1. עניינה של התביעה הוא בהשקעה של התובעים בשני פרויקטים של נדל"ן שבוצעו במזרח אירופה. הפרויקט הראשון הוא פרויקט לבניה בשישה מגרשים באתר הסקי בנסקו שבבולגריה, עליהם היו צפויות להיבנות 900 יח"ד (להלן: "פרויקט בנסקו"). הפרויקט השני הוא פרויקט לרכישת מגרש ובניית דירות למגורים במגרש בשכונת פיפרה, באזור הצפון מזרחי של העיר בוקרשט ברומניה, מגרש שהיה מיועד לבנייה של 1,200 יח"ד (להלן: "פרויקט פיפרה").

2. כעולה מגרסת הנתבעים, גיוס ההלוואות לצורך ההשקעה בפרויקטים נעשה באמצעות הנתבעת 3, שהיא החברה שקישרה בין קבוצות משקיעים (מלווים) לבין היזמים שהיו זקוקים למימון. הנתבעת 3 לא היתה הגוף עימו התקשרו המשקיעים, אלא היתה "צינור" לארגון ההשקעה תוך שימוש במאגר של משקיעים פוטנציאלים שנוהל על ידיה. תפקידיה העיקריים של הנתבעת 3 היו איתור השקעות, בדיקתן והצגתן למשקיעים פוטנציאליים (באמצעות הגוף היזמי), וכן ארגון אדמיניסטרטיבי של קבוצת המשקיעים המעוניינים בהשקעה – לרוב בדרך של הקמה של שותפות מוגבלת. תמורת השירותים הללו גבתה הנתבעת 3 דמי תיווך (ר' סעיפים 28-29 לסיכומי הנתבעים וההפניות שם).

3. לצורך ניהול ההלוואות נחתמו בין כל אחד מהמשקיעים (וביניהם גם התובעים דנן) לבין הנתבעת 1 (שתכונה להלן גם: "השותף הכללי") הסכמי שותפות מוגבלת (נספחים ב1-ב7 לכתב התביעה הם הסכמי השותפות נושא פרויקט בנסקו, ונספחים ו1-ו7 לכתב התביעה הם הסכמי השותפות נושא פרויקט פיפרה. כל ההסכמים הללו יכונו להלן יחד: "הסכמי השותפות"). מכוח ההסכמים הללו הוקמו מספר שותפויות מוגבלות, שכל מטרתן היתה ביצוע העסקאות שתוארו לעיל, כאשר הנתבעת 1 משמשת כשותף הכללי בכל אחת מהשותפויות, והמשקיעים - כשותפים מוגבלים.

הנתבעת 4, LEADER REAL ESTATE INTERNATIONAL LIMITED (להלן: "הלווה" או "הנתבעת 4"), היתה הגוף ה"לווה" שאליו הוזרמו כספי ההשקעה. הנתבעת 4 היא חברה זרה הרשומה בקפריסין. בעקבות הסכמי השותפות נחתמו בין הנתבעת 4 לבין השותפויות באמצעות השותף הכללי הסכמי הלוואה ביחס לפרויקטים השונים – אחד לכל פרויקט. הסכמים אלה הסדירו את תנאי ההלוואה שהוענקה לנתבעת 4 (נוסח ההסכם צורף כנספח 1 לכתב ההגנה המתוקן, והוא יכונה להלן: "הסכם ההלוואה"). ההלוואות היו מסוג Non-Recourse – הלוואות בהן המלווה אינו זכאי לחזור אל הלווה ולדרוש את פירעון ההלוואה. זכות החזרה היחידה הקיימת ללווה בהלוואות כאלה היא בדרך כלל בפירעון ההלוואה מתוך הנכס שלשם רכישתו או הקמתו היא ניתנה.

4. הנתבעת 2 היא בעלת מניות או בעלת שליטה עקיפה בנתבעות 1, 3 ו-4 באופן הבא – הנתבעת 3 היא חברה-בת של הנתבעת 2; הנתבעת 1 היא חברה נכדה של הנתבעת 2 (וחברה בת של הנתבעת 3); והנתבעת 4 הינה חברה-נינה של הנתבעת 2 (סעיפים 6, 9 ו-20 לתצהיר חנה למקין). התובעים טוענים כי הנתבעת 2 נתנה הרשאה לשימוש בשמה בהליכי גיוס הכספים, באופן ש"שידר" לתובעים כי כל ההשקעות נעשות תחת חסותה של הנתבעת 2.

במועדים הרלוונטיים לתביעה היה הנתבע 5, מר יאיר פודים, דירקטור בנתבעת 1 ובנתבעת 3; הנתבע 6, מר אמיר גבע, היה דירקטור בנתבעת 3; הנתבעת 7, הגברת חנה מירצקי (להלן: "מירצקי"), שימשה כמנכ"לית הנתבעת 1 וכמנכ"לית הנתבעת 3; הנתבעת 8, הגברת רגינה אונגר, שימשה כדירקטורית בנתבעת 1 וכמשנה למנכ"ל הנתבעת 2; והנתבע 10, מר שחר למקין (להלן: "למקין"), היה דירקטור ומנכ"ל בנתבעת 4. הנתבעת 9 (להלן: "חברת הביטוח"), היא חברת הביטוח אשר ביטחה את הנתבעים 3-8, בביטוח לכיסוי אחריות נושאי משרה וכן אחריות מקצועית במסגרת עיסוק במתן שירותים פיננסים.

5. ההשקעות נושא התובענה דנן כשלו, והתובעים איבדו לטענתם את מלוא סכום השקעתם. מכאן תביעתם.

לטענת התובעים, הנתבעת 1 היתה במצב של ניגוד עניינים בהיותה השותף הכללי בשותפויות. לגישתם העדיפה הנתבעת 1 את האינטרסים של הנתבעת 4 ויתר החברות הקשורות אליה, על פני האינטרסים שלהם. התובעים טוענים עוד כי הם נגררו להשקעה מסוכנת וחסרת יסוד בעקבות מצגי שווא שהוצגו להם עובר להתקשרותם בהסכמים. לגישתם, היו הנתבעים 1-3 ו-5-8 יכולים למנוע את השקעתם הכושלת, והם אף היו יכולים להביא להשבת ההלוואה, אולם ברשלנותם הם לא עשו כן.

מנגד טוענים הנתבעים כי עסקת ההשקעה בה התקשרו התובעים הינה עסקה עתירת סיכוי וסיכון וכי התובעים היו מודעים לכך. ממילא, לטענת הנתבעים, כישלון ההשקעות בענייננו נבע מהמשבר הכלכלי העולמי אשר פרץ בשנת 2008. משבר זה גרם לנזקים קשים בין היתר בכל שוק הנדל"ן במזרח אירופה באופן שלא איפשר את קידום העסקאות נושא התביעה ומימוש הפוטנציאל הרב שהיה גלום בהן.

עיכוב ההליכים בתובענה דנן

6. ביום 18.3.2012 התקבלה בקשתם של התובעים לעיכוב הליכים בהליך הנוכחי לאור הליך מקביל שהתנהל בפני כב' השופט י' פרגו (ת.א. 2065/09, להלן: "תביעת יניב"). בבקשתם לעיכוב ההליכים בתובענה טענו התובעים כי בתביעת יניב עלו נושאים הנוגעים, באופן ישיר וברור, למסכת העובדתית נושא התביעה דנן. כך לדוגמא ישנה זהות מוחלטת בין הנתבעים בשני התיקים וישנה חפיפה גם בין חלק מן התובעים. בנוסף לכך טענו התובעים כי עילות התביעה בשתי התביעות הן דומות מאוד וברובן אף זהות.

ביום 14.4.2013 ניתן פסק דין בתביעת יניב בו קיבל בית המשפט את טענות הנתבעים ודחה את התובענות במלואן. התובעים הגישו ערעור על פסק הדין (ע"א 3886/13, להלן: "ערעור יניב", תביעת יניב יחד עם ערעור יניב יקראו יחד להלן – "עניין יניב"). ביום 21.5.2013 ניתנה – לאור האמור לעיל – החלטה לעיכוב ההליכים בתביעה דנן עד להכרעתה של ערכאת הערעור בערעור יניב.

ביום 1.3.2016 ניתן על ידי בית המשפט העליון פסק הדין בערעור יניב. בית המשפט העליון דחה את הערעור על כל חלקיו והותיר את פסק דינו של בית משפט קמא על כנו.

7. ההכרעה בעניין יניב אינה מהווה מעשה בי-דין המאפשר את דחיית התובענה בענייננו על הסף. גם אם ישנו דמיון בין התובעים ובין עילות התביעה בתובענה דנן לבין אלה שבעניין יניב, הרי שהעניין שבפנינו מעלה שאלות עובדתיות שונות מאלה אשר הוכרעו בעניין יניב. יחד עם זאת, חלק מהקביעות בעניין יניב יש בהן כדי לצמצם את היקף הטענות הטעונות הכרעה בענייננו – עמדה אשר מקובלת הן על התובעים והן על הנתבעים – כפי שיורחב בהמשך.

טענות הצדדים בסיכומים

טענות התובעים

8. התובעים טוענים כי הנתבעים כשלו בתפקידם לבחון את ההשקעות והתכניות העסקיות שהוצגו להם. לעמדתם, לא זו בלבד שהנתבעים לא ביצעו את תפקידם, אלא שהם כלל לא היו כשירים לבצעו. בהתייחס לטענת הנתבעים לגבי קיומה של ועדת השקעות שבחנה את ההשקעות, ציינו התובעים כי הנתבעים לא הגישו כל מסמך המעיד על עבודת הוועדה והאופן בו היא בחנה את טיב ההשקעות. עוד נטען כי לגישתם של הנתבעים עצמם, הגורם שבחן את טיב ההלוואות היה הלווה עצמו, קרי הנתבעת 4.

9. התובעים טענו לקיומו של ניגוד העניינים מובנה הנובע מהקשרים בין החברות המעורבות בעסקת ההשקעה, ניגוד עניינים שבשלו פעלו הנתבעים לטובת הלווה. התובעים הדגישו כי אין בגילוי קיומו של ניגוד העניינים על ידי הנתבעים כדי לפטור את הנתבעים מהחובה שלא לפעול בניגוד עניינים. לטענת התובעים, העדיפו הנתבעים 5-8 באופן בוטה את האינטרסים של הלווה על פני אלה של התובעים. כך לדוגמא פעלו הנתבעים להסרת שעבודים שנרשמו לטובת השותפויות המוגבלות בניגוד להסכמי השותפות, ומבלי לבחון האם הדבר מרע את מצבם של התובעים. לעמדתם של התובעים, מעשה רשלני זה גרם למלוא נזקיהם, שכן אלמלא הסרת השעבוד היו התובעים יכולים לממשו,למכור את הקרקע ולהשיב את כספם, לפחות ככל שהדבר נוגע לפרויקט בנסקו, בו הקרקע לא היתה משועבדת לבנק.

10. התובעים הוסיפו כי הם לא קבלו את הבטוחות שהובטחו להם. לטענתם, בפרויקט פיפרה נרשם שעבוד בדרגה גבוהה יותר לזכות הבנק שהעניק מימון לרכישת הקרקע, והשעבוד שנרשם לטובת השותפויות הוסר בשלב בו הפרויקט היה מצוי בקשיים. עוד נטען כי בפרויקט בנסקו הומר השעבוד שהובטח לתובעים לשעבוד אחר. מעבר לכך, בהסכם ההלוואה בפרויקט בנסקו נקבע, בניגוד להסכמה נושא הסכמי השותפות, כי השעבוד שיירשם יהיה שעבוד מדרגה שניה.

11. התובעים טענו כי הוצגו להם מצגים כוזבים ביחס לשווי הקרקעות, היקפם, זכויות הבניה בהם, גורמי הסיכון ועוד. לגישתם, הנזק ש נגרם להם היה יכול להימנע מלכתחילה. זאת משום שאלמלא הוצגו להם מצגי השווא, הם לא היו מתקשרים בהסכמי השותפות ולא משקיעים את כספם בפרויקטים.

עוד הוסיפו התובעים כי אדם סביר שהיה יודע את האמת אודות הפרויקטים נושא התביעה, לא היה מסכים לממנם, לא כל שכן כאשר מדובר ב"הלוואת מזנין" (הלוואה שניתנת בדרך כלל במסגרת פרויקט נדל"ן בו הלווה לווה את ההון הדרוש לפרויקט מבנק או מוסד פיננסי ומשלים את ההון הנוסף ממלווים חיצוניים למערכת הבנקאית, המקבלים בתמורה ריבית גבוהה יחסית וזכות להשתתף בחלק מרווחי הפרויקט). התובעים ציינו שהם לא קיבלו תמורה ממכירת הקרקעות בפיפרה ובבנסקו, וכי אילו ניתנו להם הביטחונות שהובטחו להם במצגת, התביעה דנן לא היתה באה לעולם.

12. התובעים התייחסו לתביעה נגד הנתבעת 9 והפנו לפסק דינו של בית המשפט העליון בערעור יניב, שם צין בית המשפט כי "איני סבור שהיה מקום להתנערות הלכאורית של המבטחת מהכיסוי הביטוחי, באשר גם ביטויים כמו 'מצגי שווא' או 'הולכת שולל' בהקשר בו נכתבו בכתבי התביעה, אין לפרשם בהכרח כטענת 'תרמית'".

טענות הנתבעים 1-8 ו-10 (שיכונו להלן: "הנתבעים")

13. הנתבעים ציינו כי לבקשת התובעים (שחמישה מהם נמנים עם התובעים בעניין יניב), עוכב בירור התובענה דנן למשך למעלה מארבע שנים, בהמתנה להחלטה בעניין יניב. לטענתם, לנוכח הקביעות בערעור יניב, השאלות היחידות שנותרו להכרעה בהליך דנן הן האם הוצגו לתובעים מצגי שווא שכתוצאה מהם התקשרו התובעים בהסכמי השותפות; והאם השותף הכללי ונושאי המשרה שלו התרשלו בניהול ההלוואות באופן שהוביל לאובדן ההשקעות של התובעים.

14. הנתבעים טענו כי התובעים לא הרימו את הנטל להוכחת טענותיהם החמורות הנוגעות לחיוב אישי של נושא משרה בתאגיד. דברים אלה אמורים ביתר שאת ביחס לתביעתם של התובעים 2-14 שכלל לא הגישו תצהירים מטעמם, וכל הנטען בשמם מהווה לכן עדות שמיעה בלתי קבילה. החלטתם של תובעים אלה להימנע ממתן עדות בתובענה מקימה חזקה לפיה עדות כזו היתה פועלת לחובתם. כמו כן טוענים הנתבעים כי אין קשר סיבתי בין המעשים והמחדלים המיוחסים להם לבין הנזק נושא התביעה.

הנתבעים ציינו כי התובעים 2-14 מנסים לרפא בסיכומיהם את מחדלם באמצעות העלאת טענות שלא נטענו בכתבי הטענות, כמו למשל הטענה לפיה "כל אדם סביר" לא היה משקיע את כספו בפרויקט. אולם טענה כזו אינה יכולה לסייע לתובעים, שכן כל אחד ואחד מהם צריך היה להוכיח את התקיימות כל יסודות התביעה בעילות הנטענות על ידיו. הנתבעים ציינו בהקשר זה כי הם התנגדו במפורש להרחבת חזית ולעדויות שמיעה וסברה, ולכן בית המשפט אינו נדרש כלל להכריע בטענות חדשות שלא נטענו בכתבי הטענות של התובעים. בית המשפט אינו צריך גם להתייחס לטענות שנזנחו במסגרת סיכומי התובעים, כמו הטענה הנוגעת להתרחשותם של "אירועי יציאה".

15. הנתבעים הוסיפו וטענו כי הנתבעת 4 האמינה שההשקעות בפרויקט בנסקו ופיפרה הן בעלות פוטנציאל הצלחה גבוה. הנתבעת 3 בחנה את הנתונים הפיננסים של העסקאות והסכימה לאפשר לנתבעת 4 להציג אותם ללקוחותיה, שהם משקיעים משכילים ובעלי ניסיון בהשקעות קודמות. הנתבעים הוסיפו כי בהיותה חברה קשורה לנתבעת 4 – הגוף היזמי – ידעה הנתבעת 3, החברה המתווכת, כי מדובר בחברה מקצועית ורצינית.

16. הנתבעים הדגישו כי הנתונים שהוצגו למשקיעים במסגרת המצגת שנערכה להם היו ראשוניים וכלליים, והדבר צוין מפורשות. בעניין יניב אף נקבע בהקשר זה כי המצגות שהוצגו למשקיעים היו "ערכות שיווק" שהוצגו ככאלה. כן נקבע כי מאחר שמדובר במשקיעים מנוסים ובהסכם שותפות ברור – אין לקבל את הטענות בדבר מצגי שווא במצגת הטרום חוזית. הנתבעים הדגישו גם כי בהסכמי השותפות שהתובעים חתמו עליהם כמו יתר המשקיעים, הובהר להם כי עליהם לבחון עם יועציהם את מלוא ההשלכות והמשמעויות האפשריות של ההשקעה בשותפות ותוצאותיה.

הנתבעים הוסיפו כי הסכמי השותפות קובעים כי האמור בהם ממצה את כל התנאים וההסכמות הנוגעים להשקעה, וכי אין תוקף לכל מצג, הבטחה או התחייבות שאינם נזכרים בהם. בנסיבות אלה, יש לדחות את טענת התובעים לפיה הם לא היו מודעים לסיכונים הנובעים ממתן ההלוואה ואת הטענה אודות הסתמכותם על נתונים שנכללו במצגת ולא נזכרו בהסכמי השותפות.

17. הנתבעים ציינו כי מתווה ההשקעה בפרויקט בנסקו שוּנה לאחר הצגת המצגת ועובר לחתימה על הסכמי השותפות וההלוואה, באופן שהמגרשים נשוא הפרויקט הועברו לחברת לידמס פרופרטיס פבליק קומפני לימיטד (להלן: "לידמס"). לכן ובשונה מהאמור במצגת, נקבע בהסכם השותפות כי הפרויקט יבוצע באמצעות חברה קפריסאית בה הנתבעת 4 (שהשקיעה בפרויקט בנסקו סכומים משמעותיים) מחזיקה במחצית מהון המניות.

עוד ציינו הנתבעים כי לפני רישום השעבוד לטובת השותפויות, הרחיבה לידמס את פעילותה והנפיקה את מניותיה בבורסה. לכן שעבוד כל מניות הנתבעת 4 בגין השקעת בנסקו בלבד לא שיקף את כוונת הצדדים ואת היחס הנכון בין הבטוחה לבין ההשקעה. משום כך הוחלט לשעבד רק 30% ממניות הנתבעת 4 בלידמס. החלטה זו התקבלה, כך נטען, ע"י השותף הכללי במסגרת סמכויותיו, ולאחר עריכת בדיקות בדבר שווי הבטוחה, גובה ההון העצמי של לידמס וכן הנכסים הנוספים שהוחזקו על-ידיה. הנתבעים ציינו כי הערך של 30% מהשווי הנכסי נטו (נכסים בניכוי התחייבויות) במאזנים של לידמס במועד החלטת הדירקטוריון, שיקף ערך של 4 מיליון אירו, סכום שהיה למעלה מן הצורך לשימוש כבטוחה לפירעון ההלוואה.

18. הנתבעים הדגישו כי כישלונם של הפרויקטים – אשר תזרים המזומנים הנוסף שנדרש להמשך קידומם היה אמור לנבוע ממכירת הדירות והשטחים המסחריים – נבע מפריצת המשבר הכלכלי העולמי במחצית השנייה של 2008. לגישתם, בשל המשבר הזה לא יכלו היזמים לפרוע את ההלוואה שנלקחה במסגרת פרויקט פיפרה. הבנק הממן עמד לממש את השעבוד שעמד לזכותו על הקרקע בפיפרה, ולכן נאלצו היזמים להיעתר לדרישות הבנק ולהסיר את השעבוד שנרשם לטובת השותפויות. השותף הכללי נתן את הסכמתו למחיקת השעבוד בכפוף למספר תנאים, ובכלל זה ביטול סעיף בהסכם ההלוואה שאיפשר לנתבעת 4 למשוך כספים מהפרויקט בטרם פירעון ההלוואה. לטענת הנתבעים, שירתה החלטת השותף הכללי בהקשר זה את האינטרס של השותפות באותה העת, והיא התקבלה לאחר שקילת כל השיקולים הרלוונטיים.

19. בהתייחס לטענת התובעים לפיה הנזק נגרם עקב השינוי בשעבודים שנרשמו - השיבו הנתבעים כי מדובר בטענת סרק המהווה הרחבת חזית. עוד נטען כי השותפויות מעולם לא היו זכאיות לרישום שעבוד על הקרקע אלא הן היו זכאיות לשעבוד על מניות הנתבעת 4 בחברות שבאמצעותן יבוצע כל אחד מהפרויקטים (חברות אלו הוגדרו במסגרת הסכם השותפות ויוגדרו להלן: "חברת הפרויקט"). מכאן כי השותפות ממילא לא היתה יכולה למכור את הקרקע.

בנוגע לפרויקט פיפרה ציינו התובעים כי הקרקע נמכרה בסופו של דבר על ידי הבנק לאחר שהמשבר החריף . תמורת המכירה שימשה כולה לפירעון ההלוואה לבנק. הנתבעים התנגדו להערכת השווי עליה מסתמכים התובעים, לפיה שווי הקרקע במועד הפנייה לבנק המממן היה 17 מיליון אירו. לעמדתם הערכת השווי עליה מסתמכים התובעים נערכה לצורך הדוחות הכספיים של שנת 2008. לכן היא כלל לא מתייחסת למועד הפנייה לבנק. אילו זה היה שוויה של הקרקע, הרי שמכירתה על ידי הבנק היתה מאפשרת הן את פירעון ההלוואה לבנק והן את פירעון ההלוואה לשותפות.

עוד נטען כי בעקבות המשבר העולמי, נאלצה הנתבעת 4 להגיע להסדר נושים שאושר על ידי בית המשפט בקפריסין. עיקרו של ההסדר הוא המרת כלל חובותיה של הנתבעת 4 למניות שהועברו לנושים לרבות התובעים. כל ההון שהושקע בפרויקטים על ידי הנתבעים ירד לטמיון.

טענות חברת הביטוח

20. חברת הביטוח הצטרפה לסיכומיהם של יתר הנתבעים. היא הוסיפה וציינה כי בפסק הדין בערעור יניב נדחו טענות התובעים. בית המשפט קבע שם כי לא היה פגם בהתנהלות הנתבעים וכי הפרויקטים קרסו עקב המשבר הכלכלי העולמי. לטענת חברת הביטוח, מקביעת בית המשפט באותו ענין עולה כי אין קשר סיבתי בין מעשי הנתבעים לבין כישלון ההשקעה, וכן כי גם במעשים עצמם אין כדי לגבש אחריות בעילה של רשלנות או הפרת חובת אמון. לעמדת חברת הביטוח גם אילו היה מוכח כי הנתבעים הפרו חובות כלשהן, אין לכך חשיבות שכן אבדן כספי ההשקעה של התובעים הוא תולדה של המשבר הכלכלי העולמי ונפילת שוקי הנדל"ן.

חברת הביטוח ציינה כי האחריות המיוחסת לה נובעת מהיותה המבטחת של הנתבעים בביטוח אחריות מקצועית ובביטוח אחריות נושאי משרה. אולם לגישתה טענות התובעים כלפיה נטענו בעלמא, ללא פירוט ומבלי שהתובעים הצביעו על סעיפי כיסוי ספציפיים מכוחם קמה להם עילת התביעה. עוד נטען כי התובעים לא הניחו תשתית ראייתית לביצוע עוולה או הפרת חובה כלשהי המקימה להם עילת תביעה כנגד הנתבעים. מכאן כי דינה של התביעה כנגד חברת הביטוח להידחות. חברת הביטוח הדגישה גם כי הפוליסה כפופה לתנאים וחריגים, ומשהוכח כי הסיבה הבלעדית לאובדן ההשקעות היא המשבר הכלכלי העולמי, הפוליסה אינה חלה.

טענות התובעים בסיכומי התשובה

21. התובעים כפרו בטענת הנתבעים בדבר הרחבת חזית, שנזכרה בסעיפים 50 ו-52 לסיכומי הנתבעים. לגישתם אין מדובר בהרחבת חזית שכן הטענות נזכרו בסעיפים 43, 54, 86-87, 107, 111-112 ו-114 לכתב התביעה.

22. עוד נטען כי יש לדחות את טענת הנתבעים בנוגע לאי הגשת תצהיר מטעם כל התובעים למעט התובע 1. התובעים טענו בהקשר זה כי אין מחלוקת שכל התובעים נכחו במצגת. אין אם כן אפשרות שחלק מהתובעים לא הסתמך על המצגים שהוצגו במצגת הזו. לכן עדותו של התובע 1, מר יצחק ניר, באשר לדברים שנאמרו במצגת, נכונה ביחס לכלל התובעים, שכולם ראו ושמעו אותם דברים, ואין מדובר בעדות מפי השמועה. לעמדת התובעים כלל טענותיהם הוכחו בראיות שהוגשו באמצעות העדים השונים.

בהקשר זה הוסיפו התובעים וציינו כי בהחלטה מיום 7.2.2011 בתביעת יניב, קבע כבוד הש' פרגו כי "מובהר כבר עתה כי אין צורך שכל התובעים יחזרו איש על דברי רעהו, אלא יש למצוא את העדים המתאימים להביא את גירסת התובעים בפני בית המשפט". עוד צוין כי גם בית המשפט העליון בדיון בערעור יניב לא מצא לנכון לקבוע שעל התובעים היה להגיש תצהיר של כל אחד מהם. לגישת התובעים, הנתבעים מושתקים מלטעון טענה זו לאחר שדרשו לקבל את פסיקת בעניין יניב כמעשה בי-דין.

23. התובעים מציינים כי הנתבעים מתעלמים בשיטתיות מן המצג הכוזב שהוצג על ידיהם במצגת על פיו הנתבעת 4 מחזיקה – בלשון הווה – במניות חברת בולגרית אשר מחזיקה בקרקע נושא פרויקט בנסקו.

בהתייחס לטענת הנתבעים שנגעה לשווי הקרקע בפיפרה במועד הסרת השעבוד (טענה לפיה השווי של 17 מיליון אירו נגזר לצורך הערכת שווי לדוחות הכספיים של 2008) – השיבו התובעים כי מדובר בטענה שערורייתית. מהטענה עולה כי הנתבעים ביצעו עבירה של מתן דיווח כוזב לבורסה, וכי מדובר בשכתוב הראיה היחידה הקיימת בתיק לעניין שווי הקרקע אשר הוגשה באמצעות העדה מטעמם, הגב' מירצקי (ת/2). התובעים מוסיפים כי הנתבעים כלל לא טענו לשווי שונה.

דיון

24. מסיכומי הצדדים (סעיף 17 לסיכומי התשובה, וכן פסקת הפתיחה לתגובה לתשובה) עולה כי גדר המחלוקת בתובענה צומצם, והוא מתרכז בשתי שאלות שיש להכריע בהן. השאלה הראשונה היא האם הנתבעים הציגו בפני התובעים מצגי שווא שגרמו לתובעים להתקשר בהסכמי השותפות; והשאלה השנייה היא האם הנתבעת 1 ונושאי המשרה שלה התנהלו בצורה רשלנית ובניגוד עניינים בעת מילוי תפקידם כשותף הכללי בשותפויות שהוקמו לצורך ההשקעה, באופן שגרם לתובעים לנזק של אובדן השקעותיהם.

שאלות אלה ייבחנו בפירוט להלן.

טענת מצגי השווא

25. גם בערעור יניב נדונה – בין היתר – טענת התובעים לגבי מצגי שווא שהוצגו להם. כפי שעולה מפסק הדין בערעור, עיקר טענת התובעים בעניין יניב התייחסה לפערים בין המצגים שהוצגו למשקיעים הפוטנציאלים במסגרת המצגת שערכה הנתבעת 3, לבין המסמכים אשר עליהם חתמו התובעים ותוצאת ההשקעה בפועל.

בנוגע לטענות שהועלו על ידי התובעים למצגי שווא, קבע בית המשפט העליון בערעור יניב כי על גבי המצגת צוין מפורשות כי היא מכילה מידע ראשוני וכללי, וכי אין במידע המוצג במסגרתה כדי להוות מצג. בית המשפט העליון אף ציין כי יש לראות את המצגת על רקע מכלול המסמכים שהובאו בפני התובעים – לרבות הסכמי השותפות אשר נחתמו על ידיהם. בית המשפט העליון הסתמך גם על קביעת בית המשפט קמא באותו ענין, לפיה התובעים בעניין יניב הם משקיעים ותיקים ומנוסים שזו אינה השקעתם הראשונה, כמו גם על סעיף 10.14 להסכם השותפות הממליץ לכל משקיע לבדוק עם יועציו את מלוא ההשלכות הנגזרות מההשקעה. כך קבע בית המשפט כי –

"סיכומו של דבר, שעל אף שניתן וראוי היה לנסח את גורמי הסיכון במצגת בצורה טובה יותר, תוך אזכור האפשרות לאבד גם את קרן ההשקעה, איני סבור כי יש לקבל הטענה של מצג שווא, נוכח האמור בהסכם השותפות ונוכח מאפייניהם של המערערים-המשקיעים. ניגוד העניינים של המשיבים אף הוא היה גלוי וידוע בעת החתימה על ההסכמים במיזם, ולא הוכח כי המשיבים העדיפו בדרך כלשהי את האינטרס העצמי שלהם על פני האינטרס של המערערים"

(פסקה 33 לפסק דינו של כבוד הש' עמית)

26. גם התביעה דנן עוסקת בטענות הנוגעות למצגי שווא. לטענת התובעים במצגת שערכה הנתבעת 3 לצורך גיוס משקיעים לפרויקט בנסקו ולפרויקט פיפרה (להלן: "המצגת", נספח א' ו-ה' לכתב התביעה), הוצגו למשקיעים (וביניהם התובעים) גם מצגי שווא, שמטרתם היתה לגרום להם להשקיע בפרויקטים. אכן, הסכמי השותפות קובעים מפורשות כי האמור בהם ממצה את כל התנאים וההסכמות הנוגעים להשקעה וכי אין תוקף לכל מצג הבטחה או התחייבות שאינם נזכרים בהסכם (סעיף 10.5 להסכם השותפות). יחד עם זאת, ההלכה הפסוקה הכירה בנסיבות מסוימות במעמדו המשפטי של מצג או "פרוספקט" שהוצג בשלבים טרום חוזיים, וזאת - כאשר לא ניתן ללמוד מיתר מסמכי העסקה אודות הפרטים השנויים במחלוקת (ע"א 6025/92 צמיתות (81) בע"מ נ' חרושת חומר בע"מ, פ"ד נ(1) 826 (1996); ע"א 9085/00 שטרית נ' אחים שרבט חברה לבניין בע"מ, פ"ד נז(5) 462 (2003); בע"א 10944/02 שיכון ופיתוח לישראל בע"מ נ' אוחנה, פ"ד נח(3) 673 (2004); וכן ראו סיכום ההלכות בנושא בע"א 8949/07 י.ר. אחים עזרא חברה לבנין בע"מ נ' משה זאב ועוד 28 אח' (18.11.2009)).

27. במקרה דנן, בניגוד לעניין יניב, מצגי שווא להם טענו התובעים הם כאלה שאין להם התייחסות מפורשת בהסכמי השותפות, אלא הם הוצגו רק במסגרת המצגת. התובעים פירטו שורה ארוכה של מצגי שווא אשר לטענתם הוצגו בפניהם במסגרת המצגת, שיפורטו להלן –

מצג אודות משך הפרויקט - התובעים טענו כי הוצג להם מצג על פיו הפרויקט יימשך לכל היותר פרק זמן של עד 3 שנים. אולם בפועל הסתבר להם כי מדובר היה בהערכת זמן לא ריאלית - בפרויקט פיפרה לא התקבלו, גם בחלוף שלוש שנים, האישורים הנדרשים לצורך התחלת הבניה; ואילו בפרויקט בנסקו החלה הבניה על מגרש אחד בלבד מתוך ששת המגרשים נושא הפרויקט.

העלמת מידע אודות גורמי הסיכון - עוד נטען כי מהמשקיעים הועלם מידע בדבר גורם סיכון מרכזי בפרויקט בנסקו. לעמדת התובעים, בשוק דירות הנופש בפרויקט בנסקו יש תחרות קשה שהנתבעים ידעו אודותיה, ולמרות זאת המידע הזה לא הוצג לתובעים כגורם סיכון רלוונטי.

שעבוד הזכות לקבלת עודפי נזילות מהפרויקטים - התובעים טוענים היתה להם זכות ראשונים לקבלת עודפי נזילות מהפרויקטים. אולם זכות זו שועבדה לטענתם על ידי הנתבעים לטובת בנק שהעניק מימון לפרויקט אחר שבוצע על ידי הנתבעים.

הקשר למר שטיינמץ - התובעים הוסיפו כי הוצג בפניהם מצג על פיו חברה בבעלות של איש עסקים מוכר, מר רז שטיינמץ, היא שותפה בפרויקט פיפרה.

ייעוד הפרויקט למלון ולא לדירות נופש - כן טענו התובעים כי תכנון הפרויקט בבנסקו כפי שהוצג להם היה לבניית דירות נופש. יועד הפרויקט לבניית מלון.

המצג לפיו הלווה החזיקה במניות חברות בולגריות שהקרקע היתה בבעלותן - התובעים טענו למצג נוסף אשר הוצג בפניהם על פיו הלווה החזיקה, במועד הצגת המצגת, במניות חברות בולגריות אשר בבעלותן הקרקעות. אולם - כך נטען - בפועל התברר כי הלווה רכשה מניות של חברה אחרת, המחזיקה בחברות בולגריות שבבעלותן הקרקע.

היקף ההשקעה של הנתבעת 4 - טענות נוספות שהעלו התובעים נגעו להיקף השקעתה של הנתבעת 4. לטענת התובעים, הוצג להם כי קרקעות פרויקט בנסקו נרכשו ב-8 מיליון אירו, כאשר בפועל, הקרקעות נרכשו ב-4.65 מיליון אירו. לעמדת התובעים השוני במחיר ששולם עבור הקרקע היה קריטי לצורך הערכת הסיכון שלהם בנוגע לפרויקט.

אישורי הבנייה בפרויקט פיפרה - בנוגע לפרויקט פיפרה טענו התובעים כי הוצג להם מצג לפיו התקבלו כל האישורים הנדרשים לצורך בניית כ-1,200 יחידות דיור. אך בפועל, לא התקבלו האישורים הנדרשים במועד הצגת המצגת (וגם לא לאחר מכן).

28. כפי שיפורט להלן, אני סבורה כי לגבי חלק מהמצגים שפורטו לעיל (שלושת המצגים הראשונים), לא הוכח כי מדובר במצגי שווא. לגבי יתר המצגים אני סבורה כי לא הוכח הקשר הסיבתי בין המצג לבין החלטתם של התובעים או מי מהם להתקשר בהסכם השותפות ולהשקיע מכוחם את השקעותיהם.

המסגרת נורמטיבית לטענת מצגי השווא

29. מצג שווא הוא מצג לגבי המציאות שאינו עולה בקנה אחד עם המציאות בפועל, זאת בין אם הוא הוצג ברשלנות או בכוונה להטעות (ר' דניאל פרידמן ונילי כהן, חוזים ב 783-781 (1992), להלן: "פרידמן וכהן"). מצג שווא יכול שיתייחס לעובדות בהווה או בעבר. אולם ככלל, דיני מצג השווא לא יחולו כאשר הדבר נוגע להערכה או חיזוי לגבי העתיד. כך מציינים המלומדים פרידמן וכהן בספרם בהקשר זה -

"דיני הטעות וההטעיה היו מוגבלים מאז ומעולם לנתונים הקיימים בהווה (או שהיו בעבר), ולא חלו על טעויות או אף על מצגים לגבי מה שיתרחש בעתיד. 'טעות' ביחס לעתיד לא נחשבה לטעות כלל".

ובהמשך –

"... גם דיני מצג השווא אינם חלים על מצג לגבי העתיד. מצג כזה איננו מחייב אלא אם ניתנה לגביו התחייבות חוזית"

(בעמ' 728-727, וכן, הערת שוליים 290, שם).

30. כלומר, ככלל דיני מצג השווא חלים על הצהרות עובדתיות גרידא, והם אינם חלים על הבטחות ביחס לעתיד. ככל שמדובר בהצהרה לגבי העתיד, היא עשויה להיחשב כמצג שווא רק אם מי שהציג את המצג אודות התחייבותו העתידית, לא התכוון מלכתחילה לקיימה. כך, בע"א 2967/95 מגן וקשת בע"מ נ' טמפו תעשיות בירה בע"מ ו15- אח', נא(2) 312 (1997) נקבע כי –

"ההצהרה היא הצהרת כוונות, הבטחה עתידית יותר מאשר מצג של עובדה. כדי להצביע על מצג שווא המקנה עילת תביעה של הטעיה ובמירמה, יש להראות שלמציג לא הייתה כוונה לקיים את ההבטחה שנתן בעת שניתנה, וכי הבטחת שווא זו הייתה מיועדת להניע את האחר לפעול על-פיה."

(פסקה 8 לפסק דינה של כבוד הש' שטרסברג-כהן, ההדגשות שלי –ר.ר.)

31. התובע 1 ציין בתצהיר עדותו הראשית כי "תביעה זו הינה תביעה להשבה ו/או לפיצוי של התובעים" (סעיף 2). נראה אם כן כי התובע 1 עתר לפיצוי חוזי או פיצוי נזיקי. ואכן, כפי שציינה ערכאת הערעור בעניין יניב – מצג שווא יכול שיקים עילה חוזית או עילה נזיקית. בית המשפט העליון קבע שם כי –

"מצג שווא יכול וייעשה באופן אקטיבי על ידי הצגת נתונים מטעים או בלתי מדויקים ובאופן פסיבי על ידי אי הצגת נתונים חיוניים. לצד ההכרה במצג שווא כאחת הקטיגוריות של חוסר תום לב בדיני החוזים, ניתן לסווגו גם כעוולה נזיקית במסגרת עוולת התרמית ועוולת הרשלנות"

(ערעור יניב, פסקה 24 לפסק דינו של כבוד הש' עמית).

עוד עולה מפסק הדין הנ"ל כי מצג שווא יכול שייעשה בצורה אקטיבית – של הצגת כוזבת אקטיבית, או באופן פאסיבי של אי גילוי מקום בו קיימת חובה לגלות.

32. במסגרת העילה החוזית, יכול מצג שווא לבסס טענה אודות פגם ברצון הנובע הן מטעות והן מהטעייה. סעיפים 14-15 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים")) המתייחסים לפגמים אלה קובעים –

"14. (א) מי שהתקשר בחוזה עקב טעות וניתן להניח שלולא הטעות לא היה מתקשר בחוזה והצד השני ידע או היה עליו לדעת על כך, רשאי לבטל את החוזה.

(ב) מי שהתקשר בחוזה עקב טעות וניתן להניח שלולא הטעות לא היה מתקשר בחוזה והצד השני לא ידע ולא היה עליו לדעת על כך, רשאי בית המשפט, על פי בקשת הצד שטעה, לבטל את החוזה, אם ראה שמן הצדק לעשות זאת; עשה כן, רשאי בית המשפט לחייב את הצד שטעה בפיצויים בעד הנזק שנגרם לצד השני עקב כריתת החוזה.

15. מי שהתקשר בחוזה עקב טעות שהיא תוצאת הטעיה שהטעהו הצד השני או אחר מטעמו, רשאי לבטל את החוזה; לענין זה, 'הטעיה' - לרבות אי-גילוין של עובדות אשר לפי דין, לפי נוהג או לפי הנסיבות היה על הצד השני לגלותן".

33. עילה נזיקית של מצג שווא עשויה להתבסס על יסודות עוולת התרמית (על פי סעיף 56 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], להלן: "פקודת הנזיקין") או על מצג שווא רשלני במסגרת עוולת הרשלנות הכללית (סעיף 35 לפקודת הנזיקין).

סעיף 56 לפקודת הנזיקין נוגע לעוולת התרמית וקובע כי –

56. תרמית היא הצג כוזב של עובדה, בידיעה שהיא כוזבת או באין אמונה באמיתותה או מתוך קלות ראש, כשלא איכפת למציג אם אמת היא או כזב, ובכוונה שהמוטעה על ידי ההיצג יפעל על פיו; אולם אין להגיש תובענה על היצג כאמור, אלא אם היה מכוון להטעות את התובע, אף הטעה אותו, והתובע פעל על פיו וסבל על ידי כך נזק ממון.

34. לצורך הוכחת קיומה של תרמית מכוח הדין הנזיקי יש להוכיח אם כן קיומם של חמישה יסודות מצטברים – היצג כוזב של עובדה; אי אמונה באמיתות העובדה; כוונה להטעות; הטעייה בפועל; וגרימת נזק ממוני למוטעה.

גם יסודותיה המצטברים של עוולת מצג השווא הרשלני הם חמישה. נדרש להוכיח כי – הוצג מצג עובדתי; המצג שהוצג לא היה מהימן – כאשר המציג יכול היה לדעת בזהירות ושקידה ראויה כי ההיצג אינו מבוסס; המציג היה צריך לצפות הסתמכות של הצד השני על המצג; המציג היה יכול לצפות כי ייגרם נזק; הצד השני הסתמך בפועל על ההיצג (המ' 106/54 וינשטיין נ' קדימה, פ"ד ח 1317 (1954; ע"א 790/81 american microsystems inc נ' אלביט מחשבים בע"מ, לט(2) 785 (1985)).

אני סבורה כי התובעים לא עמדו בנטל ולא הוכיחו את קיומם של היסודות הנדרשים לעילות התביעה – לא העילה החוזית ולא העילה הנזיקית.

האם הוכח מצג שווא?

35. תנאי ראשוני להוכחתו של מצג שווא – הן בגדר העילות החוזיות והן בגדר העילות הנזיקיות, הינו הוכחה כי המצג אשר הוצג הוא אינו מצג אמיתי. לגבי חלק ממצגי השווא הנטענים על ידי התובעים, לא הוכח כי מדובר במצגים שלא שיקפו את מצב הדברים במציאות.

מצג אודות משך הפרויקט

36. התובעים טענו כזכור כי הוצג להם מצג על פיו משך הפרויקט יהיה כ-3 שנים. לטענתם בפועל, לאחר שלוש שנים, לא היו הפרויקטים קרובים לסיום; בפרויקט בנסקו החלה הבניה רק על קרקע אחת מתוך שש, בעוד שבפרויקט פיפרה אפילו לא אושרה תכנית הבניה. כלומר, טווח הזמנים אשר הוצג לתובעים לא היה ריאלי. מכאן כי מלכתחילה המצג שהוצג להם לא היה מצג אמיתי.

המצג לו טוענים התובעים הוא מצג לגבי העתיד. כפי שהובהר לעיל, ביחס למצג כזה נפסק כי הוא ייחשב למצג שווא רק כאשר יוכח כי המציג לא התכוון מלכתחילה לקיים את ההבטחה שנתן.

37. אני סבורה כי לא הוכח כי ההבטחה כי משך הפרויקט יהיה קצר (כשלוש שנים) היתה הבטחה שהנתבעים לא התכוונו לקיים ואשר כל מטרתה היתה להניע את התובעים להשקיע בפרויקטים. אני סבורה כי הנתבעים אכן התכוונו לעמוד בלוח הזמנים אשר הציבו לעצמם – קרי, השבת ההשקעות לצד הריבית לתובעים בתום פרק זמן של בין 3.5-3 שנים (בהתאם לקביעה בסעיף 9.5 להסכמי השותפות).

38. מסקנה זו עולה בין היתר מהעובדה כי מועד הפירעון להלוואה שקבלה הנתבעת 4 מהבנק המקומי בפרויקט פיפרה היה פברואר 2009 (נספח ז' לכתב התביעה, קרי כשנה לפני מועד השבת ההלוואה לתובעים). התחייבות זו עולה בקנה אחד עם ההנחה לפיה התובעים אכן סברו כי יצליחו לפרוע את ההלוואות – הן לשותפויות והן לבנק, בלוח הזמנים אשר הציגו.

כזכור, השנים בהן התבצע הפרויקט היו 2007-2009. לא מן הנמנע כי כישלונם של הנתבעים לעמוד בהבטחה ביחס למשך הפרויקט לא נבע מכך שלא התכוונו לעמוד בהבטחתם מלכתחילה, אלא מהזעזועים שהתרחשו אותה העת בשוקי הנדל"ן העולמיים. כך גם סיכם את עמדתו המומחה מטעם בית המשפט בעניין יניב – "אין לי ספק כי שרשרת האירועים שהובילה לקריסת המיזם 'כנף 2000' נגרמה בעיקרה על ידי קריסת שוק הנדל"ן ברומניה ובלטביה. יתכן מאד שאלמלי קריסת השווקים היו שני הפרויקטים מסתיימים בהצלחה כלכלית, וכל המשקיעים היו זוכים לתשואות נאות ביותר על השקעותיהם" (ר' ערעור יניב, פסקה 7 לפסק דינו של כבוד הש' עמית).

39. זאת ועוד, ההבטחה שניתנה לתובעים, הן במסגרת המצגת והן במסגרת הסכמי השותפות, היא כי משך ההלוואה יהיה לתקופה של שלוש שנים, להבדיל ממשך הפרויקט. כעולה מדבריה של הגב' מירצקי, לצורך עמידה בהתחייבות להשבת ההלוואה, לא נדרש בהכרח כי הפרויקט יושלם במסגרת שלוש השנים –

עו"ד עודד גבעון: אני אומר לך שלא קיים, עוד לא נברא יצור כזה, של פרויקט של בניית 1,200 יחידות דיור ומכירתן בשלוש שנים.

גב' חנה מירצקי: טוב. אז זה רק מראה כמה שאתה לא מבין את הנושא. לא צריכים לחכות,

...

גב' חנה מירצקי: תשובה, אף אחד לא אמר שהפרויקט צריך להיגמר, כדי להחזיר את הכסף. לא חייבים לגמור את כל ה-1000 יחידות, לקנות אותן כדי להחזיר את הכסף. אם הפרויקט היה מתנהג נכון, על פי הצפי, על פי התוכנית העסקית, ניתן היה להחזיר את הכסף גם לפני שלוש שנים.

לסיכום נקודה זו, הערכת הנתבעים כי משך תקופת ההלוואה תהא קצרה אינה מהווה מצג שווא. מדובר בהבטחה עתידית שלא הוכח לגביה כי הנתבעים לא התכוונו לקיימה או כי לא היה ביכולתם לקיימה מלכתחילה.

העלמת מידע אודות גורמי הסיכון

40. התובעים טענו כי במסגרת המצגת בה פורטו גורמי הסיכון בפרויקט בנסקו, הוסתרה מהם העובדה כי קיימת תחרות קשה בשוק דירות הנופש והמלונאות בבנסקו. כזכור, מצג שווא יכול שיתקיים גם במחדל לגלות נתונים שהיתה חובה לגלותם.

התובעים טענו כי הנתבעים היו מודעים בעת הצגת המצגת לתחרות הקיימת בשוק בבנסקו. כך עולה לטענתם מהדוח התקופתי לשנת 2007 של חברת לידמס (ר' נ/2, להלן: "דוח לידמס 2007"). לעניין זה הפנו התובעים לסעיף 11 לדוח שכותרתו הינה "תחרות". סעיף זה מציין באופן כללי כי "הקבוצה חשופה לתחרות מצד מספר רב של חברות יזמות וחברות נדל"ן". בהמשך מצוין בדוח הזה כי "להערכת החברה הגורמים החיוביים אשר ישפיעו על מעמדה בשוק הינם ניסיון רב שנים של מייסדיה ומנהליה בשוק הנדל"ן במדינות בהן הקבוצה פועלת (עמוס גרינבאום, יו"ר דירקטוריון החברה ... שחר למקין, מנכ"ל החברה ...) ..." בסעיף 11.3 לדוח מצוין כי "ששת הפרויקטים של הקבוצה הנמצאים באזור עיירת הסקי בנסקו, חשופים לתחרות הולכת וגוברת, בעיקר מצד יזמים בינלאומיים, כאשר בשנים האחרונות מתחזקת המגמה של בניית יחידות נופש באזור" (עמ' 50 לדו"ח).

41. הפסקאות אליהן הפנו התובעים במסגרת דוח לידמס 2007 מופיעות תחת פרק ה"תחרות" בדו"ח, להבדיל מפרק גורמי הסיכון (סעיף 24 לדוח לידמס 2007). כלומר קיומה של תחרות בשוק אינו בהכרח גורם סיכון בהתאם לדוח הזה (מה עוד שכאמור בסיפא של הדברים צוין גם נושא חיזוק מגמת בניית יחידות הנופש באזור, ענין שיש בו כדי להשליך לחיוב על הפרויקט).

42. ואכן, קיומה של תחרות בשוק מסוים אינו בהכרח גורם סיכון. קיומה של תחרות יכול להעיד גם על ביקוש גדול בשל הכדאיות של בנייה באזור. גם ההיפך הוא נכון – העדרה של תחרות בשוק מסוים עשויה להעיד על יכולת בלעדית של היזם ליצירת רווחים, אולם באותה המידה היא יכולה גם להצביע על העדר ביקוש בשוק הרלוונטי.

מסקנה זו עולה גם מעדותו של מר למקין בחקירתו הנגדית (עמ' 57 לפרוטוקול 2, ש' 6-17) –

מר שחר למקין: ... כשאנחנו הגענו לבנסקו בשנת 2007, זה היה אתר, אזור מאוד פופולארי של אנשים שקנו דירות מכל המקומות, מבולגריה, מאנגליה ומגרמניה ומרוסיה ומכל המקומות. זה אתר סקי מאוד מאוד פופולארי, עם מתקנים מאוד מודרניים ואנשים רצו שם דירות.

כבוד השופטת: אוקיי.

מר שחר למקין: אני הייתי שם, האזור הזה מי שהיה בארץ בחריש בשנים האחרונות, בשנה שנתיים שפתאום נבנית עיר בישראל, זה היה בנסקו. הכל מנופים, תנופת בנייה אדירה שם.

43. במסגרת חקירתו הנגדית של מר למקין, הפנו התובעים לפיסקה שלטענתם הופיעה בדוח השנתי של חברת לידמס לשנת 2008 (אשר לא צורף כחלק ממסמכי התביעה) ושאלו אותו אודותיו –

עו"ד יניב יובל: "שוק דירות הנופש למכירה בבנסקו, סובל מעודף היצע עמוק ולמעשה איננו מתפקד. על פי נתוני... [כך בפרוטוקול – ר.ר.] בבנסקו קיים מלאי דירות נופש של כ- 19,000 יחידות. עקב משבר האשראי הביקוש מצד השווקים האנגלי והאירי שסיפקו את עיקר הלקוחות לדירות נופש בבנסקו, ירד משמעותית".

מר שחר למקין: אוקיי.

עו"ד יניב יובל: נשמע לך מוכר הפתגם הזה?

מר שחר למקין: כן, נשמע לי מאוד מוכר.

44. אכן בשלהי 2008 (ובתחילת שנת 2009 – מועד פרסום הדוח), ציינה חברת לידמס כי שוק דירות הנופש בבנסקו סובל מעודף היצע עמוק. אולם בהמשך מוסבר כי הגורם לירידה בביקוש בשווקים האנגליים והאיריים אינו התחרות בין גורמים קבלניים שונים (שהיא שהוסתרה מהתובעים לגישתם), אלא משבר האשראי שהוא תולדה של המשבר הכלכלי העולמי. את המשבר הזה הנתבעים לא יכלו לצפות ולא הוא נושא טענותיהם של התובעים.

44. זאת ועוד, מחומר הראיות עולה כי התובעים לא הוכיחו כי העובדה שנושא התחרות לא הוצג להם, היא שהביאה לכך שהם התקשרו בהסכמי השותפות. זאת שום שמחומר הראיות עולה כי התובעים היו ככל הנראה חשופים למידע אודות התחרות בבנסקו. מהפרטים שצוינו במצגת יכלו התובעים להסיק כי באזור קיימת תחרות. כך לדוגמא מציינת המצגת כי "העיר נמצאת בפיתוח במהלך השנים האחרונות. משקיעים רבים מבולגריה ומחוץ לבולגריה (במיוחד בריטים) רוכשים 'בית שני' באזור" (נספח א', שקף המצגת שכותרתו "רקע כללי לפרויקט").

מסקנה דומה עולה גם מעדותו של מר למקין, שהעיד כי קיומה של תחרות הוא מידע הידוע לכל ומהווה "נחלת הכלל". כך העיד מר למקין (עמ' 59 לפרוטוקול 2) –

"אני יכול לענות ככה, הנושא של תחרות בפרויקט נדל"ן, שיש פרויקטים אחרים זה נכון, תמיד לכל פרויקט. גם בארץ כשאני בונה, יש פרויקט מימין, יש פרויקט משמאל. היום יש תנופה גדולה בארץ, יש תחרות, זה אני לא יודע למה זה לא כתוב במצגת, אבל זה בהחלט משהו שהוא public domain".

45. סיכומה של נקודה זו - התובעים לא הוכיחו קיומו של מצג שווא בכך שלא הוצג להם נושא התחרות כגורם סיכון בפרויקט בבנסקו, הן משום שלא הוכח כי התחרות אכן היתה גורם סיכון בפרויקט שהיה מקום לציינו ככזה, והן לאור העובדה שלא הוכח כי התובעים לא היו מודעים למצב הדברים – קרי לקיומה של תחרות.

שעבוד הזכות לקבלת עודפי נזילות מהפרויקטים

46. בשקף המצגת שכותרתו "בטחונות" מצוין בין היתר כי "למשקיעי SFK כנף 2000 קיימת זכות לקבלת עודפי הנזילות מהפרויקט לפני החזר הכסף לבעלי מניות הלווה". סעיף 9.15 להסכם השותפות מציין כי "בנוסף על הבטוחה ... התחייבה הלווה כי כל סכום אשר ימשך על ידה מן הפרויקט או מחברת הפרויקט בכל מועד שהוא טרם פירעון הלוואה, ייזקף לזכות השותפות על חשבון ההלוואה ועל הלווה יהא לפרעו לשותפות על חשבון קרן הלוואה, הריבית והרווחים".

לטענת התובעים, הנתבעת 4 גייסה הלוואה בנקאית לצורך מימונם של שני פרויקטים אחרים שהיא הקימה בלטביה. כחלק מדרישת הבנק המלווה באותם פרויקטים, היא התחייבה לשעבד לטובתו את הזכות לקבלת תקבולים מפרויקט פיפרה.

47. הנתבעים הכחישו את טענות התובעים בהקשר זה, וציינו כי הנתבעת 4 קבלה הלוואות מצדדים שלישיים (שאינם בנקים) לצורך הפרויקטים בלטביה. לטענתם, הבטוחות אשר ניתנו לאותם צדדים שלישיים בגין הלוואות אלה לא פגעו בדרך כלשהי בזכויות התובעים מכוח הסכמי השותפות. מכל מקום, כך נטען, מדובר היה בהסדרי ביניים, אשר בוטלו ולא יצאו מעולם אל הפועל.

לעניין זה הפנו התובעים לדוחות הנתבעת 2 לשנים 2007-2009 (נספח ט לכתב התביעה), שם צוין כי – "עקב אי עמידת התאגידים הקשורים בהתחייבויותיהם נאלצה לידר לחתום במאי 2008 על הסכם (בסעיף זה – הסכם ההלוואה)... תשלומים שיתקבלו על ידי לידר אינטרנשיונל [הנתבעת 4 – ר.ר.] במקרה של מימוש החזקותיה בפרויקט Pipera שברומניה ו/או באחת מחברות הלטביות הנ"ל, ו/או במניות לידמס שהיו בבעלות לידר אינטרנשיונל במועד ההנפקה הראשונה לציבור של לידמס (עד 2.5 מיליון אירו), ישמשו לצורך פירעון מוקדם של ההלוואה".

48. אני סבורה כי התובעים לא הוכיחו שנפגעה זכותם לקבלת עודפי הנזילות בפרויקט פיפרה. ראשית, התובעים ביססו את טענתם על הדוח נספח ט' לכתב התביעה, שהמסקנה לה טענו התובעים אינה עולה ממנו. על פי הדוח, הזכות לקבלת תשלומים המגיעים לנתבעת 4 במקרה של מימוש החזקותיה בפרויקט פיפרה היא הזכות ששועבדה לאותו גוף מלווה – בדגש על זכותה של הנתבעת 4. זכות זו היא זכות "מסדר שני" לזכותם של התובעים לקבל כל סכום אשר ימשך מהפרויקט על ידי הנתבעת 4 בטרם הפירעון המלא של ההלוואה.

שנית, גם אם נקבל את טענת התובעים כי זכותם לקבלת עודפי הנזילות מהפרויקט אכן נפגעה על ידי התחייבות הנתבעת 4, הרי שהתובעים לא טענו וממילא לא הוכיחו כי נמנעה מהם קבלת תשלום כלשהו בפועל או כי נגרם להם נזק בשל התחייבות זו של הנתבעים.

50. סיכום ביניים: בהתייחס למצגים שפורטו לעיל, התובעים לא הוכיחו כי מדובר במצגי שווא, ועל כל פנים הם לא הוכיחו קיומה של עילת תביעה ביחס אליהם.

לא הוכח קשר סיבתי בין מצגי השווא הנטענים להתקשרות בהסכמי השותפות

51. הן עילת הטעות והן עילת ההטעיה דורשות כי ההתקשרות בחוזה תהיה עקב הטעות או ההטעיה. כך נקבע בין היתר בע"א 1581/92 אברהם אבי ולנטין נ' דורית ולנטין, מט(3) 441 (1995) (להלן: "ענין ולנטין) –

"מכנה משותף יש לטעות ולהטעיה בנקודת המוצא: אין מקום לדבר על טעות או על הטעיה, אלא אם אדם 'התקשר בחוזה עקב טעות'. משמע, החוק מציב תנאי כפול: ראשית, שהייתה טעות; שנית, שהטעות גרמה להתקשרות בחוזה. לפיכך צריך להקדים ולבדוק מה הייתה טעותו של המערער, ולאחר מכן להוסיף ולבדוק אם הוא התקשר בחוזה עם המשיבה עקב טעות זאת".

(ההדגשה שלי – ר.ר., פסקה 8 לפסק דינו של כבוד הש' זמיר)

גם עילות התביעה הנזיקיות (הן תרמית והן מצג השווא הרשלני) דורשות הוכחה של קשר סיבתי היינו של הסתמכות בפועל על המצג. כלומר – לא די בהוכחה כי אחד או יותר מפרטי המידע שהוצגו לתובעים בענייננו היה לא מדויק או מטעה, אלא יש להוכיח כי אותו מצג גרם להתקשרות של התובעים או מי מהם בהסכמי השותפות שמכוחם הם ביצעו את השקעותיהם. בהתייחס לעוולות הנזיקיות, על התובע להוכיח גם קשר סיבתי בין מצג השווא לבין הנזק הממוני שנגרם בפועל. כלומר, לצורך הוכחת התגבשותה של עוולה נזיקית נדרשים התובעים להוכיח כי ההיצג הכוזב שהוצג להם היה זה שגרם לנזק הנתבע.

כפי שיפורט להלן, אני סבורה כי התובעים לא הוכיחו ביחס למצגים אליהם נתייחס, כי הם הביאו אותם להתקשרות בהסכמים, וכי אלמלא המצגים הללו (כלומר אילו היו העובדות לאשורן ידועות להם), התובעים לא היו מתקשרים בהם.

52. ראשית, מטעם התובעים כולם הוגש רק תצהיר עדות ראשית אחד, תצהירו של התובע 1. ואולם, התובע 1 לא יכול היה להצהיר בשמם של יתר התובעים אודות קיומו של הקשר הסיבתי הנדרש בין מצגי השווא הנטענים לבין ההתקשרות של כל אחד ואחד מהם בהסכם השותפות. הדברים יפים ביתר שאת לאור העובדה שהתובע 1 הודה בחקירתו הנגדית כי הוא כלל אינו מכיר את התובעים האחרים (עמ' 21-22 לפרוטוקול 1). אין אם כן ספק כי הוא לא יכול היה להעיד בשמם אודות הטעמים שהביאו כל אחד ואחד מהם להתקשר בהסכם, ואודות ההשלכה שהיתה – ככל שהיתה – למידע כזה או אחר על החלטתם להתקשר בו.

אין די בטענת התובעים כי כלל התובעים נכחו באותה מצגת כדי להסיק כי כלל התובעים אכן הסתמכו בפועל על המצגים אשר הוצגו במסגרתה, כולם או חלקם, וכי כל אחד מהם התקשר בהסכם דווקא לאור פרט כזה או אחר שהוצג לו במסגרת המצגת (או כי הוא לא היה מתקשר בהסכם השותפות אילו היה מודע למידע המדויק). כל אחד ואחד מהתובעים היה צריך להוכיח בנפרד כי הוא עצמו הסתמך על מצגים אלה וכי הוא התקשר בהסכם עקב אותו המצג.

לא ניתן, לכן, בלא תצהיר של כל אחד מהתובעים הרלוונטיים, לקבוע כמימצא עובדתי כי מי מהתובעים התקשר בהסכם בעקבות מצגי השווא שהוצגו לו, וכי אילו היה אותו תובע מודע לעובדות לאשורן, הוא לא היה מתקשר בהסכם.

53. בהיותם מודעים לקושי האמור, טענו התובעים בסיכומיהם בהקשר זה כי "אין ספק שכל אדם סביר, אשר היה מגלה כי שיקרו לו במצח נחושה, הטעו אותו והציגו לו מצגי שווא, לא היה מוסר את כספו בידי מי שהטעה אותו... הדבר נכון על אחת כמה וכמה כאשר גם אם היו מוצגים מצגי האמת ביחס לפרויקטים נשוא התובענה דנן, כל אדם סביר לא היה מתקשר בעסקה" (פסקאות 22-23 לסיכומים מטעם התובעים).

אינני מקבלת את הטענה. כפי שפורט לעיל, בהתאם להלכה הפסוקה, כל תובע חייב להוכיח הסתמכות ישירה שלו עלצמו על המצגים שלגישתו היו מצגי שווא (ר' עניין ולנטין, לעיל). כדי לקבוע כי תובע מסוים התקשר בהסכם עקב טעות, יש לבחון לכן את המניעים של אותו תובע להתקשר בהסכם, ואין די בהנחה כזו או אחרת לגבי השאלה איך היה "אדם סביר" נוהג.

54. יתרה מזאת - אף התובע 1 שהיה היחיד שהגיש תצהיר מטעמו, לא הצהיר כפי שהיה עליו לעשות, כי אלמלא אחד או יותר ממצגי השווא שהוצגו לו, הוא עצמו לא היה מתקשר בהסכמי השותפות. הטענות הכלליות בדבר התקשרות בהשקעות עקב המצגים, הועלו על ידי התובעים לראשונה רק במסגרת הסיכומים.

בהסתמך על האמור לעיל, נבחן את יתר טענות התובעים למצגים אשר הוצגו להם, ולשאלת הקשר הסיבתי בין המצגים הללו לבין ההתקשרות בהסכמי השותפות.

מצגי השווא בנוגע לקשר למר שטיינמץ וייעוד הפרויקט למלון ולא לדירות נופש

55. התובעים טענו בין היתר כזכור, כי הוצג להם מצג לפיו מר רז שטיינמץ הוא בעלים בחברת גאיה אשר לקחה חלק בפרויקט פיפרה. הם טענו גם כי פרויקט בנסקו היה מיועד לבניית דירות נופש, ולא לבניית מלון. ואולם, אף אחד מהתובעים (אפילו לא התובע 1) לא טען כי הוא הסכים להשקיע בפרויקטים האלה בהסתמך על המצגים הללו, וכי לא היו מתקשרים בהם לו היו יודעים את העובדות לאמיתן.

המצג לפיו הלווה החזיקה במניות חברות בולגריות שהקרקע היתה בבעלותן

56. מצג אחר שהתובעים התייחסו אליו היה המצג לפיו נכון למועד המצגת, החזיקה הלווה בכ-50% מחברה בולגרית אשר החזיקה בנכס נושא פרויקט בנסקו. לגישת התובעים, הלווה לא החזיקה במניות במועד זה, אלא היא החזיקה ב-50% ממניות חברת לידמס, אשר ריכזה את ההחזקות של 6 חברות בולגריות שהחזיקו בקרקעות נושא פרויקט בנסקו (להלן: "החברות הבולגריות").

אינני רואה חשיבות בהכרעה בשאלת המועד בו החזיקה הלווה (בעקיפין) בקרקע – האם בעת הצגת המצגת בחודש פברואר 2007 או רק לאחר מכן (אם כי יצוין כי מדוח לידמס 2007 עולה כי הסכם ראשוני לרכישת מניות לידמס על ידי הלווה נערך ב-25 בינואר 2007 (עמ' 1 בפרק דוח הדירקטוריון על מצב ענייני התאגיד, המופיע במסגרת דוח לידמס 2007, נ/2)).

זאת משום שהתובעים לא הוכיחו כי גם אם המגרשים נושא הפרויקט הועברו בפועל ובניגוד לנאמר במצגת לחברת לידמס (שבאותה העת היתה חברה נקייה מנכסים והתחייבויות (עמ' 39-40 לפרוטוקול 2)) רק לאחר הצגת המצגת וטרם החתימה על הסכמי השותפות – מדובר במצג שקשור בקשר סיבתי להתקשרותם בהסכם השותפות. במילים אחרות, הם לא הוכיחו כי התקשרו בהסכמי השותפות רק על סמך ההנחה כי הלווה החזיקה ישירות, במועד המצגת, ב-50% מכל אחת מ-6 החברות אשר החזיקו בנכס, וכי לא היו מתקשרים בהם לו היו יודעים אודות החזקה עקיפה של הלווה, מכוח ההחזקה במניותיה של חברת לידמס שריכזה את ההחזקות בחברות הבולגריות.

57. מסקנה דומה עולה גם ביחס לשני מצגים נטענים נוספים - המצג בדבר היקף השקעתה של הנתבעת 4 בפרויקטים וכן המצג בדבר ייעוד הקרקע בפרויקט פיפרה. עניינם של מצגים אלה יפורט בהרחבה להלן.

היקף ההשקעה של הנתבעת 4

58. התובעים טוענים כי הערכות הסיכון שלהם לגבי הפרויקטים השונים שובשו בשל העובדה שהנתבעים הציגו בפניהם מצג שווא בנוגע לחלקה של הנתבעת 4 בהשקעה בפרויקטים. לעמדתם, במסגרת "הלוואת מזנין" (וכאלה היו ההלוואות שהם העמידו לפרויקטים), היזם-הלווה (כלומר הנתבעת 4 במקרה דנן) אמור לממן מכיסו את מרבית ההשקעה בעוד שהשקעתו של המלווה (קרי התובעים) מהווה רק "השלמה". בפועל – כך נטען, לא אלה היו פני הדברים.

כך, התובעים הפנו לעדותה של הגב' מירצקי בחקירתה הנגדית לפיה "הלווה הוא גוף מוכר, ידוע, ידוע ביכולות שלו לעשות את הפרויקטים, לנהל פרויקטים כאלה, להשקיע בפרויקטים האלה והכי הכי חשוב, לשים את הכסף שלו בפרויקטים האלה. אנחנו לא הלכנו לשום פרויקט, כאשר היזם לא שם את הכסף שלו ככרית ביטחון. ועל זה נשענו, ולא על שום שיעבוד ולא על שום בטוחה אחרת" (עמ' 66 לפרוטוקול 1, ש' 4-11). בהמשך, כאשר נשאלה הגב' מירצקי האם ישנה חשיבות לכמות הכסף שהושקעה בפרויקטים על ידי הנתבעת 4 השיבה כי זה "חשוב מאוד" (עמ' 95 לפרוטוקול 1, ש' 16-18).

59. התובעים טוענים כי גילו רק בדיעבד שהשקעתה של הנתבעת 4 בפרויקטים היתה קטנה באופן יחסי –

בשקף המצגת נושא פרויקט בנסקו שכותרתו "רקע כללי לפרויקט" צוין כי "גודל הקרקע הכולל ל-6 הפרויקטים הינו 27.5 דונם במחיר של כ-8 מיליון יורו וצפויים להבנות עליה כ-900 יח' דיור" (ההדגשה שלי – ר.ר.). אולם – כך הם טוענים – מדוח לידמס 2007 (נ/2) עולה כי הסך הכולל אותו שילמו החברות הבולגריות עבור הקרקעות בבנסקו הינו 4.658 מיליון אירו (עמ' 24-28 לדוח).

60. מר למקין הצהיר בהקשר זה כי "כפי הנראה, המחיר של 4.5 מיליון אירו, אותו מעלים התובעים, מתייחס לעלות ההיסטורית של המקרקעין בספרי חברות הפרויקט אשר נרכשו על ידי לידמס ולא לתמורה ששולמה בפועל על ידי חברות הפרויקט עבור החברות אשר החזיקו בהן... במועד מאוחר ערך הקרקע השביח ועל כן המחיר בה נמכרו מניות אותה חברה ללידר אינטרנשיונל ו/או לידמס גבוה יותר, אין כל קשר למחיר הקרקע ה'היסטורי'" (פסקה 41, שם).

כאשר נשאל מר למקין אודות הפער בין המחירים במסגרת חקירתו הנגדית השיב כי –

עו"ד יניב יובל: אני שואל אותך, למה זה מופיע כאילו הקרקע נרכשה במחיר של 8,000,000 יורו? רשום מחיר, תשים לב למילה מחיר?

מר שחר למקין: כשאנחנו קנינו את הקרקעות מהקבוצה בראשות עמוס גרינבאום, אנחנו סיכמנו איתו מחיר על הקרקעות, על 6 הקרקעות שהוא קנה. אנחנו קנינו 50% מהמניות של החברות. מה שהמחיר שדווח בדוחות הכספיים זה המחיר ששילמנו לו.

61. דוח לידמס 2007 מציג נתונים אודות התשלום אותו שילמו חברות הבולגריות עבור רכישת הקרקע. יחד עם זאת, הסכום אותו שילמו החברות הבולגריות אינו זהה בהכרח לתשלום אשר שילמה הנתבעת 4 כחלק מהעסקה לרכישת 50% ממניות לידמס שהחזיקה בקרקעות. אין זה מן הנמנע כי המחיר שהנתבעת 4 שילמה עבור המניות היה גבוה יותר (בין היתר משום שהוא שיקף כבר גם את הפוטנציאל הטמון בקרקע לאור השבחתה של הקרקע ותנופת הבניה באזור). לכן אינני סבורה כי ניתן לקבוע כי התובעים הוכיחו את טענתם לפיה המחיר שהנתבעת 4 שילמה עבור הקרקע היה גבוה יותר מזה שהוצג להם במסגרת המצגת.

62. זאת ועוד - טענתם של התובעים איננה נוגעת לשוני בין המחיר שהוצג להם לבין המחיר בפועל של הקרקע, אלא שטענתם מתייחסת לקושי שהיה להם לחשב את הסיכון שהיה כרוך בעסקה. לגישתם, כפי שהיא נטענה בסיכומים, אילו הם היו יודעים שההלוואה שהם העמידו מממנת כמעט 90% מההון שיושקע ברכישת 50% ממניות החברות הבולגריות, הם לא היו מתקשרים בעסקה.

אינני מקבלת טענה זו. לא במצגות, לא בהסכמי השותפות ולא בהסכמי ההלוואה ישנה התחייבות להיקף השקעה מינימלי שנדרש מהיזם. לכן אין בסיס לטענת התובעים לפיה הוצג להם מצג ביחס להיקף ההשקעה של היזם – קרי של הנתבעת 4. בהעדר מצג פוזיטיבי כזה, לא ניתן לקבוע כי התובעים היו יכולים להסתמך על נתון בדבר החלק היחסי שיהיה לנתבעת 4 בהשקעה בפרויקט לצורך הערכת הסיכון שלהם בהשקעה. יתרה מזאת – אילו אכן היה נושא זה בעל חשיבות מיוחדת עבור התובעים, היה עליהם לבררו באופן מפורש ולדאוג לכלול אותו במסגרת ההסכמים עליהם הם חתמו. ואולם, למרות שהתובעים היו מודעים לכך שחלק ממימון הפרויקט יעשה באמצעות הלוואה שתינתן על ידי מוסד פיננסי – הם לא עמדו על בירור השאלה מה יהיה חלקה של נתבעת 4 בהשקעה, ולא כללו נושא זה במסגרת ההתחייבויות כלפיהם.

63. יתרה מזאת - במצגות ובהסכמי השותפות כלל לא נזכר כי מדובר בהלוואת מזנין. בכך שונות העובדות במקרה דנן מאלה שהיו נושא פסק הדין בענין יניב. באותו ענין נקבע כי במצגת שהוצגה שם למשקיעים, הוכתרה ההלוואה בכותרת "הלוואת mezzanine משולבת משתתפת ברווחים". אין אם כן בסיס ראייתי לטענת התובעים לפיה ההלוואה הוצגה להם כהלוואת מזנין, וכי הם חישבו את הסיכון הכרוך בה בהתאם למצג זה. חלקה היחסי של הנתבעת 4 בהשקעה (שלטענת התובעים נגזר מהנתון בדבר מחיר הקרקע), לא היה אם כן נתון אשר יכלו התובעים להסתמך עליו לצורך שכלול הסיכון בהשקעה.

64. מעבר לכך יש לציין כי מחומר הראיות עולה גם כי אחד השיקולים המרכזיים שהתובעים הביאו בחשבון ביחס לשאלה האם להשקיע בפרויקט, נגע לריבית אשר היתה צפויה מההשקעה בפרויקט ולא לשווי הקרקע. כך העיד בהקשר זה התובע 1 –

מר ניר יצחק: היא הייתה [הריבית שתינתן מכוח ההשקעה בפרויקט – ר.ר.] יותר גבוהה מריבית של הבנק. ואת זה חנה מירצקי גם דאגה להסביר לכולם כל הזמן.

הנתון אודות המחיר ששולם עבור הקרקע מופיע רק במצגת ולא בהסכמי השותפות. זאת לעומת הנתונים בדבר הריביות שהמשקיעים יהיו זכאים להן, נתון המופיע הן במצגת והן בהסכמים.

65. התובעים העלו טענה דומה גם ביחס לפרויקט פיפרה. לטענתם התברר שהנתבעת 4 לא הזרימה לפרויקט זה מימון מכיסה, אלא היא מימנה את רכישת הקרקע באמצעות כספי התובעים ובאמצעות הלוואה שקיבלה מבנק מקומי. מטעמים דומים אני סבורה כי יש לדחות גם את הטענה הזו. התובעים חתמו על הסכם השותפות, ובמסגרתו הסכימו להכפפת רישום השעבוד לטובתם להסכמת הבנק שיעניק לפרויקט ליווי פיננסי (סעיף 9.12 להסכם השותפות). הסכמה זו של התובעים מעידה על כך שהתובעים היו מודעים, בעת החתימה על ההסכם, כי חלק מהמימון יינתן על ידי הבנק. גם בהקשר זה התובעים לא עמדו על התחייבות מפורשת ביחס לחלק היחסי של הנתבעת 4 במימון הפרויקט.

אישורי הבנייה בפרויקט פיפרה

66. במצגת ביחס לפרויקט פיפרה צוין בשקף שכותרתו "רקע כללי לפרויקט" כי – "גודל הקרקע הינו כ-42.5 דונם והייעוד הינו ל-1,200 דירות של 90 מ"ר בממוצע".

לטענת התובעים, עולה מהמצגת כי בעת הצגתה ניתן כבר היתר בניה לפרויקט פיפרה מכוחו הותר לבנות 1,200 יחידות דיור. ואולם לגישתם מסקנה זו אינה נכונה, שכן בפועל לא התקבלו אישורי הבנייה הרלוונטיים לבניית 1,200 יח"ד, וזכויות הבניה היו בהיקף נמוך יותר. התובעים הוסיפו כי לשם הפיכת הקרקע לזמינה לבנייה, היה הכרח באישור תכנית מתאר שבפועל לא קודמה מעולם.

67. אני סבורה כי גם דינה של טענה זו להידחות. התובעים לא טענו וממילא לא הוכיחו, כי הם ביררו בשלב כלשהו את שאלת קיומו של היתר בניה. טענתם נסמכת על האמור במצגת כפי שהוא פורט לעיל. אינני סבורה כי מהאמור במצגת ניתן להסיק את המסקנה לה טוענים התובעים לגבי קיומו או העדרו של היתר בנייה. כל שצוין במצגת הוא כי הקרקע מיועדת לבניית 1,200 יחידות דיור, ואף זאת רק תחת ה"רקע הכללי" של הפרויקט. אין כל אמירה ביחס למצב התכנוני, קיומם או העדרם של היתרי בנייה וכיו"ב. לכן, לא היה מקום לכך שהתובעים יסיקו מהאמור במצגת כי היתרי בנייה לצורך בניית 1,200 יח"ד כבר הוצאו בפועל. מובן כי לא ניתן לקבוע קביעה כזו גם בהעדר תצהירים של כל התובעים למעט התובע 1.

התובע 1 העיד בתצהירו כי "הצגת המצגת ע"י הנתבעים לפיה כביכול קיים היתר בניה, המתיר לבנות 1,200 דירות ... מהווה מצג שווא של הנתבעים הנ"ל כלפי התובעים על כל המשתמע מכך" (פסקה 85 לתצהיר התובע 1). ואולם, כפי שהבהרתי לעיל, במצגת לא נאמר מפורשות כי לפרויקט היה היתר בניה. מעבר לכך, גם התובע 1לא הצהיר כי אילו היה יודע על העדרו של היתר בניה היה בוחר שלא להתקשר בהסכם השותפות.

68. התובעים טענו במסגרת סיכומיהם כי "כל אדם סביר אשר היה יודע כי התחלת הפרויקט תלויה בהצלחת אישור תכנית המתאר – היה מוותר על מימון רכישת הקרקע". אכן, העובדה כי לא התקבלו האישורים הרלוונטיים לבנייה צוינה באופן מפורש בהסכם ההלוואה אשר נחתם בין השותפות לבין הנתבעת 4 (סעיף D, נספח 1 לכתב ההגנה), וכן בדוחות התקופתיים של חברת שרם, פודים גרופ בע"מ לשנת 2007-2009 (נספח ט' לכתב התביעה). למרות זאת אינני סבורה כי העובדה שנושא זה לא צוין בהסכמי השותפות, מהווה הטעיה המזכה את התובעים בביטולם.

כל פרויקט בניה דורש קבלתם של אישורים מסוימים. לכן, ככלל אין חובה לציין את הדרישה הזו לקבלת אישורים באופן מפורש, אלא אם כן מדובר במקרה בו קבלת האישורים היא בעייתית או נראה כי תהיה כרוכה בקושי חריג.

69. במקרה דנן, לא הוכח כי הנתבעים היו סבורים כי זהו מצב הדברים ערב ההתקשרות בהסכמי השותפות. מר למקין הצהיר כי "בדיקות אשר בוצעו על ידי לידר אינטרנשיונל טרם ביצוע העסקה בפיפרה העלו כי ניתן יהיה לבנות על הקרקע למעלה מ-1,200 יחידות דיור, בכפוף לאישור תוכנית הבנייה – PUZ... מדובר בקרקע לבנייה ועל פי יעוץ משפטי והנדסי אשר קיבלנו ברומניה התכנית היתה אמורה להיות מאושרת. בהתאם לבדיקות אלו, הוצגה המצגת לתובעים כפי שהוצגה ..." (פסקה 47.2 בתצהיר).

כאשר נשאל מר למקין במסגרת חקירתו בדבר הפרוצדורה הנדרשת השיב כי –

מר שחר למקין: אני אומר עוד פעם, הפרוצדורה ברומניה היא שונה מהפרוצדורה בישראל. אתה ניגש לרשות, אתה מקבל את הגדרת זכויות הבנייה. על בסיס הגדרת זכויות הבנייה שזה מן איזה שהיא אמירה יותר כוללנית שאומרת לך מה על הקרקע הזאת יהיה ניתן לבנות. הזכויות שהיה ניתן על פי הבדיקות שלנו לבדוק על הקרקע, הייתה 1,200 יחידות דיור עם מטראז' וכן הלאה. אנחנו על בסיס הזכויות האלה, קנינו, עשינו את התכנית העסקית, עשינו את המצגות, קנינו את הקרקע, קיבלנו מימון בנקאי מהבנק לקניית הקרקע שגם כן עשתה את הבדיקות שלו והתחלנו תהליכים של התכנון היותר מפורט, שזה כולל הגשת תכנית שהרשות צריכה לאשר אותה ואחרי שהתכנית מאושרת אז הוצאת היתר בנייה.

מהאמור לעיל עולה כי במועד ההתקשרות בהסכמים צפו הנתבעים כי יתקבלו האישורים הנדרשים לבניית 1,200 יחידות דיור, ולכן לא היה מקום לציין נושא זה באופן מפורש במסגרת הסכמי השותפות.

70. זאת ועוד – אני סבורה כי התובעים לא הוכיחו כי השאלה האם התקבלו בפועל האישורים הנדרשים או האם ישנו רק צפי סביר שניתן יהיה לקבלם, או השאלה מהו המספר המדויק של יחידות הדיור שניתן יהיה לבנות על הקרקע – היו שאלות שהיו קריטיות מבחינתם במסגרת השיקול שלהם אם להתקשר בהסכמי השותפות אם לאו. כזכור, אף אחד מבין התובעים לא העיד ולכן לא הוכיח כי מדובר בשיקול משמעותי מבחינתו. אף התובע 1 שהגיש תצהיר, לא העיד מפורשות כי אלה הם פני הדברים. לא ניתן לכן לקבוע כי מי מהתובעים התקשר בהסכם השותפות והשקיע בפרויקט על סמך המצגים הללו או איזה מהם. לא ניתן גם לקבוע כי אילו היה מוצג לתובעים המידע כפי שהנתבעים היו מודעים לו באותה עת, קרי כי אין עדיין היתרי בנייה, אולם שניתן יהיה לבנות על הקרקע 1,200 יחידות, כי התובעים או מי מהם לא היו מתקשרים בהסכם השותפות.

71. התובעים העלו טענות נוספות הנובעות מ"חקירה" שבוצעה על ידי באי כוחם. מכוח אותה "חקירה" טענו התובעים, בין היתר, כי על פי הסכם המכר שנחתם בין חברת לידר בריקציה (חברת הפרויקט בפרויקט פיפרה, שתכונה להלן: "חברת הפרויקט הרומנית") לבין המוכר (ככל הנראה של הקרקע לחברת הפרויקט הרומנית) היה על המוכר להמציא לחברת הפרויקט הרומנית היתר בניה לצורך קבלת מלוא תמורת העסקה (סעיף 84, וסעיפים 86-87 לתצהירו של מר יצחק ניר). "חקירה" זו לא הוגשה לבית המשפט וממילא אינה מהווה ראיה קבילה. לכן אינני רואה צורך לדון בטענות אשר הועלו על ידי הצדדים בהקשר זה.

72. התובעים הוסיפו וטענו כי הנתבעים ניסו לטשטש את מעשיהם. הם הפנו למכתב מיום 3.2.2009 (ר' נספח ז' לכתב התביעה, להלן: "המכתב מיום 3.2.2009") בו צוין כי "נכון להיום, התקבל לקרקע PUZ (תב"ע מקומית)". לגישת התובעים הצהרה זו מנוגדת להצהרות הנתבעים כי הנתבעת 4 פעלה לשם אישור תכניות הבניה וקבלת האישורים אולם לבסוף נמנעה מלהמשיך ולקדם את הבניה בפרויקט (בסעיף 90 לכתב ההגנה, בסעיף 47 לתצהירו של מר למקין). היא גם מנוגדת לאמור בדוחות שהוגשו לבורסה על ידי הנתבעת 2 על פיהם לא התקבלו מעולם אישורי הבניה הנדרשים והוקפאו התהליכים להשגתם (נספח ט' לכתב התביעה).

73. ראשית יצוין כי עדי ההגנה לא ידעו להשיב במסגרת חקירתם הנגדית על השאלה האם אכן התקבלו אישורי הבנייה הנדרשים (ר' לדוגמא – עמ' 83 לפרוטוקול 1, וכן עמ' 25 לפרוטוקול 2). מעבר לכך, המכתב נספח ז' לכתב התביעה אינו חתום וקיימת מחלוקת בנוגע לשאלה על ידי מי הוא נכתב (עמ' 75-76 לפרוטוקול 1, וכן ס' 36 לסיכומי התובעים).

זאת ועוד. בהמשך המכתב מיום 3.2.2009 מצוין כי "הקרקע הועמדה למכירה, אך מצב הנדל"ן ברומניה ובבוקרשט 'קפא' וקיים מחנק אשראי של הבנקים, וכתוצאה מכך, לא מתבצעות עסקאות". כלומר, גם אם הכתוב במכתב אינו מדויק, אין בכך כדי להעלות או להוריד בנקודת הזמן בה הוצא המכתב למשקיעים. שאלת קיומו של היתר הבניה הנדרש בתחילת חודש פברואר בשנת 2009, קרי לאחר המשבר הכלכלי העולמי וכאשר ממילא מצב הנדל"ן ברומניה "קפא", לא היתה כבר משמעותית ביחס למצב הפרויקט וסיכויי השלמתו. לכן אינני מקבלת את טענת התובעים גם ביחס למצג נטען זה.

לא הוכח קשר סיבתי בין המצגים הנטענים לבין הנזק נושא התביעה

74. מעבר לכל האמור לעיל יצוין כי התובעים לא הוכיחו גם את קיומו של קשר-סיבתי בין המצגים אשר הוצגו להם לטענתם, לבין הנזק שלגישתם נגרם להם. בהקשר זה היה על התובעים להבחין בין הנזקים שנגרמו להם כתוצאה מהמשבר הכלכלי העולמי – נזקים שמצגי השווא ככל שהיו כאלה לא היו קשורים אליהם, לבין הנזקים שנגרמו כתוצאה ממצגי השווא. אין זה מן הנמנע כי קריסת הפרויקטים כתוצאה מהמשבר הכלכלי העולמי, "בלעה" כל נזק אחר שנגרם לתובעים.

מסקנה דומה עולה גם מפסק דינו של בית המשפט העליון בערעור בענין יניב. כבוד הש' רובינשטיין בערעור יניב (פסקה ד') קבע כי –

"נאחז את השור בקרניו: הניסיון שקדם, בהשקעות שהניבו תשואות טובות, השמים הבהירים שטרם בישרו על חשרת המשבר המתרגשת – עסקינן בהשקעה ב-2007 והמשבר בא ב-2008 – הביאו את המערערים להשקעה; אלא שהוקדח התבשיל, ולא תבשילם שלהם בלבד אלא כל הסעודה, ולא סעודתם בלבד אלא סעודות רבות בתבל ומלואה".

75. מעבר לכל אלה וככל שהדבר נוגע לעילות החוזיות - הרי שגם כאשר מוכחות טעות או הטעיה, על מי שטוען כי הוטעה לשלוח הודעת ביטול תוך פרק זמן סביר לאחר שנודע לו על הטעות. ואולם, התובעים לא ציינו ביחס לכל אחד ואחד ממצגי השווא שעליהם הם ביססו את טענותיהם מתי לגישתם נודע להם כי מדובר היה במצג שווא. גם מטעם זה קשה לכן לקבוע כי התובעים ביטלו את הסכם השותפות (בהנחה שניתן לראות בהגשת התביעה כהודעת ביטול) תוך "זמן סביר לאחר שנוגע להם על עילות הביטול" (ר' ס' 20 לחוק החוזים).

76. לסיכום פרק זה – אני סבורה כי התובעים לא הוכיחו את טענתם ביחס למצגי השווא. ביחס לחלק מהמצגים לא הוכח כי מדובר במצגי שווא, ולגבי כלל המצגים – לא הוכח קשר בין הצגתם לבין התקשרות התובעים בהסכמי השותפות. כן לא הוכח קשר סיבתי בין המצגים לבין הנזק שנטען שנגרם לתובעים. לכן אני דוחה את טענות התובעים בהקשר זה.

התרשלות השותף הכללי ונושאי המשרה מטעמו בניהול ההלוואות

77. טענה נוספת של התובעים היתה כזכור כי הנתבעת 1 ונושאי המשרה בה התרשלו בניהול ההלוואות שניתנו על ידי השותפויות לנתבעת 4, באופן שגרם לאבדן ההשקעות ולכך שהן לא הושבו. לעניין זה התמקדו התובעים בשעבודים שניתנו לשותפויות מכוח הסכם השותפות. כדי להוכיח עילה זו, על התובעים להוכיח הן את ההתרשלות הנטענת, והן קשר סיבתי בינה לבין הנזק שלטענתם נגרם להם כתוצאה מכך.

78. הסכמי השותפות בשני הפרויקטים זהים זה לזה, פרט לסעיפים העוסקים בתיאור ההשקעה הספציפית. סעיף 9.12 להסכמי השותפות קובע כי –

"9.12 הלווה התחייבה כלפי השותפות לעשות כמיטב יכולתו – ובכפוף להסכמת הבנק/ים אשר יעניקו לפרויקט ליווי פיננסי – לרשום לטובת השותפות כבטוחה לפירעון ההלוואה, הריבית והרווחים, שעבוד ראשון בדרגה, על מניות הלווה בחברת הפרויקט וכן על כל ההכנסות, הרווחים והתקבולים להם זכאית הלווה מן הפרויקט ו/או מחברת הפרויקט (להלן: 'הבטוחה')"

(ההדגשות שלי – ר.ר.)

סעיף 9.14 להסכם השותפות מבהיר כי השעבוד הראשון הזה – ככל שיירשם לזכות השותפות, יהיה הבטוחה היחידה להבטחת פירעון סכום הקרן, הריבית והרווחים, שכן כאמור, מדובר בהלוואה מסוג Non-Recourse. כפי שהובהר בראשית פסק הדין, נחתמו בין השותפויות לבין הנתבעת 4, בעקבות הסכמי השותפות, שני הסכמי הלוואה – אחד לכל פרויקט. הסכמים אלה הסדירו את תנאי ההלוואה שהוענקה לנתבעת 4. לטענת התובעים, השעבודים שהובטחו להם מכוח הסכמי השותפות לא תאמו את השעבודים שהובטחו מכוח הסכמי ההלוואה. עוד נטען כי השעבודים שנרשמו בפועל לטובת השותפויות לא תאמו את השעבודים שהובטחו לתובעים מכוח הסכמי השותפויות ומכוח הסכמי ההלוואה. להלן נתייחס לטענות התובעים בנפרד ביחס לכל אחד משני הפרויקטים.

פרויקט פיפרה

79. סעיף 7.1 להסכם ההלוואה נושא פרויקט פיפרה עוסק בביטחונות לשותפויות, וקובע –

"7.1 .Borrower hereby undertakes to make its best efforts and subject to the consent of any banks or financial institutions which shall grant SRL and/or the project any construction financing, to register, in the name of the Lender, and as a security for the full and timely repayment of the Loan Capital and the Interest (collectively: the 'Indebtedness') under this Loan Agreement, a continuing first security interest and a pledge of: 7.1.1. Borrower's Holdings in SRL as well as in any rights and proceeds deriving or accrued out of Borrower's Holdings in SRL …"

(ההדגשות שלי – ר.ר., חברת SRL שנזכרה בסעיף היא ככל הנראה חברת הפרויקט הרומנית כפי שעולה מס' 11 לסיכומי התובעים)

מהסעיף עולה כי השעבוד שהוא מתייחס אליו, שהלווה התחייבה "לעשות את מרב המאמצים" לקבלו, היה שעבוד על החזקות הלווה בחברת הפרויקט או שעבוד על הזכות לקבל את התמורה הנובעת מהחזקת הלווה בחברת הפרויקט. אין מדובר בשעבוד על הקרקע שעליה היה הפרויקט אמור להיבנות. השעבוד על הקרקע שעליה היה הפרויקט אמור להיבנות נרשם ככל הנראה מלכתחילה לטובת בנק אשר העמיד מימון לטובת הפרויקט (כך עולה מהחלטת דירקטוריון הנתבעת 1 מיום 19.2.2009, נספח 3 לכתב ההגנה המתוקן

80. בשנת 2009, כתנאי להארכת ההלוואה על ידי הבנק המממן, הוסר (באישורו של השותף הכללי) השעבוד שנרשם לטובת השותפויות, ובמקומו נרשם שעבוד ראשון בדרגה על מניות הנתבעת 4 בחברת הפרויקט לטובת הבנק המממן. שינוי זה עוגן בין היתר בתיקון להסכם ההלוואה לפרויקט פיפרה, אשר נחתם בין השותפויות לבין הנתבעת 4 (נספח 4 לכתב ההגנה המתוקן). שעבוד זה נוסף לשעבוד שכאמור היה לזכות הבנק על הקרקע עוד קודם לכן (ס' 7.1 להחלטת דירקטוריון הנתבעת 1 מיום 19.2.2009, נספח 3 לכתב ההגנה המתוקן). הדבר הובא לידיעת התובעים במכתב מאת הנתבעת 3 מיום 26.3.2009 (נספח ז' לכתב התביעה).

81. התובעים טענו כי אין ספק שאילו היה עומד לזכותם ולזכות השותפויות שעבוד בדרגה ראשונה, הם היו יכולים לקבל השבה של מלוא סכום השקעתם. עוד הם טוענים כי הסרת השעבוד נבעה מניגוד העניינים המובנה של הנתבעת 1, שהיא כזכור חברה הקשורה לנתבעת 4. התובעים הוסיפו כי בהסכם ההלוואה נקבע כי השעבוד שיירשם לטובת השותפות כפוף להסכמת הבנק המלווה שימסור הלוואה למימון הבנייה להבדיל ממימון רכישת הקרקע. הבנייה בפרויקט לא החלה מעולם. למרות זאת, כך נטען, גייסה הנתבעת 4 מהבנק הלוואה לצורך מימון הרכישה, ורשמה לטובתו שעבוד בדרגה גבוהה יותר מזה שנרשם לטובת השותפויות.

דיון

82. שלושה נושאים טעונים בירור בהתייחס לטענות הצדדים – הראשון, האם היה מקום לרישום השעבוד לזכות הבנק מלכתחילה; השני, האם החלטת השותף הכללי אודות הסרת השעבוד התקבלה בניגוד עניינים אסור; והשלישי – האם הסרת השעבוד גרמה לתובעים לנזק.

האם היה מקום לרישום השעבוד לזכות הבנק?

83. התובעים טענו "בסעיף 7.1 להסכם ההלוואה נקבע מפורשות שהשעבוד שירשם לטובת השותפות יהא תלוי בהסכמת הבנק הלווה ... הבנייה בפרויקט לא החלה מעולם אולם הנתבעת 4 גייסה הלוואה מבנק לצורך מימון הרכישה ורשמה לטובתו שעבוד בדרגה גבוהה מזה שנרשם לטובת השותפויות, בניגוד גמור להוראות ההסכם" (ר' ס' 11 לסיכומים מטעמם). ככל שהתובעים מתייחסים בהקשר זה לשעבוד על הקרקע שנרשם מלכתחילה לזכות הבנק – אינני מקבלת את הטענה. הן סעיף 9.12 להסכם השותפות והן סעיף 7.1 להסכם ההלוואה מציינים כי רישום השעבוד על מניות חברת הפרויקט הרומנית כפוף להסכמתו של הבנק אשר יעמיד מימון לטובת הפרויקט. מכאן כי התובעים ידעו והסכימו כי זכותם לשעבוד עשויה להיות נחותה מזו של הבנק.

84. זאת ועוד - בהסכם השותפות נקבע גם כי הלווה התחייבה לעשות כמיטב יכולתה לרישום השעבוד "בכפוף להסכמת הבנק/ים אשר יעניקו לפרויקט ליווי פיננסי". כלומר, בהסכם שנחתם בין השותפות לבין כל אחד מהמשקיעים (וביניהם התובעים), הוסכם כי השעבוד יהיה כפוף להסכמתו של בנק אשר יעניק "ליווי פיננסי", ואין אם כן אינדיקציה לטענת התובעים לפיה ייעודו של המימון הבנקאי של הבנק שיעמיד את המימון, יהיה דווקא למימון הבנייה ולא למימון רכישת הקרקע.

85. מסקנת התובעים לפיה רישום השעבוד כפוף להסכמת הבנק אשר יעניק מימון לצרכי הבנייה בלבד, נסמכת על הסכמי ההלוואה. ואולם, התובעים אינם צד להסכמים אלה, שהם הסכמים בין הנתבעת 4 לבין השותפות. הסכמי ההלוואה קובעים כי רישום השעבוד יהיה כפוף להסכמת הבנק אשר יעניק "construction financing" (ס' 7.1 להסכם ההלוואה). אם אכן היה מקום לפרש מונח זה כמתייחס למימון הבנייה בלבד (וזהו ענין שהיה מקום לבחון אותו לגופו בהתאם לכללי הפרשנות החוזיים), הרי לכל היותר היו השותפויות יכולות להעלות טענה ביחס לקדימות שניתנה לבנק. כך או כך, מבחינת התובעים – המשקיעים בשותפויות, לא ניתן לקבוע כי ההסכם איתם הופר ביחס להענקת השעבוד לבנק.

86. בהקשר זה יצוין עוד כי התובעים לא הוכיחו שהיתה מניעה חוזית מכוח הסכמי השותפויות (או הסכמי ההלוואה) בנוגע ליכולתה של הנתבעת 4 לאפשר לבנק לרשום שעבוד על הקרקע. מכאן כי יש לדחות את טענת התובעים כי השעבוד אשר נרשם לטובת הבנק אשר העניק את המימון לרכישת הקרקע מנוגד להסכם השותפות. לכן, לאור האמור לעיל, אינני סבורה כי הוכח שרישום השעבוד על הקרקע לטובת הבנק היה הפרה של הסכם השותפות.

האם החלטת השותף הכללי אודות הסרת השעבוד התקבלה בניגוד עניינים אסור?

87. הסכם השותפות בין הצדדים קובע כי מטרתה הבלעדית של השותפות היא ביצוע עסקת ההשקעה המפורטת בסעיף 9 להסכם השותפות, קרי מתן ההלוואה נושא פרויקט פיפרה. על פי סעיף 6.2 להסכם השותפות, השותף הכללי הוא בעל סמכויות הבלעדיות לניהול ההשקעה עבור השותפות ומטעמה.

סעיפים 10.10 ו-10.11 להסכם השותפות כוללים גילוי בדבר ניגודי עניינים אפשריים בין השותף הכללי לפעילותו בשותפות וכן לקשרים בין השותף הכללי ללווה. אכן, הגילוי אודות קיומו של ניגוד העניינים אינו פוטר את השותף הכללי מחובתו לפעול לטובת האינטרס של השותפות ולא לפעול כדי לקדם עניינים אחרים המנוגדים לאינטרס זה (עמיר ליכט דיני אמונאות – חובת האמון בתאגיד ובדין הכללי 53-52 (2013)). יחד עם זאת, וכפי שיובהר להלן, אני סבורה כי הוכח שהסרת השעבוד נעשתה לטובת השותפות. יתרה מזאת, הוכח כי ביטול השעבוד לא גרם לתובעים נזק, שכן גם אלמלא ביטולו, לא היו התובעים זוכים להשבת השקעתם.

88. דירקטוריון השותף הכללי החליט להסיר את השעבוד בהחלטה בכתב מיום 19.2.09 (נספח 3 לכתב ההגנה המתוקן). בהחלטה זו צוין כי הובהר לשותף הכללי שהבנק העלה דרישה שאינה ניתנת לביטול להסרת השעבוד שהיה קיים לטובת השותפות, ולרישומו של שעבוד לזכות הבנק. עוד צוין בהחלטה כי אם דרישת הבנק לא תתקבל, ההלוואה תועמד לפירעון מיידי, וכי משמעות הדבר היא מימוש השעבוד שהיה לבנק על הקרקע.

בהחלטה פורטו השיקולים שנשקלו על ידי השותף הכללי. בין היתר צוין כי הקרקע נושא הפרויקט ממילא משועבדת לבנק, וכי בכל מקרה קודמת זכותו של הבנק לאלה של השותפויות בפירעון החוב. עוד צוין בהחלטה כי אם הקרקע תמומש באופן מיידי, הסיכוי שייוותרו "עודפים" לפירעון ההלוואה שהוענקה על ידי השותפויות אינו גבוה. דווקא הארכת תקופת ההלוואה שהעניק הבנק, תגדיל את הסיכוי לפירעון ההלוואה – בין אם באמצעות מכירת הקרקע במחירי שוק ריאליים ובין אם מתוך הפרויקט כפי שתוכנן מלכתחילה.

89. אני סבורה לכן כי חרף ניגוד העניינים בו היה מצוי השותף הכללי בהחלטה ביחס להסרת השעבוד, השותף הכללי לא העדיף את האינטרס של הנתבעת 4 על פני זה של השותפות. כאמור, הבנק היה זה שדרש את הסרת השעבוד. אין טענה לפיה ההחלטה להסכים לדרישה היתה כזו שהיטיבה עם הנתבעת 4 תוך גרימת נזק לשותפות, או כי היה לנתבעת 4 אינטרס שונה מזה של השותפות ביחס לדרישה זו של הבנק. נהפוך הוא – ההחלטה להסכים לדרישת הבנק נועדה לאפשר את הארכת תקופת ההלוואה, באופן שהיה בו כדי לשפר את מצבה של השותפות. הסכמה זו נועדה לאפשר את המשך ניהול הפרויקט, על פני האלטרנטיבה – של מימוש מיידי של השעבוד על הקרקע, שהיה עלול להזיק לשותפות ולמנוע מהשותפים את האפשרות לקבל השבה של הלוואתם.

זאת ועוד – השותף הכללי דאג בפועל דווקא לאינטרס של השותפות. כך עולה מהחלטתו כי תנאי להסכמתו לביטול השעבוד היה ביטול האפשרות של הנתבעת 4 למשוך כספים מהפרויקט מכוח הסכם ההלוואה. השותף הכללי דרש את המרתו של הסעיף בדרישה לקבלת קדימות לשותפויות ביחס לכל עודפי מזומנים שייווצרו בפרויקט. לכן, אינני מקבלת את טענת התובעים בהקשר זה.

האם גרמה הסרת השעבוד לנזק לתובעים?

90. מעבר לכל אלה, אני סבורה כי מחומר הראיות עולה כי הסרת השעבוד בנסיבות בהן הוא הוסר, לא גרמה לתובעים לנזק הקשור בקשר סיבתי להסרת השעבוד.

הנכס היחידי שבבעלות חברת הפרויקט הרומנית הוא הקרקע – שהיתה כאמור משועבדת בכל מקרה לבנק גם בטרם רישום השעבוד לזכותו על מניות חברת הפרויקט. לו היה הבנק מממש את השעבוד על הקרקע (כפי שהודיע שיעשה), הדבר היה מביא לכך כי מניות חברת הפרויקט הרומנית היו נותרות ללא ערך של ממש. שיקול זה נלקח בחשבון וצוין מפורשות בהחלטה בכתב של דירקטוריון השותף הכללי, והוא שהביא את הדירקטוריון להחליט להיעתר לדרישת הבנק.

91. התובעים ציינו כי בסמוך להסרת השעבוד, הוערכה הקרקע בכ-17 מיליון יורו (נספח ז' לכתב התביעה, המכתב מיום 3.2.2009). לגישתם, יש בכך כדי להשליך על האפשרות שהם היו יכולים לקבל השבה של השקעתם אלמלא הוסר השעבוד.

אינני מקבלת את הטענה. ראשית, כבר באותו המכתב (נספח ז' לכתב התביעה, המכתב מיום 3.2.2009) ציינה הנתבעת 3 כי "הקרקע הועמדה למכירה, אך מצב הנדל"ן ברומניה ובבוקרשט 'קפוא' וקיים מחנק של אשראי של הבנקים, וכתוצאה מכך, לא מתבצעות עסקאות" (שם). בנסיבות אלה, אילו אכן היה מממש הבנק את השעבוד על הקרקע באותו המועד, ספק אם אכן ניתן היה לקבל תמורתה את השווי שצוין. לכן, ובהעדר ראיות נוספות בהקשר זה למעט המכתב, לא ניתן לקבוע כי אילו היה הבנק מממש את השעבוד במועד דרישתו להסיר את השעבוד, היה נותר עודף לאחר פירעון החוב לבנק – כדי להשיב את ההשקעה של התובעים. כאמור – השותף הכללי הביא גם את השיקול הזה בחשבון כאשר החליט להיעתר לדרישת הבנק.

92. זאת ועוד, טענות התובעים בנוגע לנזק שנגרם עקב הסרת השעבוד מהוות הרחבת חזית אסורה. גם מטעם זה אין מקום לקבל את הטענה הזו שהתובעים העלו אותה לראשונה במסגרת סיכומיהם. רק בסיכומים נטען כי הסרת השעבוד גרמה למלוא הנזק נושא פרויקט פיפרה כאשר בכתב התביעה המתוקן נטען בהקשר זה רק כי הסרת השעבוד משמעה כי ההלוואה שניתנה אינה הלוואת Non-Recourse (סעיף 88 לכתב התביעה). טענה זו הושמטה על ידי התובעים במסגרת סיכומיהם.

לכן, אני דוחה את טענות התובעים לגבי הנזק שנגרם מהסרת השעבוד בפרויקט פיפרה.

פרויקט בנסקו

93. ההשקעה בפרויקט בנסקו נעשתה ע"י הנתבעת 4 יחד עם איש העסקים מר עמוס גרינבאום (להלן: "גרינבאום"). המגרשים נושא פרויקט בנסקו הוחזקו על ידי חברה קפריסאית – לידמס, שהיתה חברה נקייה מנכסים ומהתחייבויות, שמניותיה הוחזקו בחלקים שווים על-ידי הנתבעת 4 וגרינבאום. לידמס החזיקה במגרשים נושא פרויקט בנסקו באמצעות שש חברות מקומיות (אשר הוגדרו לעיל כחברות הבולגריות), שהן שהחזיקו במגרשים.

לטענת הנתבעים, בפרק הזמן שבין החתימה על הסכם ההלוואה ועד רישום השעבוד לטובת השותפויות, הרחיבה לידמס את פעילותה. מלבד ששת המגרשים נשוא פרויקט בנסקו, הועברו אליה נכסי מקרקעין נוספים במזרח אירופה. מניותיה של לידמס אף הונפקו בבורסה בתל אביב, ושוויה לאחר ההנפקה עמד על סך של כ-280 מיליון ₪.

במסגרת פרויקט בנסקו, הובטחה לתובעים בטוחה זהה לזו שהובטחה להם בפרויקט פיפרה מכוח הסכם השותפות – שעבוד בדרגה ראשונה על מניות הנתבעת 4 בחברת הפרויקט (סעיף 9.12 להסכמי השותפות פרויקט בנסקו) יחד עם זאת, סעיף 7.1 להסכם ההלוואה נושא פרויקט בנסקו, קובע כי השעבוד שיינתן לשותפויות יהיה שעבוד מדרגה שנייה.

94. אמנם, ההתחייבות נושא הסכם השותפות עומדת בסתירה להתחייבות נושא הסכם ההלוואה – הבטוחה אשר הסכימה לה הנתבעת 4 במסגרת הסכם ההלוואה שונה מזו שהובטחה לתובעים במסגרת הסכמי השותפות. יחד עם זאת, התובעים לא טענו, וממילא לא הוכיחו, כי נגרם להם נזק כתוצאה מהסתירה האמורה. התובעים גם לא טענו כי הבטוחה אשר קיבלו היתה הבטוחה הנחותה יותר. אין די בעצם קיומו של שוני בין הבטוחות שהובטחו במסגרת ההסכמים השונים כדי לבסס עילת תביעה.

95. התובעים טענו כי השעבוד שניתן להם בפועל שונה מזה שהובטח להם. לגישתם, הובטח להם שעבוד על מניות הנתבעת 4 בחברות הבולגריות, בעוד שבפועל שועבדו לזכותם מניות בחברת לידמס – שהחזיקה כזכור בשש החברות הבולגריות.

כך העיד התובע 1 אודות הבנתו ביחס לשעבוד שהוא הבין שהובטח לו –

מר ניר יצחק: שלי הובטח כביטחון בלעדי, על מנת שהלוואתי תהיה מסוג נון ריקורס, שחמישים אחוז מהמניות של חברה שמחזיקה במגרשים בבנסקו, אם הכול ילך לעזאזל, שזו הפרשנות שלי, אז תיוותר בידי, בידי המשקיעים, יוותרו מחצית מהנכס הזה, מחצית משישה המגרשים האלה, ונוכל לעשות איתם הכי טוב שנוכל, על מנת למזער נזקים.

96. אינני מקבלת את טענת התובעים ככל שהיא נוגעת לפער בין המידע שהופיע במצגת – כי "למשקיעים יירשם שעבוד על מניות חברת הנכס הבולגרית", לבין השעבוד שהובטח במסגרת הסכמי השותפות. זאת משום שעל פי הקביעה בערעור יניב "את המצגת יש לראות על רקע מכלול הנתונים והמסמכים שהובאו בפני המערערים, לרבות הסכם השותפות אשר נחתם לבסוף. הסכם השותפות כתוב בשפה העברית, באופן ברור וקריא, מכיל 13 עמודים ו-14 סעיפים בלבד" (פסקה 29 לפסק דינו של כבוד הש' עמית). לכן, האמור בהסכם השותפות בהקשר זה צריך לגבור על האמור במצגת.

97. ככל שטענת התובעים מכוונת להסכם השותפות עצמו, הרי שהבטוחה שהובטחה לשותפויות מכוחו של הסכם השותפות היתה שעבוד מניות הנתבעת 4 בחברת הפרויקט, ולא הובטח להן שעבוד על הקרקע עצמה. לכן אינני מקבלת את טענת התובעים לפיה אילו השותפות היתה זוכה לשעבוד המובטח, היא היתה יכולה למכור את הקרקע ו"להציל" את ההשקעה. כמו כן, בהסכמי השותפות נשוא פרויקט בנסקו הוגדר המונח "חברת הפרויקט" כחברה קפריסאית אשר באמצעותה יבוצע פרויקט בנסקו ואשר הנתבעת 4 מחזיקה בכ-50% ממניותיה (ס' 9.2 להסכמי השותפות). נראה אם כן כי התובעים אכן קיבלו את השעבוד שהובטח להם במסגרת הסכמי השותפות.

98. כאמור, התובעים העלו גם טענה ביחס להחלטת הנתבעת 1 - השותף הכללי בשותפויות, להמיר את השעבוד שלגביו היא התחייבה בהסכם השותפות - על מניות הנתבעת 4 בלידמס (שהחזיקה בעת החתימה על ההסכמים בכ-50% ממניות לידמס), בשעבוד ב-30% מהמניות שבידיה.

99. דירקטוריון השותף הכללי החליט ביום 11.9.2008 לשעבד רק 30% ממניות הנתבעת 4 בלידמס (ר' נספח 2 לכתב ההגנה המתוקן ולתצהירה של הגב' מירצקי, להלן: "החלטת הדירקטוריון"). החלטת הדירקטוריון מציינת כי "השותף הכללי קיבל את עמדת הלווה [הנתבעת 4 – ר.ר.] לפיה במועד החתימה על הסכם ההלוואה, פעלה לידמס רק במסגרת פרויקט בנסקו אשר לצורך קידמו ניתנה בפועל ההלוואה. מאחר ובמועד זה תחום הפעילות של לידמס הורחב לפרויקטים רבים, כוונת הצדדים בהסכם ההלוואה לא היתה לשעבד את כל מניות הלווה בלידמס אלא רק את כמות המניות אשר תבטיח את פירעון ההלוואה במלואה בהתאם להסכם ההלוואה". יצוין כי ככל הנראה עד החלטה זו – ובחלוף למעלה משנה מחתימת הסכם השותפות, טרם נרשם כל שעבוד לטובת השותפויות (98-99 לפרוטוקול 1). התובעים טענו כי כאשר השעבוד נרשם בסופו של דבר, היה זה כאשר שוויה של מנית לידמס החל כבר לקרוס. אולם, גם בהקשר זה לא הוכיחו התובעים נזק, משום שגם אילו היה השעבוד נרשם במועד מוקדם יותר, שווי המניה היה יורד כתוצאה מהמשבר באותו אופן עצמו, ומותיר את התובעים באותו מצב עצמו.

100. החלטת הדירקטוריון היא החלטה שהתקבלה כאשר דירקטוריון השותף הכללי היה במצב של ניגוד עניינים – בין חובותיו של השותף הכללי ככזה, לבין האינטרסים של הנתבעת 4 (שהיא זו שביקשה להמיר את השעבוד). שותף כללי חב חובת אמון כלפי השותפות. סעיף 29 לפקודת השותפויות [נוסח חדש] תשל"ה-1975 קובע כי שותף חב לשותפו חובת נאמנות (ע"א 1184/04 גרשון קרויזר נ' אנטשיל שוורץ (15.04.2007), פסקה 24 לפסק דינה של כבוד הש' ברלינר). השותף הכללי היה צריך אם כן להביא בחשבון, בהתייחס להחלטה אודות המרה אפשרית של השעבוד, את האינטרסים של המשקיעים ולא רק את אלה של הנתבעת 4, שהיא כזכור חברה קשורה לשותף הכללי. האינטרסים הללו אינם עולים בהכרח בקנה אחד זה עם זה.

אכן, ניגודי העניינים האפשריים של השותף הכללי גולו על ידיו במסגרת הסכם השותפות. כך לדוגמא בסעיף 10.11 ציין "כי ידוע לשותפים המוגבלים והם מסכימים לכך כי השותף הכללי, בעצמו, באמצעות תאגידים הקשורים אליו ו/או באמצעות מי מטעמו, נמנה על בעלי המניות בלווה ולפיכך ... עלול להתעורר ניגוד עניינים לכאורה בין מעמדו של השותף הכללי כבעל מניות בלווה לבין מעמדו כשותף הכללי בשותפות". בהמשך, בסעיף 10.12 צוין כי "כי חברה בשם Leader Real Estate (2006) Ltd., אשר הנה חברה קשורה בשותף הכללי הנה בעלת המניות העיקרית בחברה הלווה". יחד עם זאת, וכפי שכבר צוין בפרק הקודם, אין די בקיומו של גילוי אודות ניגוד העניינים כדי להתיר לשותף הכללי לקבל החלטות שאינן עולות בקנה אחד עם האינטרס של השותפים המוגבלים.

101. משהוכח כי ההחלטה שהתקבלה הינה החלטה בניגוד עניינים מוטל על הנתבעים הנטל להוכיח כי ההחלטה שהתקבלה הינה לטובת השותפות. אני סבורה כי אף בהעדר הוכחה של הנתבעים כי ההחלטה היתה לטובת השותפות, אין מקום לקבל את התביעה. זאת משום שמקרה דנן הוכח פוזיטיבית כי העובדה ששועבדה לזכותם של התובעים כמות קטנה יותר של מניות לידמס, לא גרמה להם לנזק, וכי מצבם לא היה טוב יותר גם לו היו כל המניות משועבדות לזכותם כטענתם.

מסקנה זו נובעת מהאמור בסיכומיהם של התובעים עצמם. כך, בהערת שולים 1 בסיכומיהם של התובעים מצוין כי "לטענתו של הנתבע 10, שווי המניות היה כ-6.2 מיליון ₪ ... אלא שזו אינה האמת ובפועל המניות הינן חסרות כל ערך, שכן נמחקו מן המסחר בבורסה ואין להן כל ערך כספי, בהיעדר קונים פוטנציאלים" (ההדגשה אינה במקור – ר.ר.). מהאמור עולה כי לא היתה למעשה חשיבות לשאלה האם ישועבדו לזכות התובעים כל מניות הנתבעת 4 בלידמס או שישועבדו רק חלק מהן – שכן לעמדתם של התובעים עצמם, כך או כך לא היה למניות אלה כל ערך.

102. למעלה מן הצורך אציין כי אינני סבורה שהנתבעים הרימו את הנטל שהוטל עליהם להוכיח כי ההחלטה להמיר את השעבוד דווקא בשעבוד על 30% ממניות לידמס, היתה החלטה לטובת השותפים המוגבלים.

הנתבעים טענו בסיכומיהם כי "היה צורך להגיע לסיכום בדבר כמות מניות לידמס אשר תשועבד לטובת השותפויות כבטוחה בגין השקעת בנסקו. לאחר מו"מ שהתנהל בין הצדדים סוכם כי לידר אינטרנשיונל [הנתבעת 4 – ר.ר.] תשעבד לטובת השותפויות 30% ממניותיה בלידמס. ההחלטה בעניין זה התקבלה על ידי כנף חו"ל [הנתבעת 1 – ר.ר.], במסגרת סמכויותיה כשותף כללי... ולאחר שערכה בדיקות בדבר שוויה של הבטוחה האמורה, ובכלל זה בדיקות הנוגעות לגובה ההון העצמי של לידמס והנכסים הנוספים אשר הוחזקו על ידה" (פסקה 45 לסיכומי הנתבעים).

103. עיון בחומר הראיות שהוצג על ידי הנתבעים בהקשר זה מעלה כי בתצהיריהם של מר למקין ושל גב' מירצקי, צוין כי שוויה של לידמס לאחר ההנפקה עמד על סך של 280 מיליון ₪ (ס' 26 לתצהיר מר למקין וסעיף 37 לתצהיר מירצקי). גב' מירצקי אף הצהירה כי "הלוואת המשקיעים לפרויקט בנסקו עמדה על סף של כשני מיליון אירו מחד, בעוד הערך של 30% ממניות לידר בלידמס במועד ההנפקה... עמד על סך של כ-6 מיליון אירו, ובמועד החלטת הדירקטוריון הערך של 30% מהשווי הנכסי נטו (נכסים בניכוי התחייבויות) במאזנים של חברת לידמס שיקף ערך של כ-4 מיליון אירו" (ס' 41 לתצהירה). לכן לשיטתה היה ברור כי השעבוד שיקף למעלה מן הצורך את היותו בטוחה לפירעון ההלוואה –ומשום כך המרת השעבוד לא פגעה בשותפים המוגבלים.

104. אילו היו מוצגות על ידי הנתבעים ראיות מוצקות לאמור לעיל, ואילו הם היו מוכיחים כי החלטת הדירקטוריון התבססה על נתונים שהדירקטוריון בחן אותם בהקשר זה ונוכח בכך שהם מדויקים, ניתן היה ככל הנראה לקבוע כי חרף ניגוד העניינים, ההחלטה שהתקבלה הביאה בחשבון את האינטרס של השותפים המוגבלים.

אולם, העדה הגב' מירצקי לא הבהירה איך חושב ה"שווי הנכסי נטו" של לידמס, לא הובאו כל נתונים ביחס לשווי זה ולא הוצגה כל חוות דעת ביחס לכך. גם בהחלטת הדירקטוריון אין כל תחשיב או אינדיקציה לבירור שנערך ביחס לנתונים שהוצגו. החלטת הדירקטוריון התקבלה תוך הסתמכות על נתונים שסופקו על ידי הנתבעת 4 עצמה, וזאת מבלי שיש אינדיקציה או ראיה לכך שהאינטרסים של השותפים המוגבלים נלקחו בחשבון. אין גם הסבר בהחלטה מדוע הופחתה כמות המניות המשועבדות דווקא ל-30% ממניות הנתבעת 4 בחברת לידמס, להבדיל מכל הסכמה אחרת בנסיבות אלה.

בהחלטת הדירקטוריון צוין כי היא התקבלה בהתבסס על ההון העצמי של לידמס על פי דוחותיה הכספיים וכי היא התקבלה לאחר משא ומתן עם הלווה. בהחלטה מצוין כי "נוכח האמור לעיל, ובמסגרת משא ומתן שנוהל עם הלווה מסכים השותף הכללי לשעבוד 30% מהמניות כאמור". בהחלטה אין כל פירוט ביחס לשאלה מהו אותו משא ומתן שנוהל בין הצדדים ומה עלה במסגרתו. כאמור, אין גם כל ראיה ביחס לבדיקות שערך השותף הכללי שעליהן הוא התבסס ביחס להערכת שוויה של הבטוחה.

105. לסיכום נקודה זו – החלטת דירקטוריון השותף הכללי לשעבד אחוז קטן מזה שהובטח לתובעים היתה החלטה בניגוד עניינים. הנתבעים לא הרימו את הנטל ולא הוכיחו כי מדובר בהחלטה שהיתה – במועד קבלתה – לטובת השותפות והשותפים המוגבלים בה. יחד עם זאת, לא הוכח כי ההחלטה גרמה נזק לתובעים ולכן דינה של הטענה להידחות.

106. יוער בשולי הדברים כי בתגובה לתשובה הסכימו התובעים עם טענת הנתבעים לפיה השאלות שטעונות בירור נוגעות למצגי השווא ולהתרשלות הנתבעת 1 בניהול ההלוואות שניתנו לנתבעת 4, טענות שפורטו בפסק דין זה לעיל. למרות זאת, בסיכומי התובעים הם העלו גם טענות הנוגעות לוועדת ההשקעות בנתבעת 3, כישוריה ואופן פעולתה ביחס לבחינת העסקה. מאחר שטענות אלה חורגות מהסכמת הצדדים ומאחר שממילא ענין זה נדון והוכרע בערעור בענין יניב (פסקאות 36-35, ערעור יניב; פסקאות 27-25, תביעת יניב). אינני רואה צורך להתייחס בפירוט לטענות אלה.

סוף דבר

107. לאור כל האמור לעיל, אני סבורה כי דין התביעה להידחות. לכן, אין מקום וצורך לדון בנפרד בטענותיה של הנתבעת 9.

אני מחייבת את התובעים יחד ולחוד לשאת בהוצאות הנתבעים 1-8 בסך של 50,000 ₪ ובהוצאות הנתבעת 9 בסך של 20,000 ₪.

ניתן היום, י"ג אלול תשע"ז, 04 ספטמבר 2017, בהעדר הצדדים.