקת בעניין מהותי, כגון: עיכוב הליכים. אמת, הצו עוסק בבקשות למתן רשות ערעור על החלטת ביניים וניתן, אם יהיה צורך בכך, להשיג עליה, במסגרת הליך הערעור על התוצאה הסופית (רע"א 6269/11 סלמאן חמדאן נ' עזבון המנוח נסרי וקים ז"ל, 22.11.2011). על כן, אין הצדקה לאפשר ביקורת ערעורית על ההחלטה, כל עוד ההליך מתנהל (רע"א 1181/11 רמי ישי נ' שמואל יעיש, 12.7.2011; ראה והשווה רע"א 3744/11 אביבי בוזגלו נ' מינהל מקרקעי ישראל, 18.5.2011; רע"א 1443/11 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' צ. ר. הירש – שיווק (1993) בע"מ, 22.5.2011) ולא מצאתי, בכל הכבוד, כי דחיית הדיון בה, לסוף ההליך, ככל שיידרש, תשפיע באופן משמעותי ומהותי על תוצאת ההליך המשפטי, בבית המשפט קמא ותגרום נזק בלתי הפיך למבקשת (רע"א 1395/12 שחף ליווי פיננסי יבוא יצוא נ' עו"ד ברוך טולדנו, 21.3.2012).

7.        יחד עם זאת, הנני סבור כי יש לדחות את הבקשה, מטעם נוסף ומבלי להיזקק לתחולה ישירה של הצו, בענייננו, זאת נוכח טיבה של ההחלטה והיותה מצויה בגדר שיקול הדעת הנתון לבית משפט קמא, בדיון בהליכים שלפניו. כידוע, ההכרעה בשאלת מתן רשות ערעור על "החלטה אחרת" תיקבע בהתאם "למידתו ולעוצמתו של הצורך בהכרעה מיידית בשאלת נכונותה של החלטת הביניים" (רע"א 7682/06 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' חיים אלוש, 25.6.2007). לפי אמת מידה זו, רשות ערעור תינתן בדרך כלל במקרים שבהם אם לא תינתן הכרעה בתוך פרק זמן קצר, יקשה להשיב את המצב לקדמותו מבחינת זכויות הצדדים מאוחר יותר; או במקרים שבהם מתן רשות ערעור עוד טרם פסק הדין הסופי מוצדק מבחינת היעילות הדיונית ועשוי לחסוך זמן שיפוטי יקר. במרביתם של המקרים, אין זכויותיהם של הצדדים או יעילות הדיון נפגעים כתוצאה מדחיית ההכרעה ממכלול השגותיהם של הצדדים עד לאחר מתן פסק דין סופי. ההלכה היא, כי במקרים כגון אלה יש להמתין עד למתן פסק הדין הסופי, שלאחריו ניתן יהיה להגיש ערעור בזכות על כלל הכרעותיה של הערכאה הדיונית. רשות לערער בטרם ניתן פסק דין סופי תינתן רק במקרים שבהם ישנם טעמים מיוחדים המצדיקים זאת (לסקירת ההלכה, ראה: רע"א 6514/10 פלוני נ' ד"ר אהוד רוזנר, 22.5.2011).

8.        במקרה דנן, לא נמצא טעם מיוחד שיצדיק להקדים את הדיון בטענות המבקשות ומשכך, אין מקום לסטות מן הכלל, לפיו תידחה ההכרעה בהשגת המבקשות על ההחלטה, בעניין עריכת התצהירים, עד למתן פסק הדין הסופי (רע"א 4846/11 בר עידן ייצור ופיתוח בע"מ נ' אשר אברג'יל, 10.8.2011).

9.        לשון אחר, הלכה פסוקה היא, כי ערכאת הערעור איננה נוהגת, ככלל, להתערב בהחלטות הערכאה הדיונית, שבעיקרם אינם מהותיים וביסודם נתונים הם לשיקולה של הערכאה הדיונית ושהתערבות ערעורית בהם תהא נדירה ממילא (רע"א 3653/11 רמי דבורי נ' החברה הלאומית לדרכים בישראל בע"מ, 21.7.2011). אזכיר, כי העיקרון המנחה הוא, כי "... ככלל, זמנו של הערעור הוא לאחר תום ההליכים בערכאה הראשונה" (רע"א 4157/01 תדיראן בע"מ נ' יורשי אבשלום מיכאלי ז"ל, 11.12.2001). היינו, יש לאפשר להליך להתנהל עד תומו, ברצף וללא פיצול ההתדיינות בין הערכאות, ולהשיג גם על החלטות הביניים, ככל שיוותר הצורך לעשות כן, לאחר שיינתן פסק הדין ותתברר התמונה הכוללת על פיו. כלל זה יפה שבעתיים במקום שהמדובר בהחלטות דיוניות, הנוגעות לאופן ניהול ההליך (רע"א 9155/07 רותם חברה לביטוח בע"מ (בפירוק) נ' נחום, 10.6.2009; רע"א 2148/09 עיריית גבעתיים נ' חיוטין, 6.4.2009). לפיכך, תימנע ערכאת הערעור מלבחון את ההחלטה במסגרת בקשה לרשות ערעור, אלא במקרים חריגים, שענייננו אינו נמנה עליהם, כאשר ההחלטה שמבקשים לערער עליה נוגדת את הדין או גורמת לעיוות דין (ראו: רע"א 6827/98 מחצבות כנרת נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה, עירית נצרת עילית, 14.7.1999).

10.      ודוק, "... אפילו סבורה ערכאת הערעור, שראוי הוא להחליט על דרך דיונית אחרת, עדיין נשמר העקרון של אי התערבות" (רע"א 266/88 סאן אינטרנשיונל לימיטד ואח' נ' מדינת ישראל ואח', פ"ד מד(2) 206, 211 (1990)), לרבות במקרים, בהם נפלה טעות בהחלטה, לגופה, גם אז אין הדבר מצדיק, בפני עצמו, מתן רשות ערעור (רע"א 4356/06 ואקים נביל נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, 18.6.2006).

11.      בענייננו, קבע בית משפט קמא, כי אין להיעתר לבקשת המבקשות, "לפסול" ולהוציא את תצהירי המשיבים מתיק בית המשפט. ודוק, בית המשפט טרם נדרש לשאלת קבילותן של עדויותיהם הראשיות של המשיבים ולמשקלן, שהרי טרם החלה שמיעת הראיות וממילא, שמורה למבקשות זכותן הדיונית לטעון בעניין בהמשך הדיון. בנסיבות אלו, אינני סבור כי נפל פגם בהחלטה, המצדיק את התערבות ערכאת הערעור, שכן, בעניין זה, שמורה למבקשות, כמובן, הזכות להשיג על קביעת בית המשפט קמא במסגרת ההליך שתנקוט, לאחר מתן פסק הדין וככל שיהיה בכך צורך (ראה והשווה: רע"א 1668/11 אדמונד לוי נ' דור אלון ארנגיה בישראל (1988) בע"מ, 27.7.2011) וטענותיהן של המבקשות, בהקשר זה, שמורות אפוא.

12.      סוף דבר, הבקשה נדחית.

13.      משלא התבקשה תשובת המשיבים, לא ייעשה צו להוצאות.

המזכירות תשיב את הערבון שהופקד במסגרת ההליך, לידי המבקשת. 

ניתנה היום, ד' טבת תשע"ג, 17 דצמבר 2012, בהעדר הצדדים.