1. בקשת רשות הערעור מתייחסת להחלטת בית משפט השלום בחיפה (כבוד הרשם הבכיר ניר זיתוני) מיום 8/5/13 בת"א 86-08-10, לפיה נדחתה בקשת המבקש לביטול פסק דין שניתן ביום 14/11/10, אשר הורה על פינויו של המבקש מדירת מגורים הנמצאת בעיר העתיקה עכו 13/131 ומסירת החזקה בדירה לידי המשיבה מס' 1.

יחד עם הגשת בקשת רשות הערעור הוגשב בקשה לעיכוב ביצוע צו הפינוי.

2. בהתאם לסמכותי מכוח סעיף 406(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 ולאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה, אני מוצאת כי לאור כלל ההליכים שקדמו להחלטת כב' בית משפט קמא, כי בקשת רשות הערעור אינה מצריכה תשובה נוספת.

יש לציין את אופן הגשת הבקשה, אשר ניסוחה בהיר, מפורטת היטב וכל המסמכים הנדרשים צורפו לבקשה, וזאת ללא קשר לתוצאות הבקשה.

הרקע וההליכים הקודמים:

3. אין חולק כי המנוח פאיז הנדי, שנפטר ב-2005 (להלן: המנוח) שכר מעמידר בהסכם מיום 1/1/67, במעמדו כדייר מוגן, דירת קרקע בת חדר אחד, ברח' 13/131 בעכו העתיקה, גוש 18013 חלקה 131 (להלן: הדירה/המושכר).

4. ביום 1/8/10 הגישה עמידר תביעת פינוי בסדר דין מקוצר נגד עיזבון המנוח, שיוצג באמצעות אלמנתו וילדיו, ונגד המבקש. בנוסף עתרה עמידר למתן צו מניעה קבוע וכן כללה תביעה כספית לתשלום דמי שכירות ראויים, שהועמדו אז על סכום של 6,665 ₪.

בכתב התביעה שהוגש על ידי עמידר בהתייחס למבקש נטען, כי הוא מנהל "פיצוציה" במרחק של 50 מטרים מהמושכר, וכי תפס חזקה במושכר, שלא כדין, לאחר פטירת המנוח. המבקש אף ניסה למכור את המושכר לצדדים שלישיים, והפר צו מניעה שניתן בהסכמה בבית דין לשכירות ביום 6/7/05, שכבר אז הורה למבקש להימנע מכל עבודות בניה בדירה.

עוד נטען כי הנתבעים באותו הליך לא שילמו דמי שכירות וצברו חוב כאמור כמפורט לעיל.

5. הנתבעים באותו הליך – להוציא המבקש - הגישו בקשת רשות להתגונן קודם למתן פסק דין ואילו המבקש הגיש את הבקשה לאחר שניתן פסק דין נגדו.

משלא הוגש כתב הגנה מטעם המבקש, הגישה עמידר בקשה ביום 11/11/10 למתן פסק דין בהעדר הגנה. בית המשפט נעתר לבקשה ונתן כאמור פסק דין כנגד המבקש ביום 14/11/10.

6. על פי קביעתו של בית משפט השלום, בוצעה המצאה כדין של התביעה לידי המבקש (ראה סע' 5 של ההחלטה). עו"ד משה מנשה מעכו הגיש ביום 28/12/10, בקשת רשות להתגונן, בשם כול הנתבעים. בהחלטה שניתנה באותו מועד הובהר כי הבקשה תידון רק לגבי הנתבעים האחרים (האלמנה והילדים האחרים), ואילו לגבי המבקש, הובהר כי בקשתו לא תידון מאחר שהוגשה בהתעלם מפסק הדין שניתן נגדו.

למרות ההחלטה האמורה, לא הגיש המבקש עובר לאותו מועד בקשה לביטולו של פסק הדין.

7. עם קבלת בקשת רשות הערעור של הנתבעים האחרים, שהם המשיבים 2 (להלן: המשיבים), נקבע דיון למועד ליום 31/5/11. המשיבים לא הופיעו ולפיכך ניתן פסק דין נגד העיזבון והיורשים באותו מועד. בסמוך לכך הגיש עו"ד משה מנשה הודעה לתיק בית המשפט כי לא זכה לשיתוף פעולה מצד המשיבים, ולכן ביקש לזמנם באופן ישיר. בעקבות הודעה זו ניתנה החלטה על ידי בית המשפט, אשר הבהירה שכל עוד לא שוחרר עו"ד מנשה משחרור המשיבים, המסירה בוצעה כדין, ופסק הדין עומד על כנו.

בכל אותו עת הוגשו בקשות נוספות ע"י עו"ד מנשה, כאשר אף אחת מהן לא הוגשה על ידי המבקש.

8. בסמוך לאחר שניתן פסק הדין, פתחה עמידר בהליכי הוצל"פ בתיק 02-41212-11-0.

לטענת עמידר נקטה במסגרת הליכי הוצל"פ בהליכים רבים לרבות עיקולי בנקים ובקשות לצווי מידע, למרות האמור, לא נקט המבקש בכל הליך.

9. ביום 25/12/12 הגיש המבקש לראשונה בקשה לביטול פסק הדין, וזאת למעלה משנתיים לאחר מתן פסק הדין וכשנה לאחר שפסק הדין הוגש לביצוע.

בהחלטה שניתנה ביום 25/12/12, דחה בית משפט קמא את הבקשה לביטול פסק הדין.

בקשה חוזרת לביטול פסק הדין לאחר שהבקשה הראשונה נדחתה, הוגשה ביום 14/1/13.

10. המבקש חזר על טענתו כי לא הייתה המצאה כדין של פסק הדין שניתן, ולעניין זה אף תמך בתצהירה של אמו, בקשה לטענה כי ההזמנה לדיון נמסרה לידיכה. לטענתה, כלל לא התגוררה עובר לאותו מועד, בדירה.

ככל שהייתה חתימה על גבי ההזמנה, טענה האם בתצהיר שהוגש מטמעה, כי זו חתימה מזויפת.

מעבר לטענה כי לא בוצעה לו המצאה כדין, לא סתר המבקש את טענת עמידר לפיה הוא מנהל פיצוציה בסמוך למושכר. המבקש טען כי התגורר בדירה עובר למועד פטירתו של המנוח, ולמרות זאת נאלץ לעזוב את הדירה מספר חודשים לאחר פטירת המנוח בשנת 2005 בשל מצבה הירוד של הדירה, וכי נודע לו לראשונה שעמידר מנהלת הליכים נגדו רק בסוף חודש נובמבר 2012, כאשר קיבל החלטה מתיק ההוצל"פ בדבר דחיית מועד הפינוי של הנכס מיום 11/12/12 ליום 24/1/13.

11. לגוף המחלוקת טוען המבקש כי התגורר בדירה מאז ילדותו ועד פטירת אביו. המנוח נפטר ביום 25/1/05, ולכן לטענתו, הפך להיות לדייר ממשיך. לאחר פטירת המנוח המשיך להתגורר בדירה מספר חודשים עד שנאלץ לעזוב את המושכר בשל מצבו הרעוע, ובשל צו המניעה שהיה, נמנע ממנו לתקנו, וזאת בשנת 2005.

12. בתגובת עמידר לבקשה לביטול פסק הדין חוזרת עמידר ומדגישה כי בוצעה המצאה כדין של פסק הדין והחלטות בית המשפט, וכי למעשה המבקש ידע על ההליכים המתקיימים, והראיה שהגיש בקשת רשות ערעור ב-28/12/10.

עוד טענה עמידר כי אין לקבל טענתו כי לא ידע על אילו מסמכים חתם לעו"ד משה מנשה וכי יש לדחות טענתו בדבר אי המצאת פסק הדין. עמידר טוענת עוד שלא הייתה מניעה שהמבקש יתייצב לדיון שנקבע למשיבים, ולהעלות טיעוניו באותו מועד.

עוד הפנתה עמידר לכך שיש להחיל את כלל השתק שיפוטי, לאור העובדה שעל פי טענת המבקש, נטש המנוח את הדירה עוד קודם לפטירתו ועבר לגור בכפר מכר, כך שהמנוח לא יכול היה לטעון לדיירות מוגנת במושכר, ומעמד כזה בוודאי אינו של המבקש. כמו כן הפסיק המנוח לשלם דמי שכירות במשך תקופה ארוכה.

עמידר ציינה עוד שעל פי תוצאות חקירה שערכה ב-2007, פלש המבקש לדירה עובר לאותו מועד, וכי המבקש מנהל פיצוציה בסמוך למושכר ואינו עושה במושכר כל שימוש, למעט ניסיונו למכור את המושכר לשכניו.

החלטת בית משפט השלום:

13. במסגרת החלטת בית משפט השלום נבחנו טענותיו של המבקש אחת לאחת ואלה נדחו. המבקש טען כי לא ידע על פסק הדין שניתן ב-14/11/10 וכי אף לא ידע שעו"ד מנשה משה מייצג אותו, וזאת למרות שקיים ייפוי כוח חתום על ידו, וזאת מאחר שחתם על מסמכים שונים מבלי שידע על מה הוא חותם.

בנוגע למועד המצאת פסק הדין מיום 14/11/10 לא קיבל בית משפט השלום את טענת עמידר, בוצעה המצאה של פסק הדין למבקש באמצעות אמו עמה התגורר, בדירה אחרת ולא במושכר, ועוד טענה עמידר כי המבקש "סירב" לחתום על המצאת פסק הדין.

מנגד, קיבל בית המשפט את טענת המבקש, כי לא הייתה המצאה כפי שפורט על ידי עמידר, ואולם בית משפט קמא קבע כי המצאת הפסק למבקש נעשתה ביום 20/12/10.

בהתייחס לטענה כי המבקש נאלץ לעזוב את המושכר בשל מצבו הרעוע, קבע בית משפט קמא כי גרסה זו אינה מתיישבת עם גרסת המשיבים אשר טענו במסגרת בקשת רשות להתגונן, כי גם המבקש יחד עם בני משפחתו האחרים, מתגוררים במושכר ברציפות מאז שהמבקש היה בן 16. אין גם שם כל טענה שיש צורך לעזוב את המושכר בשל מצבו הרעוע.

המבקש אף לא טען כי דמי השכירות שולמו במלואם וכמתחייב, וכל מה שנאמר בנושא דמי השכירות בבקשת רשות להתגונן היה כי עמידר לא הוכיחה לאיזה תקופה מתייחס החיוב בדמי שכירות, ואילו בבקשה לביטול פסק הדין נטען ,כי אין מקום לחייב בדמי שכירות בגין נכס שננטש לאחר של היה ראוי למגורים.

על בסיס הנימוקים שפורטו עד כאן, קבע בית משפט קמא כי יש לדחות את הבקשה לביטול פסק דין, וכי יש לחייב את המבקש לשלם לעמידר הוצאות משפט לרבות החזרת החוב.

טיעוני המבקש בבקשת רשות הערעור:

14. בבקשה זו חוזר המבקש על טיעוניו הקודמים, ומצרף לה בקשה לעיכוב ביצוע ההחלטה עד להכרעה בבקשת רשות הערעור. בין היתר נטען כי עמידר שינתה חזית בטיעוניה, וכי מעולם לא נטען כי אביו המנוח נטש את המושכר. כמו כן טוען המבקש כי לא היה מחויב להודיע לעמידר על המשך החזקתו במושכר ו/או על פטירת המנוח. בנוגע לחוב דמי השכירות, טוען המבקש כי לא הייתה חובה לשאת באלה וזאת לאור העובדה שהנכס הוא רעוע ונזקק לשיפוץ יסודי, אשר המבקש אינו יכול לבצע בשל עלויות גבוהות, ולכן אי הימצאותו בדירה נובעת מחוסר היכולת לעשות שימוש במושכר, בשל מצבו הרעוע.

לגוף המחלוקת, חוזר המבקש וטוען כי יש להכיר בו במעמד של דייר מוגן, וזאת לפי סעיף 20 לחוק הגנת הדייר, ומאחר שאמו לא התגוררה בדירה, הרי שיש להחיל עליו את סעיף 20(ב) של חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972.

דיון ומסקנות:

15. למעשה, עותר המבקש לדיון חוזר בקביעות עובדתיות בהן דנה הערכאה הדיונית יותר מפעם אחת. במקרה כגון זה, אין מקום ליתן רשות ערעור. מעבר לאמור, עולה בבירור שהממצאים העובדתיים נבדקו היטב בטרם נקבעו, וגם לגוף המחלוקת – אילו הוגשה הבקשה במועד – גם אז לא היה מקום ליתן רשות ערעור, מן הטעם שאין בעובדות שפורטו על ידי המבקש, העומדות בסתירה מפורשת לראיות ולמסמכים שהוצגו מטעם עמידר, כדי להצדיק דיון חוזר במחלוקת האמורה.

מה עוד שלמבקש ניתנה הזדמנות הן להגיש בקשת רשות להתגונן במועד, רשאי היה להגיש ערעור על פסק הדין שניתן, לרבות בקשה להאריך המועד להגשתו, בסמוך לאותו מועד. ככלל, יש להקפיד על מועדים שנקבעו בתקנות סדרי הדין.

מעבר לכך, ידועה היטב ההלכה שקביעות עובדתיות נקבעות על ידי הערכאה הדיונית, וכאשר אלה מבוססות על חומר הראיות שהוצג בפני בית המשפט, אין ערכאת הערעור מתערבת ועל אחת כמה וכמה שאין מקום ליתן רשות ערעור.

מעבר לנדרש עיון בחומר הראיות, מצביע על העדר ראיה לכאורה שיש בה כדי לשנות את תוצאות פסק הדין, המצדיק כאמור דיון נוסף על ידי ערכאת הערעור.

16. מבחינת המצאת זימון לדיון, הגשת בקשת רשות ערעור באמצעות עו"ד מנשה, והמצאת פסק דין שניתן ב-14/11/10, אין לי אלא לחזור ולאשר את הקביעות שנקבעו על ידי בית משפט קמא, המבססות היטב את התוצאה לפיה דין בקשת רשות הערעור להידחות.

17. לגוף המחלוקת, מדובר בדירת מגורים בקומת קרקע בת חדר אחד. ישנן ראיות מספיקות המבססות ממצא לפיו המבקש לא התגורר בדירה עובר לפטירת המנוח, וכי הוא מנהל פיצוציה בסמוך לכתובת הדירה.

המנוח נפטר ב-2005 והותיר אחריו אלמנה וארבעה ילדים. כל האחרים עזבו את הדירה ולא התגוררו בה אחרי פטירת המנוח, וכך גם אמו של המבקש, אלמנת המנוח.

אישור לכך ניתן למצוא גם בתצהירה של האם, אשר טענה כי לא הייתה בדירה בעת שבוצעה המצאה לאותה כתובת עבור המבקש.

כמו כן אין לקבל טענת המבקש כי לא ידע על ההליכים המשפטיים, וכי לא ידע כי הוא מיוצג על ידי עו"ד משה מנשה. בדברי המבקש בפני החוקר מטעם עמידר, סיפר המבקש כי אותו עורך דין ייצג את הדייר החוזי בהליך המשפטי (דו"ח החקירה, סע' 4) והוסיף ואמר שהוא גם ידע על ההליכים נגדו כשוכר משנה. להלן הציטוט:

"ופסק הדין מוכר לכם, כך לדברי הבן כאשר נשללה שכירות משנה וכו..."

18. יתר על כן לגוף המחלוקת, לא יכול המבקש להיחשב כדייר מוגן במושכר:

על-פי דו"ח חקירה שנערך מטעם עמידר, החל המבקש להתגורר בדירה – על-פי דבריו לפני החוקר מטעם עמידר (ראה אימות חקירה מיום 31/12/2007, עמ' 2 סעיף 3 פסקה שניה, להלן: דו"ח החקירה):

"מתגורר לדבריו מזה כשנה וחצי בנכס שבמען הר"מ.."

(ההדגשות אינן במקור – ש' ו').

הפועל היוצא מן האמור, שהמבקש על פי דבריו, החל להתגורר בדירה לאחר פטירת המנוח.

המבקש הודה שעובר ל-2005 לא התגורר בדירה, אלא שלטענתו נמנע הדבר ממנו בשל מצב הדירה. המבקש לא התייחס לעובדה שבסמוך לדירה הוא מנהל פיצוציה, וכי לטענת עמידר כי הוא מנסה לטעון לזכות במושכר רק לצורך מכירתו, והוא אף לא העלה גרסה נוגדת.

ועוד התברר כי גם במועד מאוחר יותר אין מגורים בדירה.

בבדיקה שנעשתה על ידי עמידר ב- 24/9/12, נמצא כי הנכס סגור ואינו מאוכלס, אין צריכת מים ואין צריכת חשמל. עוד נרשם כי הנכס נטוש.

19. עוד יודגש כי על פי סע' 20 לחוק הגנת הדייר, מי שזכאי להיחשב לדייר מוגן לאחר פטירת המנוח הוא בן זוגו, בתנאי שחי עמו לפחות 6 חודשים סמוך לפטירת הדייר. אפילו אניח שניתן להחיל על עניינו של המבקש את ס"ק (ב), מאחר שהאלמנה לא דרשה זכויות כדייר מוגן, גם אז לא ניתן לומר כי קיימת למבקש זכות לכאורה להיחשב כדייר מוגן, וזאת מאחר שאין ראיות אף לא לכאורה, למגורי המבקש 6 חודשים סמוך לפטירת המנוח. אין להתעלם מדברי המבקש בפני החוקר.

20. המבקש ביקש להסתמך על ההחלטה שניתנה ביום 6/7/05 במסגרת תיק בית דין לשכירות ש 76/05, שם הוצא צו מניעה קבוע לגבי המושכר לפיו המבקש התחייב להימנע מכל עבודות בניה בדירה. מקביעה זו מבקש בא כוחו להסיק, כי יש בכך ראיה לכאורה שהמבקש התגורר בדירה עובר לאותו מועד. אין לקבל טענה זו.

העובדה שהמבקש ניסה לבצע עבודות בניה בדירה, יכול שהייתה גם בשל הקרבה של הפיצוצייה של המבקש, ובכלל הניסיון לבצע עבודות בניה אינו מלמד בהכרח על מגורים. ועוד, אין להתעלם כאמור מדוח החקירה מטעם עמידר ב-2007, שם נאמרו דברים ברורים על ידי המבקש בפני החוקר.

21. מכל הטעמים המפורטים לעיל, דין הבקשה להידחות, וממילא אין גם מקום להיעתר לבקשה לעיכוב ביצוע צו הפינוי, ועמידר רשאית להמשיך בהליכי הוצל"פ נגד המבקש בתיק 02-41212-11-0.

22. אשר על כן, הבקשה נדחית.

בנסיבות העניין, ומאחר שלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות נוספות.

העירבון, אם הופקד, יוחזר למפקיד, באמצעות בא-כוחו.

המזכירות תמציא עותק ההחלטה לתיק בית משפט קמא ולבאי-כוח הצדדים.

ניתנה היום, ד' תמוז תשע"ג, 12 יוני 2013, בהעדר הצדדים.