בפני תובענה לפיצוי בגין נזק גוף שנגרם עקב תאונת עבודה נטענת.

רקע כללי וטענות הצדדים –

1. התובע, מר מוחמד מועד (להלן: "התובע"), יליד 1959, נפגע ביום 12/2/2010 במהלך עבודתו באתר הקמת מחלף סומך, בו בוצעו עבודות סלילת כביש. התובע היה באותה העת עובד של חברת קל-בנין בע"מ (להלן: "קל בנין").
2. לטענת התובע על הקרקע, בסמוך למקום בו ארעה התאונה, הונחה כף של באגר (שלא היתה מחוברת לבאגר, להלן: "הכף של הבאגר"). כלי רכב כבד מסוג יעה אופני מתוצרת קטרפילר, אשר כונה על ידי הצדדים "שופל" (וכך להלן: "השופל"), הגיע למקום כאשר הוא נושא בתוך הכף מכבשון (להלן: "המכבשון"). השופל ביקש לפרוק את המכבשון והתובע סייע בפריקת המכבשון מהכף של השופל. לטענת התובע, במהלך הפריקה של המכבשון מכף השופל לאדמה, השופל "גלש" מהר מדי מהכף, לרבות לאור העובדה שהקרקע היתה משופעת. התובע ניסה לתפוס את המכבשון וידו השמאלית נתפסה בין המכבשון לבין הכף של הבאגר שהיתה על הרצפה – וכך "נמחצה" היד ונפגעה. מוסיף התובע כי בעת שניסה להתחמק מפגיעת המכבשון, הוא קפץ הצידה ונחבל גם בברך רגלו השמאלית.
3. הנהג בשופל היה הנתבע מס' 2, מר לואי עסלי (להלן: "נהג השופל"), עובד של חברת עסלי סעיד ואחיו בע"מ, הנתבעת מס' 3 (להלן: "המעבידה של הנהג"). השופל היה מבוטח באותה העת אצל כלל חברה לביטוח בע"מ, הנתבעת מס' 1 (להלן: "כלל").
4. את כתב התביעה המקורי, ביום 16/9/2010, הגיש התובע רק כנגד כלל – מכח חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפיצויים").
5. כלל, בכתב הגנתה, הכחישה את הנסיבות וטענה טענות נוספות לגבי אי תחולתו של חוק הפיצויים, לרבות טענה לפיה אין המדובר ב"תאונת דרכים" וטענה לגבי אי תחולתו של הביטוח לאור שינוי ייעודו של השופל.
6. בעקבות טענתה זו – ביקש התובע לתקן את כתב התביעה וביום 5/7/2011 הוגש כתב תביעה מתוקן אשר בו הוספו נהג השופל והמעבידה שלו כנתבעים 2 ו-3. עילת התביעה כנגד הנתבעים 2 ו-3 הינה נזיקית, מכח פקודת הנזיקין (להלן: "פקודת הנזיקין").
7. כלל הגישה כתב הגנה מתוקן, בשמה ובשם הנתבעים 2 ו-3, נהג השופל והמעבידה שלו, רק לגבי העילה מכח חוק הפיצויים, והבהירה כי היא אינה מייצגת נתבעים אלו בעילה הנזיקית אלא רק בעילה לפי חוק הפיצויים.
8. כתב תביעה מתוקן בשלישית הוגש ביום 5/12/2011 אך אין צורך להדרש למטרת הגשתו.
9. נהג השופל והמעבידה שלו לא הגישו כתב הגנה לגבי העילה הנזיקית ולא התייצבו לדיונים.
10. תביעה כנגד המעבידה של התובע, קל בנין, לא הוגשה.

מסכת הראיות –

1. בפני העידו התובע (לגבי תצהירו ת/1) ומר זכריה נסרה (להלן: "זכריה", לגבי תצהירו ת/3). כמו כן הגישו הצדדים מסמכים – לרבות מתיק המל"ל.

דיון ומסקנה –

1. לאחר בחינת העדויות והמוצגים ושקילת סיכום הטענות מטעם הצדדים, מסקנתי הינה כי דין התביעה כנגד כלל להדחות ודין התביעה כנגד הנתבעים 2-3 בעילה הנזיקית להתקבל בחלקה הקטן, וזאת מהטעמים שיפורטו להלן.

דחיית התביעה כנגד הנתבעת מס' 1, כלל –

1. אזכיר שוב כי התביעה כנגד כלל הינה רק מכח חוק הפיצויים.
2. לאחר תום ישיבת ההוכחות – ביקש ב"כ של התובע לדחות את התביעה כנגד כלל, לרבות לאור העובדה שהוגש מסמך אשר ממנו למדים אנו כי השופל לא אמור היה לשנע מטען כגון המכבשון וכי העברת מכבשונים ממקום למקום חורגת מייעודו של השופל. כוונתי לתעודת עובד הציבור שהגיש מר דוד גרינברג ממשרד התחבורה / אגף הרכב / גף צ.מ.ה. מיום 13/9/2011 לגבי השופל, ייעודו, מה הוא אמור לשנע (אדמה, חול וחצץ) ובמיוחד מה שהוא אינו אמור לשנע (כגון המכבשון). השימוש בשופל בניגוד לייעודו מהווה הפרה של תניות הפוליסה שהנפיקה כלל (מעבר לעובדה כי עסקינן בפריקה), ולכן - בהסכמת הצדדים התביעה כנגד כלל נדחתה, והצדדים טענו רק לגבי שאלת ההוצאות, אליה אתייחס בסוף פסק הדין.

התביעה כנגד הנתבעים 2-3, נהג השופל והמעבידה שלו –

1. היות והנתבעים 2-3 לא הגישו הגנה לגבי העילה הנזיקית ולא התייצבו לדיון - ביקש התובע שינתן פס"ד כנגד הנתבעים דלעיל, בעילה הנזיקית. בקשתו זו סומכת על תקנות 157(2) ו-97(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, המורות כי במקום בו לא הוגשה הגנה ואין התייצבות, זכאי התובע לקבל פסק דין על יסוד כתב התביעה.
2. מצאתי שיש מקום ליתן פסק דין כמבוקש כנגד נתבעים 2-3 בעילה הנזיקית, לאור אי התייצבותם ואי נטילת חלק בהליך. ראשית, אפנה לאישורי מסירה של כתבי התביעה שהומצאו לנתבעים 2-3 מיום 10/7/2011 ו-11/7/2011. שנית, הוצג מכתב שנשלח לנתבעים אלו מטעם כלל, המורה להם להגיש כתב הגנה בעילה הנזיקית ולדאוג לייצוג ולהתייצבות לדיונים, תוך שב"כ של כלל מבהירים לנתבעים 2-3 שהם אינם מייצגים אותם בתיק לגבי העילות הנזיקיות (מכתב מיום 12/2/2012). שלישית, יש לראות כי הנתבע מס' 2, נהג השופל, אף הגיש תצהיר עליו חתם לבקשת כלל – לגבי נסיבות האירוע (במטרה להוכיח את עמדת כלל לפיה אין עסקינן בתאונת דרכים). משמע, שנהג השופל ידע על ההליכים בתיק וחייב היה לדאוג לייצוג הולם ולהתייצבות לדיונים. לכן, לאור התקנות – יש להעתר לבקשת התובע לקבלת פס"ד בהעדר התייצבות והגנה נאותה כנגד נתבעים 2-3.

עילת התביעה הנזיקית נגד נתבעים 2-3 –

1. כמצוות התקנות, אף כאשר עסקינן בפס"ד בהעדר, רשאי בהמ"ש במקרים המתאימים, לבחון את עילת התביעה ובוודאי שאת גובה הנזק הנטען – טרם מתן פסק הדין. אתייחס להלן בקצרה לעמדתי לגבי נסיבות האירוע, לגבי שאלת האחריות ולגבי אשמו התורם של התובע. ההתיחסות לא תהא מפורטת במיוחד, בשל שעסקינן בפס"ד בהעדר, אך מצאתי לנכון לציין כמה נקודות חשובות שחיוניות לצורך הבנת התוצאה הסופית.
2. לגבי הנסיבות במקרה זה, אומר כי שוכנעתי שהפגיעה היתה בעיקרה כפי שהתובע תיאר אותה, למרות שעדותו היתה בלתי מהימנה לגבי פרטים רבים, למרות אי התייצבות עד הראיה "המקורי" ולמרות נסיונו לזמן עד ראיה "חלופי" שלמעשה לא ראה את האירוע. התובע תיאר בהגזמה את האירוע, תיאר כיצד קפץ הצידה על מנת לחמוק מהמכבשון שנפל מכף השופל – למרות שקפיצה שכזו אינה אפשרית מבחינה פיזית והפליג והגזים בתיאוריו לרוב. בנוסף, העד מטעם התובע לא הגיע לדיון ובמקומו התייצב זכריה, אשר הצהיר לגבי נסיבות התאונה למרות שבחקירה הנגדית התברר כי לא ראה את הפגיעה עצמה. יחד עם זאת, התיאור של התובע את הנסיון לפרוק את המכבשון מכף השופל, תוך טלטול המכבשון עד כדי נפילתו ופגיעתו ביד של התובע קיימת גם בתצהירו של נהג השופל (תצהיר מיום 7/11/2011). אף נהג השופל מספר כי היה נסיון לפרוק את המכבשון, כי התובע ניסה לתפוס בידו את המכבשון שירד מהכף – וכך נפגע בידו. תיעוד דומה קיים במסמכים הרפואיים (למרות שמסמך של המל"ל מצוין כי המכבשון נפל ממשאית ולא מהכף של השופל). לכן, שוכנעתי לקבל באופן כללי את הגרסה לפיה התובע נפגע ביד תוך כדי נסיון פריקת המחפרון.
3. לגבי שאלת אחריותו של נהג השופל ומעבידתו לקרות התאונה – אומר כי הנסיון לשנע את המכבשון באמצעות השופל והאופן בו הוא נפרק מלמדים על חוסר אחריות ועל שיטת עבודה לא בטיחותית רשלנית. לכן, אני אף מסכימה עם התובע שעקרונית יש לייחס לנהג השופל (ומעבידתו – שולחתו) רשלנות מסויימת שגרמה לאירוע.
4. בבד בבד עם קביעה זו – יש לייחס לתובע רשלנות תורמת משמעותית – בשיעור של 50%. התובע לא הצליח להסביר מדוע בחר לתפוס את המכבשון ביד כפי שבחר, לא הצליח להסביר כיצד בדיוק "משך" או "תפס" את המכבשון, הוא לא היה עובד של מעבידתו של נהג השופל אלא עובד של קל-בנין ולא ברור בכלל מדוע התערב בפריקת המכבשון. התובע, יליד 59, עובד שנים בתחום הבניין, וחייב היה לדעת שלתפוס מכבשון "נופל" ביד חשופה עשוי להסב לו נזקים משמעותיים, במיוחד שעה שהוא עומד ליד הכף של הבאגר שהיתה מונחת בסמוך. הוא לא הצליח לשכנעני כי היתה לו כל חובה להשתתף "במבצע" ואני מוצאת לייחס לו רשלנות תורמת משמעתית ביותר. חלוקת האחריות בין נהג השופל שביקש (אולי) מהתובע לעזור לו בביצוע פריקת המכבשון המסוכנת לבין התובע, שללא כל חובה לעשות כן, החליט לעזור תוך משיכת המכבשון ביד או תוך נסיון לבלום את נפילתו ביד – חייבת להיות כזו אשר מייחסת לשניהם לפחות חלקים שווים (ואזכיר שוב כי הם אינם עובדים יחדיו, אלא שכל אחד עובד עבור חברה אחרת שמשימותיה באתר הבניה לא הובהרו). לכן, הגם שעסקינן בפס"ד בהעדר - לא אוכל לקבל את התביעה בהיבט הנזיקי במלואה אלא רק כדי 1/2.

הנזק –

1. כפי שהתובע הציג גרסה מוגזמת ולא מדוייקת לגמרי לגבי הנסיבות – כך עשה אף לגבי הנזק. לבקשתו של ב"כ של התובע התרתי לו להגיש השלמת טיעון לגבי הנזק בצירוף מסמכים – אך אף בהם אין כדי להרים את נטל ההוכחה לגבי כל ראשי הנזק שבכתב התביעה. יש במיוחד לראות כי בהשלמת הטיעון אין חישוב מפורט של הנזקים, אין תחשיב מדויק, אין הפניה למסמכים או קבלות לגבי הנזק לעבר ועסקינן בעיקר בטענות כלליות וסתמיות בעלמא.
2. לגבי נכותו הרפואית של התובע – מונה מומחה מטעם בהמ"ש בתחום האורטופדי, דר' מיכה רינות (להלן: "המומחה"), אשר מצא כי לתובע הגבלה קלה בכיפוף אצבעות 3+4 ביד שמאל, אך רק ההגבלה באצבע 3 קשורה לתאונה (שכן באצבע 4 היתה פגיעה קודמת, מחלה מסויימת וניתוח ללא קשר לתאונה). בשל ההגבלה הקלה באצבע 3 – קבע המומחה נכות בשיעור של 5% לפי תקנות המל"ל. לגבי הפגיעה הנטענת ברגל – קבע המומחה כי לא נותרה כל נכות (מה גם שכבר ציינתי לעיל שנדמה לי שיש לדחות ממילא את הטענה לגבי הפגיעה). הועדה הרפואית של המל"ל קבעה כי לתובע לא נותרה נכות צמיתה עקב התאונה כלל.
3. הנכות התיפקודית – מהתיעוד הרפואי שהגיש התובע עולה כי הוא סובל מארועים תכופים של דום נשימה, הפסקות נשימה, ירידה בשיעור זרימת הדם בשינה, מהפרעות קשות בשינה, מכאבי גב תחתון קשים המטופלים בזריקות אפידורליות, מהגבלה בתנועות הגב, לרבות עקב היצרות המרווחים הדיסקליים, עקמת ושינויים ספונדליוטיים, מכאבים ומגבלות בכתף שמאל מירידה בשמיעה ומטנטון. במצב דברים זה, אני בספק אם ההגבלה הקלה באצבע 3 ביד שמאל גרמה לנכות תיפקודית משמעותית. יש עוד לראות כי התובע – לטענתו – יצא לפנסיה מהמועצה בסוף 2010 לאחר קביעת נכות בשיעור של 37%. ברי כי קביעה זו אינה קשורה לתאונה בה עסקינן, ויש להצר על כך שהתובע לא מצא לנכון לצרף מסמכים לגבי אותה קביעה, לגבי הסעיפים שנקבעו לו, לגבי הממצאים של הפוסקים וכו'. על רקע האמור, אני סבורה כי אם היתה השלכה תפקודית לפגיעה באצבע – הרי שהיא היתה רלבנטית רק במהלך שנת 2010, עד צאתו של התובע לפנסיה. לא הוכח כי היציאה לפנסיה היתה קשורה לפגיעה באצבע (ונכות בשיעור של 5% בוודאי שלא מצדיקה יציאה לפנסיה), ולא הוכח כי לאחר היציאה לפנסיה יש לנכות השלכה על גובה הפנסיה או התקבולים שמקבל התובע.
4. הפסדי השתכרות – התובע הציג תלושי משכורת של ארבעה חודשים בלבד, מהם עולה שהשכר היה כ-6,000 ₪ ברוטו. עוד עולה כי אושרו לתובע ימי מחלה למשך כמעט ארבעה חודשים ועוד כמה ימים וכי המל"ל קבע לתובע נכויות זמניות בשיעור של 30% למשך חודש וחצי ו-20% עד סוף 2010. יחד עם זאת, מטופס 106 שהגיש התובע עולה כי המשכורת החודשית הממוצעת היתה רק כ-4,500 ₪ (נכון להיום) – וכנראה יש סיבה לכך שהוצגו לעיוני רק ארבעה תלושים "נבחרים". בנוסף עולה כי התובע עבר במשרה מלאה במרבית החודשים בהם הוכרו לגביו הנכויות הזמניות, עד סוף 2010 (למעט ספטמבר), וקיים אף תיעוד ממנו עולה כי הוא שב לעבודה בשכר מלא אם כי בתפקיד קצת אחר – והכל עד סוף שנת 2010. אזכיר כי התובע אישר כי הוא שב לעבודה בשכר רגיל, אם כי תפקידו השתנה ולטענתו רק פתח וסגר את המשרדים. בתחילת 2011, התובע, כדבריו, יצא לפנסיה מהמועצה – אך שוב, ללא הצגת מסמכים המלמדים על הסכומים המשתלמים לו מקרן הפנסיה (ולא למותר להזכיר שוב כי הוא מקבל גם פנסיה מהנמל). מכאן, שלגבי הפסדי שכר בעבר בתקופת אי הכושר - ניתן להעריך את ההפסד בזיקה לתקופה בה שהה התובע באי-כושר בסמוך לאחר התאונה. כיון שהתאונה הוכרה כתאונה עבודה, מן הסתם קיבל התובע מהמל"ל דמי פגיעה (למרות שהוא לא טרח להציג מסמכים בהקשר זה) ולכן אני מעריכה את ההפסד בסך של 8,000 ₪ בקירוב. לגבי התקופה שלאחר תום תקופת אי הכושר ועד היציאה לפנסיה – כאמור, התובע חזר לעבודה לאחר תקופת אי הכושר, ולא הראה כי המשכורת היתה נמוכה יותר בשל הנכויות הזמניות. לכן לא אפסוק פיצוי לגבי תקופת הנכויות הזמניות, עד סוף 2010. יש עוד לציין כי סביר להניח שהתובע קיבל תקבולים מהמל"ל בשל הנכויות הזמניות – אך אף נתון זה לא הובא לידיעתי ולא ניתן לבצע ניכוי שלו מהפיצוי. לגבי התקופה שלאחר היציאה לפנסיה ולעתיד – לא הוצגו תלושים, לא הוסבר מהם הסכומים שמקבל התובע מהפנסיה מהנמל ומהפנסיה מהמועצה, לא ניתן להשוות את תקבולי הפנסיה החודשית למשכורת לפני היציאה לפנסיה ולא ניתן ללמוד על הפסד. גם כך, ככל שיש הפסד, הרי שבשים לב לשאר המגבלות המשמעותיות של התובע, לא שוכנעתי שהנכות באצבע הינה הגורם לכך.
5. לגבי טענותיו של התובע באשר להוצאות רפואיות או נסיעות או עזרת צד ג' – הרי שהוא לא צירף כל אסמכתא או קבלה, וניתן להעריך כי יש לפסוק לזכותו סכום מתון של כ-2,000 ₪ לגבי הוצאות עודפות הקשורות לביקורים התכופים אצל הרופאים השונים בחודשים שלאחר התאונה (ויש לזכור כי כיון שהתאונה הוכרה כתאונת עבודה יכול התובע לקבל החזר לגבי הוצאות מהמל"ל).
6. לגבי כאב וסבל – פיצוי סביר יהא בסך של 15,000 ₪.
7. מכאן, שסך הנזקים שהוכחו לשיטתי הינו 8,000 + 2,000 + 15,000 ₪ = 25,000 ₪ (ואציין שוב כי במסמך "ההשלמות" שהגיש התובע לעניין הנזק אין פירוט של ראשי הנזק הנתבעים, אין אסמכתאות רלבנטיות וכי התרשמותי מהתובע היתה כמי שמגזים בתיאורי האירוע וכמי שלא ניתן לבסס ממצאים עובדתיים על דבריו – ככל שאלו לא מגובים במסמכים).
8. מתוך סכום הנזק - אני מחייבת את הנתבעים 2-3 לשלם לתובע 1/2 = 12,500 ₪.

סיכום הממצאים לגבי התביעה כנגד נתבעים 2-3 –

1. לאור כל האמור לעיל, התביעה הנזיקית כנגד נתבעים 2-3 מתקבלת ועליהם, ביחד ולחוד, לשלם לתובע 12,500 ₪.

השלמת פסק הדין לגבי הנתבעת 1, כלל –

1. כפי שצוין מעלה, התובע ביקש לדחות את התביעה כנגד כלל לאחר הדיון, ונותרה שאלת ההוצאות. בנקודה זו מצאתי לפסוק לטובת כלל הוצאות בשל הנתונים שהתבררו במהלך הדיון לגבי ההליכים במל"ל בזיקה לסוגית מינוי המומחה מטעם בהמ"ש – ואפרט:
2. בכתב התביעה המקורי, מיום 16/9/2010 נטען כי התובע הגיש בקשה לקביעת דרגת נכות למוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל") וכי נקבעו לו נכויות זמניות עד ליום 31/12/2010. עוד נטען כי התובע הגיש ערר לגבי קביעת הנכויות הזמניות בשל החמרה במצבו. בהמ"ש התבקש בסעיף זה להורות על מינוי מומחה מטעם בהמ"ש בתחום האורטופדי והפלסטי.
3. כלל, בתגובה לבקשה למינוי מומחים רפואיים, מיום 28/10/2010, טענה כי היות שנקבעה בינתיים רק נכות זמנית – יש להמתין עד קביעת צמיתה ואין למנות מומחה מטעם בהמ"ש.
4. בדיון ביום 13/6/2011 מסר שוב ב"כ של התובע שהנכות עדיין אינה סופית ושיש מקום למנות מומחה מטעם בהמ"ש.
5. בעקבות הדיון, ביום 19/6/2011, הודיע ב"כ של התובע כי ההליכים במל"ל טרם הסתיימו (והעלה בנוסף טענות שונות לא ראויות ולא מבוססות לגבי הפוסקים של הועדות הרפואיות של המל"ל). בבקשה חוזרת למינוי מומחים רפואיים יומיים לאחר מכן, ביום 21/6/2011, נטען שוב כי לתובע לא נקבעה נכות צמיתה, כי קיימת רק נכות זמנית אשר לגביה הוגש ערר, ואף צורף לבקשה אישור של המל"ל לגבי הנכות הזמנית בשיעור של 20% אשר אמורה היתה להיות בתוקף עד 31/12/2010. אזכיר כי מסמך זה כבר צורף לכתב התביעה, אך בעוד שכתב התביעה הוגש בספטמבר 2010, טרם תום תקופת הנכות הזמנית, הרי שבמועד הגשת הבקשה החוזרת למינוי מומחים, ביוני 2011, כבר הסתיימה לה התקופה של הנכות הזמנית, ובכל זאת – זה היה המסמך היחיד שצורף. בהמשך, עוד הגיש התובע באמצעות בא כוחו הודעה משלימה ובה טען כי הוא אינו מתכוון להמשיך בהליכים במל"ל וכי הוא זונח את הבקשה שהוגשה שם מטעמו לקביעת דרגת נכות כמו גם את הערר שהוגש.
6. כלל התנגדה אף לבקשה החוזרת למינוי המומחים.
7. ביום 29/6/2011, לאחר שקילת טענות הצדדים, ועל רקע המתואר מעלה – מיניתי את המומחה בתחום האורטופדי, אשר אל חוות דעתו התייחסתי לעיל.
8. אלא מאי – שבפתח ישיבת ההוכחות הציגו באי כוחה של כלל דו"ח של הוע"ר של המל"ל מיום 20/1/2011 אשר בו נקבע חד משמעית שלתובע לא נותרה נכות צמיתה עקב התאונה, כי הנכות הסופית הינה בשיעור של 0% ועוד מצוין כי קיים דו"ח של ועדת ערר מיום 14/12/2010.
9. הדברים מדברים בעד עצמם. המשמעות הינה שבמועדים השונים (כמה במספר) בהם התבקשתי למנות מומחה מטעם בית המשפט מכח תקנות חוק הפיצויים, על בסיס הטענה שעדיין אין קביעה סופית לגבי נכות צמיתה – היתה גם היתה קביעה שכזו. לא רק שהיתה קביעה אלא שאף הסתיימו הליכי הערר – בניגוד לנתונים שהוצגו ואשר היו בבסיס החלטתי למנות מומחה. דומה שאין צורך להמשיך ולהסביר עד כמה הדברים חמורים – ואציין כי במהלך הדיון, נשאלו התובע ובא כוחו לפשר הדברים והתשובות היו "שיש צורך לברר את הנתונים". תשובות אלו אינן מספקות, כמובן.
10. לאור כך, הרי שמונה מומחה שלא לצורך בתביעה מכח חוק הפיצויים וכלל שילמה מחצית משכרו לשווא. אמנם המומחה קבע נכות בשיעור של 5%, ואמנם בהיבט הנזיקי לקחתי בחשבון את קביעתו זו – אך בכל הנוגע לכלל ולתביעה מכח חוק הפיצויים – המשמעות ברורה.
11. לכן, הגם שהתובע הסכים לדחות את התביעה כנגד כלל, לאור המתואר מעלה ולאור המועד בו ניתנה ההסכמה – אני פוסקת לזכותה של כלל הוצאות משפט בסך 6,000 ₪ (כולל מע"מ).

סיכום –

1. לאור כל האמור לעיל – אני מורה כדלקמן: התביעה כנגד הנתבעת 1, כלל, כבר נדחתה בפס"ד חלקי מיום 17/10/2012, ואני מחייבת את התובע לשלם לכלל הוצאות משפט בסך 6,000 ₪ (כולל מע"מ וכולל מחצית שכרו של המומחה) תוך 30 יום. התביעה כנגד הנתבעים 2-3 מתקבלת ואני מחייבת שני נתבעים אלו, ביחד ולחוד, לשלם לתובע 12,500 ₪ בצירוף שכ"ט בסך 3,000 ₪ (כולל מע"מ) ואת החזר אגרת בהמ"ש משוערכת להיום, תוך 30 יום.

ניתן היום, כ"ו חשון תשע"ג, 11 נובמבר 2012, בהעדר הצדדים.