ע"י ב"כ עו"ד גסאן אגבריה ואח'

רקע

1. לפני תביעה לתשלום פיצויים בגין נזקי גוף אשר נגרמו לתובע, יליד 1973, בתאונת דרכים כמשמעה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשמ"ד-1984. התאונה ארעה בתאריך 23.1.08, כאשר התובע נהג באופנועו, והוכרה כתאונת עבודה על ידי המוסד לביטוח לאומי.
2. מאחר שבין הצדדים אין מחלוקת ביחס לחבות הנתבעת לפצות את התובע בגין הנזקים אשר נגרמו לו כתוצאה מהתאונה, יעסוק פסק הדין בשאלת גובה הנזק בלבד.

הנכות הרפואית של התובע

1. התובע טען בכתב התביעה כי כתוצאה מהתאונה נגרמה לו נכות בשיעור של 10% בגין הגבלה קלה בעמוד שדרה מותני לפי סעיף 37 (7)(א), זאת על בסיס קביעת המל"ל המהווה קביעה על פי דין בהתאם לסעיף 6 ב לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים.
2. הנתבעת ביקשה לסתור את קביעת המל"ל ביחס לשיעור הנכות אשר נותר לתובע כתוצאה מהתאונה. המותב הקודם אשר דן בתיק נעתר לבקשתה ומינה מומחה מטעם בית המשפט, ד"ר נחשון רנד, כמומחה רפואי בתחום האורתופדי.
3. ד"ר רנד קבע בחוות דעתו מיום 2.10.11, כי לתובע נותרה נכות בשיעור של 10% בגין הגבלה בטווח תנועות עמוד השדרה המותני לפי סעיף 37 (7)(א) כאשר מכלל הנכות קבע כי יש לייחס 9/10, היינו 9% מתוך ה- 10%, למצב רפואי הקודם לתאונה.

בלא קשר לקביעת היקף הקשר הסיבתי לתאונה, תיאר המומחה את התנהלות התובע בבדיקה, התנהלות אשר בעטיה התרשם מנסיון להאדיר ולהעצים את הפגיעה:

"בכניסתו לחדר וביציאתו - מתהלך מתיישב וקם מהכסא ללא צליעה או מאפייני כאב אחרים הניכרים לעין וללא מגבלה ניכרת לעין...

מתנגד אקטיבית לבדיקת הרמת רגל ישרה, העיניים עצומות (תןך הבעת כאב קבועה) לאורך כל הבדיקה, היד מונחת על הגב, תגובת כאב לא תואמת (בניקוש) כעדות לכאב ממקור לא אורגני לפחות בחלקו. עמוד השדרה במנח עם List ימני מוזר. לדבריו אינו מסוגל לעמוד על עקבים וקצות האצבעות או על רגל אחת, אך בסופו של דבר מבצע זאת ללא חולשה באף אחת מקבוצות השרירים. לדבריו אינו יכול כלל להתכופף או להתיישר או להטות הגו לצדדים - עומד כמעט ללא תנועה, אינו משתף פעולה בניסיון לבדיקת טווחי התנועה. לבקשתי נכנס לבדיקה בשכיבה במיטה ללא קושי נראה לעין. מתנגד אקטיבית להרמת רגל ישרה, דו''צ..."

1. התיק הועבר לשמיעה בפני בראשית שנת 2012.

בתאריך 27.9.12 עתר התובע להורות על בדיקתו בשנית על ידי המומחה מטעם בית המשפט, זאת בטענה להחמרה במצבו הרפואי.

הנתבעת התנגדה לבקשה.

אחר שעיינתי בבקשה בתגובה ובתשובה וכן במסמכים המצורפים אליהן, נעתרתי לבקשת התובע והוריתי על קיום בדיקה נוספת על ידי המומחה מטעם בית המשפט.

1. התובע נבדק בשנית והמומחה מטעם בית המשפט הגיש חוות דעת שנייה מיום 21.9.13, בה נקבע, בין היתר, כך:

"אין עוררין על כך שאכן יש ממצאים חדשים ב- CT מ-2012 אשר לא היו קיימים קודם לכן.

ניתן למקם את מועד קרות בקע הדיסק בסבירות גבוהה מאד לאירוע החד שיכול להסביר את האירוע- סביר ביותר כי מדובר כאן בתוצר הסופי והבלתי נמנע של תהליך שחיקה ניוונית של הדיסקים – תהליך שרובו ככולו נובע מגורמים לא תאונתיים כמו נטייה גנטית, תהליכי הזדקנות ועוד – בבחינת "הקש ששבר את גב הגמל" – כלומר אירוע חד וממוקם בזמן אך שאינו תולדת חבלה או פגיעה תאונתית אלא סופו של תהליך שחיקה מתמשך. לאור פני דברים אלו ולאור הרקע העשיר של בעיות עמוד שדרה ואף קרינה לרגלים עוד טרם התאונה מ -2008 – לא ניתן לדעתי לייחס את גרימת מלוא ההחמרה שחלה ב- 7/2012 לתאונת הדרכים מ- 2008, אלא לכל היותר חלק קטן ממנה"

(ראו בעמ' 5 לחוות הדעת השנייה, ההדגשות שלי – ר.ג.מ.).

בהמשך חוות דעתו התייחס שוב המומחה לניסיונות התובע לשבש את שיקול דעתו ולהציג בפניו מצג שווא כאילו סובל הוא ממגבלות שאינן קיימות.

סיכומו של דבר קבע המומחה כך:

"בהעדר ממצאים אובייקטיביים לחלוטין להערכת חלק מהממצאים ומחמת הספק ועל מנת שלא יצא התובע נפגע בקביעת נכותו כתוצאה מהתנהגותו שלו במהלך הבדיקה, אני ממליץ לקבוע את נכותו הרפואית האורתופדית באופן הבא:

בגין הגבלה קלה בטווח תנועות עמוד השדרה המתני נכות יציבה בשיעור 10% על פי סעיף 37(7)(א). מכלל נכות זו יש לנכות 9/10 בגין מצב קודם לתאונה.

בגין גירוי שרשי לאורך רגל שמאל- נכות יציבה בשיעור של 5% על פי סעיף מותאם 29(6)(I-II). מכלל נכות זו יש לנכות 9/10 בגין מצב קודם לתאונה." (ראו בעמ' 6 לחוות הדעת השנייה).

1. התובע לא היה מוכן לקבל את קביעות המומחה מטעם בית המשפט וביקש, לכן, לזמנו לצורך חקירה על חוות דעתו.

טרוניית התובע אינה על שיעור הנכות הכולל שקבע המומחה, אלא על קביעתו כי 9/10 מתוך אותה נכות כוללת הוא תולדה של עבר רפואי הקודם לתאונה.

בעדותו ביום 22.1.14 השיב המומחה לשאלות הצדדים, הוא הבהיר סוגיות לגביהן נשאל ועמד על קביעותיו ומסקנותיו כפי שמופיעים בשתי חוות הדעת שנתן בעניינו של התובע.

ב"כ התובע ביקשה מן המומחה להסביר כיצד זה ייחס גם מתוך 5% שנוספו בחוות הדעת השניה, בגין החמרה, 9/10 למצב קודם. לשיטתה, אם אכן היה מדובר במצב רפואי קודם, אזי היה מצב זה צריך לבוא לידי ביטוי כבר בחוות הדעת הראשונה. המומחה הסביר כי גם ההחמרה נובעת ממחלת העבר ממנה סבל התובע, וכך בלשונו:

"ש: בין 2004 לבין התאונה יש מסמך אחד בודד, ואישרנו שהממצאים היו תקינים, ואין מחלוקת כי ב 2008 הוא עבר תאונת דרכים, ואין מחלוקת שבין מועד הבדיקה שלך משנת 2011 עד 2013 אנו מדברים על החמרה, שמאותו בלט משנת 2008 לאותו בקע דיסק משנת 2012. לכן שאנו לוקחים את מכלול הדברים האלה, העובדה שאתה מדבר על החמרה של מצב עבר, לא קיימת בחוות הדעת הראשונה, זה לא קיים ובשניה אתה רוצה לייחס משהו ממש נמוך מתוך זה לאירוע טראומתי משנת 2008. איך אתה יכול לייחס 9/10 לנכות כתוצאה מהתאונה.

ת: באל 5 אס 1, שזה הדיסק בו חלה ההחמרה, היה ב 2008 בלט, וזה היה לפני ואחרי התאונה. מדובר בממצא ניווני שלא נובע מחבלה או תאונה. זה תהליך של ניוון דיסק והוא יכול ובסבירות גבוה הוא מתקדם לאורך השנים, לא בהכרח מטריגר חיצוני, לא קרה לדיסק שום דבר ב 2008, 2009, ולא כל השנים אחרי עד 2012. אני שואל איך את יכולה לשייך את ההחמרה לפגיעה לתאונה 4 שנים קודם לכן.

ש: שאתה שואל אותי את השאלה הזו , אני אומרת איך אתה יכול לייחס את זה למצב שהיה מצב של 10 שנים לפני כן,

ת: לאיש יש מחלת דיסק ניוונית שמתקדמת עם השנים והיא אובחנה לראשונה ב 2003 ואולי הייתה קיימת לפני כן, ועם הזמן החמירה, אולי התאונה האיצה את התקדמות ההליך. אבל לא שינתה באופן דרמטי את המהלך שלו."

(ראו בעמ' 7 ש' 25-35 ובעמ' 8 ש' 1-10. ההדגשות שלי – ר.ג.מ.).

ובהמשך עדותו השיב כך:

"ש: כשאנו יודעים את הנתון הזה, מ 2008 הוא נאלץ לסגור עסק וגם פוטר מעבודה, מסיבות רפואיות, מה שלא היה לפני 2008. הוא עבד ולא היה מוגבל. עדיין אתה לא חושב שיש לייחס חלק יותר משמעותי ממה שקבעת , לתאונה?

ת: לא. שלא יובן לא נכון, בין שקיבלתי את מלא או חלק מהממצאים האמתיים, זה לא אומר כלום לגבי מידת הסבל שלו. ז"א , שראינו הרבה אנשים שנכנסים למצב של נכות כרונית כתוצאה של אי יכולת להתמודד עם הסימפטומים. זה עדיין לא משליך על הנכות האורתופדית שלהם. ז"א שגם מי שמנסה לעשות רושם שהנכות גדולה וכו', אני לא חושב שהוא לא סובל, או מאושר בחייו, קרוב לוודאי שהוא סובל ומוגבל, כתוב בחוות הדעת שיש אנשים שנכנסים ללופ שלא מצליחים לצאת ממנה. נכנסים למצב של תגובת כאב מתמשכת שלא תלויה בממצאים האובייקטיבים בהכרח, גם אם 100 איש יבדקו אותו הממצאים אולי קלים, אך האיש סובל." (ראו בעמ' 8 ש' 21-31)

1. המומחה קבע כאמור ועמד על קביעתו זו, כי מרבית הנכות מקורה במחלת דיסק ניוונית אשר החלה עובר לתאונה והתקדמה עם השנים. אף החמרת המצב משנת 2012, כך לדעת המומחה, נובעת במישרין מהמחלה ולא מהתאונה. המומחה הסביר כי שיעור הנכות לא נקבע בהתאם לסבל הסובייקטיבי של כל אדם ואדם אלא לפי אמות מידה אובייקטיביות וממצאים קליניים והדמייתיים.

סיכומו שלדבר המומחה סבר כי נכותו הרפואית המשוקללת של התובע הינה בשיעור של 14.5% כאשר 9/10 מן הנכות, 13.05%, נובע ממצב רפואי קודם ו- 1.45% נובע במישרין מהתאונה מושא תיק זה.

1. בסיכומיו טען התובע כי נכותו הרפואית הנובעת מן התאונה היא בשיעור של 14.5% כך לכל הפחות לפי קביעתו של המומחה מטעם בית המשפט. התובע היפנה למסמכים הרפואיים אשר הוצגו גם למומחה במהלך חקירתו, מהם עולה, לטענתו, כי ההחמרה המשמעותית במצבו חלה רק לאחר התאונה ומכאן, לשיטת התובע, המסקנה כי הנכות נגרמה מהתאונה ואין היא תולדה של מצב קודם כלשהו. התובע היפנה לדברי המומחה בבית המשפט (ראו עמ' 10 ש' 4-5) מהם עולה לכאורה כי לו היה מקבל מידע המצביע על פער תפקודי משמעותי אצל התובע בין התקופה שקדמה לתאונה לבין התקופה שלאחריה, יכול שהיה מחלק אחרת את הנכות.

לפיכך, עתר התובע כי בית המשפט ייחס את מלוא הנכות שקבע המומחה לתאונה, או לכל הפחות יוסיף ל- 1% אשר נקבע בחוות הדעת הראשונה, את הנכות שנקבעה בגין ההחמרה, 5%.

1. הנתבעת טענה כי הנכות שנותרה לתובע בגין התאונה היא 1.45% בהתאם לקביעת המומחה מטעם בית המשפט וכי המדובר בנכות זניחה שאין לה כל משמעות תפקודית.
2. לאחר עיון בטענות הצדדים, בחוות דעת המומחה ובעדויות, לא מצאתי לסטות מקביעת המומחה בחוות דעתו.

חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט היא ראיה בתיק זה.

המומחה אשר מונה על ידי בית המשפט משמש ידו הארוכה של בית המשפט ולכן, ככלל, כבר נפסק לא פעם, כי חוות דעתו תהווה ראיה עליה יסתמך בית המשפט (ראו לעניין זה ע"א 558/96 חברת שיכון עובדים בע"מ נ' רוזנטל ואח', פ"ד נב(4) 563 בעמ' 568-570).

אכן, בית המשפט הוא המחליט אלו מסקנות יש להסיק מחוות-דעתו של המומחה ואם חוות הדעת של המומחה שמינה מקובלת עליו, רשאי בית המשפט להסתמך על כל חלק ממנה וכמובן להפך (ראו ע"א 402/85 מרקוביץ ואח' נ' עיריית ראשון-לציון, פ"ד מא(1) 133).

ואולם בתיק זה שלפניי, כפי שיובהר להלן, מצאתי לאמץ את חוות דעת המומחה, כולה.

1. בענייננו, המומחה שב והסביר את הרציונאל העומד בבסיס שתי חוות הדעת שערך בעניינו של התובע. המומחה הסביר באריכות אודות מחלת הגב של התובע. הוא היפנה למסמכים מהם הסיק על חומרת המחלה והצביע על הממצאים המצביעים לאורך השנים וגם לאחרונה על מחלה כרונית.

מדברי המומחה עלה כי החלטתו לייחס חלק קטן מן הנכות לתאונה נעשתה על מנת שלא לקפח את התובע, מתוך הנחה שיכול שהתאונה היוותה גורם מאיץ (ראו עמ' 7 ש' 11-19), אך הוא עמד על כך שהנכות נגרמה ממחלת הגב הכרונית של התובע.

המומחה הסביר כי מחלת הדיסק הניוונית של התובע הלכה והחמירה עם השנים וגם אם התאונה האיצה במידה מסוימת את התקדמות המחלה, היא לא שינתה את מהלכה באופן דרמטי, כך בלשונו.

מחוות הדעת ומעדות המומחה עלה כי המומחה התייחס למסמכים הרפואיים ולממצאי הבדיקות השונות ואף לתלונותיו השונות של הנתבע לאורך השנים ולאחר התאונה.

עמדתו היתה ונותרה עקבית וברורה, כי התובע סובל ממחלה, המחריפה עם הגיל וכי לתאונה מושא תיק זה, אשר לא מיד אחריה הופיעו התסמינים אצל התובע, היתה השפעה מצומצמת ביותר. עמדתו זו מקובלת עלי, גם לאחר ששמעתי את עדותו.

לאור האמור, על בסיס חוות דעת המומחה והתרשמותי מעדותו, אני מוצאת לאמץ את קביעות המומחה ביחס לנכות הרפואית, כלשונן.

נכותו הרפואית של התובע בגין התאונה מושא תיק זה היא 1.45%.

עיסוקו של התובע ערב התאונה

1. לצורך בחינת שאלת אובדן כושר העבודה של התובע כתוצאה מהתאונה וקודם שאבחן את שיעור הנכות התפקודית של התובע כתוצאה מהתאונה, יש לבחון את הרקע התעסוקתי של התובע ערב התאונה.
2. ערב התאונה היה התובע בעלים של עסק לממכר נעלים בחנות רחוב דיזינגוף בתל אביב, אשר נוהל על ידו באופן בלעדי ובנוסף שיווק סחורה לבעלי עסקים אחרים בתחום. לטענת התובע, עובר לתאונה היתה בבעלותו גם חנות בקניון עזריאלי אולם חנות זו נסגרה עוד קודם, מאחר שביקש להשקיע את כל מרצו בחנות ברח' דיזנגוף אשר הצריכה השקעה מקסימלית ואשר היתה אמורה להניב תמורה משמעותית (ראו סעיף 32 לתצהיר התובע). עיסוקו זה הצריך עבודה מאומצת במשך שעות רבות ורצופות מידי יום. העבודה כללה, בין היתר, הרמה וסחיבה של סחורה, סידור והזזה של סחורה ממקום למקום וכן מתן שירות ללקוחות החנות ולחנויות אחרות להם שיווק סחורה שייבא מחו"ל (ראו סעיפים 33-34 לתצהיר התובע).

ואולם, מאז התאונה וכתוצאה מההחמרה הניכרת במצבו הרפואי, מוגבלותו הפיזית הניכרת והיעדרויותיו המרובות, נאלץ, בשנת 2012 לסגור את העסק. עובדה זו יש בה כדי להוות ראיה מכרעת בשאלת נכותו התפקודית של התובע, כך לטענתו.

התובע טען כי ניהול החנות הצריך באופן תמידי לפחות שני עובדים בחנות, זאת מאחר ולדבריו החנות כוללה גם גלריה בה מאופסנת הסחורה, לכן, טען כי יש צורך בשני עובדים לפחות אחד שישרת את באי החנות ואחד שיביא סחורה מהגלריה כאשר אחד מהעובדים היתה אשתו. לטענתו, עובר לתאונה "תמיד היה מצב שאשתי פותחת בבוקר מ-09:00 עד 12:00. אני צריך להיות בעסק כל הזמן, מהבוקר עד הערב אלא אם כן אני יוצא לפגישות ועוד עובדת שמגיעה ב-16:00 או ב-13:00, תלוי בהתאם למהלך העבודה." (ראו בעמ' 20 ש'6-8 ). לשם כך, העסיק עובדת נוספת אשר שימשה כמחליפה של אחד משני בני הזוג, התובע ואשתו.

התובע טען כי אחרי התאונה "לא היה מי שיעבוד, היא עבדה. לא יכולתי לתפקד" (ראו בעמ' 19 ש' 14) לכן אשתו עבדה בחנות "מהבוקר עד מתי שהייתה צריכה להיות. 20:00 בערך, 18:00." (ראו בעמ' 19 ש' 30-31) זאת מאחר ובתקופה הסמוכה לאחר התאונה הוא היה מרותק למיטה.

1. אשתו של התובע, הגב' מירב יצחק מסרה בתצהירה כי עובר לתאונה סייעה לתובע באופן חלקי בלבד במשך כ- 3 שעות ביום בחנות ברח' דיזנגוף בלבד, אך לאחר התאונה נאלצה להאריך את שעות עבודתה בחנות ל- 7 שעות ביום.

בעדותה חזרה על גרסתה זו ואישרה כי אין בידה תלושי שכר (ראו בעמ' 14 ש' 1-14).

בהמשך, השיבה אשת התובע כי הם העסיקו עובדת נוספת אולם לטענתה, במובחן מעדותו של התובע, אין המדובר בעובדת קבועה ובתקופות מסוימות לא הועסקה עובדת כלל (ראו בעמ' 14 ש' 9-10).

1. חרף סתירות מסוימות בין גרסת התובע לגרסת אשתו, ככלל, הוצגה גרסה אחידה לפיה עובר לתאונה פתחו שני בני הזוג, בהובלת התובע ובניהולו, חנות ברח' דיזנגוף, כאשר התובע ניהל אותה ואף עסק בשיווק ואילו אשתו רק סייעה. בנוסף, הועסקה עובדת נוספת. אחר התאונה, ועקב מצבו הרפואי של התובע, נאלצה אשתו להגדיל את משרתה ולהיות נוכחת בחנות יותר מבתקופה שקדמה לה.

זולת עדים אלו לא הובא לעדות עובד כלשהו או כל עד רלוונטי אחר.

כך גם לא הובאו ראיות המצביעות על פגיעה כלשהי בהכנסתם של התובע או של אשתו. ההפך הוא הנכון. כפי שיובהר להלן, הראיות מצביעות על העדר פגיעה בהכנסה.

הנכות התפקודית

1. ב"כ התובע טענה בסיכומיה כי התאונה היוותה "קו פרשת מים" עבור התובע, אשר ניהל עסק עצמאי שכלל בין היתר שיווק סחורה גם לעסקים אחרים ואולם אחרי התאונה, לא זו בלבד שלא שב לתפקד כפי שתפקד עובר לתאונה, אלא שכתוצאה מהעדרו מהעסק, נאלץ לסגור אותו. לשיטתה, מכך יש להסיק כי נכותו התפקודית עולה לאין שיעור על נכותו הרפואית.

התובע טען כי המומחה מטעם בית המשפט קיפח אותו כאשר קבע כי חלקה הארי של הנכות שנקבעה לו נובעת מעבר רפואי וזאת חרף הפער בין תפקודו קודם לתאונה לתפקודו אחריה. אשר על כן, טען התובע, כי יש לקבוע את הנכות תפקודית בהתאם לשיעור הנכות הרפואית הכולל היינו 14.5% או לכל הפחות, כשיעור הפגיעה אשר נגרמה במישרין לאחר התאונה בשיעור של 5%.

1. מנגד, טען ב"כ הנתבעת, כי לתובע לא נותרה כל מגבלה כתוצאה מהתאונה וכי כל מגבלותיו הנטענות מקורן בעברו הרפואי העשיר של התובע שנים קודם לתאונה. לטענת הנתבעת, גם הוועדה מדרג ראשון של המל"ל קבעה בהחלטה מיום 15.3.09 כי לתובע לא נותרה נכות צמיתה כתוצאה מהתאונה זאת מאחר והממצאים הרפואיים הצביעו על שינויים ניווניים ולא כתוצאה מטראומה. עוד טענה הנתבעת, כי אף המומחה מטעם בית המשפט קבע כי חלק מהממצאים אינם ממקור אורגני ובכלל זה מגבלתו של התובע הינה קלה בלבד אשר לא הותירה כל מגבלה תפקודית ולפיכך יש להעמיד את נכותו התפקודית של התובע על זו הרפואית בשיעור של 1.45%.
2. קביעת הנכות התפקודית נתונה בידי בית המשפט וזאת על יסוד הראיות שהובאו ובכלל זה, חוות הדעת של המומחה וכן התרשמות היושב בדין מהפגיעה אשר נגרמה אף ביחס לנסיבותיו האישיות של התובע.

ראו לעניין זה דברי כב' הש' וילנר:

"..חרף היתרונות הגלומים ביצירת חזקות, יש להימנע מקביעת חזקה לפיה שיעור הנכות התפקודית אצל בגיר הוא כשיעור הנכות הרפואית. ראוי להותיר את הערכת שיעור הנכות התפקודית לשיקול דעתו הבלעדי של בית המשפט. ודוק- לא מן הנמנע כמובן שבסופו של דבר יגיע בית המשפט למסקנה כי שיעור הנכות התפקודית זהה לשיעור הנכות הרפואית, אך זאת לאחר בדיקה ובחינה פרטנית בכל מקרה ומקרה בהתאם לנתוניו האישיים של הניזוק הקונקרטי."

(ת"א (חי') 966/06 אולגה פינקלשטיין נ' הפול-המאגר הישראלי לביטוח רכב בע"מ (ניתן ביום 3.12.13).

1. במקרה דנן, המדובר בתובע, יליד 1973, העוסק בתחום מכירה ושיווק של נעלים. ערב התאונה, כפי שהוכח לפני, עבד התובע בחנות אשר בבעלותו הממוקמת ברח' מרכזי בתל אביב ובנוסף, עסק בשיווק נעליים גם לחנויות אחרות. את החנות ברח' דיזנגוף פתח בשנת 2005, כ- 3 שנים עובר לתאונה. התובע הצהיר גם כי קודם לפתיחת החנות ברח' דיזנגוף, החזיק בזיכיון למכירת נעליים ברשת אחרת בקניון עזריאלי. התובע וכך גם אשתו העידו כי מכירת הזיכיון ופתיחת החנות ברח' דיזנגוף היו חלק ממהלך עסקי אשר אמור היה לקדם אותם.

הן התובע והן אשתו טענו כי קודם לתאונה לא סבל התובע ולא הוגבל בתפקודו כפי שנפגע תפקודו לאחריה.

התובע תיאר את הפגיעה בתפקודו ואת הטיפולים שנאלץ לקבל בגין כאביו, בין היתר, אושר לו טיפול בקנביס רפואי (ראו עמ' 21 ש' 20-25).

התרשמתי כי התובע מוגבל בתפקודו.

ואולם, מניתוח הדברים דלעיל, עולה כי כמעט של שיעור הנכות שנקבע לתובע מיוחס למחלת גב ניוונית. רק מיעוטה מיוחס להאצה אשר יכול וגרמה התאונה.

נכותו הכוללת של התובע בגבו אינה מזערית ועומדת על 14.5%, אך לא מצאתי כי יש לייחס לתאונה מושא תיק זה מעבר למה שקבע המומחה בחוות דעתו.

גם עיון במסמכים החשבונאיים מלמד כי בשנתיים שלאחר התאונה, לא נפגעה הכנסת התובע. עסקו של התובע נסגר רק בשנת 2012 והירידה בהכנסות נראתה החל משנת 2010 בלבד ולא קודם לכן. טענת התובע, אם כן, כי יש לייחס את הפגיעה בתפקודו לתאונה, לא רק שאינה מתיישבת עם המועדים כאמור, אלא גם אינה מתיישבת עם קביעתי לעיל, כי נכותו הרפואית של התובע בגין התאונה היא בשיעור שקבע המומחה כנכות רפואית והיא מזערית ביחס לנכות הכוללת.

בתיק מסמכים רפואיים רבים המצביעים על מגבלות גב משמעותיות קודם לתאונה ועל כך שהממצאים הם ניווניים והמדובר בבעיה כרונית, בדיוק כפי שקבע המומחה.

יוצא כי הגם שלתובע נכות הנובעת ממחלתו הכרונית, נכות המגבילה אותו בעבודתו, המחייבת גם פעילות פיזית, אזי לא ניתן לומר כי מוגבלות זו נובעת מן התאונה, אשר תרומתה לשיעור הנכות, היא מועטה.

לפיכך, אני מוצאת כי יש להעמיד את נכותו התפקודית של התובע על זו הרפואית שנקבעה.

הנזק

הפסד השתכרות לעבר

1. כאמור, ערב התאונה היה התובע בעלים של עסק למכירה ושיווק של נעלים.

התובע טען כי מאחר והיה עצמאי בעל עסק בתחילת דרכו בעל מוניטין בתחום, קשה לאמוד את גובה הפסדים בראש נזק זה אך העריך שהפסדיו נאמדים בשיעור של 100,000 ₪.

הנתבעת טענה כי ההפסדים בראש נזק זה טעונים הוכחה. הנתבעת הפנתה לדוחות שומות המס אשר צרף התובע לתצהירו לפיהם שכרו השנתי בשנת התאונה היה גבוה ב- 60,000 ₪ מהשנה הקודמת לתאונה. לא זו בלבד שהתובע כלל לא הוכיח הפסדים אלא שמעיון באישור על תשלומי המל"ל אשר צורף לתחשיב הנתבעת, עולה כי שכרו הרבע שנתי של התובע, לפי הדיווח למל"ל עמד על סך של 9,693 ₪ לפיכך שכרו החודשי עמד על סך של 3,231 ₪ במצב דברים זה טענה הנתבעת, כי לתובע היה אינטרס לסגור את החנות לא בשל המגבלות אשר נגרמו לו לטענתו כתוצאה מהתאונה אלא בשל הפסדים שצבר בעסק.

1. להוכחת בסיס השכר צרף התובע לתצהירו דוחות שומה לשנים 2009-2012 וכן תלושי שכר לחודשים 1/2013- 9/2014. עיון בהם מעלה כי בשנת 2008 התמורה מהעסק הכפילה את עצמה ביחס לזו מהשנה הקודמת. עוד ניתן ללמוד מהמסמכים אשר צורפו כי שנת 2009 היתה זהה מבחינת ההכנסות לשנת 2008. בשנים 2010-2012 צנחו ההכנסות מהעסק לכדי הפסדים עד אשר נסגר בשנת 2012 כאמור. עוד ניתן ללמוד מהמסמכים אשר צורפו כי בחודש אוגוסט שנת 2012 פוטר התובע מחברת "מאיר" בגין היעדרויותיו הרבות. מתלושי השכר אשר צרף התובע לתקופה שבין 1/2013- 9/2014 נראה כי שכרו ההתחלתי עמד על סך של 11,939 ₪ ושכרו כמוצג בתלוש השכר האחרון עומד על סך של 13,935 ₪ . מדוח תגמולי המל"ל אשר שולמו לתובע ניתן ללמוד כי שכרו הרבעוני עמד על סך של 9,693₪ כטענת הנתבעת.
2. עיון בראיות מלמד כי טענת התובע, כי רווחי העסק הלכו ופחתו עד לשנת 2012 בגין התאונה, נסתרת במסמכים. כאמור, את שנת 2008, שנת התאונה, שהרי התאונה אירעה ביום 23.1.08, סיים התובע בתמורה כפולה מבשנה שקדמה לתאונה וכאמור, היתה זו שנה כמעט מלאה שכן התאונה היתה כבר בראשיתה. גם שנת 2009 היתה זהה.

משכך, קשה לקבל את הטענה כי היעדרות התובע לאחר התאונה גרמה לפגיעה קשה בעסק. רק בהמשך, החלו רווחי העסק לרדת, עד לסגירתו בשנת 2012.

בנסיבות אלו, מצאתי כי טענת התובע להפסדים ניכרים בשכרו לעבר, או הפסדים בכלל, לא הוכחה.

מן הראיות עולה כי התובע סבל מגבלות מסוימות, אך כאמור, ראשית, אין המדובר במגבלות הנובעות מן התאונה, אלא בתרומה מזערית של התאונה לנכות, אך מעבר לכך, כאמור, על מנת שניתן יהיה לפסוק לתובע פיצוי בגין ראש נזק זה של הפסד השתכרות, עליו להתכבד ולהוכיח כי אכן אירעה פגיעה שכזו בפועל.

ראיות לכך לא הובאו בפניי ועל כן, איני פוסקת פיצוי בראש נזק זה.

הפסד פוטנציאל השתכרות

1. כאמור לעיל, נכותו התפקודית של התובע נמוכה ובנכות בשיעור שכזה, בנסיבות המתאימות,

ראוי לכל היותר לפסוק פיצוי גלובאלי.

סבורה אני כי גם המקרה כאן בפניי מצדיק פסיקת פיצוי גלובלי.

כאמור, לא מצאתי כי אירעה פגיעה בפועל בהכנסתו של התובע, פגיעה הנובעת מן התאונה. עם זאת, מן הראיות עולה כי התובע נעדר ממקומות עבודה בשל הטיפולים שעובר באופן קבוע, בין היתר במרפאות כאב (לעניין זה ראו מסמך המתעד שימוע שנערך לתובע במקום עבדותו בשל היעדרויות שנרשמו לחובתו – מוצג ת/3). משעה שלתובע נכות, גם אם זו הנובעת מן התאונה היא בשיעור שאינו גבוה, ברי כי זו עלולה להפריע ולהקשות. כמו כן, יש ליטול בחשבון את היות התובע משתכר במומו, לכן, יש מקום לפסוק פיצוי גלובאלי בראש נזק זה.

אחר ששקלתי בנסיבות, בין היתר גם גילו של התובע, אני מוצאת לפסוק לתובע פיצוי גלובאלי בסך של 25,000 ₪. סכום זה כולל גם הפסדים סוציאליים פוטנציאליים עתידיים.

עזרת צד ג' לעבר ולעתיד

1. התובע עתר לפיצוי בסך של 20,000 ₪ בגין עזרה מוגברת של בני משפחתו זאת מבלי שהוצגו ראיות המצביעות על עזרה כלשהי בשכר.

הנתבעת טענה כי המדובר בעזרה אשר אינה חורגת מעזרה המקובלת בין בני משפחה ואשר בגינה, ככלל, אין לפסוק פיצוי בראש נזק זה.

1. אין חולק כי במועד התאונה סבל התובע ממוגבלות כלשהי, גם אם קלה.

לאחר ששקלתי את הראיות בדבר מצבו של התובע לאחר התאונה ותקופת ההחלמה והטיפולים, מצאתי לקבוע פיצוי בראש נזק זה, פיצוי גלובאלי אשר יעמוד על 5,000 ₪.

הוצאות

1. התובע טען כי נזקק לטיפולים שונים כתוצאה מהתאונה, לרבות טיפול תרופתי, זריקות משככות כאבים, טיפולי פיזיותרפיה ואף הוצאות קבועות לרכישת קנאביס רפואי אשר הוערכו על ידו בסך של 50,000 ₪.

הנתבעת טענה כי לא צורפה כל ראיה להוכחת טענת התובע ביחס להוצאות כלשהן והראיות אשר הוצגו דלות ביותר ואינן מסבירות את דרישת התובע. נוסף על כן, טענה כי מאחר והתאונה הוכרה על ידי המל"ל כתאונת עבודה, כל ההוצאות הרפואיות מסובסדות, מאחר והתובע לא הציג כל ראיה לכך שאי אלו מההוצאות אינן מסובסדות, אין לפסוק לו פיצוי בראש נזק זה.

1. לאור הלכת ע"א 5557/95 סהר חברה לבטוח בע"מ נ' אלחדד, פ"ד נא(2) 724, התובע זכאי לקבלת הטיפולים הרפואיים, ככל שנדרשים, במסגרת קופת החולים בה הוא חבר ובהתאם לסל הבריאות ואף סעיף 41ב לחוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התוכנית הכלכלית לשנים 2009 ו 2010) תשס"ט – 2009, העביר את האחריות למימון טיפול רפואי בנפגעי תאונות דרכים מהמבטחים לקופות החולים.
2. אכן מקובלת עלי טענת הנתבעת כי התובע לא הוכיח את סכום ההוצאות שלו הוא עותר, עם זאת, ברי כי התובע נדרש להוצאות רפואיות מסוימות, לרבות תשלום דמי השתתפות עצמית לצורך קבלת טיפול רפואי והוצאות נוספות החורגות מאלו המאושרות.

אשר על כן, לאחר ששקלתי בדבר, אפסוק לתובע פיצוי גלובאלי בראש נזק זה, לעבר ולעתיד בסך 10,000 ₪.

נזק לא ממוני

1. בהתאם ל"תקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים" (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), התשל"ו - 1976, אני פוסקת לתובע פיצוי בסך 11,000 ₪ במעוגל, בראש נזק זה, נכון להיום. סכום זה מבוסס על ימי אשפוז ועל הנכות שנקבעה לתובע ובהתאם לתקנה 2(ב) לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ו – 1976.

סיכום

1. לאור האמור לעיל, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע סך של 51,000 ₪.

מסכום זה יש לנכות את תגמולי המל"ל אשר שולמו לתובע בגין התאונה.

על היתרה יתווסף שכ"ט עו"ד התובע, בשיעור של 13% בתוספת מע"מ כחוק.

כמו כן, תישא הנתבעת באגרות המשפט אשר שולמו על ידי התובע, משוערכות למועד התשלום ובהוצאות עדות המומחה מטעם בית המשפט בסך של 2,000 ₪ משוערך ליום מתן פסק הדין.

הסכומים ישולמו בתוך 30 יום מהיום אחרת יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

זכות ערעור כחוק.

המזכירות תמציא את פסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, ו' חשוון תשע"ו, 19 אוקטובר 2015, בהעדר הצדדים.