לפני תביעה במסגרתה עותר התובע כי בית המשפט יורה לנתבעת להוסיף ולשלם לידיו את שווים של שני שיקים אשר נתנו על ידה כבטחון לפירעון הלוואה.

לטענת התובע, ניתנו לנתבעת הלוואות שונות במהלך השנים נוכח היכרות עסקית בין הצדדים. בשלב מסוים, הגיעו הצדדים לכלל הבנה כי יתרת חובה של הנתבעת לתובע, בגין כלל ההלוואות עומדת על סך של 140,000 ש"ח ובגין אותה יתרה, נתנו שני שיקים, האחד על סך של 80,000 ש"ח והאחר על סך של 60,000 ש"ח.

משעלו יחסי הצדדים על שירטון, הושלם התאריך על גבי השיקים, הם הוצגו לפירעון, אך הושבו מן הטעם של "העדר כיסוי מספיק".

בהתנגדות לביצוע שטר, טענה הנתבעת כי מטרת ההליך דנא, כמו גם הליכים נוספים בהם נקט התובע כנגדה, היא לנסות ולמנוע הגשתה של תביעה בהיקף של כ- 12.5 מיליון דולר ארה"ב, מכוח חובות של התובע כלפי הנתבעת.

עוד טענה הנתבעת, כי השיקים נשוא ההליך, נתנו לתובע כבטוחה לפירעון הלוואות אותן נטלה הנתבעת מהבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ (להלן: "הבנק") ואשר התובע שימש להן כערב.

לגישת הנתבעת, משנפרעו ההלוואות בבנק, היה על התובע להשמיד את השיקים או להשיבם לידי הנתבעת ואולם נוכח מערכת היחסים העסקית בין הצדדים, לא וידאה הנתבעת השבת השיקים ונתנה אמון בתובע אשר הבהיר כי הללו הושמדו.

אקדים ואומר, כי שני הצדדים, מצאו לנכון להפנות את שימת הלב לעובדה כי התנהלו/מתנהלים ביניהם, או בין מי מהם לצדדים שלישיים, מספר רב של הליכים משפטיים אשר מקורם במערכת היחסים העסקית אשר התקיימה בין הצדדים.

נוכח טענות חוזרות אלו של הצדדים, או מי מהם, אני מוצאת להדגיש כי ההליך שבפני, מוכרע על הראיות אשר הוצגו בתיק זה, כמו גם הוראות הדין הרלוונטיות.

אין בניהולם של הליכים אחרים, או הגשתן של תלונות למשטרת ישראל, כדי לגרוע מן הצורך והחובה להכריע את הסכסוך שבפני, אשר הינו סכסוך "כלכלי מסחרי", על בסיס נתוניו הפרטניים.

הטענות על פיהן הוגשו על ידי התובע או צדדים שלישיים הקשורים בתובע, תביעות אחרות בהיקף של כעשרה מיליון שקל כנגד הנתבעת, או כי בכוונתה של הנתבעת להגיש תביעה בהיקף של 12.5 מיליון דולר כנגד התובע, אין בהן, כדי לגרוע מן הצורך הפשוט להידרש לסוגיות הנוגעות לסיבת מתן השיקים על ידי הנתבעת לתובע, האירועים העובדתיים הנוגעים למתן/השבת השיקים, וקיומו של החוב הפרטני.

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, נתתי דעתי לעדויות הצדדים וסיכומיהם בפני, באתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל במלואה. טעמיי להלן.

התביעה שבפני היא תביעה שטרית.

הנתבעת אינה מכחישה את דבר חתימתה על השיקים או את העובדה כי השיקים נתנו לתובע.

(בעניין זה ראה לדוגמא פרוטוקול הדיון מיום 19.11.2009 עמוד 1).

המחלוקות בין הצדדים נוגעות לסיבה בגינה נתנו השיקים, כמו גם ביחס לאירועים העובדתיים אשר התרחשו לאחר אותו מועד.

בעוד התובע טוען כי השיקים נתנו בגין יתרת חוב בגין הלוואות שנתנו על ידי התובע לנתבעת;

טוענת הנתבעת כי מדובר בשיקים שנתנו כבטחון בלבד, עקב חתימתו של התובע כערב באופן אישי, להלוואה אותה נטלה הנתבעת מן הבנק, ואשר נפרעה במלואה.

נטל ההוכחה והבאת הראיות, מוטל מכוח מהותו של ההליך, בראש ובראשונה, על הנתבעת.

הנתבעת לא הרימה נטל ראשוני זה ולא הוכיחה טענותיה.

למעשה, מצאתי את עדותה של הנתבעת בפני כחסרה וככזו אשר נמצאו בינה לבין טיעונים קודמים במסגרת בקשת הרשות להתגונן, אמירות קודמות בדיונים, והאמור בתצהיר עדותה הראשית, כמו גם ראיות שונות בתיק, סתירות של ממש.

במסגרת סעיף 8 לבקשת הרשות להתגונן, טענה הנתבעת כי השיקים נתנו בגין הלוואות אותן נטלה מן הבנק הבינלאומי.

במסגרת הדיון בבקשת הרשות להתגונן, התייחסה הנתבעת, לאורך חלק הארי של הדיון, לקיומה של הלוואה אחת בודדת, ולא להלוואות ברבים. (ראה עמוד 1 לפרוטוקול הדיון מיום 19.11.09).

במסגרת תצהיר העדות הראשית נטען כי מדובר למעשה בשתי הלוואות (ראה סעיפים 26-28 לתצהיר העדות הראשית).

במסגרת החקירה הנגדית הופנתה הנתבעת לעיקרי הטעון אשר הוגשו על ידה לבית המשפט המחוזי, במסגרת ערר על החלטת כבוד הרשמת בן שמן, שם נטען לכאורה כי מדובר בהלוואה אחת.

משנתבקשה הנתבעת להבהיר את הפערים בין הגרסאות דנן השיבה כי מדובר בהלוואה אחת אשר נחלקה לשני מועדים וסכומים, של 50,000 דולר ושל 18,000 דולר.

טענה זו, כי מדובר בהלוואה אחת אשר חולקה לשתי הלוואות, לא נטענה קודם לכן, והייתה למעשה גרסה חדשה, שלישית במספר.

למעלה מכך, אין במסמכים אשר צורפו על ידי הנתבעת עצמה כל ראייה לכך שמדובר בהלוואה אחת, אשר נחלקה לשניים, ולכאורה מנספח 11 לתצהירה של הנתבעת, עולה כי מדובר בהלוואה בודדת, אחת, אשר במסגרתה גם נחתמה ערבותו של התובע, תוך הגבלת שיעור ערבותו האישית.

זה גם המקום לציין כי הגם שהוצגה לי חתימתו של התובע על ערבות אישית, ביחס להלוואה מן הבנק בשנת 2003 ובהיקף של כ-60,000 ₪ , לא הוצגו מסמכים דומים ביחס להלוואה משנת 2004. (ראה נספח 11 לתצהיר הנתבעת).

לטענת הנתבעת נתנו השיקים נשוא ההליך שבפני בחודש פברואר 2003.

עם זאת, באותו תצהיר ממש, נטען כי ההלוואות בגינן ניתנו השיקים, נלקחו מן הבנק בחודש פברואר 2003 ובחודש מרץ 2004.

לא ברור מדוע הייתה אמורה הנתבעת ליתן בידי התובע שתי המחאות כבר בחודש פברואר 2003 , כערובה לשתי הלוואות, כאשר אחת מהן, נלקחה לטענת הנתבעת רק למעלה משנה לאחר מכן.

(בעניין זה ראה סעיף 26 לתצהיר הנתבעת וכן נספחים 9 ו- 10 לאותו תצהיר).

ויובהר, שני השיקים נתנו בחודש פברואר 2003, בהיקף כולל של 140,000 ₪, כאשר ההלוואה הראשונה עמדה, לשיטת הנתבעת עצמה, על סך של כ-60,000 ₪ בלבד.

גם סכומי השיקים, אינם עומדים ביחס ישיר לטענות הנתבעת לעניין היקפי ההלוואות כאשר לשיטתה מדובר היה בסכום ראשוני של כ- 18,000 דולר ארה"ב והלוואה נוספת על סך של 50,000 דולר ארה"ב. הסכום הכולל של שתי ההלוואות (נוכח שער הדולר הנקוב בנספח 11 לתצהיר הנתבעת), עולה במידה רבה על סכומי השיקים.

גרסה זו לעניין היקף ההלוואות גם אינה עומדת בקנה אחד עם טענות הנתבעת במסגרת הדיון בהתנגדות לביצוע שטר. (ראה עמוד 2 שורות 10-11 לפרוטוקול מיום 19.11.09).

בנוסף, לא הוצגה בפני כל סיבה ממשית מטעם הנתבעת, למתן אותם שיקים בידי התובע.

אני מודעת לטענת הנתבעת, על פיה, נתנו ההמחאות מיוזמתה, על מנת להסיר דאגה מלבו של התובע, כי ההלוואה מן הבנק תושב במלואה.

עם זאת, טענה זו אינה עומדת בקנה אחד עם טענות אחרות של הנתבעת על פיהן התקיימה בין הצדדים מערכת יחסים עסקית ענפה אשר הייתה מבוססת על אמון או כדבריה "מילה של כבוד".

(בעניין זה ראה גם עדותה של הנתבעת בעמוד 10 שורות 16-17 לפרוטוקול מיום 27.9.12).

כמו כן איני יכולה להתעלם מן העובדה כי על השיקים לא נרשם דבר בדבר היותם "לביטחון" או ערובה לדבר מה.

אומנם, אין מדובר בתנאי בלעדיו אין, אך כאשר נתון זה מצטרף לכלל הראיות המצויות בתיק, יש בכך כדי להקשות על קבלת גרסתה של הנתבעת.

הנתבעת נשאלה במסגרת הדיון בבקשת הרשות להתגונן האם חתם התובע על כתב ערבות, ביחס להלוואה בבנק.

לדבריה לא היה כתב ערבות, אלא שאותה ערבות נתנה בעל פה בנוכחות מנהל סניף הבנק, מר ג'ו אסרף.

עם זאת, במסגרת תצהיר העדות הראשית צורפו לפתע מסמכים המלמדים כי התובע חתם על ערבות זו או אחרת ביחס להלוואות של הנתבעת לבנק הבינלאומי.

בתצהיר העדות הראשית התייחסה הנתבעת לפערים אלו בגרסאות וטענה כי במועד הגשת ההתנגדות לא היו ברשותה המסמכים אשר הושגו לאחר מכן באמצעות הבנק.

בחקירה הנגדית טענה כי לא הייתה מודעת למסמכים עליהם חתם התובע בבנק.

(ראה עמוד 12 שורות 21-22 לפרוטוקול).

יש לאבחן בין מקרה בו מועלית טענה על פיה אין בידי הנתבעת את המסמכים, או שאינה זוכרת אם היו מסמכים באותה עת, שאז ניתן היה לראות סדר ועקביות מאחורי טענות הנתבעת בדבר איתור המסמכים, לבין מקרה בו מועלית טענה מפורשת על פיה מדובר היה בערבות שבעל פה בנוכחות מנהל סניף הבנק שכן זו עומדת בסתירה, מהותית, עם גרסתה של הנתבעת במסגרת תצהירי העדות הראשית, ונספחים 9 ו -10 ו-11 לאותו תצהיר.

בנוסף, הטענה על פיה הנתבעת אינה מודעת לכך שערב חתם ערבות להלוואה אשר ניטלה על ידה, בחשבון אשר נפתח לצורך מטרה זו בלבד, תמוהה.

במסגרת שאלון אשר נשלח לנתבעת, היא נשאלה היכן הוחזקו השיקים נשוא התביעה.

בתשובה לשאלה זו טענה הנתבעת כי השיקים הוחזקו במעטפה, בתוך ארון סגור, בחדרו של מנהל סניף הבנק , מר ג'ו אסרף (ראה תשובה 8 לנספח 13 לתצהיר הנתבעת).

יקשה עלי לקבל גרסה זו של הנתבעת, שעה שלא ברור מדוע יידרש מנהל סניף בנק להחזיק תחת ידיו שיקים אשר נתנו כבטחון במערך היחסים שבין התובע לנתבעת, וזאת גם אם וככל שביקש זאת מי מן הצדדים.

זאת ועוד, ככל שהשיקים נמסרו לתובע ביוזמת הנתבעת, כתמיכה לכוונתה להשיב את ההלוואה, לא הייתה לכאורה כל סיבה להפקידם בידיו של צד שלישי- אותו מנהל סניף בנק.

לא זו אף זו, אם נמסרו השיקים לידי מנהל סניף הבנק, לא ברור כיצד לשיטת הנתבעת הגיעו השיקים לידי התובע, ומדוע נטען על ידי הנתבעת כי התובע הודיע לה כי השמיד את השיקים.

(בעניין זה ראה לדוגמא עמוד 16 שורה 11 לפרוטוקול).

בסעיף 26 לתצהיר עדותה הראשית, חזרה הנתבעת על הטענה כי השיקים נמסרו בנוכחות מנהל הסניף דאז, מר ג'ו אסרף, לתובע (לפני שהועברו למשמורת בידיו של מר אסרף).

עם זאת, הנתבעת לא הגישה תצהיר מטעמו של מר אסרף, ולא ביקשה לזמנו.

אני מוצאת לציין כי כבר במסגרת הדיון בהתנגדות לביצוע שטר נשאלה הנתבעת מדוע לא צירפה תצהירו של מר אסרף והשיבה: "לא צירפתי, אין צורך" .

(ראה עמוד 2 שורה 2 לפרוטוקול מיום 19.11.09).

איני שותפה למסקנתה של הנתבעת בעניין זה ודומה כי מדובר לכאורה בעדות אשר יכולה הייתה, לחזק במידה רבה מאוד את גרסתה של הנתבעת לעניין מטרת מתן השיקים והקשר שבינם לבין ההלוואות.

החוסר בעדות זו, מהותי מאוד, ויש בו כדי כרסום של ממש בגרסתה של הנתבעת.

בית המשפט העליון נתן דעתו לא אחת, כי הימנעתו של בעל דין מלזמן עד אשר לכאורה יכול היה לתמוך בגרסתו, עומדת לחובתו של אותו בעל דין.

במסגרת התצהיר אשר הוגש בבקשת הרשות להתגונן, טענה הנתבעת כי ההלוואה נלקחה בשנת 2002. (סעיף 8 לתצהיר).

במסגרת תצהיר העדות הראשית, נטען להלוואות בשנת 2003 ו- 2004.

האמור לעיל מהווה אך חלק מסימני השאלה אשר עלו מגרסתה של הנתבעת, ולאחר שנתתי דעתי לכל אלו, באתי לכלל מסקנה כי הנתבעת לא הציגה מצע ראייתי סביר, ממנו ניתן להסיק כי השיקים נשוא ההליך , אכן נתנו כבטוחה להלוואה לבנק , אשר נפרעה במלואה.

דווקא גרסתו של התובע, על פיה נתנו השיקים מכוח הלוואות אותן נטלה מעמו הנתבעת, במהלך השנים, נמצאה על ידי כסבירה וככזו אשר יש לאמצה נוכח מכלול הראיות בתיק.

מעדויות שני הצדדים, עלה כי התקיימה בין הצדדים מערכת יחסים עסקית, ארוכת שנים.

עוד עלה מעדויות שני הצדדים, כי התקיימה התחשבנות כספית ביניהם וכי התובע העביר לנתבעת כספים שונים, במהלך שנות היכרותם לרבות הלוואות למטרות שונות.

(ראה לדוגמא חקירתה של הנתבעת במסגרת בקשת הרשות להתגונן עמוד 2 שורות 5-7 לפרוטוקול).

בנוסף, הייתה הזו הנתבעת אשר טענה כי שימשה למעשה כ"יד ימינו של התובע", תוך שהיא ממונה כדירקטורית מטעמו בחברות שונות (ראה לדוגמא סעיף 6 לתצהיר הנתבעת).

בנסיבות אלו, מתן ההלוואה על ידי התובע לנתבעת, אינו בלתי סביר.

עוד טענה הנתבעת, כי התובע סירב לאורך השנים לערוך הסכמים בכתב (ראה סעיף 7 לתצהיר הנתבעת). נוכח כך, דווקא הנתבעת היא זו אשר נתנה טעם להעדרו של הסכם הלוואה בכתב.

אציין כי אני ערה לכך, שביחס לחלק מן השאלות אותן נשאל התובע בחקירה הנגדית, נתנו תשובות של חוסר זיכרון או אי ידיעה. בנוסף, וכפי טענת הנתבעת, התובע לא הציג הסכם הלוואה בכתב המאשר את מתן ההלוואה או יתרת החוב.

עם זאת, התרשמותי הבלתי אמצעית מן התובע הייתה כי מדובר באדם מבוגר מאוד, אשר חלק מתשובותיו נבעו ממצבו וגילו וכמי שהתנהלותו מול הנתבעת, הייתה כזו שאכן נבעה מאמון בין הצדדים.

ניתן היה להסיק, נוכח חקירת שני בעלי הדין, כי התנהלות התובע והנתבעת אכן התבססה, במקרים רבים, על הסכמות שבעל פה, מכוח אותה מערכת יחסים של אמון אשר נבנתה, לאורך שנים.

מכאן, ובנסיבות אלו, העדרו של הסכם הלוואה בכתב, אינו בלתי סביר.

מעל כל אלו, לא ניתן להתעלם מן העובדה אשר צוינה בראשית פסק הדין, ועל פיה עסקינן בתביעה שטרית.

הנטל הבסיסי להוכיח את טענות ההגנה, מוטל הנתבעת.

קיומו הבסיסי של החוב נלמד, מעצם קיומם של השיקים.

רק מקום בו הייתה הנתבעת מרימה את הנטל הבסיסי המוטל עליה, או לכל הפחות, מגישה ראיות ועדויות התומכות בגרסתה על פיה מדובר היה בשיקים לביטחון, שאז ,היה מקום להוסיף ולבחון את שאלת יכולתו וחובתו של התובע להביא ראיות לסתור.

משלא הונח הבסיס להוכחת טענות הנתבעת, ומאידך, היה בעדויות הצדדים כדי תמיכה בטענות התובע, לא נותר אלא להורות על קבלת תביעתו, וכך אני מורה.

סוף דבר,

התביעה מתקבלת. הליכי ההוצאה לפועל ישופעלו.

הנתבעת תישא בהוצאות ההליך בסך של 15,000 ₪. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום בפועל.

המזכירות תשלח את העתק פסק הדין לצדדים באמצעות הדואר.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום.

ניתן היום, יג' שבט תשע"ג, 24 ינואר 2013, בהעדר הצדדים.