מבוא

1. בית בן שלוש קומות העומד על תילו מזה עשרות בשנים על חלקת מקרקעין בשכונת א-סעדיה בעיר העתיקה בירושלים הוא נושא המחלוקת בתיק דנן שעיקרה בזכויות הדיירות המוגנת הנטענות של התובעים בבית.

2. שלושה דורות של מחזיקים, בני משפחה אחת, אכלס הבית במרוצת השנים: סב - מוצטפא; שלושה בנים - מוסא (שבמרוצת השנים נטש את הנכס), כמאל וחרבי; ושמונה נכדים. שמונת הנכדים צד להליך דנן: התובעים 4-1 ושני הנתבעים הפורמליים הם ילדיו של הבן כמאל; ואילו התובעים 6-5 ילדיו של הבן חרבי.

הנתבעת 1 היא הבעלים הרשום של הנכס בשלמותו לאחר שרכשה אותו מבעליו הקודמים בני משפחת חנדל ביום 31.12.90, כעולה מנסח רישום הנכס במרשם המקרקעין (נספח א' לתצהיר ברק וינברג). הנתבעת 2 היא עמותה לה השכירה הנתבעת 1 במועדים הרלבנטיים חלקים מסוימים מן הבית.

3. הצדדים אינם חולקים על היותו של הסב מוצטפא דייר מוגן "מקורי" בנכס ומוקד המחלוקת ביניהם הוא בשאלת טיב זכויותיהם של בניו כמאל וחרבי - האם דיירים מוגנים "מקוריים", כטענת התובעים; או שמא דיירים מוגנים "נגזרים", כטענת הנתבעות. מכאן גם נגזרת המחלוקת בדבר מעמדם של התובעים, בניהם של כמאל וחרבי ונכדיו של הסב מוצטפא - התובעים טוענים לזכות דיירות מוגנת ועל כן עותרים לסילוק ידן של הנתבעות 2-1 מן הנכס; ואילו הנתבעות טוענות להעדר זכות כזו בידי התובעים ועל כן בתביעה שכנגד שהגישה הנתבעת 1 נגד התובע 1 עתרה לסילוק ידו מן הנכס ולתשלום דמי שימוש ראויים.

בטרם אפנה לפרוש את תמצית גרסאות הצדדים אייחד מילים קצרות למסגרת הנורמטיבית הרלבנטית למחלוקת שלפניי.

המסגרת הנורמטיבית

4. עבירותה של זכות הדיירות המוגנת בדירת מגורים ליורשים מוגבלת בתנאים הקבועים בסעיפים 20 ו-27(1) לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972 (להלן: החוק). וזו לשון הסעיפים:

5. הנה כי כן החוק מבחין בין שלושה סוגים של דיירים מוגנים בדירת מגורים: "דייר מקורי" - השוכר החוזי או מי שנכנס לנכס במסגרת הסדר דמי מפתח; "דייר נגזר" – מי שהפך לדייר מוגן מכוח סעיפים 22-20 לחוק, בנסיבות בהן הדייר המקורי נפטר או חדל מלהחזיק במושכר; "דייר נדחה" - מי שזכותו להיות דייר מוגן באה מכוח סעיף 27(1) לחוק, היינו שזכותו נדחתה בשל קיומו של קרוב משפחה בעל זכות קודמת שהפך ל"דייר נגזר".

6. על מנת שדייר יוכר כ"דייר נדחה" עליו לעמוד הן בתנאי סעיף 20 הן בתנאי סעיף 27(1), לאמור עליו לעמוד בארבעה תנאים מצטברים: א. שהתגורר בדירה יחד עם הדייר המקורי לפחות ששה חודשים טרם פטירתו; ב. שבעת פטירת הדייר המקורי לא הייתה לו דירה אחרת למגוריו; ג. שהוסיף להתגורר בדירה מאז פטירת הדייר המקורי ועד פטירת הדייר הנגזר; ד. שבעת פטירתו של הדייר הנגזר שלפניו לא הייתה לו דירה אחרת למגוריו.

ניתן להעביר את זכות הדיירות המוגנת מכוח "דיירות נדחית" פעם אחת בלבד. "הלכה פסוקה היא, כי חוק הגנת הדייר אינו קובע שרשרת אין-סופית של דיירות מוגנת, בדרך 'הורשה' מדייר שנפטר לבן משפחתו. החוק מגביל בסעיף 27(1) את ה'הורשה' רק ל'יורש' של הדייר המקורי, או ל'יורש אחר יורש' (פעם אחת בלבד), וזאת רק לגבי מי שהתקיימו לגביו התנאים הנקובים בסעיף 20 בעת פטירת הדייר המקורי, ואשר המשיך להתגורר במושכר עם הדייר המקורי וכן יחד עם 'היורש הראשון' עד לפטירתו, ובלבד שבעת מותו של הדייר האחרון לא הייתה לו דירה אחרת למגורים" (ע"א (מחוזי י-ם) 11303/07 ויסברג נ' קן דרור, פיסקה 14 לפסק הדין והאסמכתאות הנזכרות שם (10.11.2008). בקשת רשות ערעור על פסק הדין נדחתה על-ידי כבוד השופט י' דנציגר (רע"א 612/09); והשוו גם לעניין בית עסק: ע"א 10308/06 שטוב נ' כונס הנכסים הרשמי, פיסקאות ל"ה ו-ל"ז לפסק דינו של כבוד השופט א' רובינשטיין (28.10.2009)).

תשתית זו תשמש נר לרגלנו בבחינת טענות הצדדים כפי שתפורטנה להלן.

התביעה העיקרית

תמצית גרסת התובעים

7. לטענת התובעים הם דיירים מוגנים בבית המצוי בפינת הרחובות סעדיה ומאד'נה אלחמרא בעיר העתיקה, הידוע כחלקה מס' 10-11 בגוש שומה עירוני מס' 30849 והרשום בפנקסי מרשם מקרקעין בספר מס' 1015 דף מס' 4 (להלן: הבית או הנכס). על-פי טענתם מדובר בבית המצוי בחזקתה הייחודית של משפחתם עוד משלהי שנות ה-30' של המאה הקודמת, עת הושכר על-ידי בעליו הקודמים, יוסף סולימאן חנדל, לסבם המנוח, מוצטפא קרש (להלן: מוצטפא או הסב). עם חקיקת חוק הגנת הדייר קיבל הסב מעמד של דייר מוגן סטטוטורי בנכס והמשיך להחזיק בו ברציפות עד לפטירתו ביום 3.4.66. אולם עוד בחיי הסב הועברה, כך לטענתם, זכות הדיירות המוגנת בנכס לשני ילדיו: כמאל - אביהם המנוח של התובעים 1-4 והנתבעים הפורמליים, וחרבי - אביהם המנוח של התובעים 5-6. זאת באמצעות שני הסכמי שכירות שנחתמו עמם בשנת 1963: האחד, הסכם שכירות מוגנת שנחתם ישירות בין הבעלים המקוריים של הנכס לבין כמאל; והשני, הסכם שכירות משנה בין כמאל לבין חרבי (נספחים א' ו-ב' לכתב התביעה, שצורפו גם לתצהירי מרבית התובעים; להלן יכונו שני ההסכמים: ההסכמים משנת 1963). לטענת התובעים בהתאם להסכמים אלה הפכו כמאל וחרבי לדיירים מוגנים מקוריים בנכס והמשיכו להחזיק ולהתגורר בו (יחד עם נשותיהם וילדיהם) ברציפות עד לפטירתם בסוף שנות ה-90' של המאה הקודמת. עם פטירתם של כמאל וחרבי הפכו התובעים, כך לשיטתם, לדיירים מוגנים נגזרים בנכס מכוח סעיף 20(ב) לחוק בהיותם ילדיהם של הדיירים המקוריים אשר התגוררו יחד עמם בנכס לפחות חצי שנה טרם פטירתם. אמנם חרבי היה רק דייר משנה בנכס אך לשיטת התובעים לאחר פטירתו של כמאל, הדייר הראשי, הפך חרבי לדייר מוגן במקומו מכוח סעיף 30 לחוק שעניינו בדייר משנה שהיה לדייר של בעל הבית.

8. והנה לטענת התובעים על אף מעמדם כדיירים מוגנים בנכס ביום 28.7.10 פלשה הנתבעת 1 לבית, באישון ליל ובעזרת קומץ של אנשים חמושים בנשק חם, ותפשה חזקה ייחודית בקומות הראשונה והשלישית, בנצלה את העובדה כי כמעט כל התובעים ובני משפחותיהם שהו אותה עת מחוץ לבית לרגל חתונה משפחתית. רק התובע 1 - המתגורר יחד עם בני משפחתו בקומה השנייה ושהה אותה עת בבית - מנע לטענתם את פלישת הנתבעת 1 גם לקומה זו ואף מיהר להזעיק את המשטרה על מנת שתסלק ה"פולשים". אלא שהמשטרה, כך על-פי הטענה, מיאנה להתערב והורתה על הותרת המצב הקיים על כנו עד לבירור משפטי בעניין טיב זכויותיה של הנתבעת 1 בנכס. סמוך לאחר הפלישה אף השכירה הנתבעת 1 את החדרים שתפשה בבית לנתבעת 2, וזו שיכנה בהם אברכים צעירים.

9. על כן הגישו התובעים תביעה זו בה עתרו להורות על סילוק ידן של הנתבעות 1-2 משתי הקומות אליהן פלשו שלא כדין; ולמתן צו מניעה קבוע האוסר עליהן להחזיק או להשתמש בנכס.

תמצית גרסת הנתבעות

10. אציין כי הנתבעת 1, הבעלים הרשום של הנכס, והנתבעת 2, אשר שכרה ממנה את הקומה הראשונה והשלישית ומחזיקה בפועל בקומות אלה, בחרו להציג טענותיהן במאוחד, ועל כן ההתייחסות להלן תהא אל שתי הנתבעות יחדיו.

11. לטענת הנתבעות הדייר המוגן המקורי היחיד בנכס היה מוצטפא, סבם המנוח של התובעים, אשר רכש זכויותיו בנכס עם חקיקת חוק הגנת הדייר. עם מות הסב בשנת 1966 ומאחר שרעייתו נפטרה עוד בחייו הפכו שלושת בניו, מוסא, כמאל וחרבי, לדיירים מוגנים נגזרים מכוח סעיף 20(ב) לחוק. במרוצת השנים נטש מוסא את הנכס ועקר לירדן; ואילו כמאל וחרבי המשיכו להתגורר בו יחד עם ילדיהם ונשותיהם עד לפטירתם בשנת 1996 ו-1998 בהתאמה. אלמנתו של כמאל (להלן: אעתדאל) ואלמנתו של חרבי (להלן: וסילה) המשיכו להתגורר בבית. בשנת 2000 הלכה גם וסילה לעולמה. בשנת 2004, במסגרת הליכי פינוי שנקטה הנתבעת 1 נגד אעתדאל, הוסכם כי היא תוכר כדיירת מוגנת יחידה בנכס, הסכמה אשר קיבלה תוקף של פסק דין על-ידי בית המשפט המחוזי ביום 9.3.04, ועל כך להלן.

12. לגרסת הנתבעות עוד בחייה של אעתדאל עזבו רוב ילדיה את הבית ועברו להתגורר בדירות בבעלותם, למעט התובע 1 (להלן: מאזן) ושני הנתבעים הפורמאליים (להלן: מג'די ועלאא) שהמשיכו להתגורר יחד עמה, כשכל אחד מהם מחזיק חזקה ייחודית בחלק מסוים של הבית: עלאא - בקומה הראשונה; מאזן - בקומה השנייה; ומג'די - בקומה השלישית. לטענת הנתבעות עם פטירתה של אעתדאל ביום 25.1.09 פקעה סופית הדיירות המוגנת בנכס, והנתבעת 1 זכאית הייתה לקבל את מלוא החזקה בנכס לרשותה. למרות זאת ולפנים משורת הדין ניהלה הנתבעת 1 משא ומתן לפינוי הנכס מרצון על ידי השלושה תמורת תשלום נכבד מצידה. משא ומתן זה הניב הסכמים "למסירת חזקה ופינוי" עם מג'די ועלאא בלבד (נספחים לז-לח לכתב ההגנה), שכן מאזן סירב לפנות את הקומה השנייה המוחזקת על ידו.

13. בהתאם להסכמים שנחתמו עם מג'די ועלאא נקבע מועד פינויו של הנכס ללילה שבין ה- 28.7.10 ל- 29.7.10 בשעה 02:00. זאת על-פי בקשתם המפורשת של השניים שביקשו לשמור על "פרופיל נמוך" כדי להגן על שלומם וביטחונם של בני משפחותיהם. בהתאם למוסכם נמסרו מפתחות הנכס לרשות הנתבעת 1 כבר בצהרי יום 28.7.10. כניסת הנתבעת 1 לנכס בשעות הלילה נעשתה אם כן באמצעות מפתחות אלה ללא כל שימוש בכוח או בברוטאליות כנטען על ידי התובעים, כאשר עלאא ממתין לנציגי הנתבעת 1 בכניסה לבית ומכוונם לקומות הראשונה והשלישית שפונו על ידו ועל-ידי מג'די. בעת מסירת החזקה לנתבעת 1 בקומות אלו שהו אמנם מאזן ובני משפחתו בקומה השנייה, שלה כניסה וגרם מדרגות נפרדים, ולא נעשה כל ניסיון לפנותם מן הקומה השנייה או להפריע לשהייתם בה. יתר התובעים הגיעו למקום כשהם הלומי שינה, כך לגרסת הנתבעות, רק בשעה 04:00 לערך לאחר שהוזעקו על-ידי מאזן; ומיהרו להגיש תלונה בתחנת המשטרה בטענה שקרית כי "נזרקו לרחוב" בכוח הזרוע. עוד באותו הלילה נחקרה התלונה על-ידי קצין החקירות ששמע את הצדדים ואף גבה עדות בכתב מב"כ הנתבעת 2 (נספח מ"ב לתצהיר ברק וינברג) ובסופו של דבר קבע כי עד לבירור שיפוטי תיוותרנה הקומות הראשונה והשלישית בבית בחזקתן הבלעדית של הנתבעות וכי הן תימנענה מכל הפרעה לכניסה וליציאה של מאזן ובני ביתו מהקומה השנייה. למחרת אף ביקר קצין החקירות בנכס וקיבל את הסכמתם של התובעים ובא כוחם להסדר הזמני הנ"ל.

14. אשר להסכמים משנת 1963, לטענת הנתבעות מדובר בהסכמים שאינם קבילים כראיה באשר זויפו על-ידי התובעים בניסיון ל"אפס" את שרשרת ההורשה של הדיירות המוגנת בנכס, ולהתחיל למנותה מיום פטירתם של כמאל וחרבי ולא מיום פטירתו של הסב המנוח מוצטפא.

התביעה שכנגד

15. בהמשך לטענות הנתבעות בגדרי התביעה העיקרית - לפיהן עם פטירת האֵם אעתדאל הגיעה לקצה שרשרת ההורשה של הדיירות המוגנת וממועד זה הפך מאזן למחזיק שלא כדין בקומה השנייה - הגישה הנתבעת 1 בד בבד תביעה שכנגד נגד מאזן. בתביעה שכנגד עתרה להורות על סילוק ידו מהקומה השנייה של הנכס - הכוללת למעשה דירה בת 4 חדרים (המסומנים 2.1 - 2.4 בתשריט נספח ד' לכתב התביעה שכנגד) - ולחיובו בתשלום דמי שימוש ראויים לתקופה שמיום פטירת אמו אעתדאל, 25.1.09, ועד יום הגשת התביעה שכנגד, בסך כולל של 81,519 ₪, בהתאם לחוות דעת שמאית מטעמה של שמאי המקרקעין יהושע אבני (נספח ה' לכתב התביעה שכנגד).

16. לחלופין, וככל שייקבע כי מאזן הוא דייר מוגן בבית, טענה הנתבעת 1 לקיומן של מספר עילות פינוי על-פי החוק כדלקמן:

16.1. אי תשלום דמי שכירות לפי סעיף 131(1) לחוק;

16.2. גרימת נזק ניכר למושכר לפי סעיף 131(3) לחוק, עקב עבודות שיפוץ שביצע מאזן בדירתו ללא ידיעתה או הסכמתה אשר גרמו לרטיבות קשה בדירתו ובדירה שמתחתיו המוחזקת על-ידי שוכרים של הנתבעת 2 עד שאלו ביקשו לבטל את הסכם השכירות. את טענותיה לעניין הנזקים תמכה הנתבעת 1 בתצהירו של מר עודד צונץ השרברב אשר טיפל על פי הנטען בתיקון נזקי הרטיבות בדירתו של מאזן מטעמה.

16.3. לטענת הנתבעת 1 עבודות השיפוץ וגרימת הנזק בעקבותיהן מהוות גם הפרת הסכם השכירות באופן המקים לטענתה עילת פינוי גם לפי סעיף 131(2) לחוק.

16.4. כן טענה הנתבעת 1 כי ברצונה לערוך תיקון יסודי במושכר שאינו טעון היתר בניה ולכן קמה לה גם עילת פינוי מכוח סעיף 131(10) לחוק, וכי אם יפונה מאזן מכוח עילה זו אזי היא מוכנה להעמיד לרשותו "סידור חלוף" כנדרש.

16.5. בתצהיר עדות ראשית מטעמה ובסיכומיה טענה הנתבעת 1 לעילת פינוי נוספת, שלא בא זכרה בכתב התביעה, שעניינה הטרדה והרגזה של בעל הבית לפי סעיף 131(5) לחוק. בהקשר זה טענה כי מאז מסירת החזקה בחלק מהנכס לידה נוהגים מאזן ובני משפחתו להציק לנציגיה בהגיעם לנכס תוך שימוש באיומים ובכוח הזרוע. באחת הפעמים לטענתה תקף בנו של מאזן את אחד מנציגיה ובשל כך אף הוגש נגדו כתב אישום בגין תקיפה שהסתיים בהרשעתו (נספח ע"א לתצהירו של ברק וינברג).

17. לעומתה בכתב הגנתו לתביעה שכנגד חזר מאזן וטען כי הוא דייר מוגן נגזר בנכס לאחר ש"ירש" את זכות הדיירות המוגנת של אביו כמאל לאחר פטירתו. למען הזהירות הגיש במסגרת ראיותיו חוות דעת שמאית נגדית של השמאי יניב גוב ארי לעניין שווי דמי השימוש בחלק המוחזק על ידו בתקופה הרלוונטית, בה הועמד שווי זה על סך של 56,154 ₪.

18. כן הוסיף טענות לעניין עילות הפינוי שהעלתה הנתבעת 1 כדלקמן:

18.1. לטענתו שילם לנתבעת 1 את מלוא דמי השכירות המוגנים. תחילה באמצעות העברת סכום הפיקדון שהופקד על חשבון דמי השכירות (נספח ג' לתצהיר משלים של הנתבע שכנגד); בהמשך שולמו דמי שכירות עבור השנים 2010-2009 באמצעות שתי המחאות בנקאיות על סך 730 ₪ ו-760 ₪ המהווים דמי שכירות שנתיים בגין כל שטח הנכס (נספחים ד'1-ד'3 לתצהיר המשלים); ולאחר מכן שולמו דמי שכירות בסך 456 ₪ המהווים לטענתו את דמי השכירות רק בגין השטח שנותר בחזקתו עבור השנים 2013-2011 (לפי חישוב של 152 ₪ לשנה, שהם 1/5 מדמי השכירות השנתיים בגין כל המושכר שכן לטענתו שטח הדירה בה הוא מחזיק מהווה 20% מכלל שטח הנכס; נספח ה' לתצהיר המשלים).

18.2. מאזן הכחיש מכל וכל נזקים שנטען כי גרם כביכול לנכס. כל שעשה לטענתו היה להחליף הצנרת הישנה בחדר האמבטיה בצנרת חדשה בעקבות פיצוץ שהתרחש והצריך תיקון דחוף. לגרסתו הרטיבות בדירה שמתחת לדירתו מקורה בחוסר אוורור ולא בנזילה מצנרת דירתו. מכל מקום טען כי לא התנגד ואינו מתנגד אף כיום לביצוע תיקונים בדירתו על-ידי הנתבעת 1, ככל שהיא סבורה שיש בהם צורך, אלא שהנתבעת 1 ביקשה לחייבו במחצית עלות התיקונים בסך של 50,000 ₪ ללא כל הצדקה. עוד הוסיף כי עילת הפינוי מכוח סעיף 131(3) לחוק מותנית בכך שהנזק נגרם למושכר במעשה זדון, דבר שלא מתקיים במקרה זה; והא ראיה שאף הנתבעת 1 אינה טוענת כי הוא גרם לנזק בכוונת מכוון.

18.3. גם עילת הפינוי מכוח סעיף 131(2) לחוק אינה מתקיימת בנסיבות העניין, שכן תנאי הכרחי להתקיימותה הוא שהסכם השכירות כולל תניה מפורשת הקובעת כי הפרת תנאי מתנאי השכירות על-ידי השוכר מקימה לבעל הבית הזכות לתבוע פינויו. תניה כזו לא נכללת בהסכם השכירות הנדון.

18.4. בנוגע לעילת הפינוי מכוח סעיף 131(10) טען מאזן כי זו חלה רק כאשר התיקון שבעל הבית מבקש לערוך במושכר הוא תיקון יסודי הטעון היתר בניה, תנאי שאינו מתקיים במקרה דנן לפי הצהרתה של הנתבעת 1 עצמה בכתב התביעה שכנגד.

19. בטרם אפנה לדון בטענות הצדדים בתביעה העיקרית ובתביעה שכנגד אפרוש בקצרה את ההליכים המשפטיים הקודמים שהתנהלו לאורך השנים בין הצדדים (או חליפיהם) סביב זכויות הדיירות המוגנת בנכס; וזאת נוכח השלכתם על הדיון שלפנינו, ובשל טענות בדבר קיומו של השתק שיפוטי בנוגע לקביעות השיפוטיות בגדרם.

הליכים משפטיים קודמים

20. בשנת 1988 הגיש אחד מן הבעלים הקודמים של הנכס, יוסף סולימאן חנדל (שלושת הבעלים הנוספים נפטרו), שתי תביעות לסילוק יד נגד מוסא, כמאל וחרבי, ילדיו של הדייר המוגן המקורי מוצטפא, ונגד שלושה מילדיהם של כמאל וחרבי - מאזן, סלאח ועדלי, הם התובע 1 והתובעים 5-6 בהליך שלפניי (ת"א 15503/88 ות"א 15504/88, שהדיון בהן אוחד). הנתבעים בהליך שם התגוננו בטענה כי הנכס כולו הושכר למוצטפא ועל כן הם זכאים להחזיק במושכר מכוח החוק. אף שהדברים לא נאמרו מפורשות משמעות טענתם זו מבחינה משפטית היא כי יש לראות במוצטפא כדייר מוגן עיקרי ובהם כדיירים נגזרים מכוח 20(ב) לחוק. בסופו של ההליך שנמשך כשמונה שנים במהלכו נשמעו עדים רבים, הוצגו ראיות ואף הוגשו סיכומים בכתב, ולאחר שבשלב הסיכומים הוגש הסכם השכירות שנכרת עם מוצטפא בשלהי שנות ה-30' של המאה הקודמת, הגיעו הצדדים להסדר מכוחו נמחקה התביעה נגד מוסא ואילו התביעות נגד שאר הנתבעים נדחו (נספחים כ'-ל' לתצהיר ברק וינברג).

21. בשנת 1998, עם רכישת הנתבעת 1 את זכויות הבעלות בנכס ולאחר פטירתם של כמאל וחרבי, הגישה הנתבעת 1 תביעת פינוי נגד אלמנותיהם של כמאל וחרבי וחלק מילדיהן – מאזן, עלאא ומונזר, התובעים 1-3, ומג'די, נתבע פורמלי 1. בגדרי תביעה זו טענה הנתבעת 1 כי עם פטירתם של כמאל וחרבי תמה שרשרת הדיירות המוגנת בנכס (ת"א 20291/98).

במסגרת אותו הליך הגישו הנתבעים שם את שני ההסכמים משנת 1963, מכוחם טענו להיות כמאל וחרבי דיירים מוגנים מקוריים בנכס, מהם "ירשו" את זכות הדיירות המוגנת בהתאם להוראות סעיפים 20 ו-27(1) לחוק. הנתבעת 1 מצידה ביקשה לפסול את ההסכמים בטענה כי הם מזויפים. בפסק הדין מיום 31.8.03 קבע בית משפט השלום בירושלים (כבוד סגן הנשיא י' שמעוני) כי כמאל וחרבי היו דיירים מוגנים מקוריים, מאחר שההסכמים הנ"ל הם בגדר "תעודה נושנה" כמשמעה בסעיף 43 פקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971, המהווה ראיה לכאורה לאמיתותם. על כן הנתבעים באותו הליך הוכרו כדיירים נגזרים מכוח סעיף 20 לחוק והתביעה לפינוים, כמו גם התביעה לשכר ראוי, נדחתה (נספח ל"ב לתצהיר ברק וינברג).

הנתבעת 1 (התובעת בהליך שם) הגישה ערעור לבית המשפט המחוזי בירושלים (ע"א 5022/04). בהמלצת בית המשפט, היות שאעתדאל, אלמנתו של כמאל, היא דיירת מוגנת בין לפי סעיף 20 לחוק כטענתה וכטענת ילדיה ובין לפי סעיף 27 כטענת הנתבעת 1 (התובעת שם), הוסכם על הצדדים כי פסק דינו של בית משפט השלום יבוטל, אעתדאל "תחשב כדיירת מוגנת יחידה בשלב זה, ובשאלה מכוח מה היא דיירת מוגנת, יהיו הצדדים רשאים להביא לבירור לפני בית המשפט, לכשיתעורר הצורך, לבחון את זכויות הילדים - ככל שהם יגורו בנכס." הסכמה זו קיבלה תוקף של פסק דין מיום 9.3.04 (נספח ל"ג לתצהיר ברק וינברג; ההדגשה שלי - מ.ש.).

22. כאמור במהלך השנים שחלפו מאז ניתן פסק הדין של בית המשפט המחוזי נפטרה אעתדאל, וביום 28.7.10 תפסה הנתבעת 1 חזקה בשתיים מתוך שלוש הקומות של הנכס. עם תפישת החזקה על ידה בקומות אלו, ועוד בטרם הגשת התביעה, הגישו התובעים בקשה למתן צו עשה זמני במעמד צד אחד שיורה על סילוק ידן של הנתבעות מהנכס. ביום 1.8.10 התקיים דיון בבקשה במעמד שני הצדדים, במהלכו נחקרו המצהירים מטעם הצדדים על תצהיריהם ולאחר מכן הוגשו סיכומים בכתב על-ידי הצדדים. בהחלטה מיום 10.8.10 (כבוד השופט ג' ארנברג) נדחתה הבקשה לסעד זמני. בהמשך להחלטה זו הוגשה התביעה העיקרית והתביעה שכנגד שלפניי.

23. יצוין, כי חלק נכבד מכתבי בי-הדין בהליכים הקודמים לעיל - ובכלל זה כתבי הטענות, תצהירי גילוי מסמכים, תצהירי תשובות לשאלונים, פרוטוקולי דיונים וסיכומים בכתב - הוגש על-ידי מי הצדדים כראיות בגדרי ההליך הנוכחי והם מהווים חלק בלתי נפרד ממארג הראיות בתיק כפי שיפורט להלן.

כאן המקום גם לציין כי האופן בו בחרו הנתבעות לנהל את ההליך באמצעות הגשת שלל מסמכים ומוצגים, חקירות נגדיות ארוכות באופן יחסי, הגשת בקשות וכתבי בי-דין הכוללים עמודים על גבי עמודים מעבר לנדרש, הביאו לכך שהתיק תפח מעל להיקפו האמיתי. ויעידו על כך 210 עמודי הפרוטוקול ותיק המוצגים עב הכרס, שלא עומדים בשום יחס סביר להיקף המחלוקת בהליך דנן. גם בסיכומים שהוגשו מטעמן תחילה הפרו הנתבעות את הוראת בית המשפט אשר הגבילה את מספר עמודי הסיכומים ל-20 עמודים, ובחרו להגיש במאוחד סיכומי טענות האוחזים לא פחות מ-56 עמודים, אליהם צורפו גם עשרות רבות של עמודי טבלאות בגדרי כרך נספחים. מכיוון שכך הוריתי על השבת הסיכומים לידי ב"כ הנתבעות ועל הגשת כתב סיכומים מתוקן, ולפנים משורת הדין ובהסכמת התובעים בהיקף גדול מזה שנקבע מלכתחילה, תוך שקבעתי כי שאלת ההוצאות בגין התנהלות זו של הנתבעות, גם על דרך של פסיקת הוצאות לטובת אוצר המדינה תוכרע בפסק הדין (החלטות מיום 8.9.14 ומיום 11.9.14). בכך אכריע בהמשך.

דיון

תוקף ההסכמים משנת 1963

24. שאלה ראשונה הדורשת הכרעה היא שאלת תוקפם המשפטי של ההסכמים משנת 1963. הסכמים אלה מהווים נדבך מרכזי לתביעה העיקרית שכן הם מבססים את טענת התובעים להיות אבותיהם, כמאל וחרבי, בעלי זכות דיירות מוגנת מקורית שאינה יונקת מזכות הדיירות המוגנת של הסב מוצטפא; ורק אם תתקבל טענתם זו, ניתן יהיה לבחון את זכויותיהם של התובעים כדיירים נגזרים בנכס.

25. כאמור, בגדרו של פסק הדין שניתן על-ידי בית משפט השלום בתביעה משנת 1998 קבע כבוד השופט שמעוני כי ההסכמים משנת 1963 הם בעלי תוקף מחייב. אולם פסק דין זה בוטל בערכאת הערעור בהתאם להסכמת הצדדים שהושגה בהתאם להמלצת בית המשפט; ומשבוטל פסק הדין, ממילא בטלות כל הקביעות שבגדרו (ראו: נינה זלצמן מעשה-בית-דין בהליך אזרחי 249 (1991)). על כן אני דוחה את טענת התובעים כאילו בית המשפט המחוזי ביטל רק את התוצאה האופרטיבית של פסק הדין, להבדיל מן הקביעות שהובילו לה.

כמו כן אין בידי לקבל את טענת התובעים כי טענות הנתבעות ביחס לזיוף ההסכמים משנת 1963 מהוות הרחבת חזית אסורה. זאת בהינתן שעוד במסגרת הדיון בבקשה לסעד זמני, שהוגשה קודם להגשת כתב התביעה, ואף בהמשך בגדרי כתב ההגנה הכחישו את תוקף ההסכמים האמורים תוך הפנייה לפסק הדין בערעור אשר ביטל את קביעת בית משפט השלום ביחס לתוקפם המחייב (ראו: סעיפים 55-53 לסיכומי הנתבעות בבקשה לסעד זמני וכן סעיפים 11, 12, 18 ו-19 לכתב ההגנה).

אפנה אם כן לבחון את תוקפם של ההסכמים משנת 1963.

26. אקדים ואומר מסקנתי כי איני מוצאת לבסס על ההסכמים האמורים קביעה לפיה לאביהם של התובעים כמאל וחרבי היה מעמד של דיירים מוגנים מקוריים בנכס. מסקנה זו נובעת מכך שהונחה לפניי תשתית מספקת ברמה הנדרשת במשפט אזרחי לכך שאין מדובר בהסכמים אותנטיים; התובעים השתהו שיהוי ניכר בהצגת ההסכמים; וקודם לכן בגדרי ההליכים הקודמים טענו - בניגוד גמור לטענתם בתביעה דנן - כי זכות הדיירות המקורית הוקנתה רק לסב מוצטפא כאשר נטען שכמאל וחרבי ילדיו הם דיירים נגזרים בלבד. אבהיר טעמיי אלה.

27. במהלך ההתדיינות ולבקשת הנתבעות אשר ביקשו לבחון את האותנטיות של ההסכמים הוצגו ההסכמים שנטענו להיות המקוריים משנת 1963. ההסכמים כתובים חלק בכתב יד וחלק מודפס, לא תמיד באופן קריא אלא מטושטש, על גבי דף הנראה כקלף אשר עבר הליך למינציה לעטיפתו בפלסטיק שקוף גמיש (תצלום ההסכמים מצוי בנספחי בקשת הנתבעות מיום 6.2.14, בקשה 53). התובעים הגישו תרגום לעברית מאושר על-ידי נוטריון של שני ההסכמים. כן הודיעו התובעים כי לא ניתן לאפשר פתיחת הלמינציה או הסרתה שנועדה להגן על הנייר מפגעי הזמן והסביבה; וכי אין בידם דוגמאות חתימה מקוריות של האנשים החתומים על ההסכמים הנדונים מאחר ואלה הלכו לבית עולמם מזה עשרות שנים (הודעת התובעים מיום 21.11.13; והשוו עדויות התובעים ביחס לקיומם של מסמכים אחרים מזמן אמת). נוכח האמור לא עלה בידי הנתבעות להגיש חוות דעת מומחה כתב יד מטעמן (ראו: תצהיר עו"ד איתן גבע בו ציין פנייה אל שני מומחים בעלי שם לכתב יד שאישרו כי בנסיבות העניין לא ניתן ליתן חוות דעת בדבר האותנטיות של המסמכים, נספח ג' לבקשה 53). על כן הנתבעות צירפו תרגום נוטריוני לעברית של ההסכמים, וכן חוות דעת מומחה של עו"ד סמי גבאי בכל הנוגע להתאמת הביול של ההסכמים לדין החל בתקופה הרלבנטית, על בסיסן טענו להעדר אותנטיות של ההסכמים הנדונים (נספחים ד'1 ו-ד'2 וכן נספח ז' לבקשה 53).

28. אכן בהתאם להלכה הפסוקה הכרעת בית המשפט בנוגע למידת האותנטיות של מסמך אפשרית במקרים מתאימים אף ללא שמיעת עדות של מומחה לכתב יד. כפי שנפסק "ככלל, בית המשפט הוא זה שמחליט אם בנסיבות המקרה שנדון בפניו חיוני לשמוע עדות מומחה ואין חובה גורפת על בית המשפט להיזקק לעדות כזו, כך ביחס למומחים בדרך כלל וכך כאר המומחה הינו גרפולוג, כבעניינו... אם סבור בית המשפט כי אין המקרה דורש שמיעת עדותו של גרפולוג, יכול הוא לקבוע ממצא בדבר אוטנטיות של מסמך על בסיס בחינה עצמאית שלו." (ע"א 2032/06 האגי נ' עזבון זיאן, פיסקה 33 לפסק דינו של כבוד השופט י' דנציגר (1.2.2009)). במקרה הנדון מצאתי כי עיון בשני ההסכמים הנדונים מעלה כי קיימים בהם פגמים מהותיים בצורה ותוכן, שלמצער רובם נראים לעין גם של מי שאינו מומחה כתב יד, באופן שאינו מאפשר לקבוע כי מדובר במסמכים אותנטיים, וזאת כפי שאפרט להלן.

29. ראשית, בהסכם שבין הבעלים המקורי חנדל לבין כמאל (נספח א' לכתב התביעה) קיים אי התאמה כרונולוגית בין תקופת השכירות המצוינת בהסכם לפי לוח השנה הגרגוריאני (20.9.63 – 20.9.64) לבין זו המצוינת לפי לוח השנה ההג'רי (מוחרם 1383 - מוחרם 1384). שכן התאריך המקביל ליום הראשון לחודש מוחרם 1383 להג'רי הוא 24.5.63, והתאריך המקביל ליום הראשון לחודש מוחרם 1384 ללוח ההג'רי הוא 12.5.64. לאמור, קיים פער של ארבעה חודשים בין התאריכים לפי שני הלוחות (תצהיר עו"ד גבע, נספח ג' לבקשה 53). זאת ועוד ההסכם לשכירות משנה בין כמאל לבין חרבי (נספח ב' לכתב התביעה) נוקב אך בתאריך לפי לוח השנה ההג'רי (ראשון לחודש מוחרם 1383, שהוא כאמור 24.5.63 לפי הלוח הגרגוריאני) כך שעל-פי לוח השנה הגרגוריאני הסכם זה נחתם כארבעה חודשים לפני ההסכם עם הבעלים המקורי (20.9.63, תאריך שנזכר פעמיים בשולי העמוד הראשון להסכם). הדבר אינו עולה בקנה אחד עם שורת ההיגיון שהרי אין זה סביר שהסכם שכירות המשנה בין כמאל לחרבי נחתם לפני שכמאל רכש זכות שכירות ראשית בנכס.

שנית, בצדו האחורי של ההסכם בין הבעלים המקורי לכמאל מופיעה הצהרה בכתב יד, חתומה בטביעת אצבע שנטענת להיות של הדייר המקורי מוצטפא, לפיה הוא מוותר על זכותו בבית לטובת בנו כמאל. ישנה אי בהירות בנוגע לשנה בתאריך ה-18.7 המתנוסס בשולי הצהרה זו, האם מדובר בשנת 1960 או שמא בשנת 1963 (ראו גם נ6/2, פרוטוקול הדיון מיום 18.1.02 בגדרי התביעה משנת 1998, עמ' 38 ש' 28 - עמ' 39 ש' 4). הנתבעות הגישו תרגום נוטריוני של המסמך התומך בכך שמדובר בשנת 1960, שאז מתעורר קושי משמעותי כאילו ההצהרה ניתנה כשלוש שנים טרם המועד בו נערך ההסכם גופו. אמנם גם התובעים הגישו תרגום של ההסכם ולפיו מדובר בשנת 1963, אלא שלהבדיל מן התרגום שהוגש על-ידי הנתבעות, תרגום זה לא אושר על-ידי נוטריון (ודוק, ב"כ התובעים עו"ד ג'בארה שהוא גם נוטריון והגיש את תרגומי ההסכמים מטעם התובעים ציין בישיבת ההוכחות כי לא תרגם מחדש את ההסכמים אלא רק הגיש את התרגומים שבוצעו על-ידי משרד עו"ד מוגרבי שהוגשו בהליך הקודם משנת 1998 ­- ראו: עמ' 53 לפרוטוקול ש' 7, 22-17).

שלישית, הסכם שכירות המשנה כלל לא חתום על-ידי כמאל, שנטען להיות הדייר הראשי, אלא רק על-ידי חרבי, דייר המשנה, שחתימתו מתנוססת בשולי ההסכם הן במקום המיועד לחתימת "המשכיר" הן במקום המיועד לחתימת "השוכר". יש לציין כי בתרגום ההסכם מטעם התובעים לא צוין הדבר ומן התרגום שהגישו עולה לכאורה כי בהסכם מופיעים חתימותיהם של המשכיר והשוכר, ולא היא. לא זו אף זו, החתימה הנחזית להיות חתימתו של חרבי היא חתימה בשמו המלא, וזאת בניגוד לעדות בנו עדלי התובע 6 לפיה אביו חרבי לא ידע קרוא וכתוב והיה חותם באצבע (עמ' 149 ש' 16-3).

רביעית, ניתן להבחין כי חלקים בהסכם בין כמאל לבין חרבי שמצופה היה שיכתבו באותו המועד נכתבו בשלושה סוגי עטים, בצבעים שונים.

חמישית, על-פי חוות דעת המומחה עו"ד סמי גבאי שהוגשה מטעם הנתבעות ולא נסתרה ההסכם עם הבעלים המקורי לא בויל בהתאם לחוק מס בולי הכנסה הירדני (חוק מס' 27 לשנת 1952 על תיקוניו השונים), באשר ההסכם בויל בסכום של 35 פילס במקום 100 פילס; וכן ההסכם בויל בבול (השמאלי מבין אלה שבתחתית ההסכם) מסוג בול דואר ולא בבול מסוג בול הכנסה. כמו כן הסכם שכירות המשנה בין כמאל וחרבי בויל ביתר של 10 פילס (נספח ז' לבקשה 53).

30. לאף אחת מן התמיהות האמורות לא ניתן הסבר מניח את הדעת על-ידי התובעים. כאשר נשאל מאזן אודות הפערים בתאריכים בין לוח השנה הגרגוריאני לבין לוח השנה ההג'רי בהסכם עם הבעלים המקורי, כמו גם ביחס להסכם שכירות המשנה בין כמאל לחרבי לא היה בפיו כל הסבר תוך שהוא מפנה - "לך תשאל את אבא שלי" (עמ' 68 ש' 30-29, עמ' 69 ש' 17-5). תשובה זהה לזו שסיפק לסיבה בעטיה ההסכם בין כמאל לחרבי נכתב בשלושה עטים שונים (עמ' 62 ש' 18-16). כן לא ידע להשיב לעניין סיבת חתימתו של חרבי כמשכיר ושוכר כאחד. תחילה סירב לקרוא את החתימה על הבול הימני בטענה ש"אני לא רואה טוב עכשיו. יש לי סוכר, אני לא רואה טוב. שכחתי את המשקפיים בבית. עזוב אותך משטויות" (עמ' 61 ש' 31-29); ובהמשך בכל זאת קרא את שמו של אביו כמאל כתוב בהסכם, לא ידע מדוע נעדרת חתימתו וציין כי "אולי החתימה של אבא שלי נמחקה." (עמ' 62 ש' 15-4). לאחר שנשאל שאלות שונות על ההסכמים משנת 1963 השיב באופן תמוה כי "זו פעם ראשונה שאני רואה את החוזה, עכשיו בבית המשפט, קראתי ועיינתי" (עמ' 66 ש' 12-11, 27-22); זאת על אף שהן בהליך הקודם משנת 1998 והן בתצהיר עדות ראשית בהליך זה העיד בפירוט בנוגע לתוכנם של שני ההסכמים. אפילו בנוגע לזהות הגורם שדאג לעטיפת ההסכמים בניילון לא הצליח מאזן לספק גרסה קוהרנטית. בחקירתו הנגדית טען כי אביו כמאל הוא שניילן את ההסכמים (עמ' 55 ש' 4-5). בעוד שבחקירתו במסגרת הבקשה לסעד זמני נשאל והשיב כי הוא זה שניילן את ההסכמים (עמ' 17 ש' 20-19 לפרוטוקול מיום 1.8.10). משעומת עם סתירה זו סיפק גרסה שלישית לפיה "החוזה הזה היה אצל אימי ואני שמתי אותו בניילון נוסף". כן העיד באופן לא עקבי בנוגע למספר הפעמים שניילן את ההסכמים, היכן וכיצד עשה כן (עמ' 55 ש' 22 - עמ' 56 ש' 29). בכל אלה מצאתי את עדותו בלתי מהימנה ומתחמקת.

עדותו של מאזן סיפקה תמיהה נוספת ביחס לאותנטיות ההסכמים מאחר והתגלה אי התאמה בין דמי השכירות שהעיד כי שילמו, 40 דינר, לבין דמי השכירות הנזכרים בחוזה עם הבעלים המקורי (נספח א'), 64 דינר. מאזן לא ידע להסביר פער זה. דווקא תשובתו לפיה שילמו את סכום דמי השכירות הקבוע בחוזה עם סבו מעורר שאלות לגבי האותנטיות של ההסכמים הנוספים שהוצגו משנת 1963 (עמ' 67 ש' 20 – עמ' 68 ש' 5).

אשר ליתר התובעים אלה העידו כי אין להם כל ידיעה אודות אופן עריכת ההסכמים משנת 1963 ותוכנם שכן היחיד שטיפל בכך היה מאזן. כן לא הוצגה על ידם גרסה אחידה ביחס למקום בו נשמרו ההסכמים עד היום. כמו כן התגלו אי התאמות רבות בעדויות כל התובעים ביחס לשאלה מי נשא בתשלום דמי השכירות.

31. לכל האמור מתווסף השיהוי הניכר שחל בגילוי דבר קיומם של ההסכמים על-ידי התובעים. המדובר בהסכמים אשר נחתמו על-פי הנטען בשנת 1963 כשני עשורים וחצי קודם להגשת שתי התביעות לסילוק יד שהוגשו בשנת 1988 על-ידי הבעלים המקורי חנדל נגד ילדי הדייר המקורי מוצטפא - מוסא, כמאל וחרבי, וחלק מילדיהם של השניים האחרונים, התובעים בגדרי תביעה זו - מאזן, סלאח ועדלי. מצופה היה מן הנתבעים בהליך שם - במיוחד מכמאל, שנטען כי הוקנו לו זכויות דיירות מוגנת ראשית מאת הבעלים המקורי והוא זה שהקנה זכויות משנה לחרבי, שאף הוא נתבע באותו הליך - שיגישו את ההסכמים משנת 1963 כהגנה מפני סילוק ידם מן הנכס. והנה לא זו בלבד שהסכמים אלה שהם מהותיים לתביעה לסילוק יד לא הוגשו כלל במסגרת ההליך האמור משך שמונה השנים בהן נוהל על-ידי מי שנטען להיות חתום עליהם בעצמו; אלא שטענת ההגנה של הנתבעים הייתה שונה לגמרי ונשענה אך על זכות הדיירות המוגנת של מוצטפא. ואמנם לאחר שבגדרי אותו הליך הוצג הסכם השכירות שנחתם עם מוצטפא בשלהי שנות ה-30' של המאה הקודמת הושג הסדר לדחיית התביעה נגד הנתבעים (ומחיקתה נגד מוסא).

דבר קיומם של ההסכמים משנת 1963 נחשף לראשונה רק כעשור שנים לאחר מכן, ולאחר פטירתם של אלה שנטענים להיות חתומים על ההסכמים, וזאת במסגרת התביעה משנת 1998 שהגישה הנתבעת 1 נגד אלמנותיהם של כמאל וחרבי וחלק מילדיהם, שהם צדדים לתיק זה, מאזן, עלאא, מונזר ומג'די. גם אז נעשה הדבר רק בשלב הגשת התצהירים. ודוק, התובעים שלפניי אינם טוענים כי דבר קיום ההסכמים נודע להם לראשונה רק בשנת 1998, טענה שהיה בה כדי להסביר אולי את השיהוי הרב מצדם בחשיפת ההסכמים. נהפוך הוא. מאזן, שבחזקתו נשמרו על-פי הנטען ההסכמים מאז פטירת אביו כמאל, העיד כי "כשאבא שלי היה בחיים ידעתי על המסמכים האלה." (עמ' 60 ש' 10). משנשאל מדוע לא הוגשו ההסכמים על-ידי אביו כמאל בגדרי התביעה משנת 1988 השיב במסגרת דיון ההוכחות בתביעה משנת 1998 כי אין לו הסבר לכך (נ6/2, עמ' 39 ש' 24-22), ובהליך שלפניי השיב תשובה לא ברורה כי "הוא [כמאל] זה שערך אותם, אלוהים מלמעלה התערב בזה וגרם לכך שהמסמכים האלה לא יופיעו כי הם ידעו את המעשים שלכם. אבא שלי לא הוציא את המסמכים האלה כי יש את הסיפור של אח שלו בעניין האפוטרופוס לנכסי נפקדים, הוא נסע לירדן, הוא יצא מהבית, ואח שלי נכנס במקומו כי האפוטרופוס לנכסי נפקדים ארב לנו. היה חרבי וגם מוסטפא." (עמ' 61 ש' 20-17). ההסבר בנוגע לאפוטרופוס לנכסי נפקדים לא הוברר וממילא לא נתמך בדבר.

הנה כי כן אי הגשת ההסכמים על-ידי מי שנטען כי חתם עליהם ונתבע לסלק ידו מן הנכס בגדרי התביעה בשנת 1988, והשיהוי בהצגתם של ההסכמים רק במסגרת הגשת התצהירים בגדרי התביעה משנת 1998, מעלים חשש כבד בנוגע לאותנטיות של ההסכמים. ויודגש, אמנם בסעיף 9 לתצהירו של עלאא, הנתבע הפורמלי, בפני עו"ד גבע נטען כי "כאשר הוגשה נגדנו תביעת פינוי בת"א 20291/98 קיבלנו יעוץ משפטי שיש חשש רציני כי התביעה תתקבל לאור העובדה שגם אבי כמאל וגם דודי חרבי הלכו לעולמם. אחי מאזן לקח על עצמו "לפתור" את הבעיה. הוא אמר לי שהוא "ייצר" חוזה שכירות מוגנת נוסף לבנין הפעם בין דויד חנדל (ב"כ של הבעלים הקודמים) לבין כמאל קרש (שכאמור היה מת בעת "ייצור" החוזה) וכן "ייצר" אז חוזה לשכירות משנה מוגנת לפיו אבי כמאל, משכיר כביכול חלק מהבנין לאחיו חרבי. אחי מאזן אמר לי שהוא "ניילן" את החוזים שייצר כך שלא יהא אפשר לגלות את הזיוף שנעשה." (נספח ל"ד לתצהיר ברק וינברג). אולם בהינתן שעלאא לא הובא להיחקר על תצהירו זה איני נותנת משקל כלשהו לדברים אלה.

32. אם לא די בכל האמור מכל מקום מצאתי כי התובעים מושתקים מלטעון לזכות דיירות מוגנת מקורית בידי אבותיהם כמאל וחרבי לאחר שנטען במסגרת ההליך משנת 1988 שהוגש על-ידי הבעלים המקורי טענה נוגדת לפיה הם בעלי זכות דיירות מוגנת נגזרת בלבד מכוח זכות הדייר המקורי מוצטפא. בהיות חלק מן התובעים שלפניי נתבע בהליך משנת 1988 וחלקו האחר בא בגדר חליפיהם של הנתבעים שם חל בענייננו השתק שיפוטי המונע מן התובעים להעלות טענה סותרת בשני הליכים שונים, מה גם שעל יסודה נדחתה תביעת הבעלים המקורי שם (ראו: רע"א 4224/04 בית ששון בע"מ נ' שיכון עובדים והשקעות בע"מ, פ"ד נט(6) 625 (8.3.2005)).

כאן אוסיף במענה לטענת התובעים כי מטעם זה אין בכוחה של דחיית התביעה משנת 1988 (ביחס לכל הנתבעים למעט מחיקתה נגד מוסא) כדי להכריע את המחלוקת בענייננו, שכן לא נטען וממילא לא נקבע כי כמאל וחרבי הם דיירים מוגנים מקוריים.

33. לאור כל האמור אני דוחה את טענת התובעים כי אבותיהם כמאל וחרבי היו דיירים מוגנים מקוריים בנכס. על בסיס מסקנה זו יש להמשיך ולבחון את מעמדם בנכס של התובעים, ילדיהם של כמאל וחרבי.

מעמד התובעים בנכס

34. עם פטירתו של מוצטפא הדייר המקורי בנכס, ומאחר שאשתו נפטרה עוד בחייו, הפכו בניו כמאל וחרבי לדיירים מוגנים נגזרים מכוח סעיף 20(ב) לחוק. הנתבעות כאמור אינן חולקות על כך. עם פטירת כמאל וחרבי הפכו נשותיהם וסילה ואעדתאל לדיירות נדחות בנכס מכוח סעיף 27(1) לחוק. זאת בהנחה המיטיבה עם התובעים, ועולה בקנה אחד עם ההסכמה אליה הגיעו הצדדים בגדרי הערעור בבית המשפט המחוזי ביחס לתביעה משנת 1998, כי השתיים התגוררו בנכס יחד עם מוצטפא ששה חודשים לפחות טרם פטירתו והוסיפו להתגורר עם בעליהם כמאל וחרבי עד פטירתם כאשר בעת מותם לא הייתה להן דירה אחרת למגורים. וסילה אלמנתו של חרבי הלכה לעולמה בשנת 2000, ואילו אעתדאל אלמנתו של כמאל הלכה לעולמה בשנת 2009. עם מותה של אעתדאל פקעה אפוא זכות הדיירות המוגנת בנכס שכן "שרשרת ההורשה" של הזכות מכוח סעיפים 20 ו-27(1) לחוק משתרעת כאמור על שתי העברות בלבד. מכאן נגזרת התוצאה לפיה לתובעים אין כל זכות דיירות מוגנת בנכס ודין תביעתם להידחות.

35. מעבר לדרוש, ומחמת שהצדדים הקדישו זמן ניכר לחקירות בנושא וטיעון כתוב בסיכומיהם, אוסיף כי גם לוּ הייתה גרסת התובעים מתקבלת - וכאמור לא זו מסקנתי - ממילא לא ניתן היה להכיר בזכות דיירות מוגנת בידי התובעים 6-2 באשר הם אינם עומדים בדרישות החוק. כל כך למה?

גם אם היינו מכירים בכמאל אביהם של התובעים 4-1 כדייר מוגן מקורי, ומכאן באלמנתו אתעדאל כדיירת נגזרת, ממילא התובעים 4-2 אינם עומדים בארבעת התנאים המצטברים הנדרשים להכרה בהם כדיירים נדחים, שהם מגורים משותפים עם הדייר המקורי והדייר הנגזר טרם פטירתם והעדר דירה אחרת למגורים בעת פטירת הדיירים המוגנים הקודמים (כפי שיפורט מיד).

אשר לחרבי, אביהם של התובעים 6-5, לטענת התובעים היה דייר משנה ולאחר מות אחיו כמאל הדייר הראשי נכנס בנעליו והפך דייר מוגן מקורי במקומו מכוח סעיף 30 לחוק. אלא שהתובעים לא דקו פורתא בהוראת סעיף 30 הנ"ל. לפי סעיף זה "מושכר שהושכר בשכירות משנה, והדייר חדל להחזיק בו או נפטר, ולא היה אדם אחר לדייר מכוח חוק זה, יהיה דייר המשנה, לגבי החלק המוחזק בידו, לדייר של בעל הבית..." (ההדגשה שלי - מ.ש.). מאחר שבמועד פטירתו של כמאל הפכה אלמנתו אעתדאל לדיירת נגזרת במקומו - כך גם לשיטת התובעים עצמם - הרי שזכותו של חרבי להמשיך להחזיק בחלקו של הנכס שהוחזק על ידו פקעה עם מותו של כמאל, וזאת דווקא לפי טענת התובעים המבססים את זכותו של חרבי בנכס על היותו שוכר משנה בשכירות מוגנת. ממילא אלמנתו של חרבי, וסילה, אף היא אינה דיירת מוגנת, ועל כן בניה, התובעים 6-5 אינם יכולים לבוא בגדרי דיירים נדחים. לא זו אף זו, מכל מקום התובעים 6-5 אינם מקיימים את התנאים הנדרשים בחוק לשם הכרה בהם כדיירים נדחים.

36. אפרט בקצרה את הטעמים לאי עמידת התובעים 6-2 בתנאי הדיירות המוגנת הנדחית:

התובע 2 (מונזר) - מחקירתו הנגדית עולה כי לכל הפחות החל מיום 31.12.08 עמדה לרשותו דירה נוספת למגורים בכפר עקב, דירה הרשומה על שמו ברישומי הארנונה של עיריית ירושלים וכן בחברת החשמל (נ20/2, נ21/2). בחקירתו טען מונזר כי מדובר בדירה שחמותו רכשה עבור בתה, רעייתו, אך לא הצליחה לעמוד בתשלומי הרכישה והסכם המכר בוטל. על כן כיום לטענתו הוא למעשה שוכר את הדירה מבעליה המקוריים, והחל לגור בה "באופן רשמי" כלשונו רק כשפינו אותם מן הבית (עמ' 86 ש' 21 - עמ' 87 ש' 18; עמ' 90 ש' 30-11; עמ' 95 ש' 5-1). בין אם מונזר הוא הבעלים של הדירה בכפר עקב ובין אם שוכר בלבד כך או כך גם דירה המושכרת בשכירות חופשית באה בגדר דירה אחרת למגורים (ראו: ע"א (מחוזי ת"א) 1432/91 ארנס נ' לוין (9.7.1995)). כמו כן בקביעת העדר מקום מגורים אחר אין משקל מכריע לתדירות השהות בדירה האחת או האחרת אלא לעצם קיומה של יכולת מעשית של הדייר להתגורר בדירה האחרת (ראו: ע"א 712/76 צ'רני נ' מורד, פ"ד לא(2) 99 (10.2.1977)). על כן מאחר שאעתדאל אמו נפטרה ביום 25.1.09 הרי שבעת פטירתה נראה כי מונזר לא התגורר יחד עמה בנכס נושא המחלוקת, ולמצער הייתה לו דירה אחרת למגורים. מכאן שמונזר אינו מקיים את תנאיו של דייר נדחה.

התובע 3 (נאסר) - הודה בתצהירו ובחקירתו הנגדית כי לאחר שעזב את הנכס בשנת 1990 חזר להתגורר בו רק בשנת 2003 (סעיף 3 לתצהירו ועדותו בעמ' 113 ש' 17-16, 23-22). תמיכה לכך מצויה בפסק הדין שניתן ביום 25.1.10 על-ידי בית הדין האזורי לעבודה בתביעה שהגיש נאסר נגד המוסד לביטוח לאומי עקב סירובו להכיר במעמדו כתושב ישראל (ב"ל 11219/08). בפסק הדין נקבע מפורשות כי בשנים 2003-1991 התגורר נאסר מחוץ לתחום מדינת ישראל ושב להתגורר בשכונת סעדיה בעיר העתיקה רק בחודש מרץ 2004 (נספח א' לתצהיר נאסר). מכאן שבמועד פטירתו של אביו כמאל ביום 25.1.96 נאסר לא התגורר בנכס יחד עמו, ואף הייתה לו דירה אחרת למגוריו.

התובע 4 (מאג'ד) - בניגוד לתצהירו בו טען כי הוא מתגורר בנכס ברציפות מאז היותו ילד, מן הראיות שהונחו לפניי עולה כי למצער ביום 1.1.09 עזב מאג'ד את הנכס לצמיתות. לעניין זה ראו: בקשה שהגיש מאג'ד עצמו לעיריית ירושלים לקבלת פטור מתשלום ארנונה בגין הנכס החל מיום 1.1.09 לה צירף תצהיר חתום על ידו בו הצהיר כי במועד זה עזב את הבית ועבר להתגורר עם משפחתו בדירה חדשה בכפר עקב (נ28/2; עדות מאג'ד בעמ' 107 ש' 9-2); תשובתו ותשובת מאזן ומונזר לשאלה 115 בתצהיר תשובות לשאלון (נ1/2, נ18/2, נ25/2, נ26/2; בניגוד לעדותם בחקירה הנגדית, עמ' 70 ש' 32-9, עמ' 89 ש' 22-19); להסכם מכר של דירת מגורים בכפר עקב שנחתם ביום 1.4.07 בין מאג'ד לבין הישאם אבו-אצבע (נ27/2). בחקירתו סיפק מאג'ד מספר גרסאות עובדתיות בעל-פה כנגד הסכם המכר הכתוב: תחילה טען כי הוא היה עד לחוזה ובנו הוא שחתם על ההסכם (עמ' 105 ש' 9); בהמשך טען כי מאחר שלא הצליח לעמוד בתשלומי התמורה, ההסכם בוטל בסוף שנת 2011, תחילת שנת 2012, שאז יצא מן הדירה, אף שטען כי מעולם לא גר בה משום שלא הייתה עדיין ראויה למגורים; ואף טען כי בסופו של דבר הדירה נקנתה על-ידי אחיו של אשתו שהגיע מארצות הברית (עמ' 105 ש' 15 - עמ' 106 ש' 8). מכל מקום נהיר כי במועד פטירת אמו אעתדאל ביום 25.1.09 מאג'ד לא התגורר עמה בנכס והייתה לו דירת מגורים אחרת. ממילא אין באמור בדוח החוקר מטעם המוסד לביטוח לאומי משנת 2004 (נספח י"א לתצהיר) ולפיו נכון לאותו מועד מאג'ד התגורר בנכס נושא המחלוקת כדי לשנות מן האמור.

התובע 5 (סלאח) – במסגרת כתב ההגנה שהוגש בתביעה משנת 1988 הודה סלאח כי עזב את הנכס כבר בשנת 1980 (סעיף 3 לכתב ההגנה, נ37/2; וראו עדותו של כמאל באותו ההליך, נ40/2, עמ' 25 למטה). כמו כן סלאח הודה בפה מלא, הן בדיון בבקשה לסעד זמני הן בחקירתו הנגדית, כי בבעלותו שני בתים בשכונת א-ראם (עמ' 34 ש' 7, עמ' 132 ש' 17-14; וראו גם עדות אעתדאל ועדות מאזן בתביעה משנת 1998, נ7/2 עמ' 9, נ6/2 עמ' 29 ש' 19 ואילך). אמנם באותה נשימה טען סלאח כי הקרקע נרכשה בשנות ה-80' על-ידי ילדיו בכספם שלהם והם אלה שבנו עליה את הבתים; אלא שגרסה זו אינה מתיישבת עם השכל הישר בשים לב לכך שבניו היו עודם ילדים קטנים בשנות ה-80' (עמ' 132 ש' 17 - עמ' 133 ש' 15). לכך יש להוסיף כי חשבונות החשמל והמים של שני הבתים הם על שמו של סלאח ולא על שם ילדיו (נ41/2, נ42/2, נ43/2). מכל האמור עולה כי כבר במועד פטירת אביו חרבי בשנת 1998 סלאח לא התגורר בנכס ומכל מקום הייתה לו דירה אחרת למגוריו.

התובע 6 (עדלי) - הודה בחקירתו כי בשנת 1990 רכש יחד עם שותף קרקע ברמאללה ובנה עליה שני בתים, אותם השכיר בשכירות חופשית עד למכירתם בשנת 2008 (עמ' 150 ש' 20 - עמ' 151 ש' 3). עוד הודה כי כיום רשומים על שמו במרשם המקרקעין ארבעה בתים שונים בשכונות שונות בירושלים (עמ' 35 ש' 3-2), אף שהוסיף וטען כי הם שייכים לילדיו ונרכשו בכספם, ומדובר ברישום פורמאלי על שמו (עמ' 151 ש' 9 ואילך). אולם טענה זו לא מתיישבת עם הסכם המכר שהוצג ביחס לאחד הבתים הנ"ל בשכונת אלעזריה, החתום על-ידי עדלי עצמו בתור רוכש (נ49/2); ואף לא עם "הודעה על שינוי מחזיקים לצורך עדכון רישומי ארנונה" לגבי בית אחר בשכונת א-טור מכוחה נרשם עדלי כמחזיק בנכס לצרכי ארנונה החל מיום 29.6.08 (נ50/2). מכל מקום, די בשני הבתים שהיו בבעלות עדלי ושותפו עד לשנת 2008 כדי לקבוע כי הייתה לו דירת מגורים אחרת כבר במועד פטירת אביו חרבי בשנת 1998.

37. יש להוסיף כי לא נעלמו מעיני המסמכים שצרפו התובעים לתצהיריהם בתמיכה לטענתם כי הנכס משמשם כמקום מגורים קבוע, ובכלל זה רישומי ארנונה, חשבונות מים וחשמל, אישורי תשלום אגרת טלוויזיה, פנקסי חיסון של ילדיהם וכיוצא באלה, בהם מופיעה כתובת הנכס ככתובת מגוריהם. ראשית מדובר במסמכים חלקיים וחסרים המתייחסים רק לשנים או לתקופות מסוימות. בנוסף לכך מדובר ברישומים שנעשים לצרכי תשלום הוצאות החלות על הנכס ואין בהם בהכרח כדי ללמד על מגורים בפועל. על כן, נוכח כל מה שפורט לעיל ביחס לתובעים 6-2 ובשים לב לעדויות רוויות הסתירות של התובעים ביחס למקום מגורי התובעים 6-2, לא מצאתי כי יש ברישומים אלה כדי להניח תשתית מספקת לקבלת גרסתם ביחס להחזקתם בנכס.

38. עוד יש לזכור כי בעת כניסתה של הנתבעת 1 לנכס בליל 28.7.10 בשעה 02:00 שהו בו רק מאזן ובני משפחתו. אילו גם יתר התובעים התגוררו בפועל בבית אותה עת אך סביר שהיו שוהים בו בשעת לילה מאוחרת זו. אמנם התובעים תירצו היעדרותם מהבית בשעת לילה כה מאוחרת בטענה כי באותו לילה שהו יחד עם נשותיהם וילדיהם בחתונה של קרוב משפחה שהתקיימה במלון "שבע הקשתות" בירושלים. אלא שעיון בחומר הראיות מגלה קשיים בגרסה זו. כך למשל, גרסה זו אינה מתיישבת עם עדותו של מונזר לפיה חתונה בדרך כלל מסתיימת כבר בשעה 22:00 - 23:00, אולי אחרו (עמ' 82 ש' 24) ואף לא עם נוסח ההזמנה בה נכתב כי החתונה תתקיים בין השעות 17:00 ל-20:00 וכי חל איסור להביא ילדים לאירוע (נ22/2). מעבר לכך גרסתם של התובעים בעניין זה הייתה שזורה בסתירות פנימיות וחיצוניות כאחד. כך בנוגע לשעת סיום החתונה מאג'ד העיד באופן סותר בין חקירתו הנגדית לפיה הסתיימה בשעה 23:00 – 23:30, לבין עדותו בדיון בסעד הזמני כי החתונה הסתיימה בשעה 02:30 (עמ' 101 ש' 6-1). כמו כן מאג'ד העיד שכל אחיו מלבד מאזן נכחו בחתונה (עמ' 101 ש' 8-7; בניגוד לעדותו בדיון בסעד הזמני), ולעומתו מונזר ונאסר העידו כי באותו לילה הם היו בעבודה (עמ' 81 ש' 24-17; עמ' 82 ש' 22; עמ' 113 ש' 29 - בניגוד לתשובתו בשאלון, עמ' 114 ש' 14-9). סלאח העיד כי היה בחתונה כשעה בלבד, מאחר שהוא איש דתי והחתונה הייתה מעורבת, ומשם הלך ישירות לבקר את ילדיו בכפר עקב (עמ' 128 ש' 24-30). זאת בניגוד לעדות שמסר בדיון בבקשה לסעד זמני שם מסר כי מן החתונה הוא הלך דווקא לדירתו של מאזן בנכס נושא המחלוקת.

39. כאן המקום לציין כי נוכח הסתירות הרבות בפרטים משמעותיים למחלוקת, הפנימיות והחיצוניות, אלה שפורטו לעיל ואף רבות אחרות שלא צוינו, לא מצאתי את עדויות התובעים כמהימנות עלי באופן שניתן לקבוע ממצא עובדתי על בסיסן. בעדותם ניכר היה שהתובעים מתחמקים מלהשיב על שאלות שלא היו נוחות להם, אף שברי כי התשובה לאלה הייתה ידועה להם, מתוך חשש כי יינתנו על ידם תשובות סותרות. כמו כן בחינת ההליכים הקודמים העלתה כי גרסת התובעים השתנתה ללא הרף בהליכים השונים ובערכאות השונות בהתאם לצרכיהם אותה שעה. הרושם שנותר הוא כי התובעים אינם מקפידים שלא לסור מדרך האמת.

40. לעומת זאת מצאתי לאמץ את גרסת הנתבעות לפיה מזה שנים רבות ועוד בחייה של אעתדאל נותרו להתגורר בנכס רק מאזן (התובע 1), מג'די ועלאא (הנתבעים הפורמליים). גרסה זו נתמכה בעדויות העדים מטעמן, ברק וינברג ורפאל אבא אנגל, שהיו אמונים על הטיפול בנכס מטעם הנתבעות. ברק וינברג העיד כי זהות המתגוררים בנכס לאחר פטירת אעתדאל ידועה לו מתצפיות שביצע באופן אישי על הבית. גם בליל מסירת החזקה העיד כי תצפת על הבית מחומת העיר העתיקה החל מן השעה 01:30 והבחין כי רק בשעה 04:00 לערך החלו להגיע יתר התובעים בזה אחר זה למקום (סעיפים 36 ו-42 לתצהירו ועדותו בעמ' 178 ש' 9-3; ובעמ' 179 ש' 25-24). בנוסף רפאל אבא אנגל, שעמד בראש קבוצת אנשים שתפסה חזקה בנכס בליל 29.7.10, העיד כי עלאא המתין במקום לבואם, נכנס עמם לבית והצביע על חלקי הנכס שפונו על ידו ועל-ידי מג'די, ורק אלה נתפסו על ידם באמצעות מפתחות שניתנו לו קודם לכן, כאשר מאזן שהה באותה עת עם משפחתו בקומה השנייה. על אף שהובהר למאזן כי אין כוונה לתפוס חזקה בקומה השנייה החל מאזן לצעוק ולאיים והזעיק את יתר התובעים והמשטרה (סעיפים 21-19 לתצהירו). במיוחד חשובה עדותו לעניין תכולת הנכס בקומה הראשונה והשלישית בעת הכניסה שיש בה כדי לאשש את הגרסה לפיה לא התגוררו אנשים נוספים במקום לבד ממאזן, מג'די ועלאא (עמ' 202 ש' 24 ואילך).

גרסה זו אף נתמכת בראיות חיצוניות. כך במסגרת האישום שהוגש נגד מאזן בגין תקיפה העיד מאזן בעצמו בנוגע לזהות הדיירים המתגוררים בכל אחד מחלקי הנכס כדלקמן: "יש לנו 3 קומות, קומה ראשונה זה עלאא, עולים במדרגות ששייכות אליי, קומה שנייה זה בבעלותי קומה שלישית זה של מג'די. ... אמא ואחי מג'די בקומה השלישית." (נ12/2, עמ' 22 ש' 11-7). בהתאם כך נקבע בהכרעת הדין (נ13/2, פיסקה 2). כמו כן במסגרת התביעה משנת 1998 העידה אעתדאל כי היא מתגוררת בבית יחד עם ארבעה מילדיה בלבד: מאזן, מג'די, עלאא ומונזר (נ7/2, עמ' 8). מהימנותן של גרסאות אלה נעוצה דווקא בעובדה שניתנו על-ידי עדים בגדרי הליכים אחרים בבחינת מסיחים לפי תומם. די באלה כדי לאמץ את גרסת הנתבעות גם ללא תצהיריהם של מג'די ועלאא ותמונות הנכס, שצורפו לתצהיר ברק וינברג.

41. כאמור הדיון בשאלת החזקתם של מי מהתובעים בנכס נעשה למעלה מן הנדרש וזאת נוכח העובדה שממילא קבעתי כי בכל הנוגע לתובעים 4-1 שרשרת ההורשה של זכות הדיירות המוגנת בנכס באה לקצה עם פטירת אמם אעתדאל ביום 25.1.09; כאשר מבחינת התובעים 6-5 לפי גרסתם זכותם פקעה במותו של כמאל, ואף לפי הגרסה המיטיבה עמם יותר, לכל המאוחר באה שרשרת ההורשה אל קצה עם פטירת אמם וסילה ביום 20.3.00.

לפיכך התביעה העיקרית נדחית.

התביעה שכנגד

42. מן המסקנה האמורה עולה כי במועד פטירת אעתדאל פקעה זכותו של מאזן בנה להמשיך להחזיק בנכס ועל כן יש להורות על סילוק ידו מן הנכס ופינויו מהקומה השנייה בה מחזיק בפועל שלא כדין. לאור זאת מתייתר הצורך לדון בטענות הנתבעות לקיומן של עילות פינוי מכוח חוק הגנת הדייר, והשאלה היחידה שנותרה היא שאלת זכותה של הנתבעת 1 לקבל ממאזן דמי שימוש ראויים בגין השימוש שעשה בנכס מאז פטירת אמו אעתדאל ועד יום הגשת התביעה שכנגד.

43. לאחר שקילת הדברים אני מוצאת כי בנסיבותיו המיוחדות של המקרה שלפניי אין לפסוק סעד זה לטובת הנתבעת 1. כזכור הנתבעת 1 רכשה את הנכס בסוף שנת 1990. בהמשך הגישה בשנת 1998 תביעת פינוי נגד אלמנותיהם של כמאל וחרבי וחלק מילדיהן. בגדרי הליך הערעור בבית המשפט המחוזי על פסק הדין שניתן בתביעתה זו הגיעו הצדדים להסכמה, שקיבלה ביום 9.3.04 תוקף של פסק דין, כי ילדיה של אעתדאל, ומאזן בכללם, יוכלו להמשיך להתגורר עמה בנכס, מכוח ההכרה בה כדיירת מוגנת יחידה בשלב זה, ושאלת זכויות הילדים בנכס תיבחן לאחר פטירתה ככל שיוסיפו לגור בנכס. אעתדאל נפטרה ביום 25.1.09. אף על-פי כן ומשיקוליה שלה הנתבעת 1 לא פעלה לפינוים של ילדי אעתדאל שנותרו בנכס - מאזן, מג'די ועלאא - והיא בחרה לנהל עמם משא ומתן לפינוי מרצון תמורת תשלום פיצוי בשיעור משמעותי שלשיטתה היה לפנים משורת הדין. משא ומתן זה הבשיל לכדי הסכמים עם מג'די ועלאא אך לא צלח ביחס למאזן. גם אז לא גילתה דעתה כי ברצונה לפנות את מאזן מן הנכס, אלא בגדרי התביעה שכנגד שהגישה בסוף שנת 2010 רק לאחר שהתובעים הגישו באוקטובר 2010 את התביעה דנן. בנסיבות ייחודיות אלה אני מוצאת כי הנתבעת 1 גילתה דעתה כי היא הסכימה להמשך החזקתו של מאזן בקומה השנייה, הסכמה הנמשכת לזו שהושגה בערעור כאמור; ולמצער יש לראותה כמוותרת על גביית דמי שימוש ראויים מעבר לדמי השכירות ששולמו על-ידי מאזן בגין כל הנכס עד סוף שנת 2010 מועד הגשת התביעה שכנגד.

44. למען הסר ספק יש להדגיש כי אין באמור כדי למנוע מן הנתבעת 1 לתבוע דמי שימוש ראויים בגין התקופה שמיום הגשת התביעה שכנגד ועד מועד פינוי הנכס על-ידי מאזן (ותשומת הלב לטענת מאזן בדבר תשלום דמי שכירות חלקיים בהתאם לחלק שהוחזק על ידו עבור השנים 2013-2011 - סעיף 7 לתצהירו המשלים של מאזן).

סוף דבר

45. התביעה העיקרית נדחית.

46. התביעה שכנגד מתקבלת אך לעניין סעד סילוק היד ונדחית לעניין הסעד הכספי של תשלום דמי שימוש ראויים.

משנתתי דעתי לעובדה שמדובר בדירת מגורים של מאזן ובני משפחתו ולמשך הזמן בו הוא מתגורר בפועל בדירה, אני מורה כי פינוי הנכס על-ידי מאזן והשבת החזקה בו לידי הנתבעת 1 כשהוא פנוי מכל אדם וחפץ יתבצעו עד יום 1.2.16.

47. בכל הנוגע לשאלת ההוצאות, לאור התוצאה האמורה וגם בשים לב לאמור בסעיף 23 לעיל אני מוצאת לחייב את התובעים לשלם לנתבעות הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 15,000 ₪.

מאחר שבסופו של דבר סיכומי הנתבעות הוגשו בהתאם להנחיה המעודכנת של בית המשפט שניתנה בהמשך להסכמת התובעים, לפנים משורת הדין לא אעשה הפעם צו להוצאות לטובת אוצר המדינה.

48. המזכירות תמציא פסק דין זה לצדדים.

ניתן היום, כ"ב אלול תשע"ה, 06 ספטמבר 2015, בהעדר הצדדים.