לפני בקשה לעיכוב ביצועו של פסק דין.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

ההלכה היוצאת מבית המשפט העליון מלמדת כי רק במקרים חריגים, ייטה בית המשפט לעכב ביצועו של פסק דין כספי.

לא מצאתי כי בתיק זה מתקיימים אותם חריגים המצדיקים עיכוב ביצועו של פסק הדין.

בבואו של בית המשפט לבחון שאלת עיכוב ביצועו של פסק הדין הוא נדרש לשניים : סיכויי הערעור ומאזן הנוחות.

נהיר כי ההכרעה בערעור לגופו, היא לעולם לשיקול דעתה של ערכאת הערעור.

ואולם, משהוגשה בקשה לעיכוב ביצוע, אני נדרשת ליתן דעתי גם לכך, ולצורך ההחלטה דנן בלבד. בזהירות המתבקשת אציין כי לשיטתי סיכויי הערעור אינם גבוהים, שעה שחלק ניכר בפסק הדין עניינו הכרעות עובדתיות, אשר ביחס אליהן לא בנקל תתערב ערכאת הערעור.

באשר למאזן הנוחות, לא הונח בפני בסיס ראייתי כלשהו המלמד כי המבקשת לא תוכל להיפרע בחוזר מהמשיב, אם וככל שיתקבל הערעור, והייתה זו המבקשת אשר חזרה וציינה כי מדובר באדם אמיד מאוד שהונו מוארך במיליוני דולרים.

העובדה כי המבקשת עצמה הינה שכירה כיום, אין בה די. עוד אציין כי ממילא יתר הטענות אשר הועלו במסגרת הבקשה, לעניין מצבה הכלכלי של המבקשת, לא נתמכו בראיות כלשהן.

אני ערה לטענות המבקשת על פיהן, להיקף הסכום הפסוק תהא השלכה מהותית על משק הבית שלה, וכי היא זו אשר תומכת בילדיה. עם זאת, כל פסק דין כספי מטיל עול כבד על מי שחויב בתשלום. בכך בלבד, אין כדי הצדקה לעיכוב ביצועו של פסק הדין.

הבקשה נדחית. איני מוצאת מקום לעשות צו להוצאות.

המזכירות תתבקש לשלוח את העתק החלטתי זו לצדדים.

ניתנה היום, ב' ניסן תשע"ג, 13 מרץ 2013, בהעדר הצדדים.