לפני בקשת התובע בת"א 100223-08-10, מר אסף כהן, לתיקון כתב תביעתו כך שהצד השלישי, מר מוחמד מטר, יצורף כנתבע נוסף בתיק זה.

עניינו של תיק זה וכן ת"א 34109-05-10 אשר אוחד עמו, בתאונת דרכים אשר התרחשה ביום 18.10.04 ואשר במסגרתה, כך נטען, נפגעו התובע בתיק זה ומר זכריה נפסו (התובע בתיק 34109-05-10) על ידי רכב הנהוג בידי הצד השלישי, מר מטר (להלן: הנהג).

לטענת המבקש, מחמת השמטה לא צורף הנהג כנתבע בהליך זה ובצירופו כעת לא ייגרם כל נזק למשיבים. לדבריו אין הדבר משנה לצורך סע' 19 לפקודת רכב מנועי [נוסח חדש] התש"ל 1970 (להלן: הפקודה) אם פסק הדין שיינתן כנגד המבטח יינתן כנגד המבוטח כצד ג' או כנתבע. יחד עם זאת לנוכח טענות המשיבות 1 ו – 2 זו כלפי זו בדבר העדר חבות, עלול להיווצר מצב שבו תימחק התביעה כנגד שולחת ההודעה ובמצב דברים זה לא תהא אפשרות ליתן פסק דין כנגד צד ג'.

התובע מוסיף וטוען כי יש לקבוע שהבקשה לא התיישנה שכן צד ג' הודה בקיום כל רכיבי התביעה מספר פעמים הן במסגרת כתבי הטענות והן בחקירה במשטרה ומשכך טרם חלפה תקופת ההתיישנות.

המשיבות 1 ו – 2 מתנגדות לבקשה.

לטענת המשיבה 1 (קרנית) בהתאם להוראות הפקודה בהיעדר תביעה ישירה כנגד הנהג, לא ניתן לזכות בפסק דין כנגד המבטח.

בהתחשב בעובדה שהתביעה כנגד הנהג התיישנה, הרי שדין התביעה כנגד קרנית להידחות.

המשיבה 2 (הכשרת היישוב) מוסיפה וטוענת כי אין כל נימוק שיצדיק היעתרות לבקשה.

התובע לא טען כי לא היו בידיו פרטי הנהג ולא הבהיר מדוע ארע מחדלו מלצרפו מלכתחילה.

תיקון התביעה כיום פוגע בזכויותיה הבסיסיות והמהותיות ביותר של הנתבעת שכן באמצעות התיקון מבקש המבקש ליצור לו עילת תביעה אשר התיישנה זה מכבר.

המשיבה 2 מפנה בהקשר זה להוראות תקנה 26 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984 (להלן: התקנות) לפיה, לעניין התיישנות רואים את ההליכים לגבי בעל הדין החדש כאילו החל עם הגשת כתב התביעה המתוקן.

לטענתה, יש בהוראת התקנה כדי לשמוט את הבסיס מתחת לטענת המבקש לפיה אין התיקון המבוקש כרוך בשינוי עילת התביעה, ולא ניתן להחיות את התביעה באמצעות תיקונה.

עוד מפנה המשיבה לסע' 70 לחוק חוזה הביטוח התשמ"א 1981 הקובע כי תביעה תלויה ועומדת כלפי המבוטח מונעת טענת התיישנות של המבטחת. מהאמור עולה, כך לשיטתה, כי תביעה תלויה ועומדת כלפי המבטחת אינה מונעת טענת התיישנות מצידו של המבוטח.

בנסיבות העניין אין הנהג מנוע מלטעון להתיישנות.

צד ג' – הנהג אשר צירופו מבוקש- לא השיב כלל לבקשה.

דיון

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל ואנמק.

סע' 19 לפקודת מורה כי: ניתן פסק דין נגד מבוטח בשל חבות טעונת ביטוח ואותה חבות מכוסה על ידי ביטוח ... ישלם המבטח לבני האדם הזכאים ליהנות מפסק הדין כל סכום שיש לשלמו בשל אותה חבות..."

אם כן, בהתאם להוראת הסעיף, חייב התובע להשיג פסק דין כנגד המזיק לצורך קבלת הפיצוי מהמבטח. ראה לעניין זה ע"א 489/79 אליהו חברה לביטוח נ' עזבון המנוחה ויולט צאיג ז"ל פ"ד לה (2) עמ' 122.

יצוין כי באותו עניין (489/79) הורה בית המשפט לצרף את הנוהג ברכב (שהיה גם תובע באותו הליך) כנתבע בהליך במסגרת הערעור.

בית המשפט קבע שם כי:

"המסקנה, המתבקשת מהניתוח שנעשה על ידינו עד כה, היא, כי לעניין תביעת היורשים ותביעת התלויים צריך היה לצרף את הנוהג - הבעל - כנתבע במשפט. דבר זה לא נעשה, ולדעת בא-כוח חברת הביטוח, יש בכך כדי לשחרר את מרשתו מאחריותה. טענה זו אין בידי לקבל. כידוע, נקודת המוצא הדיונית היא, כי "לא תיפגע תובענה בשל כך בלבד שבעלי דין ... לא צורפו" (תקנה 27 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשכ"ג 1963 ). בידי בית המשפט נתונה הסמכות לצוות "על הוספת שמו של אדם שהיה צריך לצרפו ... כנתבע" (תקנה 24). סמכות זו נתונה גם לבית-משפט של ערעור ( ראה: י. זוסמן, סדרי הדין האזרחי (בורסי - פרץ את טובים, מהדורה 4, תשל"ד) 145). כמובן, הפעלתה של סמכות זו היא עניין שבשיקול-דעת, והשאלה היא, אם מן הראוי הוא כי נשתמש בשיקול-דעת זה בשלב כה מאוחר. לדעתי, התשובה על כך היא בחיוב. מטרת הצירוף, כאמור בתקנה 24 לתקנות סדר הדין האזרחי, היא "כדי לאפשר לבית המשפט לפסוק ולהכריע ביעילות ובשלמות בכל השאלות הכרוכות בתובענה". מטרה זו תוגשם במלואה אם נאפשר את צירופו של הנוהג כנתבע נוסף. כפי שציין בית משפט זה, "מטרתו של כל תיקון של כתב-טענות היא לאפשר לבית-המשפט לפסוק בענין מבחינת הצדק ולא למתוח את הדין בשל פגם פורמלי שנפל בו, כמו אי-צירוף תובע" (המ' 134/57 [2] בעמ' 1458-1459) . בענייננו הפגם הוא פורמלי גרידא. הנוהג היה צד למשפט כתובע, ושיתוף הפעולה הנדרש ממנו ניתן היה להשיג באותה מידה כאילו היה נתבע, ואף בתוספת היתרון כי ניתן היה לחקרו בחקירה שכנגד. כל השאלות השנויות במחלוקת נתבהרו כהלכתן. בנסיבות אלה איני רואה כל נימוק שלא לאפשר תיקון (ראה: ע"א 20/57 [3] עמ' 165).

כמו באותו עניין גם במסגרת ההליך שלפניי הנהג הינו צד להליך. במסגרת ת"א 34109-05-10 הוא נתבע ובמסגרת ת"א 10023-08-10 צד ג'.

יתרה מכך, צד ג' אינו מכחיש בכתבי הטענות שהגיש את עצם התרחשות התאונה אלא במידה שהדבר עלול להצמיח לו חבות כספית. בכך למעשה, ובהתאם להוראת סע' 9 לחוק ההתיישנות, התשי"ח 1958 יש לראות משום הודאה בזכות (ולמצער במקצת הזכות) וממילא מירוץ ההתיישנות לא חלף ממועד הגשת כתבי טענותיו.

הנהג בעצמו בחר שלא להשיב כלל לבקשה לצירופו כנתבע בהליך זה, ואינו משמיע טענת התיישנות כעילה לדחיית הבקשה, טענה השמורה לו כנתבע. בשתיקתו למעשה מסכים הוא לצירופו.

בנסיבות אלה, ומשאין חולק כי הנתבעות בעצמן קיבלו את התביעה בטרם שחלפה תקופת ההתיישנות, אין להתיר להן להישמע בטענת הנתבע (ככל שזו קיימת לו), ויש להיעתר לבקשה.

זאת ועוד, כפי שיפורט להלן, בתי המשפט נעתרו לבקשה להתיר תיקון כתב התביעה בדרך של צירוף הנהג אף בחלוף תקופת ההתיישנות מהטעם שתיישנות דיונית אינה מצדיקה את מחיקת התביעה:

בהחלטתו מיום 5.11.06 בת"א (נצ') 4790/05 בשארה הודא נ' נגה בע"מ חברה לביטוח (פורסם במאגרים המשפטיים), נעתר כבוד השופט ע. עיילבוני לצירוף הנהג תוך שמירה על זכותו לטעון טענת התיישנות בהמשך ההליך. עוד העיר כי "התיישנות דיונית של תביעת התובעת כנגד נהג הרכב אין בה די להצדיק מחיקת התביעה כנגד מבטחות הרכב על הסף...

עמדתי זו נסמכת בראש ובראשונה על האבחנה בין התיישנות דיונית לבין התיישנות מהותית, דהיינו: ההתיישנות מהווה מחסום פרוצדראלי בפני המבקש לממש את זכותו על ידי הגשת תביעה, אך הזכות עצמה בעינה עומדת" (ראה ע"א 5643/90 פינטו נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים , פ"ד מז (4) 846,852 (1993), והמקורות הנזכרים שם).

בהתאם לאבחנה זו בין התיישנות דיונית להתיישנות מהותית, הרי שגם אם במקרה דנן ניתן לטעון כי הזכות להגיש תביעה כנגד נהג הרכב פקעה, עדיין, זכות התביעה המהותית כנגד הנהג שרירה וקיימת. מאחר ולנפגעת זכות מהותית לתבוע את נהג הרכב, וזכות זו לא נשללה או נדחתה לגופו של עניין, ומאחר ןלנהג זכות מהותית שאחריותו תכוסה במסגרת הפוליסה, הרי שלמבטחת חובה לכסות את אחריותו של הנהג כלפי הנפגעת במישור המהותי, גם אם מבחינה דיונית לא ניתן עוד לתבוע את הנהג, מקום שיש כלל צורך בתביעה נגדו."

בית המשפט מפנה באותו עניין לביקורתו של בית המשפט העליון במסגרת ע"א 489/79 את הוראת סע' 19 לפקודה בכל הנוגע בצורך לצירוף הנהג.

ראה בהקשר זה גם ת"א (אשקלון) 8840/02 נילי טיטן נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (פורסם במאגרים המשפטיים). שם צורף הנהג להליך במסגרת פסק הדין.

ראה גם דבריו של כב' השופט אחסאן כנאן בת"א 4790/05 (לעיל) במסגרת פסק הדין הסופי בין היתר ביחס לעובדה שהנתבעות עצמן לא נתנו כיסוי ביטוחי לנתבע ואין הן רשאיות להלין על קו ההגנה בו נקט.

בשולי הדברים אציין כי המשיבה 2 טענה שלא ניתן טעם של ממש מדוע לא צורף הנהג מלכתחילה. אכן בטענה זו יש ממש אף כי מטעם זה לבד לא ראיתי לדחות את הבקשה.

המבקש טוען כי מדובר בהשמטה, מדובר בראשיתו של הליך וממילא ניתן לכפר על הפגם בפסיקת הוצאות מתאימה.

לאור כל האמור לעיל, הבקשה מתקבלת.

כתב התביעה יתוקן כמבוקש ויוגש לתיק בית המשפט בתוך 14 יום.

אני מחייבת את המבקש בהוצאות המשיבות בסך של 750 ₪ לכל אחת מהן.

אני קובעת ישיבת ק"מ ליום 17.2.13 שעה 9:30

ניתנה היום, ט"ו כסלו תשע"ג, 29 נובמבר 2012, בהעדר הצדדים.