1. התביעה היא למתן צו מניעה קבוע, שיאסור על המשיבה 1, הוועדה המקומית לתכנון ובניה שומרון, להמשיך בהליכי הריסה של תוספת בניה בת 30 מטר בחלקה 20 בגוש 11281 בכפר פרדיס.

בעניין תוספת הבניה הזו ניתן צו הריסה, בהליכים שנוהלו בבית המשפט לעניינים מקומיים כנגד המשיבים 2 ו- 3. המשיב 2 הוא בעליה של החברה המשיבה 3, שרשומה בלשכת רישום המקרקעין כבעלת הזכויות בחלקה האמורה והוא אחיו של התובע 1. בעניין צו ההריסה נרשמה הערה בלשכת רישום המקרקעין והיא מופיעה בנסח הרישום (נ/1) מיום 14/4/02.

2. לטענת התובעים, הם המחזיקים כעת במבנה, שעל חלקו ניתן צו ההריסה.

לטענת התובעים, צו ההריסה אינו מופנה כלפיהם אלא כלפי המשיבים 2 ו- 3 ואין לכן מקום לבצע אותו, טרם שיינתן להם יומם בבית המשפט (סעיף 8 לתביעה). התובעים טענו גם כי הגישו לוועדה המקומית לתכנון ובניה בקשה להיתר ביחס לאותו חלק של המבנה, אך זו טרם נדונה. לטענתם, בקשתם הוגשה ביום 3/11/09.

התובעים טוענים גם כי אין מקום לבצע את צו ההריסה לאחר שחלפו 10 שנים מיום שניתן והמשיבה, הוועדה, לא נקטה בכל הליך לביצועו של הצו ולהריסת המבנה.

3. יחד עם התובענה הוגשה גם בקשה לצו מניעה זמני. צו כזה ניתן. בהמשך ניתן גם פסק דין לטובת התובעים וכנגד הנתבעת וזאת בהעדר הגנה, אך מאוחר יותר, פסק הדין בוטל (החלטת כב' השופטת אניספלד מיום 4/2/13) והנתבעת הגישה כתב הגנה. התיק עצמו, לגופה של התובענה, נדון בפני והיום נשמעו בו ראיות הצדדים.

4. לאחר ששמעתי את הראיות ואת טיעוני הצדדים, אני מחליטה לדחות את התובענה.

5. מטרת ההליך שבפני לבטל, למעשה, פסק דין שניתן בהליך קודם, וצו ההריסה שניתן ביחס לנכס.

אין מקום לאפשר לתובעים לקבל, בהליך אזרחי, את ביטולו של הצו שניתן בהליך הפלילי. אם ביקשו התובעים, או המשיבים 2 ו- 3, לעכב שוב את ביצועו של צו ההריסה, היה עליהם לנקוט בהליכים מתאימים בבית המשפט לעניינים מקומיים ועל פי חוק התכנון והבניה.

6. בפועל התברר כי אכן, במקביל להגשת התובענה כאן הגישו המשיבים 2 ו- 3 בקשה לעיכוב ביצוע צו ההריסה וזאת לבית המשפט לעניינים מקומיים. לפיכך, עצם הגשת התובענה שבפני יש בה משום שימוש לרעה בהליכי בית המשפט.

התובעים והמשיבים 2 ו- 3, שהם קרובי משפחה שכן התובע והמשיב 2 אחים, פעלו במקביל בשתי ערכאות שונות, בהליך אזרחי ובהליך פלילי, והכל בניסיון לקבל את הסעד של דחיית ביצועו של צו ההריסה. התובעים לא ציינו בעת הגשת התביעה והבקשה לצו הזמני כי הליך מקביל התנהל על ידי המשיבים 2 ו- 3 בבית המשפט לעניינים מקומיים ובכך עשו שימוש לרעה בהליכי בית המשפט. די בכך כדי להביא לדחיית התובענה.

7. התובעים לא ציינו בתובענה עד מתי הם מבקשים שיישאר בתוקפו צו המניעה שאותו ביקשו מבית המשפט, ולכאורה מבוקש צו ניצחי שיבטל, בפועל, את צו ההריסה. אין לאפשר תוצאה כזו.

בדיון היום ציין ב"כ התובעים כי הכוונה היא שיינתן צו מניעה, שיעמוד בתוקף עד שיינתן היתר לחלק המבנה שבמחלוקת.

ואולם, וכפי שהעיד עד הנתבעת בעדות שלא נסתרה, לא ניתן בכלל לקבל היתר לאותו חלק של המבנה. זאת, משום שהדבר עומד בניגוד לתמ"א 3, וזאת אף מבלי להתייחס לכך שהמבנה כולו, והתוספת, מצויים על קרקע שייעודה חקלאי (לפיכך כל השימוש שעושים התובעים בנכס הינו מנוגד לדין).

8. התובעים טענו, כי יש לעכב את ביצועו של צו ההריסה עד שיסתיימו ההליכים בבקשה שהגישו למתן היתר בניה, ואולם לא עלה בידם להראות כי הגישו בכלל בקשה להיתר בניה.

התובעים טענו, בסעיף 12 לתצהיר התובע, כי בקשה להיתר הוגשה על ידם ביום 3/11/09 אך לא צרפו לתצהיר עותק מהבקשה שהגישו וגם לא הציגו כל אישור שהוא על כך שבקשה כזו אכן הוגשה.

מחדלם של התובעים, באי הגשת הבקשה, פועל לחובתם. לכך יש להוסיף כי עד הנתבעת ציין כי הוגשה רק בקשה אחת להיתר ביחס למבנה שבמחלוקת וזו הוגשה בשנת 2008 ונדחתה בהחלטה מיום 12/5/08 שהוגשה (נ/2).

מכאן, שכלל לא הוכח כי ישנה בקשה תלויה ועומדת וודאי שאין מקום לכן לעכב את ביצוע צו ההריסה.

9. בסיכומיו, טען ב"כ התובעים כי יש לעכב את ביצוע צו ההריסה מאחר שהשטח כלל אינו נדרש לנתבעת או לסלילת כביש 4 או להרחבת הכביש האמור.

אני דוחה טענה זו.

ראשית משום שאין מקום לשוב ולדון בעצם הוצאת צו ההריסה. צו ההריסה הוצא בהליך שנוהל בבית המשפט לעניינים מקומיים ולא בוטל מאז על ידי ערכאה מוסמכת. ההליך שבפני אינו ערעור על מתן הצו.

שנית, משום שצו ההריסה הוצא מאחר והמבנה בנוי ללא היתר, ודי בכך. על מנת לקבל צו הריסה, וכל שכן על מנת לבצע צו שניתן, אין כל חובה על הרשויות להראות כי השטח שעליו המבנה דרוש להן באופן מיידי לצורך כלשהו. די בכך שהמבנה נבנה ללא היתר על מנת שבית המשפט יוציא צו להריסתו, ומשניתן צו כזה יש לבצעו.

10. התובעים טענו כי לא ניתן לבצע את צו ההריסה, מאחר שכעת הם המחזיקים בנכס ולא המשיבים 2 ו- 3, שכנגדם ניתן הצו.

אין בעובדה זו, אף אם היא נכונה, כדי להצדיק את קבלת התביעה.

במילים אחרות – גם אם התובעים מחזיקים כעת בנכס, ולא הנתבעים 2-3 או מי מהם, אין בכך כדי להצדיק את עיכוב ביצוע ההריסה.

על פי נסח הטאבו, הנתבעת 3, שהנתבע 2 הוא בעליה, היא שרשומה כבעלת הנכס שעליו המבנה המיועד להריסה ומשכך ניתן וצריך לבצע את הצו.

העובדה, שהנתבעים או מי מהם, נתנו את הנכס לתובעים או למי מהם, אינה יכולה להביא לביטולו של הצו שאם תאמר כך, הרי שנמצאה דרך לחמוק מצווי הריסה – פשוט צריך להעביר את הנכס לאדם אחר.

ברור שיש לדחות טענה זו מכל וכל.

בפרט הדבר נכון כאשר צו ההריסה רשום בלשכת רישום המקרקעין כבר משנת 2002, בעוד שלטענת התובעים הם קיבלו את הנכס רק בשנת 2008.

ברור אפוא, שכאשר קיבלו התובעים את הנכס (אם קיבלו אותו), הם קיבלו אותו בכפוף לצו ההריסה האמור.

11. במאמר מוסגר אציין, כי אותו פרוטוקול, שהציגו התובעים כראיה לכך שקיבלו את הנכס מידי המשיבים או מי מהם (ת/1), ספק אם די בו כדי להוכיח את בעלותם על הנכס.

זאת, מאחר שהעברת הבעלות לא נרשמה בלשכת רישום המקרקעין, לא נרשמה הערה כלשהי על ההעברה הנטענת וגם לא הוצג דיווח כלשהו לרשויות המס ביחס לאותה העברה. המסמך היחיד שהוצג הוא אותו פרוטוקול, שנכתב בו כי הוא משקף ישיבת בעלי מניות מיום 10/2/08, וספק אם די במסמך כזה כדי להוכיח העברת בעלות כדין.

כך או כך, שאלה זו אינה רלוונטית כלל להליכים שבפני שכן צו ההריסה ניתן כנגד מי שהם הבעלים הרשומים בנכס ודבר קיומו של הצו נרשם כדין טרם המועד שבו טוענים התובעים לזכויות כלשהן בנכס.

12. התובעים טענו, בין היתר, כי אין מקום לבצע את צו ההריסה וכי יש לתת צו למניעת ההריסה גם מן הטעם שהנתבעת התמהמהה ולא נקטה בהליכים להריסת המבנה במהלך כ- 12 שנים.

אני דוחה גם טענה זו.

ראשית משום שהתובעים הסתירו את השתלשלות העניינים הנוגעת לצו ההריסה ובין היתר את העובדה שתוקף ביצועו של הצו עוכב מלכתחילה, כבר בעת מתן גזר הדין, עד ליום 28.2.03 ובהמשך עוכב שוב בעקבות בקשה של המשיבים 2 ו- 3 מיום 17/12/09. אין מדובר לכן בשיהוי של 12 שנים.

שנית, משום שהנתבעת הוכיחה, באמצעות העד מטעמה, שעדותו לא נסתרה, כי במהלך התקופה שמ- 2003 ועד 2009, ביקשה את סיוע המשטרה לביצוע הצו והמשטרה לא התפנתה לסייע בביצוע הצו, ורק מטעם זה לא בוצע הצו.

שלישית, חלוף הזמן לכשעצמו אינו מכשיר את המבנה ואינו מבטל את צו ההריסה.

13. מכל הטעמים שפורטו לעיל, אני דוחה את התביעה.

התובעים, ביחד ולחוד, יישאו בהוצאות הנתבעת בגין התובענה בסכום של 11,800 ₪ וזאת בנוסף לסכומי ההוצאות שחויבו בהם במהלך הדיון, ואשר שולמו על ידם.

צילומי האוויר המקוריים יעמדו לרשות ב"כ התובעים בלשכתי עד ליום 22/12/13 ולאחר המועד הזה יושמדו.

המזכירות תעביר לצדדים עותק מפסק הדין.

ניתן היום, ה' טבת תשע"ד, 08 דצמבר 2013, בהעדר הצדדים.