לפניי תביעת נזיקין מכוח חוק הפלת"ד, בגין נזקי גוף שאירעו לתובעים בתאונת דרכים ביום 18.10.04.

בהתאם להחלטה מיום 17.2.13 עומדת להכרעה בשלב הראשון שאלת החבות בלבד, כאשר במרכזה השאלה האם במועד התרחשות התאונה ידע הנתבע 3, מר מטר מוחמד (להלן: הנתבע), על כך שרישיונו נשלל, אם לאו.

לשאלה זו השלכה ישירה על זהות החייבים בפיצוי התובעים ועל כן נקבע כי עניין זה יידון תחילה.

ככל שייקבע כי הנתבע ידע שהוא נוהג בזמן פסילה, שאז הנתבעת 2, קרנית (ולהלן: קרנית), חבה כלפי התובעים. ככל שייקבע שלא ידע, חבה חברת הכשרת היישוב (ולהלן: המבטחת) בפיצוי נזקיהם של התובעים.

שאלה נוספת הטעונה הכרעה, הינה האם פוליסת הביטוח של המבטחת מחריגה מחבות נהג אשר רישיונו נשלל. בהקשר זה אציין כבר כעת, כי פוליסת הביטוח לא הוצגה לפניי. בין הצדדים מחלוקת, האם סוגיה זו עלתה כלל כפלוגתא הטעונה הכרעה במועדים המוקדמים של המשפט, אם לאו.

על העובדות שלהלן אין מחלוקת והן יהווה תשתית להחלטה זו:

אין חולק, כי כנגד הנתבע הוגש כתב אישום לביהמ"ש לתעבורה בצפת במסגרת תיק תעבורה 2203/04.

אין חולק, כי הנתבע (הנאשם שם) נשפט בהעדרו, וכי הוא נקנס ונפסל מהחזקת רשיון נהיגה למשך 3 חודשים (ראה גזה"ד מיום 1.4.04).

אין חולק, כי הרישיון לא הופקד בבית המשפט.

המחלוקת הינה אך ורק האם הנתבע ידע אודות הפסילה.

בעוד שהנתבע וקרנית מבקשים כי יקבע שהנתבע לא ידע על כך שרישיונו נשלל, מבקשת המבטחת לקבוע כי בפני בית המשפט ראיות מספיקות לקבוע כי הנתבע ידע גם ידע.

המסגרת הנורמטיבית

הוראת סע' 67 לפקודת התעבורה, שעניינה בעבירה של נהיגה ללא רשיון קובעת כי: מי שהודע לו שנפסל מקבל או מהחזיק רשיון נהיגה, וכל עוד הפסילה בתקפה הוא נוהג ברשיון שנהיגתו אסורה בלי רשיון לפי פקודה זו.... דינו מאסר ..."

בפסק דין ע"א 11924/05 שומרה חב' לביטוח בע"מ נ' עיזבון המנוחה בתיה ממו ז"ל (להלן: הלכת שומרה), אישר ביהמ"ש העליון את החלטתו של ביהמ"ש המחוזי לעניין אופיה של ההודעה הנדרשת אודות פסילת הרשיון וקבע כי "המחלוקת, כאמור, מתמקדת בשאלה אם בענייננו נשללת אחריותה של חברת הביטוח מכיוון שהמשיב 6 נהג ברכב בזמן פסילה (קרי: ללא רישיון – ראו סעיף 7(3) לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975). בית המשפט המחוזי קבע – וזו קביעה עובדתית – שבזמן התאונה טרם הודע לנהג על שלילת רישיונו. לפי פסיקתו של בית המשפט העליון, המתבססת על לשונו של סעיף 67 לפקודת התעבורה, באין הודעה לנהג – אין לראות באחרון כמי שנוהג בזמן פסילה.

ובהמשך:

"הנה כי – כן, הדין הפלילי מחייב שייוודע לנאשם דבר שלילת רישיונו. התוודעות זו תיעשה ברגיל בדרך של מסירת הודעה, והיא בבחינת יסוד הכרחי ההופך את הנהיגה ברכב – לאסורה.

"השילוב שבין סעיפים 42(א) ו- 67 לפקודה מלמד" – כך נפסק בפרשה מן העת האחרונה – "את אלה: ראשית, תחילתה של התקופה בה נהיגתו של נאשם ברכב אסורה, היא מיום שנפסל בפניו על ידי בית המשפט, או מיום שדבר הפסילה שניתנה בהיעדרו, הודע לו..." (רע"פ 4446/04 ביטון נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, ניתן ביום 6.10.2005); ההדגשה הוספה). כך בדין הפלילי ובעניין זה, נראה כי הדין האזרחי ראוי לו שילך בעקבותיו. לדעה זו שותף גם פרופ' אנגלרד, אשר אימץ את פסיקת הערכאות הדיוניות בסוגיה וקבע כי "פסילת רשיון אינה תקפה כלפי הנוהג כל עוד לא הודע עליה... פסילת הרשיון, בתור שכזו, אינה שלמה על עוד לא הודעה לנוהג" (יצחק אנגלרד פיצויים לנפגעי תאונות דרכים 259 (מהדורה שלישית, 2005) והאסמכתאות שם).

בית המשפט אף מתייחס לאופן מסירת ההודעה וכך נקבע:

"אמנם, אין לתחום בגבולות קשיחים את אופני המסירה של הודעה לנהג על דבר פסילת רישיונו. כך, למשל, נפסק כי "לא יכול להיות כל ספק כי מסירת הודעה על-ידי משרד הרישוי, ותהיה זו אף הודעה בעל פה, או הודעה דומה על ידי רשות משטרתית או פקיד של בית המשפט, הם בגדר מילוי היסוד של מתן 'הודעה' העולה מן האמור בסעיף 67 הנ"ל" (רע"פ 729/92 שיטרית נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(1) 873 (1992)). הנה כי-כן, הודעה יכולה להיות בדרכים שונות, ובלבד שאמנם תהיה הודעה".

אם כן, יש לבחון להלן האם הוכח כי ההודעה אודות הפסילה נמסרה לנתבע.

ומן הכלל אל הפרט:

כאמור גזה"ד במסגרתו, בין יתר העונשים שהושתו על הנתבע, נפסל הנתבע מלקבל או להחזיק רשיון נהיגה לתקופה של 3 חודשים, ניתן על ידי בית המשפט לתעבורה בצפת ביום 1.4.04.

נדבכה הראשון של החלטה זו הינו העובדה, כפי שזו עולה ממסמכי התיק 2203/04 ולמעשה אין עליה מחלוקת בין הצדדים שלפניי, כי אין בתיק אישור מסירה להעיד כי גזה"ד נמסר לידיו של הנתבע.

יתרה מכך, אף אין בו אישור כי גזה"ד נשלח כלל לנתבע. אף אם אניח כי באופן שגרתי נשלחים גזרי הדין לנאשמים על ידי מזכירות בית המשפט, הרי שהנחה בלבד, בהתאם להלכה כפי שפורטה לעיל, אין בה די.

במסגרת שמיעת הראיות, הודה הנתבע כי קיבל לידיו התראה עקב אי תשלום קנס, אשר העתקה מצוי בתיק. על סמך התראה זו מבקש ב"כ המבטחת לקבוע כי הנתבע יכול וצריך היה להסיק כי רשיונו נפסל.

סבורני כי תוכנה של ההתראה אינו תומך במסקנה זו.

עיון בהתראה שנשלחה מעלה, כי במסגרתה הודע לנתבע שבית המשפט הטיל עליו ביום 1.4.04 קנס בסכום של 1,000 ₪ לתשלום ב – 4 תשלומים או 30 ימי מאסר תמורתו.

עוד נכתב באותה הודעה, כי אם הנתבע לא ישלם מיד יוטלו עליו תוספות על פי חוק העונשין וכן:

"אם נפסלת מלהחזיק ברשיון הנהיגה, התקופה עד להמצאת הרשיון לבית המשפט לא תובא בחשבון לעניין חישוב תקופת הפסילה".

ובהמשך

"אם נפסלת מלהחזיק רשיון הנהיגה עליך להפקיד ללא דיחוי את רשיונך בבית המשפט

אם ברצונך לברר דבר מה פנה בדחיפות למזכירות בית המשפט שכתובתה...

הסכום לתשלום ..."

היינו, ההוראה האופרטיבית היחידה בהתראה זו נוגעת לתשלום הקנס. ההתראה אינה כוללת בחובה הודעה על פסילת הרשיון או על התנאי שהושת גם כן בגדרי אותו גזר דין.

יתרה מכך, נוכח העובדה כי ההוראה האופרטיבית היחידה מתייחסת לקנס, אפשר בהחלט להניח כי הנתבע סבר כי זה כל העונש שהוטל עליו וכי רשיונו לא נפסל.

אכן, ראוי היה כי הנתבע היה מתייצב לדיון שנקבע בעניינו. לחילופין, ראוי כי היה פונה לבית המשפט לאחר מכן, על מנת לוודא מה גזר עליו בית המשפט או למצער מוודא דברים לאשורם עם קבלת ההתראה.

ואולם, קיים פער בין העדר בדיקה מצד הנתבע בדבר פרטי העונש שהוטל עליו ובין הסקת המסקנה כי ידע על כך שרשיונו נשלל.

במסגרת תצהירו טען הנתבע, כי לאחר התאונה נושא הליך זה, במסגרת החקירה המשטרתית, הודיע לו החוקר כי על פי רישומי המסוף הוא נשפט בחודש 4/04 בבית משפט השלום בצפת ונפסל מלנהוג.

בתשובתו לחוקר אומר הנתבע, כי על דבר הפסילה למד מפיו וכי קיבל הודעה בדבר תשלום הקנס בלבד.

טענה זו לא נסתרה, ועל דבריו אלה, שנאמרו בזמן אמת טרם הגשת התובענה דנן, מצאתי כי ניתן לסמוך.

דברים אלה, ככל הנראה, אף היו מקובלים על לשכת התביעות, אשר הגישה לאחר מכן כתב אישום כנגדו אודות התאונה נושא הליך זה, אך לא האשימה אותו בנהיגה בזמן פסילה.

לא נעלמו מעיני דבריו של ב"כ המבטחת, אודות טיעוני הנתבע בתצהיר שהגיש לבית המשפט בצפת בראשית 2005 לצורך חישוב תקופת הפסילה שנקבעה לו.

במסגרת אותו תצהיר טען, כי על הפסילה נודע לו כשבוע לפני הגשת הבקשה, וזאת לאחר בירור במשרד הרישוי שם הוברר לו כי הפסילה לא הסתיימה בגלל שלא הפקיד את רשיונו.

המבקש טען שם מפורשות כי לא היה לו רישיון בר תוקף על מנת להפקידו, היות ולא שילם אגרת רשיון נהיגה.

לדברי הנתבע בתצהירו בהליך שלפניי, דבריו אלה אינם נכונים.

לא ברור מדוע נטענו הדברים כך ומה תועלת הייתה בהם. הנתבע לא הבהיר זאת גם לפניי, ואת האשם תלה בעוה"ד שייצגו באותו הליך. עוה"ד לא הובא לעדות ואף מפיו לא ניתן הסבר מדוע כך הוגשה הבקשה.

יחד עם זאת, ואף אם הנתבע הצהיר עובדות שאינן אמת כפי שמתברר, הרי אף בכך אין כדי לסייע למבטחת, שכן גם בכך אין כדי להביא למסקנה שהנתבע ידע על פסילת רשיונו במועד התאונה ועל גזה"ד שניתן כנגדו ב – 1.4.04.

לאור האמור לעיל אני קובעת כי הנתבע לא ידע במועד התאונה כי רשיונו נשלל.

נוכח קביעה זו, הרי שאין צורך להידרש לסוגיית הצגתה של הפוליסה והחרגת המבטחת את החבות במידה ורשיונו של הנהג נפסל.

אציין אך כי הפוליסה לא הוצגה. לפי שהנטל להוכחת החרגת הפוליסה חלה על המבטחת, הרי שהיה עליה להציגו כאשר שאלת החבות עומדת לדיון.

במסגרת ע"א (י-ם) 6055/99 קרנית נ' סלומון (לא פורסם) אליו הפנתה ב"כ קרנית, בוטלה חבותה של קרנית והוטלה על המבטחת, בשל כך שהמבטחת לא הציגה לא הציגה ראיה לגבי נוסח הפוליסה ולא הוכיחה כי זו כוללת כתנאי דרישה לקיומו של רשיון נהיגה בתוקף.

"...לעניין זה מקובלת עלינו טענתה של המערערת כי המבטחת לא הניחה תשתית ראייתית להוכחת קיומו של תנאי בין שמדובר בתנאי מוקדם לחבות ובין חריג לחבות, המתנה את החבות בקיומו של רישיון נהיגה בר תוקף ביד הנוהג. לשם כך היה על המבטחת להציג כראיה את הפוליסה שהוצאה על ידה לרכב נשוא הדיון, או, אם הפוליסה זו אינה נמצאת בידה (כפי שטענה באת כוח המבטחת בפנינו), להגיש את הפוליסה הסטנדרטית וכן להציג ראיה על כך שהפוליסה הרלוונטית הוצאה במתכונת הפוליסה הסטנדרטית. בהנחה כי התנאי בדבר קיומו של רישיון נהיגה קם רק מכוח אזכור מפורש של תנאי זה על ידי הפניה בגוף הפוליסה לסע' 7.4 שבחלק א' שעל גב הפוליסה כפי שטוען בא כוח קרנית, היה על המבטחת להוכיח גם קיומו של תנאי זה.

המבטחת לא עשתה דבר מכל אלה. היא לא הציגה ראיה כלשהי לגבי נוסח הפוליסה ולא הוכיחה כי פוליסה זו הכילה, כתנאי לקיומו של כיסוי ביטוחי דרישה בדבר קיומו של רישיון נהיגה ביד הנוהג. לצורך כך לא ניתן היה להסתפק באמור בנושא זה בספרות המשפטית כתחליף להנחת תשתית ראייתית בפני בית המשפט. כן מקובלת עלינו הטענה כי נוסח הפוליסה הסטנדרטית, אינו בגדר ידיעתו השיפוטית של בית המשפט שאינה טעונה הוכחה"

לסיכום, על יסוד כל האמור לעיל, ולאחר שקבעתי כי הנתבע לא ידע על פסילת רשיונו, אני דוחה את התביעה כנגד הנתבעת 2 – קרנית. פועל יוצא מכך הינו דחיית ההודעה לצד ג' ששלחה כנגד הנתבע.

אני מחייבת את הנתבעת 3 – הכשרת היישוב בע"מ בהוצאות הנתבעת 2 ובשכ"ט ב"כ בסך של 3,500 ₪.

בנסיבות העניין, לא מצאתי לעשות צו להוצאות לטובת הנתבע.

כן איני עושה צו להוצאות לטובת צד ג' במסגרת הודעת צד ג' שנדחתה.

אני קובעת ישיבת ק"מ נוספת ליום 28.10.14 שעה 9:00

המזכירות תזמן את הצדדים.

ניתנה היום, כ"ט תמוז תשע"ד, 27 יולי 2014, בהעדר הצדדים.