1. לפניי בקשת הנתבעת למחוק את התביעה על הסף.
2. התובע הוא הקדש והבעלים של נכס ברח' יואל סלומון 13, ירושלים, אשר משמש כבית כנסת. התביעה היא לפינוי המבקשת, האגודה המנהלת את בית הכנסת, מן הנכס. התביעה הוגשה באמצעות מר צבי רייכלין, שעל פי כתב התביעה הינו האפוטרופוס על ההקדש על פי כתב מינוי מיום 14.3.61 מאת בית הדין הרבני האזורי בירושלים.
3. בבקשה נטען כי התובע אינו הקדש יהודי דתי, ומשכך לא היה בית הדין הרבני האזורי מוסמך למנות מנהל להקדש.
4. לטענת המבקשת אין מחלוקת כי ההקדש התובע לא הוקם בבית דין רבני אלא בפני בית הדין השרעי בתקופת השלטון העותומני, בה כל מי שביקש להקים הקדש, גם אם לא היה מוסלמי, נאלץ להקימו דווקא בפני בית דין שרעי ועל פי הדין המוסלמי. עוד לטענתה, על פי הפסיקה הערכאה השיפוטית המוסמכת למנות את מנהליו של הקדש מסוג זה היא בית המשפט המחוזי, מכוח סמכותו השיורית לפי סעיף 40 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984.

המבקשת מפנה בעניין זה לבג"צ 59/58 ג'דאי נ' בית הדין הדתי, פ"ד יב 1812 (1958) ולבד"מ 5257/94 פודהורצר נ' קופרשטוק (פורסם במאגרים, 19.9.1996).

לטענת המבקשת, מכך עולה כי מר צבי רייכלין איננו מנהל ההקדש וממילא איננו רשאי להגיש תביעה זו.

1. עוד טוענת המבקשת - לשיטתה, למעלה מן הצורך - כי ההקדש התובע הוא הקדש 'חילוני' ומשכך גם איננו אישיות משפטית. בעניין זה מפנה המבקשת לפסק הדין ברע"א 46/94 זקס אברמוב נ' הממונה על מרשם המקרקעין, פ"ד נ(2) 202 (1994), בו נפסק כי "חוק הנאמנות אינו מקים - לא במפורש ולא במשתמע - את ההקדש הציבורי כאישיות משפטית. נכסי ההקדש הם קניינם של אותו אדם או תאגיד, אשר על-פי הדין הכללי הם בעלי זכויות בו".
2. מאחר ומר רייכלין לא מונה כדין כמנהל ההקדש או כנאמנו, טוענת המבקשת כי התביעה נחשבת כאילו לא הוגשה ודינה להימחק.
3. המשיב אינו חולק על העובדות שבבסיס טענות המבקשת. יחד עם זאת טוען המשיב כי מתקיימים במקרה זה השתק שיפוטי ומניעות מצד המבקשת ביחס לטענות לגבי בעל הדין הנכון שתובע אותה.

לטענת המשיב המבקשת תבעה בעבר את מר רייכלין כממונה על ההקדש, ואף זכתה לקבל מעמד של דייר מוגן כנגד ההקדש. אם נקבל את שיטתה של המבקשת, גם לפסק הדין בו זכתה בבית הדין לשכירות אין תוקף, אין היא דיירת מוגנת של ההקדש ויש לפנותה. המבקשת ביקשה להיבנות מהסכמת נציג ההקדש לקיום בית תפילה בנכס נשוא התביעה, אך אם ההקדש אינו תקין ואינו אישיות משפטית אזי הסכמה כביכול לא יכלה להינתן, והמבקשת אינה יכולה להיות דיירת מוגנת. בעל דין אינו יכול לטעון טענות הפוכות בהליכים משפטיים שונים ואם יעשה כן ידחו את טענותיו החדשות בשל מניעות.

המשיב אף מפנה לתצהירו של מר טומי יהודה בוק, בו נאמר בסעיף 18 כי "הנהלת בית הכנסת אינה חולקת על מעמד ההקדש בתור בעל הנכס המוחזק ע"י בית הכנסת ולכאורה יש לה הזכות לבקש דמי שכירות". לטענתו גם הצהרה זו יוצרת השתק שיפוטי. עוד לטענת המשיב, גם אם יתברר בדיעבד שהייתה בעיה של סמכות בעניין כזה או אחר, לפי עקרון הבטלות היחסית אין הגילוי המאוחר מביא באופן אוטומטי לביטול מניה וביה של הפעולות המשפטיות שנחזו להיעשות בסמכות. לפיכך, גם אם מינויו של מר רייכלין על ידי בית הדין הרבני נעשה ללא סמכות, אין מקום לבטלו לאחר שנים כה רבות.

לחילופי-חילופין מבקש המשיב לאפשר לו להגיש בקשה למינוי מנהל עיזבון זמני למנוח ישראל כרמלוביץ על מנת שזה יוכל להמשך בניהול התובענה ועל מנת להבטיח את זכויות יורשיו.

1. בתשובה לטענות המשיב השיבה המבקשת כי העובדה שבשנים 64'-67' התנהלו משפטים בקשר לנכס לא מעלה ולא מורידה. התביעה הוגשה אישית נגד מר רייכלין, לא התייחסו למעמד ההקדש בנוגע לנכס וגם השאלה האם מר רייכלין היה נאמן כדין לא עלתה כלל. לטענתה, בכך שמינויו של מר רייכלין לא היה חוקי אין כדי להשפיע על תוצאות המשפט שהתנהל אז ואין טענה כזו, אבל היום התביעה היא של ההקדש, וכדי לייצג את ההקדש צריך אדם שמונה כדין.

המבקשת הודיעה כי היא מסכימה לבקשתו החליפית של המשיב לפיה יתאפשר לו להגיש בקשה למינוי מנהל עיזבון זמני למנוח ישראל כרמלוביץ.

1. כפי שתומצתו הדברים בע"א 11593/05 היועץ המשפטי לממשלה נ' הקדש העדה הספרדית בעיה"ק צפת ומירון (פורסם במאגרים, 17.10.2006), אשר גם אליו הפנתה המבקשת:

"בתקופה העותומאנית, מטעמים היסטוריים, כוננו גם הקדשות שאינם מוסלמים בפני בתי דין שרעיים (ראו, שלמה כרם חוק הנאמנות, התשל"ט-1979 (מהדורה רביעית, 2004), עמ' 828). כאשר עסקינן בהקדש דתי לא מוסלמי שכונן בפני בית דין שרעי הסמכות לדון בענייני ההקדש תהיה של בית המשפט המחוזי ולא של בית הדין הדתי של העדה אליה השתייך יוצר ההקדש (ראו: בג"ץ 59/58 ג'דאי נ' ביה"ד הדתי של העדה היוונית-הקתולית, המלכיתית, פ"ד יב 1812; בד"מ 5257/94 פודהורצר נ' קופרשטוק (לא פורסם); פרשת בני מוטרנות הגליל, בעמ' 825). יצוין עם זאת, כי בית משפט זה הכיר בכך, שכאשר מדובר בהקדש שנוסד במקור בפני בית דין שרעי וכונן מחדש בפני בית הדין הדתי של העדה הנוגעת בדבר, קונה אותו בית דין דתי סמכות לדון בענייני ההקדש כאילו ההקדש נוסד מלכתחילה בפניו (ראו: ע"א 27/49 לבנון נ' אלמליח, פ"ד ג 68; פרשת בני מוטרנות הגליל, בעמ' 826-825)."

1. מאחר ואין מחלוקת כי ההקדש התובע נוסד בתקופה העותומנית ובפני בית דין שרעי, ואין טענה כי הוא כונן מחדש, נראה כי בית הדין הרבני אמנם לא היה בעל הסמכות למנות את מר צבי רייכלין כמנהל ההקדש.
2. גם אם בעבר ראתה המבקשת במר רייכלין את נציגו המוסמך של המשיב וניהלה הליכים מול המשיב באמצעותו, לא די בעובדה זו על מנת להקים השתק המונע ממנה לטעון כנגד תוקף מינויו כל עוד לא הוכח כי ידעה כל העת שמינויו לא נעשה כדין ובחרה להתעלם מכך.
3. מקובלת עליי טענת ב"כ המשיב לפיה אין מקום לפסול באופן קטגורי את כל הפעולות שנעשו במהלך השנים על ידי מר רייכלין כנציג ההקדש. יחד עם זאת, אין בכך כדי לאפשר את המשך ניהול ההליך שבפניי על ידי מי שאינו מוסמך לכך.
4. המבקשת הסכימה, כאמור, לבקשתו של המשיב לאפשר לו להגיש בקשה למינוי מנהל עיזבון זמני למנוח ישראל כרמלוביץ על מנת שזה יוכל להמשך בניהול התובענה.
5. אני מקבלת, אפוא, את בקשתו החלופית של המשיב.
6. ההליכים בתיק יעוכבו.
7. ב"כ המשיב יודיע עד ליום 3.4.14 האם הוסדר מינוי מנהל ההקדש או מנוי מנהל עזבון למנוח ישראל כרמלוביץ.

ניתנה היום, כ"ה שבט תשע"ד, 26 ינואר 2014, בהעדר הצדדים.