1. התובע יליד 1971, הגיש תביעה מכוח חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה – 1975 (להלן: "החוק") בשל שלוש תאונות דרכים בהן נפגע לטענתו ואשר הותירו בו נזקים.
2. התאונה הראשונה ארעה ביום 10.8.09 בעת שהתובע היה בדרכו לשירות מילואים. מבטחת הרכב בו נסע היא הנתבעת 1.
3. התאונה השנייה ארעה ביום 19.7.10 והמבטחת של הרכב, בו עשה שימוש התובע, היא הנתבעת 2. הרכב היה רכבה של החברה בה עבד התובע (להלן: "החברה").
4. התאונה השלישית ארעה ביום 7.9.11 ומבטחת הרכב היא הנתבעת 3.
5. הנתבעת 2 חולקת על חבותה לפיצוי התובע בגין הפגיעה בתאונה השנייה. הנתבעות 1 ו – 3 חלוקות עם התובע רק בשאלת גובה הנזק.

הנתבעת 1 טוענת כי בהיות התאונה הראשונה תאונה במהלך הנסיעה לשירות מילואים נדרש התובע להציג תצהיר שבו יצהיר כי הוא בוחר בקבלת הפיצוי מחברת הביטוח, הנתבעת 1, ומוותר על זכויותיו מכוח חוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט – 1959 (להלן: "חוק הנכים").

1. התביעה הוגשה תחילה לבית משפט השלום ורק לאחר שניתנו כל חוות הדעת הועברה לבית משפט זה לבקשת התובע.
2. לתובע מונו מומחים בתחום האורתופדי, הנוירולוגי והפסיכיאטרי.

מטעם התובע העידו הוא עצמו, אשתו, חברו לעבודה מר ח. ב., מעסיקתו גב' י. ג. וד"ר תמיר לוי שהגיש חוות דעת בעניין שיעור ההשתכרות הצפוי של התובע אילולא התאונה לרבות הטבות שכר.

מטעם הנתבעות הוגשו מסמכים.

1. נוכח המחלוקת בשאלת החבות בתאונה השנייה תידון תחילה שאלה זו.

חבות הנתבעת 2 בתאונה השנייה

1. התובע מתאר את הפגיעה בתאונה מיום 19.7.10 כך:

"התאונה השנייה אירעה לי במהלך עבודתי, באתר AY נתיבי איילון, בסביבות השעה 12:00 בצהריים, כאשר נהגתי ברכב מסוג "Daihatsu " בבעלות המעביד. נכנסתי עם הרכב לאתר העבודה וישבתי ברכב על מנת להמתין עד שמשאית שחסמה את הגישה תעבור. לפתע אותה משאית מסוג "Full trailer " החלה לסוע לאחור, ומאחר שהנהג לא הבחין בי, התנגשה המשאית בעוצמה רבה ברכב בו נהגתי." (סעיף 6 לתצהירו).

1. בטופס בל/250 של המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל") ציין התובע, ביום 22.7.10, כך:

"בהיותי בשטח עבודה עמדתי עם הרכב כ – 6 מ' ממשאית שהייתה באתר. לפתע נהג המשאית נסע אחורנית ללא מכוון והתנגש ברכבי בצידו הקדמי השמאלי כשאני בתוך הרכב."

1. בחקירתו הנגדית של התובע על ידי ב"כ הנתבעת 2 העיד כך:

"את שואלת בתאונה השנייה האם מישהו היה איתי בתוך הרכב, אני משיב לך שלא. הייתי בתנועה מאתר לאתר, נכנסתי לאתר עבודה ומשאית נסעה רברס לכיווני.

את מפנה אותי לסעיף 6 לתצהירי ושואלת אותי אם זו הייתה אותה משאית שאני מדבר עליה בתשובה הקודמת, אני משיב לך שכן. אני נכנסתי לאתר והיא חסמה לי את הדרך. מדובר היה בפרויקט בנתיבי איילון של קו ביוב גדול בדחיקה והאתר נמצא על השול הימני של איילון. קיבלנו שטח של אתר עבודה ממש מצומצם, כי יש את הבתים של שכונת יד אליהו. נכנסתי לאתר והמשאית בדיוק רברס ולא הייתה לי אפשרות לנסוע אחורה, צפרתי לו לעצור. היו גם פועלים שאמרו לו לעצור כשראו שהוא לא עוצר.

את שואלת אם זה נכון שלרכב שבו נהגתי לא נגרם נזק, אני משיב לך שלא נכון."

(ראו עדותו בעמ' 30 לפרוטוקול).

וכך גם כשנחקר על ידי ב"כ הנתבעת 1 באשר למצבו הנפשי השיב:

"טראומה שחוויתי שמשאית פול-טריילר נוסעת אלי ברברס ואני צופר כדי לעצור אותה ולא יכול לצאת מהרכב, המשאית פגעה באוטו שלי בצד השמאלי שלי ואני כבר ראיתי את המוות. למזלי היו באתר עוד פועלים שקפצו על הנהג ואמרו לו לעצור. זה גוש ברזל ענק, היא נעצרה חצי מטר מול הפרצוף שלי." (עמ' 26 לפרוטוקול).

1. הנתבעת 2 טוענת כי התובע ישב ברכב חונה באתר בניה במקום שאינו יוצר סיכון תעבורתי ולא מדובר בתאונת דרכים, כהגדרתה בחוק. עוד היא טוענת שחרף העובדה שהתובע יודע כי היא כופרת בחבות, לא מצא להביא עד שיתמוך בגרסתו.
2. דין טענת הנתבעת 2 להידחות והיה מקום לחייבה בהוצאות נוספות בשל העלאת טענה שאין בה ממש.
3. הנתבעת 2 אינה חולקת על הטענה העובדתית כי המשאית נסעה לאחור לכיוון רכבו של התובע. הנתבעת 2 גם לא הכחישה כי מדובר ברכב מעביד שבו עשה שימוש התובע בעת האירוע.
4. על פי תיאורו של התובע מדובר היה באתר עבודה שהוא נכנס אליו. משאית חסמה את דרכו ועל כן עצר את הרכב. ככל שהנתבעת 2 רצתה לטעון כי מדובר במקום חניה מסודר – היה עליה הנטל להביא עדים בתמיכה לטענה זו. זאת לא עשתה. כך גם מקום שהייתה טענה שלא היה נזק לרכב שבו עשה שימוש התובע והנתבעת 2 סברה כי יש בכך כדי לתמוך בטענתה, היה עליה להביא את הנתונים שכן הרכב בבעלות המבוטח שלה (המעסיק) ולא בבעלות התובע.
5. הנטל להוכיח כי האירוע אינו בגדר שימוש ברכב מוטל על הטוען זאת. לעניין זה ראו רע"א 143/98 מחמד דיב נ' הסנה חברה ישראלית לביטוח בע"מ, פ"ד נ"ג (1) 450, מיום 3.2.99 מפי כב' השופט אנגלרד:

"הסוגיה של נטל השכנוע לגבי הוכחת התנאים לקיום הכיסוי הביטוחי נידונה בהרחבה בפסיקה. הכול מסכימים כי בעוד שההוכחה של יסודות "מקרה הביטוח" מוטלת על המבוטח, הרי המבטח הוא אשר נושא בנטל להוכיח את ה"חריגים" לכיסוי הביטוחי."

1. על כן משלא הובאו כל ראיות לתמוך בטענה כי הרכב היה זירה או כי חנה במקום מותר, לא עמדה הנתבעת 2 בנטל ההוכחה. יתרה מכך הן על פי מבחן הסיכון והן על פי מבחן השכל הישר, שהוכרו בפסיקה לבחינת שאלות כגון זו שבפניי, יש לראות באירוע כנכנס תחת ההגדרה של שימוש ברכב מנועי.
2. גם "כמעט תאונה" הוכרה בפסיקה כתאונת דרכים מקום שהנפגע נמצא בסכנה תוך כדי שימוש ברכב. לבד מאמירה סתמית כי התובע לא הוכיח שנגרם נזק לרכב לא הובא כל טיעון של ממש שיסתור את גרסתו. על פי גרסתו המשאית כן פגעה ברכב ואף אם לא נגרם נזק לרכב אין בכך כדי ללמד שאין מדובר בתאונת דרכים כהגדרתה בחוק. ראו לעניין זה דבריו של כב' השופט ריבלין בספרו תאונת הדרכים - תחולת החוק, סדרי דין וחישוב הפיצויים, מהדורה רביעית עמ' 267 ואילך והערת שוליים 62.
3. על כן אני מקבלת את גרסת התובע לפיה הוא נכנס לאתר העבודה שמצוי בשול הדרך של נתיבי איילון והמתין להמשך הנסיעה מאחר ודרכו נחסמה על ידי המשאית. משכך מדובר בתאונת דרכים כהגדרתה בחוק כאשר הרכב שבו נהג התובע הינו רכב מעורב בתאונה והנתבעת 2, כמבטחת של השימוש ברכב, מחויבת בפיצוי התובע על נזקיו תולדת אותה תאונה.
4. משבאתי למסקנתי זו נותר לדון בנזק הכולל שנגרם לתובע בכל אחת מהתאונות ולאחריות כל תאונה לנזקו זה.

הפגיעה בכל אחת מן התאונות

1. בתאונה הראשונה, ביום 10.8.09, נסע התובע בדרך לשירות מילואים כאשר הרכב שבו נסע היה מעורב בתאונת דרכים. התובע פונה לבית חולים שיבא, תל-השומר ושם נרשם כי ככל הנראה היה איבוד הכרה קצר אך עם הגיעו למיון היה בהכרה מלאה. נמצאו המטומה פריאורביטלית בראש וחתכים במצח ובאף, רגישות קלה אפיגסטרית, רגישות בעמוד שדרה טורקלי, הרחבת מדיאסטום. בבדיקות CT נמצאו קרע בטחול, שבר בחוליה 3D ושבר ברצפת ארובת העין משמאל. הוא נלקח לביצוע אמבוליזציה של העורק המדמם מהטחול. הוא אושפז ביחידת הטראומה כשהוא סובל מאירועים של קוצר נשימה וקושי במתן שתן שבסופו של דבר הביא להחלטה על כריתת הטחול. כמו כן סבל מדיפלופיה והגבלה בתנועות העין משמאל שהצריכו ניתוח לשחזור רצפת הארובה עם שתל. השבר בחוליה 3D טופל שמרנית. עם שחרורו ממחלקת טראומה פיתח חום גבוה ונדרש לשוב לאשפוז לטיפול אנטיביוטי. סה"כ היה מאושפז למעלה משבועיים.
2. לאחר השחרור נדרש לביקורות וטיפולים רפואיים בין היתר במרפאת פה ולסת, עיניים, אורתופדיה וכן לטיפול רגשי. כמו כן נדרש לניתוח נוסף לתיקון בקע שהופיע בצלקת הניתוח.
3. בתאונה השנייה, ביום 19.7.10, נפגע במנגנון שתואר לעיל. הובא למיון בבית חולים שיבא, תל-השומר ושם התלונן על סחרחורת וחולשה כללית. הוא נבדק ושוחרר. הוא המשיך להתלונן על תסמינים נפשיים כמו עצבנות, חוסר שינה, סף גירוי נמוך, חרדה ודיכאון. הוא טופל הן תרופתית והן בפסיכותרפיה.
4. בתאונה השלישית, ביום 7.9.11, נהג ברכב במהלך עבודתו כאשר רכב צד ג' התנגש בו. פונה שוב לבית חולים שיבא תל-השומר. התלונן על כאבי גב וכאבי ראש. נבדק מבלי שנמצאו ממצאים משמעותיים ושוחרר.
5. גם לאחר תאונה זו המשיך התובע להתלונן בעיקר על תסמינים נפשיים וטופל על ידי פסיכיאטרים בטיפול תרופתי ועוד.
6. בשל הפגיעות בתאונות מונו לתובע מומחים בתחומים האורתופדי, נוירולוגי ופסיכיאטרי.

כמו כן הוסכם כי בגין התאונה הראשונה יש להביא בחשבון 10% נכות בגין כריתת הטחול.

חוות דעת המומחים

בתחום האורתופדי

1. בתחום זה מונה ד"ר קובי בר-אילן. המומחה בדק את התובע ביום 6.3.10 וחוות דעתו ניתנה בטרם אירעו התאונות השנייה והשלישית והיא המתייחסת רק לתאונה הראשונה.
2. התובע התלונן בפני המומחה כי הוא סובל מקושי בפעילות גופנית הדורשת מאמצים ונשיאת משקל כבד. כמו כן התלונן כי חייו השתנו שכן אין לו איכות חיים והוא סובל מהפרעות שינה ומוגבל בפעילות ספורטיבית.
3. בבדיקה נמצא כי התובע מתהלך ללא בעיה ופושט בגדים ללא מגבלה. ישנן צלקות זעירות בפנים ואסימטריה במפתח העיניים. כמו כן נמצא בקע בצלקת הניתוחית המרכזית. נמצאו רגישות קלה על פני גב מרכזי, הגבלה קלה מאד ברוטציות בתנועות עמוד שדרה גבי. יתר הבדיקה נמצאה תקינה. בבחינה של ההדמיה קבע המומחה כי קיימים שינויים ניווניים קלים לאורך החוליות באספקט הקדמי ואין לראות הנמכה משמעותית של גוף החוליה 3D שכזכור סבלה משבר.
4. ד"ר בר-אילן מסכם כי עיקר הפגיעה בתאונה הראשונה הייתה בבטן, שהצריכה כריתת הטחול וכן השבר בפניו שהצריך ניתוח להרמת וקיבוע רצפת ארובת העין. בעניינים אלו המליץ בפני בית משפט על מינוי מומחים.

בכל הנוגע לפגיעה האורתופדית קבע המומחה כי השבר בחוליה 3D התאחה בעמדה טובה. התיעוד הרפואי הנוגע למעקב אחר שבר זה מסתיים שנה ורבע לאחר התאונה והגם שהופנה לטיפולים פיזיותרפיים בביקור האחרון אין תיעוד על טיפולים אלו.

התנועתיות המתרחשת בעמוד שדרה גבי היא נמוכה ועל כן קשה לבדל אותה מהתנועה הגלובלית של הגו. בבדיקה נמצאה רגישות קלה ללא הגבלה של ממש בתנועות הגב. לכן לא מצא להעניק נכות בגין הגבלת תנועה.

המומחה התייחס גם לעברו של התובע ולא מצא לשייך לו נכות שכן מתוך התיעוד הרפואי עולה כי שמעבר לביקור אחד אצל אורתופד לאחר תאונת דרכים קודמת לא נמצא כל תיעוד.

1. את נכותו תולדת התאונה הראשונה העמיד המומחה על 5% נכות בגין שבר בחוליה בהתאם לסעיף 37(8)(א) למבחני הנכות שמכוח תקנות הביטוח הלאומי (מבחנים לקביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) התשט"ז – 1956 (להלן: "מבחני הנכות").
2. המומחה לא זומן לחקירה על חוות דעתו ועל כן ראיתי לקבוע כי נכותו הרפואית של התובע בתחום האורתופדי עומדת, כפי חוות דעתו של המומחה, על - 5% נכות בגין עצם השבר בגוף החוליה.

בתחום הנוירולוגי

1. בתחום זה מונה פרופ' נתן בורנשטיין. המומחה בדק את התובע ביום 30.1.11 היינו לאחר התאונה הראשונה והשנייה אך בטרם התרחשה התאונה השלישית.
2. התובע התלונן בפני המומחה על הפרעה בתחושה בצורת נימול באזור לחי שמאל שמתבטאת בגרד בלתי פוסק, הפרעה בתחושה באזור המצח הימני שמתבטא ברגישות יתר למגע, עצבנות יתר ואי שקט, הפרעת זיכרון, הפרעות שינה וצפצופים לסירוגין באוזן שמאל.
3. בבדיקתו את התובע לא התרשם המומחה מהפרעה בזיכרון ובירידה קוגניטיבית. נמצאו הרגשת נימול באזור לחי שמאל והאף משמאל ורגישות יתר במצח ימין. לבד מממצאים אלו הבדיקה הנוירולוגית נמצאה תקינה.
4. המומחה מסכם את מצבו של התובע ומתייחס רק לפגיעה בתאונה הראשונה. הוא מוצא כי קיימת הפרעה תחושתית בלחי שמאל שהוא מוצא לה הסבר בפיזור של הענף השני של עצב הטריגמינוס שבגינה הוא נוטל טיפול תרופתי. באשר להפרעת התחושה במצח לא מצא התאמה לפגיעה העצבית ולמקור נוירולוגי.

בגין התלונות על עצבנות יתר והפרעות שינה המליץ למנות מומחה בתחום הנפשי.

את הנכות הנוירולוגית בגין הפגיעה בענף השני של עצב הטריגמינוס העמיד על 20% נכות בהתאם לסעיף 29(5)(א)II למבחני הנכות. בגין ההפרעה התחושתית במצח מצא לקבוע 0% נכות.

1. המומחה לא זומן לחקירה. הצדדים לא חלקו על שיעור הנכות הרפואית שנקבעה ולכן מצאתי לקבל את חוות הדעת ולקבוע כי נכותו הרפואית של התובע בתחום הנוירולוגי עומדת על 20% נכות בגין הפגיעה בעצב הטריגמינוס בשל הפרעת תחושה בלחי שמצריכה טיפול תרופתי.

בתחום הפסיכיאטרי

1. בתחום זה מונה פרופ' חנן מוניץ. המומחה בדק את התובע ביום 7.12.14 לאחר שלושת התאונות נשוא הדיון שבפניי.
2. התובע פרש בפני המומחה את קשייו בתחום הנפשי. הוא התלונן על תחושת עצבות, מתח פנימי ומצבי רוח משתנים. מגיב בהתפרצויות זעם בדרך כלל מילוליות. אינו מסוגל ליהנות ואין לו חשק לעשות דברים. עסוק בשאלה מדוע קרו לו התאונות וחושש שכל מה שיעשה ייכשל. סובל מהפרעות שינה אך אין סיוטים הנוגעים לתאונות. כמו כן תיאר ירידה בליבידו. כתוצאה ממצבו לא מסוגל לעבוד בעבודתו הקודמת ואיבד הרבה חברים.

בתשאול של המומחה השיב כי אין לו בעיה לנהוג ואף לעבור במקום של התאונה הראשונה. הוא סובל מדחף לאכול וכתוצאה מכך עלה במשקל. הוא שומר על קשרים טובים עם הוריו ואחיו אך לאחר התאונה השנייה הופיעו סכסוכים עם אשתו על רקע התפרצויותיו והוא עזב את הבית חצי שנה עובר לבדיקה. הוא מאד קשור לבן האמצעי שמשחק כדורגל. מסר כי באחת הפעמים הבן הגיב למצבו של התובע באיומי התאבדות. הוא דואג להחזקת משק הבית שבו הוא מתגורר.

1. באשר לכל אחת מן התאונות תיאר התובע את מצבו כך:

לאחר התאונה הראשונה סבל מאובדן זיכרון (אמנזיה) של כ – 24 שעות. הוא התקשה לעמוד במצב התלות שנגזר עליו מעצם הפגיעה. הוא חזר לנהוג כחודשיים – שלושה לאחר התאונה ולאחר שלושה חודשים אף חזר לעבודה. תחילה חזר לעבודתו המשרדית אך לאחר ניתוח הבקע הוחזר לעבודה שדרשה יותר עבודת שטח. בשלב זה הופיעו מתח וירידה בריכוז אך עדיין לא היו התקפי זעם.

לאחר התאונה השנייה הגיב בחרדה, בכה ללא הפסקה. חזר לעבוד חמישה ימים לאחר התאונה עם פחד בנהיגה שמא ייפגע שוב. בתוך מספר שבועות הופיעה ירידה במצב הרוח והפרעה בריכוז עם חוסר יכולת ליהנות. בהמשך הופיעו התפרצויות זעם ועימותים בבית ובעבודה.

לאחר התאונה השלישית מצבו הנפשי החמיר סבל ממצב רוח דיכאוני מדוע זה קורה לו. התקפי הזעם וקשיי הריכוז החריפו. חש שלא מבינים בעבודה את קשייו ונפגע כאשר נדרש להשיב את הרכב בעת שניתנה לו חופשת מחלה מהפסיכיאטר ובהמשך גם נדרש להשיב את הטלפון הסלולרי. מסר שלא תפקד טוב ולא היה מרוכז ולא הגיש דוחות שנדרש להגיש. נשלח לרופא תעסוקתי מטעם מקום העבודה שקבע שאינו כשיר לעבוד במקצוע. מאז עובד כאשנביי בדואר. נמצא בהליכי גירושין וכאמור עזב את הבית.

1. מעברו ציין המומחה כי בשנת 2006 היה בטיפול עם אשתו במכון אדלר על רקע אי הסכמות על חינוך הבת וכן בנושאי מיניות. התובע מסר כי עד לתאונה הסתדר בצורה סבירה בזוגיות למרות הפנייה לעזרת מכון אדלר.

התובע מסר כי המשפחה בה גדל היא משפחה חמה ותומכת וכי נהג בנערותו לעזור במשק של המשפחה. סיים תיכון מקצועי לאחר שלא הסתדר בישיבה והתגייס לצה"ל ואותר כמתאים לקצונה. הוא עבר קורס קצינים ושירת כקצין בחיל חימוש. לאחר שחרורו החל לעבוד ובהמשך עשה קורס טפסנות. עבד במספר חברות וכשלא קיבל העלאה בשכר מצא הזדמנות לעבודה בקניה ועבד שם 5 שנים. עם שובו ארצה מצא עבודה בחברה ועבד שם 7.5 שנים.

1. המומחה סיכם כי התובע סובל מתמונה קלינית של דיכאון חרדתי המתאפיין באנהדוניה, מצב רוח דכאוני, סף גירוי נמוך, חשיבה דיכאונית, התקפי בכי, שינויי בוקר – ערב, יקיצת בוקר מוקדמת וירידה תפקודית. הפרעת השינה נובעת משני מקורות האחד הדיכאון והשני דום נשימה בשינה (שאובחן בבדיקה).
2. פרופ' מוניץ אינו מקבל את האבחנה שבה אובחן התובע על ידי חלק מהגורמים המטפלים של תסמונת בתר חבלתית. לטענתו התובע אינו סובל מהתסמינים האופייניים לתסמונת כמו חזרה חודרנית של החוויה הטראומטית והתנהגות המנעותית.
3. הוא ציין כי ידוע שאירועי חיים יכולים להביא להופעת מצב דכאוני. לכן לדעתו יש לקשור את מצבו הנפשי של התובע לתאונות שעבר.
4. את נכותו הכוללת בגין מצבו הנפשי העמיד המומחה על 50% נכות בהתאם לסעיף 34 ב'(5) למבחני הנכות.

את השפעת כל אחת מן התאונות על מצבו הכולל קובע המומחה כך: השפעת התאונה הראשונה הייתה קלה והוא משייך לה 10% מכלל הנכות (כלומר סה"כ – 5% נכות), השפעת התאונה השנייה 30% מכלל הנכות (כלומר סה"כ 15% נכות), והשפעת התאונה השלישית הייתה המסיבית ביותר ולכן הוא מעמיד אותה על 60% מכלל הנכות (היינו 30% נכות).

1. עוד קבע המומחה כי התובע זקוק לטיפול פסיכותרפי בתדירות של פגישות שבועיות למשך לפחות שנתיים קרובות וכן טיפול תרופתי נוגד דיכאון.
2. בעקבות הנכות שנקבעה על ידי המומחה בתחום הפסיכיאטרי ביקש התובע להעביר את הדיון לבית משפט זה.
3. המומחה זומן לחקירה כאשר הנתבעות חולקות על שתי הקביעות העיקריות שבבסיס חוות הדעת. האחת, גובה הנכות הכולל והשנייה, החלוקה של הנכות בין התאונות.
4. על מנת שניתן יהיה לבחון את טענות הנתבעות יש ראשית להביא את התמונה שעלתה מעדות התובע ועדיו באשר למצבו הנפשי ותפקודו לאחר כל אחת מן התאונות. זאת בעיקר מאחר והנכות הנפשית שנקבעה לתובע נמדדת על פי מידת הפגיעה בתפקוד בפרמטרים תפקודיים שונים כמו תפקוד חברתי וכושר עבודה. משמע, שיעור הנכות הרפואית והנכות התפקודית בכל הנוגע לנכות הנפשית – זהות.

עדות התובע וטענותיו

1. במועד התאונה הראשונה והשנייה עבד התובע בחברת ח. ש. בע"מ. מדובר בחברה שמבצעת פרויקטים של תשתיות בנייה מסוגים שונים. התובע עבד שם בתפקיד מנהל עבודה ופרויקטים, לרבות פיקוח באתרים השונים, מגע עם קבלני משנה והתנהלות מול היזמים, גורמי משטרה ועוד. העבודה כללה גם התנהלות משרדית של הכנת מסמכים למכרזים, טפסי מנהלה שונים ועוד שהצריכו ריכוז ויכולת ניהול.
2. לאחר התאונה הראשונה שב לעבודה, הגם שהתנהלותו הייתה פחות מוצלחת והוא נעדר מהשטח לעיתים בשל צרכים רפואיים.

לאחר התאונה השנייה שב לעבודה אך התקשה.

לאחר התאונה השלישית הוחמר מצבו ואף קיבל חופשת מחלה ובסופו של יום פוטר ביום 17.12.12.

1. על מנת להתפרנס החל לעבוד כפקיד בדואר. הוא התמיד בעבודתו שנתיים אך בשל חיכוכים עם הממונה עליו הבעיה ביחסי אנוש, פרש מעבודה זו.

בעזרת קרובת משפחה התקבל לעבוד בסופר-פארם אך גם שם חווה קשיים בשל הטינטון ממנו הוא סובל והצורך בהפסקות מרובות יותר מאשר ניתן לעובדים אחרים. נכון למועד עדותו בפניי כבר עזב גם את עבודתו זו שכן התקשה גם בה חרף הקלות שניתנו לו כמו מיסוך הטינטון על ידי שמיעת מוסיקה במהלך העבודה ועוד. הוא עובד כיום כמחסנאי במטבח של ישיבה. שכרו זעום בהשוואה לשכרו בעבודתו בחברה. גם מכסת שעות העבודה קטנה יותר.

1. מערכת היחסים המשפחתית, שהייתה טובה לפני התאונות, נפגעה עד כדי כך שהוא ואשתו הגיעו לידי החלטה להתגרש. בסופו של יום פנו לטיפול וחזרו להתגורר יחדיו. הוא סובל מהתפרצויות זעם על הסובבים אותו ובעיקר על משפחתו. מצבו הרפואי וחוסר היכולת לחזור לתפקוד בעבודה כפי שהיה בעבר הביאו אותו לתסכול ועצבנות והוא נדרש לטיפול פסיכולוגי ותרופתי. הוא אינו מסוגל לכל עבודה ברמה לה היה מסוגל וגם בעבודות פשוטות הוא עושה טעויות ולא מחזיק מעמד.
2. בתמיכה לטענותיו העיד התובע את אשתו. גם אשתו בתצהירה העידה על שינוי במזגו של התובע כבר לאחר התאונה הראשונה אשר חשבה שיחלוף. היא הוסיפה כי לאחר התאונה הראשונה זכה לתמיכה נרחבת ממקום העבודה ובכל זאת היה מתוסכל מחוסר יכולתו לחזור לעצמו באופן מלא. לאחר התאונה השנייה גברו הקשיים והתפרצויות הזעם לרבות אלימות מילולית ואף פיזית. הילדים התקשו להתמודד עם המצב החדש של אביהם והושפעו ממנו. חברים החלו להתנתק. לאחר התאונה השלישית המצב החריף לרבות התפרצויות זעם שכללו זריקת חפצים ושבירתם. הוא התנתק לחלוטין מהסביבה וחש שכולם נגדו. משהמצב לא השתפר היא החליטה כי עליה להציל את ילדיה ופתחה בהליכי גירושין. בהמשך החלו הליך של שלום בית שמלווה בטיפול בתובע ובה.

בחקירתה בבית המשפט שבה על עיקרי עדותה בתצהירה ולפיהם הסיבה לעזיבת התובע את הבית לבקשתה הייתה בשל אותה התנהגות מתפרצת ואלימה כלפי הילדים וכלפיה. היא השיבה כי גם היום לאחר שהתובע שב להתגורר בבית היא מתלבטת אם הנזק לילדים לא גדול יותר כשהוא בבית או כשהוא מחוץ לבית.

1. עוד הובא להעיד חברו לעבודה מר ח.ב. שעבד במקביל לו כמנהל עבודה. גם עד זה העיד על הפער בין יכולותיו של התובע לפני התאונות לאלו שלאחריהן. חרף יחסי החברות הטובים שהיו ביניהם יכול היה התובע להתפרץ עליו ועל עובדים אחרים בצעקות לאחר התאונה הראשונה. הוא מעיד כי ראה התקפי זעם גם כלפי הילדים. תחילה ניסו בחברה להתחשב בו אך לאט לאט התפוקה ירדה ובסופו של יום הוא פוטר.

בחקירתו שב על עיקרי עדותו ולפיהם כבר לאחר התאונה הראשונה החל להתלונן שקשה לו ותפקודו ירד. זאת הגם שחזר למשרה מלאה (ראו עדותו למשל בעמ' 20 לפרוטוקול).

1. בחקירתו בבית המשפט נשאל התובע על קשייו הנפשיים והשפעתם על עבודתו ועל קשריו המשפחתיים עם ילדיו ואשתו. לא מצאתי שתיאוריו שונים מאלה שתוארו על ידי אשתו ועל ידו בתצהירו. ניתן להתרשם מעדותו כי בשל מצבו הנפשי התקשה להתמיד בלחץ העבודה שהיה נתון בו כמנהל עבודה שאחראי על קבלני משנה. עוד ניתן להתרשם כי מזגו השתנה לאחר התאונה הראשונה אך ביתר שאת לאחר התאונה השנייה שהתבטא בהתפרצויות זעם ואלימות כלפי המשפחה בעיקר וגם בעבודה (ראו בין היתר עדותו בעמ' 35 לפרוטוקול).
2. נראה שגם בעבודתו בסופרפארם לאחר התאונה, עבודה שהתקבל אליה מתוך ידיעה מראש על קשייו ורצון לסייע לו, הסתיימה בסופו של דבר בשל מצוקתו הנפשית והקושי שלו לעבוד בסביבת אנשים ורעש. כך גם עבודתו הקודמת בדואר ישראל. בעדותו סיפר כי היום הוא עובד כמחסנאי במטבח של ישיבה ועובד שם לבד.
3. אין ספק שעבודות אלו שבהן עבד לאחר פיטוריו מהחברה, הן עבודות פשוטות שאינן דורשות כישורים כפי שדרשה עבודתו בחברה.
4. מתוך עדות התובע התרשמתי שאכן כבר לאחר התאונה הראשונה החלו בעיות נפשיות שהקשו עליו את שגרת יומו והשפיעו על התנהגותו הן בעבודה והן בבית. הן החמירו משמעותית לאחר התאונה השנייה, אך אין חולק לדעתי כי התאונה השלישית הותירה את התובע בקושי גדול בהתנהלותו למול אנשים, בעבודה ומול משפחתו וחברים. לטעמי הוא הגיע לתאונה השלישית עם משאבים מעטים של חוזק להתגבר על אירועים מסוג זה ולכן לתאונה השלישית היה אפקט קשה ביותר. בעניין זה מקובלת עלי החלוקה של פרופ' מוניץ שמבוססת על אפקט מצטבר שהוסיפה כל תאונה על קודמתה וכאשר לאחר התאונה השלישית לא שב התובע לעבודה לפרק זמן ארוך וכששב היו אלה עבודות פשוטות שאינן מתאימות לפוטנציאל יכולותיו שעובר לתאונות.
5. פרופ' מוניץ נחקר בין היתר על קביעתו את שיעור הנכות הכוללת בשים לב לפרמטרים שבסעיף הנכות. סעיף 34 (ב) למבחני הנכות קובע כך:

"(ב) בהפרעות של חרדה בעתית (פוביה); הפרעות חרדה אחרות; הפרעה טורדנית-כפייתית (הפרעה אובססיבית קומפולסיבית); תגובה לדחק חריג; הפרעת דחק בתר-חבלתית (פוסט טראומטית) PTSD; הפרעות הסתגלות לסוגיהן; הפרעות דיסוציאטיביות (קונברסיביות); הפרעות סומטופורמיות; הפרעות אכילה: אנורקסיה נרבוזה, בולימיה מרבוזה והפרעות אכילה לא מסווגות, ייקבעו אחוזי הנכות כלהלן:

(1) רמיסיה מלאה, בלא הפרעה בתפקוד ובלא הגבלה של כושר העבודה 0%.

(2) רמיסיה מלאה או קיום סימנים קליניים שארתיים, הפרעה קלה בתפקוד הנפשי או החברתי, הגבלה קלה עד בינונית בכושר העבודה 10%.

(3) רמיסיה, סימנים קליניים קלים, קיים צורך בטיפול תרופתי, קיימת הפרעה בינונית בתפקוד הנפשי או החברתי וכן הגבלה בינונית של כושר העבודה 20%.

(4) רמיסיה חלקית, עם סימנים קליניים בחומרה בינונית, קיים צורך בטיפול תרופתי קבוע, קיימת הפרעה ניכרת בתפקוד הנפשי והחברתי, קיימת הגבלה ניכרת של כושר העבודה 30%.

(5) רמיסיה חלקית עם סימנים קליניים ברורים, קיים צורך בטיפול תרופתי קבוע, קיימת הפרעה קשה בתפקוד הנפשי והחברתי, ישנה הגבלה קשה של כושר העבודה 50%.

(6) מחלה פעילה עם הפרעה קשה מאוד בתפקוד הנפשי והחברתי, ישנה הגבלה קשה מאוד של כושר העבודה או שקיים צורך באשפוז יום פסיכיאטרי ממושך 70%.

(7) מחלה פעילה, קיים צורך בהשגחה מתמדת או אשפוז פסיכיאטרי מלא 100%.

הערה: לצורך קביעת אחוזי הנכות בגין פרט זה ייבחנו גם הקריטריונים המפורטים להלן, כולם או חלקם, לפי העניין:

עוצמה, תדירות ומשך ההפרעה;

מספר ההתקפים בשנתיים האחרונות;

מספר אשפוזים, משכם וסיבתם בשנתיים האחרונות;

אורך תקופת הרמיסיה;

היענות ותגובה לטיפול תרופתי/אחר;

התפקוד הנפשי והחברתי;

כושר העבודה."

1. מחוקק המשנה מצא לדרוש בחינה של מספר פרמטרים לצורך קביעת שיעור הנכות הנפשית של נפגע. יש לבחון את מידת הפגיעה בתפקוד בעבודה, מידת הפגיעה בתפקוד החברתי והנפשי. סעיף הנכות קובע את הדרגות השונות של הנכות בגין אותן הפרעות נפשיות בהתאם למידת הפגיעה בתפקוד בכל אותם פרמטרים. כפי שציינתי לא אחת מדובר בעצם בשיעורי נכות רפואית שמטבע הדברים קרובים, אם לא זהים, לנכות התפקודית.
2. פרופ' מוניץ העיד כי לצורך בחינת מידת הפגיעה ברמת התפקוד, יש לבחון את פוטנציאל הנפגע עובר לפגיעה ולאחריה בפרמטרים השונים של תפקוד בעבודה, התפקוד הנפשי והחברתי.
3. הוא אישר שקבע את הנכות בין היתר על סמך דבריו של התובע כי אינו עובד מאז התאונה השלישית וכי מצבו הנפשי החמיר (ראו דבריו בעמ' 40 ו – 42 לפרוטוקול).

גם כאשר התבקש להתייחס לעובדה שלאחר אותו משבר בנישואין שבו עזב התובע את הבית, הוא שב אליו ומזה מספר שנים שהם חיים ביחד, לאחר ולצד טיפול, השיב כי אין די בעצם העובדה שהתובע שב הביתה אלא מה מצב הזוגיות בבית (ראו דבריו בעמ' 39 לפרוטוקול).

1. מצאתי קושי לקבל את חוות דעתו של פרופ' מוניץ באשר לשיעור הנכות הכוללת שממנה סובל התובע.

באשר לתפקוד בעבודה – הרי שהתובע עובד, גם אם בעבודות שאין בהן כדי לספק את יכולותיו שעובר לתאונה. יחד עם זאת הוא הצליח להתמיד בכל אחת מן העבודות בדואר ובסופרפארם שנה ותשעה חודשים (דואר) ושנתיים וארבעה חודשים (סופרפארם). גם היום הוא עובד מזה למעלה משנתיים בעבודה כמחסנאי. לתובע נותר כושר עבודה גם אם הוא לא במקצועו או בתפקידים אותם יכול היה לעשות בעברו. יחד עם זאת לא ניתן לומר שהפגיעה בתחום זה היא למעלה מניכרת, כלשון הסעיף.

1. אלא שגם אם הייתי מקבלת כי הפגיעה בכושר העבודה של התובע היא קשה גם אז איני יכולה לקבוע שהפגיעה בתפקוד החברתי והנפשי היא כזו שמגעת כדי פגיעה קשה. התובע נשאל ארוכות על בילויים שערך עם משפחתו לרבות טיול לחו"ל, לקיחת בנו למדריד לראות משחק כדורגל ועוד. היכולת לארגן נסיעה כזו למדריד עם בנו מלמדת כי הפגיעה אינה קשה. זאת גם אם תוך כדי הנסיעה מצבו הנפשי של התובע לא היה טוב והוא הוסיף וסבל מאותם תסמינים מהם הוא סובל מאז התאונות. לצד שמחת חיים שנפגעה מאד, יש לבחון נתונים נוספים כדי לקבוע את רמת התפקוד הנפשי של התובע. לא שמעתי שהתובע מתבודד אלא שבשל ההתפרצויות שלו חברים התרחקו ממנו. דיכאון בדרך כלל מתבטא בחוסר יזימה והתכנסות, חוסר רצון לפגוש אנשים, הימנעות ממפגשים משפחתיים ועוד. לא הובאו ראיות על כך אלא דווקא על האינטראקציות השליליות כתוצאה מהמפגשים היום-יומיים עם אשתו והילדים. הוא כן משמר קשרים חברתיים עם משפחתו ואחיו. כאשר נבדק על ידי פרופ' מוניץ ראה האחרון לציין כי הוא מסודר בהופעתו, היינו לא נמצאה עדות להשפעת הדיכאון על הופעתו החיצונית.
2. איני סבורה שהתובע לא נפגע באופן משמעותי כתוצאה מאותן תאונות ואני מקבלת כי הוא מתקשה לקבל את עצמו במצבו החדש. דבר זה מביא אותו לתסכול רב.
3. כך גם אני מקבלת את עדותו של התובע ואת עדות אשתו כי החיים הזוגיים והמשפחתיים נפגעו בצורה משמעותית כתוצאה מהפגיעה בתאונות. אלא שיחד עם זאת לאחר המשבר הגדול הם שבו לחיות ביחד וכיום ישנה שגרה מסוימת שעדיפה עליהם מאשר החיים בנפרד. איני סבורה שהעובדה שאשתו של התובע לא פנתה למשטרה באותם מקרים של התקפי זעם קשים מגמדת אותם. אבל העובדה שמאז החזרה לחיות יחד חלפו למעלה מ – 6 שנים מלמדת על תפקוד משפחתי שאינו פגוע באופן קשה.
4. על פי סעיף 34 למבחנים נדרשת פגיעה במספר פרמטרים. התייחסותו של פרופ' מוניץ לעניין זה לפיה אין חובה שכל הפרמטרים יתקיימו מקובלת עלי אך כדי לזכות בשיעור פגיעה מסוים צריך לערוך מאזן בין הפגיעה שהתגלתה בפרמטרים השונים. ייתכן שהפגיעה בעבודה תהיה דרמטית אך הפגיעה בתפקוד במשפחה פחותה בהרבה וההיפך. ברגיל, כפי שגם העיד פרופ' מוניץ נמצא פגיעה בכל הפרמטרים במידה קרובה זו לזו.
5. לטעמי העובדה שהתובע מצא יכולות להחזיק בעבודות גם אם פשוטות לאורך זמן ומחזיק חיים משפחתיים לרבות יציאה לבילויים משפחתיים מידי פעם, מלמדת כי הפגיעה הנפשית הכוללת אינה עומדת על 50%.
6. לאחר סקירת העדויות ולאור כל דבריי שלעיל, ראיתי להעמיד את נכותו הנפשית הכוללת של התובע על 40% כנכות תואמת בין סעיף 34(ב)(4) לסעיף 34(ב)(5) למבחני הנכות.
7. אשר לחלוקה של השפעת כל תאונה על הנכות ראיתי לקבל את עמדתו של פרופ' מוניץ שמתיישבת עם הנתונים באשר לתפקודו בעבודה ובמשפחה כפי שעלו מתוך העדויות.
8. משכך נכותו הפסיכיאטרית של התובע בגין התאונה הראשונה עומדת על 4% נכות סה"כ; נכותו בגין התאונה השנייה עומדת על 12% נכות ונכותו בגין התאונה השלישית עומדת על 24% נכות.

סיכום הנכויות הרפואיות

1. בתאונה הראשונה נקבעו לתובע נכות אורתופדית בשיעור 5%; נכות נוירולוגית בשיעור 20% ונכות נפשית בשיעור 4%. כמו כן סוכם בין הצדדים כי יש להביא בחשבון נכות בשיעור 10% בגין כריתת טחול. סה"כ הנכות המשוקללת בגין התאונה הראשונה עומדת על – 34.3% נכות.
2. בתאונה השנייה נקבעה לתובע נכות נפשית בלבד בשיעור של - 12%.
3. בתאונה השלישית נקבעה לתובע נכות נפשית בלבד בשיעור של 24%.
4. סה"כ נכותו המשוקללת בכל התאונות עומדת על - 56% נכות במעוגל.

הנכות התפקודית

1. התובע טוען כי לאחר התאונות מצבו החל להידרדר באופן איטי.
2. מצבו כיום הוא כזה שכל חישוב אקטוארי יקפח אותו. יש לערוך חישוב הפסדים על פי ההפסדים בפועל, כאשר נכון להיום מצליח התובע להשתכר כרבע מההכנסה הפוטנציאלית שלו. משכך יש מקום להעמיד את נכותו התפקודית על - 75% לפחות.
3. הנתבעת 1 טוענת כי יש לבחון את שיעור הפגיעה שנגרם כתוצאה מהפגיעה בתאונה הראשונה ואין מקום לקבל את הטענה של התובע לקשר הדוק בין שלוש התאונות. לטעמה מתוך העדויות עולה כי השפעת התאונה הראשונה על כושר תפקודו של התובע לא עולה אלא כדי 10% לכל היותר.
4. הנתבעת 2 טוענת כי התאונה השנייה לא החמירה את מצבו הנפשי של התובע וזאת בין היתר מאחר ולא היה שינוי בתפקודו במהלך שנתיים וחצי לאחר התאונה השנייה והתובע בעצמו לא ייחס לתאונה זו משמעות במסגרת הטיפולים שקיבל.
5. הנתבעת 3 טוענת שאף לאחר התאונה השלישית המשיך התובע לעבוד בחברה ואף עשה שעות נוספות רבות. קשייו בעבודה התקיימו עוד בטרם פגיעתו בתאונה השלישית. מכאן שאין כל ראיה שתפקודו התדרדר דווקא לאחר התאונה השלישית ואין להסיק מכך שהשפעת הפגיעה בתאונה השלישית הייתה משמעותית יותר מהתאונות הקודמות.
6. על מנת לבחון את שיעור נכותו התפקודית של התובע יש תחילה להביא בקצרה את הנתונים שהובאו במסגרת הראיות אודות תפקודו עובר לתאונות. לאחר מכן יהיה מקום להתייחס לתפקודו לאחר כל תאונה ותאונה ובסופו של דיון יהיה מקום לבחון את תפקודו לאחר הפגיעה בתאונה השלישית ולהווה.

תפקודו של התובע עובר לתאונות

1. בכל הנוגע לתפקוד המשפחתי עלה מעדות התובע ואשתו כי גם עובר לתאונות הם נדרשו לטיפול זוגי. אין בידי לתת משקל של ממש לעובדה זו, כפי שמבקשות הנתבעות, מן הטעם שאכן היום מקובל לפנות לייעוץ זוגי כאשר מתעוררת מחלוקת בין בני הזוג ולעיתים היא נקודתית כמו אופן חינוך הילדים וכו'. אין בכך כדי ללמד על מערכת יחסים קשה כפי שתיארו התובע ואשתו לאחר התאונות. יתרה מכך, עדות אשתו של התובע הייתה אמינה עלי בכל הנוגע לכך שהיא נדרשת למאמץ כדי לשמר את המסגרת הביתית הזוגית ולו למען ילדיה. גם העובדה שהזוג חזר בתשובה ועל כן מקבל סיוע מגורמים רלוונטיים בקהילה מצביע על ההכוונה לשמר את המשפחה השלמה גם במחיר של פשרות.
2. מתוך עדות התובע ואשתו עלה כי מאז התאונות ובאופן הולך ומתקדם, נעשה התובע חסר סבלנות וסובל מהתפרצויות זעם בבית. גם תפקודו עם ילדיו השתנה. אם עובר לתאונות נהג התובע ללוות את בנו לכל אימוני הכדורגל והמשחקים, הרי שלאחר התאונות התקשה בכך. לא הובאה גם כל עדות על מצוקת הילדים עובר לתאונות ואילו לאחריהן עלו סיפורים של מצוקת הילדים (ראו למשל העדות בעמ' 26-27, 49-51 לפרוטוקול).
3. לא ראיתי ליתן משקל של ממש לעצם העובדה שהתובע נראה שמח בחגיגת בר המצווה של בנו או כי עשה מאמץ ולקח את בנו לראות משחק כדורגל במדריד. אלו אירועים נקודתיים שהתובע עשה מאמץ לקיימם אך הם לא יכולים ללמד על ההתנהלות היום-יומית. יש בהם כדי ללמד שלתובע יכולת ליזום ברמה מסוימת אך אין בהם כדי לבטל כליל את העדויות על מצב של התקפי זעם וקושי בניהול הזוגיות.
4. על כן ראיתי לקבוע כי במישור היחסים המשפחתיים אכן הייתה פגיעה בכושר התפקוד.
5. בכל הנוגע לתפקוד בעבודה –
6. התובע עבד שנים בחברה. כפי שצוין לעיל הוא בנה את עצמו והיה כעובד חרוץ. לא הובאה כל עדות נגדית לזו של חברו לעבודה מר ח. ב.

על פי עדותו היה התובע עובד מוערך שהיו לו כישורים הרבה מעבר להשכלתו. הוא נדרש גם לנהל את העובדים בשטח וגם לעבודה משרדית כמו ניהול התחשבנויות עם קבלנים, עבודה שהעד לא ידע לעשות (ראו עדותו בעמ' 19 לפרוטוקול).

1. שכרו של התובע ברוטו בחברה עמד על למעלה מ – 13,000 ₪.

תפקודו של התובע לאחר התאונות

1. התובע פוטר מהחברה לאחר התאונה השלישית. מתוך עדותו עלה כי בשל קשייו שלאחר התאונות הוצע לו לעבור לתפקיד זוטר של מתייק מסמכים ובמשכורת נמוכה בהרבה מזו שהייתה לו כמנהל עבודה ובלי תנאים של טלפון סלולרי ורכב. מתוך עדות התובע עלה כי ההצעה הייתה מבחינתו מעליבה, שכן הוא סבר שהחברה צריכה לבוא לקראתו ולהתחשב בו. עדות זו לא נסתרה. היא אף נתמכה בעדות מר ח.ב. שהעיד כי בחברה אם העובד לא נותן תפוקה הוא לא יכול להישאר (ראו סעיף 16 לתצהירו).
2. ניתן להבין כי מצד אחד החברה לא יכלה להמשיך להעסיק את התובע בתפקידו כמנהל עבודה ומצד שני חבל היה לה לפטרו ולכן ניסתה למצוא לו תפקיד שיתאים לכישוריו. שהרי אחרת מה הסיבה שביקשו לשמר את התובע אצלם? מכאן ניתן להסיק כי עובר לתאונות היה התובע אכן עובד מוערך ואילו לאחריהן תפקודו ירד עד כדי כך שלא יכול היה להמשיך בתפקידו כמנהל עבודה.
3. בהינתן נכותו של התובע בתחום הנפשי והאופן שבו היא באה לידי ביטוי בקושי ביחסים עם הסובבים, התפרצויות זעם וחוסר סבלנות, הרי שהתאונות הביאו לפגיעה של ממש בכושר השתכרותו של התובע. לכך יש להוסיף כי בתאונה הראשונה סבל התובע גם מפגיעה בתחום האורתופדי והנוירולוגי וגם להשלכות אלו תהיה השפעה על יכולתו למצוא עבודה במומיו.
4. לאחר פיטוריו ניסה התובע למצוא לו תעסוקה. אני מתקשה לקבל את הטענה כי התובע בחר במודע לעבוד בדואר בשכר נמוך משמעותית משכרו בחברה ולאורך זמן, רק מסיבות שקשורות בניהול ההליך. גם לאחר עזיבתו את הדואר מצא עבודה בשכר שעומד בסביבות שכר מינימום. נדמה שאם לא היו קשיים של ממש היה התובע מנסה לשפר את שכרו. כספים מפוליסת ביטוח קיבל התובע רק שנים ארוכות אחרי פיטוריו מהחברה ועל כן נדרש להשתכר בכל אותה תקופה ולא יכול היה להרשות לעצמו שלא לעבוד.
5. העובדה שגם בדואר וגם בסופרפארם השתכר סכומים שמגיעים כדי פחות ממחצית שכרו בחברה וזאת לאורך שנים, תומכת ומחזקת את טענת התובע כי ישנה אכן פגיעה של ממש בכושר השתכרותו תולדת הפגיעה בתאונות. הוא הדין גם באשר לשעות העבודה שהצטמצמו מאד יחסית לשעות שעבד מידי יום בחברה.

השפעת כל תאונה על הפגיעה בכושר התפקוד

1. אני מקבלת את עמדת פרופ' מוניץ כי קשה לייחס באופן מדויק שיעור החמרה לכל תאונה. החלוקה לאחוזי השפעה היא בעייתית אך היא נובעת מהצורך לתת איזשהו משקל לכל תאונה. מתוך האנמנזה והנתונים שהיו בידיו הוא מצא לקבוע כי לאחר כל תאונה הייתה החמרה נוספת במצב הנפשי, מעין אפקט מצטבר.
2. לאחר ששמעתי את התובע אני סבורה כי לאחר התאונה הראשונה הוא עשה כל מאמץ לחזור לתפקודו הקודם ועוד היו בידיו הכוחות לכך גם אם לא באופן מלא. התאונה השנייה ולאחריה השלישית הביאו לירידה בכוחותיו להתגבר על הפגיעות ויכולתו לעשות מאמצים כדי לשוב לעצמו הלכו ופחתו בהדרגה. התרשמתי כי תחושת ביש המזל שלאחר כל תאונה נוספת פגעה קשות ביכולת לקחת את עצמו בידיים ולהשתקם, היינו פגעה בכוחותיו להתמודד.
3. במקרה שבפניי לא ניתן לומר שמדובר בתאונה מאוחרת שבלעה את כל השפעות התאונה הקודמת, כפי המקרה שבהלכת ע"א 248/86 לילי חננשוילי ואח' נ' רותם חברה לביטוח בע"מ ואח', פ"ד מה(2) 529, מיום 18.3.91 מפי כב' השופטת שושנה נתניהו.
4. במקרה שבפניי לכל תאונה יש השפעה נוספת על מצבו הסופי של התובע כפי שבסופו של יום נקבע על ידי. על פי העיקרון לפיו המזיק מקבל את הניזוק במומו, יוצא שכל אחת מהנתבעות, השנייה והשלישית, מקבלות את התובע במומו תולדת התאונה/התאונות הקודמות. מכאן בהחלט ייתכן שהשפעת התאונה השלישית הייתה גדולה יותר מחמת ההנמכה בכוחותיו של התובע בהגיעו אליה.
5. לצד דבריי אלה ראיתי לקבוע עוד כי לא שוכנעתי שהתובע לא יכול למצוא לו עבודה בשכר שהוא גבוה במקצת מהשכר שהשתכר בדואר או בסופרפארם.
6. על כן בכל הנוגע לחישוב הפגיעה בכושר התפקוד לאחר התאונה השלישית, יהיה מקום לקבוע את שיעור הפגיעה הכולל וממנו לגזור את אחריות כל תאונה ותאונה גם אם לא ניתן לעשות זאת בצורה אריתמטית טהורה ומדויקת.
7. את הנכות בגין כריתת הטחול לא ראיתי להביא בחשבון לצורך הנכות התפקודית שכן לא הוכח שמאז התאונה הראשונה בשנת 2009 ועד היום סבל התובע מהשלכות כריתת הטחול.
8. לגבי העבר יהיה מקום לבחון את הנסיבות של כל תאונה ותאונה ומכיוון שהתובע הוסיף לעבוד גם לאחר התאונה השלישית זמן מה, אין מדובר בעניין בעל משמעות של ממש.
9. התרשמתי שגם מצב התפקוד בבית ועם בני המשפחה הלך והחמיר לאחר כל תאונה. מכאן שבסופו של יום הפגיעה בתפקוד הכולל הלכה והחמירה עם התווספות הפגיעות בתאונות.

סיכום הנכות התפקודית

1. אני סבורה כי הפגיעה בכושר תפקודו של התובע היא משמעותית. יחד עם זאת לא מצאתי להעמידה על 75% כבקשת התובע ואף לא מצאתי לגמד ממנה כדרישת הנתבעות. בסופו של יום אני סבורה כי נכון יהיה לערוך את חישוב הנזקים באופן גלובלי שכן לא יהיה זה נכון לערוך חישוב אריתמטי של אחוזי נכות תפקודית במכפלת שיעור השתכרות פוטנציאלי.

פוטנציאל ההשתכרות

1. בשנת 2009 השתכר התובע בחברה סך העולה על 13,000 ₪ ברוטו לחודש. סכום זה בהצמדה להיום עולה על 15,000 ₪ ולאחר ניכוי מס הכנסה על קצת למעלה מ – 13,000 ₪. זאת על פי טופס 106 לאותה שנה שבה צוין כי השכר שולם עבור 11 חודשי עבודה.

בשנת 2010 השתכר התובע בחברה סך ברוטו שעומד על כ – 14,700 ש"ח לחודש ובהצמדה להיום עולה על – 16,000 ₪. לאחר ניכוי מס הכנסה עומד הסכום על כ – 14,000 ₪.

בשנת 2011 עמד שכרו ברוטו על למעלה מ – 16,000 ₪ ובהצמדה להיום על למעלה מ – 17,000 ₪ ובניכוי מס הכנסה על כ – 14,700 ₪.

1. בשנת 2012 כבר חלה ירידה בשכרו עד לפיטוריו באותה השנה. על פי תלוש שכר לחודש נובמבר 2012 עמד שכרו הממוצע החודשי ברוטו על כ – 11,500 ₪ ובהצמדה להיום כ – 12,000 ₪ ובניכוי מס – כ – 10,500 ₪.
2. מתוך הנתונים הללו עולה כי במהלך עבודתו של התובע בחברה, שכרו עלה מידי שנה. על כן בבואנו לדבר על פוטנציאל ההשתכרות יש להביא בחשבון שלתובע עוד פתוחה הייתה הדרך להשביח את שכרו אילו היה נשאר בחברה.
3. מנגד, מתוך עדותו של ח. ב. עלה כי לאחר מכירת החברה לחברה אחרת שכרו לא עלה באותו הקצב הגם ששימש באותו התפקיד כמו התובע באותן שנים. על פי עדותו בתצהירו שכרו היום עומד על 15,000 ₪ נטו בצירוף הטבות של רכב וטלפון. לא צורפה כל אסמכתא להוכחת הטענה אך גם אם אקבל את העדות הרי שכבר בשנת 2011 השתכר התובע כמעט את השכר הזה לאחר ניכוי מס הכנסה. הטבת הרכב מגולמת בשכר ברוטו ולכן לא ראיתי להביא אותה בחשבון בנפרד.
4. כך גם יש להביא בחשבון כי עבודת התובע דרשה גם עבודה באתרים עצמם וטיפוס על פיגומים. אין מדובר בעבודה משרדית שנעשית כולה בישיבה. על כן יש להניח שבשלב מסוים היה התובע מתקשה בעבודה בחלקה הפיזי לאורך שעות ארוכות ביום ולא בטוח שהיה מתמיד בה עד הגיעו לגיל פרישה.
5. על כן ראיתי להביא בחשבון לצורך חישוב הפסדי ההשתכרות בעתיד בסיס שכר שהוא גבוה במקצת מזה שהיה בשנת 2011.
6. לא ראיתי לעשות שימוש בחוות דעתו של ד"ר תמיר לוי שכן אין בה צורך לתיק שבפניי. היא אף אינה מביאה בחשבון נתונים נוספים שנוהגים להביאם בחשבון מקום שמחשבים הפסדי השתכרות של אדם שכבר עבר כברת דרך ויש לגביו נתונים על השכלתו וכישוריו ומנגד צפויות לו עוד כמחצית שנות עבודה עד הגיעו לגיל פרישה.
7. על כן לצורך חישוב שיעור הפיצוי בגין הפסדי השתכרות בעתיד יובא בחשבון בין היתר שיעור השתכרות שהוא גבוה במקצת משכרו הממוצע בשנת 2011.

דיון בראשי הנזק

הפסדי השתכרות בעבר

1. החל משנת 2012 ישנה ירידה בשכרו של התובע, כפי שעולה מתלושי השכר ובחודש דצמבר 2012 פוטר.
2. התובע זכאי לפיצוי בגין ההפרש שבין שכרו עובר לתאונה בשנת 2011 ועד לפיטוריו. נדמה שנכון יהיה לחשב את הפיצוי בהתאם לחלוקת האחריות בין המבטחות השונות בהתאם לתאונות.
3. ההפסד בשנת 2012 בהשוואה לשנת 2011 עומד על – 21,000 ₪. ובצירוף ריבית כ – 23,000 ₪.
4. החל ממועד פיטוריו ראיתי לחשב את הפסדי התובע בהתאם לפרמטרים שצוינו לעיל הגם שהיו תקופות שהתובע לא עבד כלל.
5. לאחר פיטוריו של התובע מהחברה עבד בדואר, בסופרפארם וכיום בישיבה, בשכר נמוך משמעותית משכרו בחברה.
6. בהתאם לפרמטרים שהצבתי לעיל אני מעמידה את הפיצוי לתקופה שמ – 1.1.13 ועד היום על - 720,000 ₪.
7. סה"כ הפסדי שכר בעבר עומדים על - 743,000 ₪.

הפסד כושר השתכרות

1. התובע בן 50 ו - 9 חודשים כיום. נותרו לו עוד כ – 16 שנים עד הגיעו לגיל פרישה.
2. כאמור לעיל אין בידי לקבל את חישובי הנתבעות ולא את חישובי התובע בסיכומיהם. על פי הפרמטרים שהוצבו לעיל ראיתי להעמיד את הפיצוי בגין הפסדי שכר בעתיד על - 1,300,000 ₪.

הפסדי פנסיה וזכויות סוציאליות

1. ההפסד בראש נזק זה עומד על פי הפסיקה על - 255,000 ₪ לפי חישוב של 12.5% מהפסדי השכר המוערכים.

הוצאות רפואיות

1. התובע עותר לפיצוי בגין הוצאות רפואיות שמעבר להשתתפות של קופת החולים וכן להוצאות בגין טיפולים נפשיים.
2. הנתבעות טוענות מנגד כי התובע היה זכאי לקבל את כל הטיפולים הרפואיים במסגרת סל הבריאות ובאשר לתאונה השנייה והשלישית הוא זכאי לקבלם גם מהמל"ל בהיותן תאונות עבודה.

כך גם התובע לא פנה לקבלת החזרים של אותן הוצאות של טיפולים שלא נעשו במסגרת הקופה ובכך לא פעל להקטנת נזקו.

1. עיון בקבלות שהוצגו מלמד כי עיקר הוצאותיו של התובע החלו לאחר הפגיעה בשלוש התאונות. יחד עם זאת היו לתובע הוצאות על טיפולים פסיכותרפיים גם משנת 2009 (גב' רעיה בן-חור). התובע נדרש להוצאות על התרופות הפסיכיאטריות אשר גם לאחר השתתפות הקופה עומדות על סכום של כ – 150 ₪ לחודש. כן הוצגו קבלות על ייעוץ זוגי בעלות של כ – 800 ₪ לחודש ל – 4 פגישות. ראיתי לקבל הוצאה זו בחלקה שכן התרשמתי כי הבעיות בזוגיות נבעו בעיקר ממצבו הנפשי של התובע לאחר 3 התאונות. יחד עם זאת לא ראיתי המלצה של פרופ' מוניץ לאותן שיחות זולת המלצתו כי התובע יקבל טיפול פסיכותרפי בתדירות של פעם בשבוע למשך שנתיים.

הדרישה לקבל החזרים על עלות מכשיר ה – CPAP בשל דום נשימה בשינה לא ברורה שכן איש מהמומחים לא קשר בין תסמונת זו לפגיעה בתאונה.

1. בבואי לשקול מהו הפיצוי הראוי לתובע בראש נזק זה איני יכולה שלא להביא בחשבון שהתאונות השנייה והשלישית הן תאונות עבודה על כל המשתמע מכך. העובדה שהתובע לא פעל למיצוי זכויותיו במל"ל ועל כן אינו זכאי לפטורים בתשלום השתתפות עצמית על תרופות וטיפולים במסגרת סל הבריאות, אינה יכולה לפעול לחובת הנתבעות.
2. מנגד ראיתי להביא בחשבון שהתובע עשה כל מאמץ להשיב לעצמו את כושר התפקוד ופנה לקבל כל עזרה שהוצעה לו. טיפולים לאחר התאונה הראשונה ממילא דרשו השתתפות עצמית. גם לאחר הפגיעה בשתי התאונות הנוספות ראיתי לאשר חלקן של ההוצאות שכן כידוע קיים קושי לקבל טיפולים פסיכולוגיים במסגרת סל הבריאות מחמת הקושי בזמינותם. יחד עם זאת לא מצאתי לאשר את מרבית הקבלות על הוצאות על תרופות שהתובע יכול היה לקבל בפטור, לו היה מציג את אישור המל"ל על פגיעותיו בתאונות עבודה.
3. מכל אלה ראיתי להעמיד את הפיצוי בגין הוצאות רפואיות לעבר ולעתיד על - 150,000 ₪.

הוצאות נסיעה

1. התובע טוען להוצאות נסיעה לטיפולים הרפואיים הרבים שהוא נזקק להם בעבר וייזקק להם בעתיד. הוא מוסיף כי לאחר פיטוריו מהחברה נלקח ממנו הרכב הצמוד שהיה לו והוא לא רכש חדש. הוצאות הדלק כוסו במלואן על ידי המעביד כך שהוא סופג הפסד בעניין זה.
2. הנתבעות טוענות כי באשר להוצאות על נסיעות לטיפולים הרי שהתובע זכאי להחזר עלויות אלו מהמל"ל ולו באשר לשתי התאונות השנייה והשלישית. אין מקום להביא בחשבון את הפסד הוצאות הדלק שבהן נשא המעביד עובר לפיטוריו שכן שווי השימוש ברכב מגולם בשכר.

מכל מקום אין בנכותו של התובע כדי לפגוע בניידותו.

1. מקובלת עלי טענת הנתבעות כי פגיעתו של התובע אינה פוגעת בכושר הניידות שלו. זאת, זולת בתקופת ההחלמה מהתאונה הראשונה והצורך בהוצאות נסיעה מוגברות לטיפולים שעבר ויידרש לעבור בעתיד.
2. אין בידי לקבל את הטענה כי לתובע מגיע פיצוי בגין אובדן תשלום השימוש ברכב על ידי החברה לאחר פיטוריו שכן הטבה זו הובאה בחשבון במסגרת שיעור השכר שנלקח בחשבון.
3. לאחר התאונה הראשונה נדרש התובע להוצאות נסיעה מוגברות בשל הפגיעה הפיזית. לאחר שתי התאונות הנוספות הוא נדרש להוצאות נסיעה מוגברות לצורך הטיפולים הנפשיים שקיבל. לא את כל הטיפולים קיבל במסגרת סל הבריאות ועל כן לא כל הוצאות הנסיעה ברות החזר.
4. משכך, ראיתי להעמיד את הפיצוי בראש נזק זה לעבר ולעתיד על - 20,000 ₪.

עזרת צד ג' בעבר ולעתיד

1. לטענת התובע מצבו הנפשי כזה שהוא אינו נותן כתף בעבודות הבית וכל עול ניהולו נופל על אשתו. הוא מבקש להעמיד את הפיצוי בראש נזק זה לעבר ולעתיד על 1,500 ₪ לחודש.
2. הנתבעות טוענות מנגד כי התובע לא הביא כל הוכחה שהוא נדרש לעזרת צד שלישי וכי מי מבני משפחתו סבלו הפסד כתוצאה מכך. מכל מקום עזרה כזו ברת פיצוי רק כאשר נדרשה עזרה החורגת מן המצופה מבן משפחה.

עוד נטען כי מתוך העדויות עלה שהתובע אינו מוגבל בתפקודו שכן נסע לחו"ל וניהל את משק ביתו, כשגר בנפרד, בעצמו. לאחר כל התאונות שב לעבודה שהצריכה גם פעילות פיזית ועל כן לא הוכח כל צורך בעזרת צד ג'.

1. לטעמי, יש להביא בחשבון כי לאחר התאונה הראשונה ובמשך 3 חודשי אי הכושר, נדרש התובע לעזרה של אשתו. לאחר מכן ובמיוחד לאחר ההחמרה במצבו מקובלת עלי הטענה כי בשל מצבו הנפשי הוא מסוגל לסייע פחות בניהול הבית. מנגד, לא ראיתי פגיעה של ממש כאשר התובע נסע לבדו עם בנו לטיול בחו"ל והוא עובד בעבודות פיזיות גם היום.
2. על כן אני מעמידה את הפיצוי בראש נזק זה לעבר ולעתיד על סך – 100,000 ₪.

סה"כ הנזק עד כה

1. סה"כ הנזק בראשי הנזק שלעיל (למעט כאב וסבל) עומד על 2,568,000 ₪.
2. ראיתי לחלק את שיעור חלקה של כל נתבעת בהתאם לשיעור הנכות בגין כל תאונה מתוך הסכום המצטבר של הנכויות (למעט הנכות בגין כריתת הטחול). הנכות המצטברת עומדת על 63%.
3. מכאן ששיעור חלקה של הנתבעת 1 מתוך סכום זה עומד על - 1,104,240 ₪;

שיעור חלקה של הנתבעת 2 מתוך הסכום עומד על - 487,920 ₪;

שיעור חלקה של הנתבעת 3 מתוך הסכום עומד על - 975,840 ₪.

1. בכל הנוגע לראש הנזק של כאב וסבל החישוב שונה וייעשה להלן.

כאב וסבל

1. כתוצאה מן התאונה הראשונה נותרו לתובע 34.3% נכות והוא היה מאושפז במשך 22 ימים. חישוב הפיצוי מגיע ל – 73,990 ₪.
2. כתוצאה מן התאונה השנייה נותרו לתובע 12% נכות ומכאן שחישוב הפיצוי עומד על - 22,146 ₪.
3. בתאונה השלישית הועמדה נכותו של התובע על – 24% נכות ועל כן הפיצוי עומד על - 43,020 ₪.

ניכויים

1. בכל הנוגע לעבר אין לנכות דמי פגיעה ככל ששולמו שכן לא הבאתי בחשבון פיצוי לתקופה זו.
2. באשר ליתרת התקופה שמ – 1.1.13 אין בידי לקבל כי יש לבצע ניכוי רעיוני.
3. מתוך המסמכים שהוגשו מתיק המל"ל עולה שהן בפני בית הדין והן בפני המומחית מטעמו ד"ר דורפמן עמדה חוות דעתו של פרופ' מוניץ. בית הדין לא קיבל בסופו של יום את עמדת המומחית מטעמו וקבע כי לתובע נגרמה נכות נפשית תולדת התאונה השנייה. בתיק המל"ל נמצאת חוות דעתו של ד"ר סוכנבר, פסיכיאטר שבה הוא מציין כי עמדה בפניו חוות דעתו של פרופ' מוניץ שהתובע ובא כוחו ביקשו ממנו לאשרה. בדיקת ד"ר סוכנבר נעשתה בבקשה של התובע להכיר בהחמרה בשנת 2016 לצורך קבלת פטור ממס הכנסה. משמע לאחר שלוש התאונות. בסופו של יום הועמדה נכותו על 30% נכות לצורך קביעת שיעור חיובו במס הכנסה.
4. אכן בתיעוד מתיק המל"ל בתאונה השלישית אין אזכור של חוות דעתו של פרופ' מוניץ. אלא שאותו מומחה בתחום הפסיכיאטרי, ד"ר סוכנבר, בדק אותו שנה קודם באשר לנכותו לצורך מס הכנסה ועמדה בפניו חוות דעתו של פרופ' מוניץ. את קביעתו בגין התאונה השלישית בתחום הנפשי העמיד על 0% תוך שהוא מפנה לעבר קודם.
5. מטעם זה איני סבורה כי יש מקום לטעון כלפי התובע שלא פעל כראוי מול המל"ל. בתיקו של התובע במל"ל מונחת חוות דעתו של פרופ' מוניץ. ד"ר סוכנבר ציין במפורש שעמד בפניו עברו של התובע ועל כן די בכך.
6. מכאן שאין לחשב ניכויי מל"ל בתיק זה.

התביעה מול קצין התגמולים בגין התאונה הראשונה

1. כאמור התאונה הראשונה הוכרה על ידי קצין התגמולים כתאונה במהלך השירות. מתוך המסמכים שצורפו למוצגי הנתבעת 1 עולה כי התובע לא חתם על טופס בחירת הזכויות למול משרד הביטחון ועל כן הופסק שם הטיפול בתביעתו. יחד עם זאת לא ברור אילו טיפולים קיבל התובע במסגרת זו, האם שולמו כספים כלשהם או היו הוצאות לקצין התגמולים בגין הפגיעה של התובע בתאונה.
2. משכך הסכומים שנפסקו בפסק דין זה בגין התאונה הראשונה יעוכבו עד שהתובע ימציא הצהרה חתומה לקצין התגמולים כי הוא מוותר על תביעתו שם ואישור קצין התגמולים כי אין לו תביעה כלפי התובע או מה שיעורו של החוב של התובע לאחר בחירת הזכות.

סוף דבר

1. ראיתי לקבל את תביעת התובע בגין כל אחת מן התאונות.
2. נזקו של התובע בגין פגיעתו בתאונה הראשונה עומד על - 1,178,230 ₪. סכום זה יעוכב עד לאחר קבלת אישור משרד הביטחון- קצין התגמולים כי נחתמה הצהרת התובע שהוא מוותר על תביעתו מכוח חוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט – 1959 וכן כי אין לתובע חוב כלפיו ואם כן מה שיעורו. ככל שקיים חוב הוא ינוכה מסכום הנזק שנפסק בגין התאונה הראשונה והיתרה תשולם לתובע.
3. נזקו של התובע בגין פגיעתו בתאונה השנייה עומד על - 510,066 ₪.
4. נזקו בגין פגיעתו בתאונה השלישית עומד על - 1,018,860 ₪.
5. לסכומים אלו יש להוסיף תשלום בגין הוצאות כנגד קבלות וכן שכר טרחת עו"ד בשיעור של 15.21%.

כבר כאן אציין שלא מצאתי לאשר את שכרו של ד"ר תמיר לוי שכן לא היה בה כל צורך לטעמי.

1. הסכומים יישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום המלא בפועל.
2. המזכירות תעביר העתק פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ח' חשוון תשפ"ב, 14 אוקטובר 2021, בהעדר הצדדים.