זו בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בחיפה (הרשם הבכיר אפרים צ'יזיק) מיום 21.8.13, לפיה נדחתה בקשת המבקש להארכת מועד להגשת בקשה לביטול פסק הדין שניתן בהעדרו ביום 10.2.11. המשיבה מתנגדת לבקשה.

על פי החלטתי מיום 29.1.14, היה על המשיבה להשיב לבקשה עד יום 24.2.14. לא הוגשה תשובה עד 24.2.14. במקומה הוגשה ביום 24.2.14 בקשה לארכה של 10 ימים עקב עומס עבודה. באותו יום החלטתי בבקשה, שהמשיבה תפרט מה עשתה עד כה לעמידה במועד שנקבע, שהוא 24.2.14. המשיבה לא פירטה דבר, התעלמה מהמועד שנקבע, והגישה את כתב תשובתה ביום 9.3.14, 13 יום לאחר המועד שנקבע, ו- 3 ימים לאחר המועד שאליו ביקשה להאריך את המועד. מסתבר, שהמשיבה סבורה שאין תוקף למועדים שקובע בית המשפט, והיא רשאית להגיש כתבי בי דין שנקבע מועד להגשתם, מתי שתרצה. אתחשב בכך לענין הוצאות המשפט.

בתשובה שהגישה טענה המשיבה בין היתר, כי הבקשה לרשות ערעור הוגשה באיחור, שכן הוגשה ביום 27.10.13, בחלוף חודשיים ושישה ימים ממועד מתן ההחלטה. לפיכך, הוריתי למבקש להגיב לטענת המשיבה שהבקשה הוגשה באיחור, בין אם ההחלטה הומצאה לב"כ המבקש ביום 25.8.13, ובין אם נודע למבקש עליה ביום 1.10.13, לאור הוראות תקנה 400. המבקש הגיש תשובתו ביום 17.3.14, ומדובר בעיקר בטיעון נוסף בבקשה לרשות ערעור, ותשובה לכל טענות המשיבה, שלא הותר למבקש להגישה. מסתבר שגם המבקש רואה בהחלטת בית המשפט רק פתח לטיעון חופשי. לטענת המבקש, קיבל את החלטת בית המשפט מיום 21.8.13 אך ביום 1.10.13, והגיש תחילה בקשה לעיון חוזר, שנדחתה ביום 15.10.13 ולכן ביום 27.10.13, כאשר הגיש את הבקשה לרשות ערעור, לא חלפו 20 הימים המוקצבים בתקנה 400. המבקש לא התייחס לאמור בהחלטתי כי ההחלטה מיום 21.8.13 הומצאה לבאת כוחו ביום 25.8.13, נתון שאותו מצאתי ברישומי בית המשפט.

כאשר אדם מיוצג על ידי עורכת דין בפני בית המשפט, אין צורך להמציא לידו את ההחלטה, והמועדים אינם נמדדים מהמועד שבו ההחלטה הגיע לידיו, אלא מהמועד שבו הגיעה לידי עורכת הדין שלו. בהעדר הכחשה על כך, הרי שעורכת הדין של המבקש, באת כוחו, שאת כוחה ייפה לייצגו, קיבלה את ההחלטה ביום 25.8.13. מאחר שלפי תקנה 529 תקופת פגרה לא תובא במנין הימים, מתחיל מירוץ המועדים מיום 1.9.13, והבקשה שהוגשה ביום 27.10.13 הוגשה באיחור.

אף אם נניח שהמבקש קיבל את ההחלטה ביום 1.10.13, כאילו לא היה מיוצג על ידי באת כוחו, גם אז איחר את המועד כאשר הגיש את בקשתו ביום 27.10.13. המבקש טוען שכקצין בית המשפט הגיש תחילה בקשה לעיון חוזר בהחלטה. לא מובן מיהו קצין בית המשפט, שהרי בדרך כלל מתייחס תואר זה לעורכי דין ולא למבקש עצמו. מכל מקום, בקשה לעיון חוזר אינה מאריכה את המועד להגשת ערעור או בקשה לרשות ערעור על החלטה. מיום 1.10.13 עד יום 27.10.13 כאשר הוגשה הבקשה לרשות ערעור חלפו יותר מ- 20 ימים. אציין, שהחלטת רשם בכיר בבקשה להארכת מועד להגשת בקשה לביטול פסק דין היא החלטה אחרת של רשם בכיר הנדונה לפי סעיף 96 (א1) לחוק בתי המשפט, כהחלטה אחרת שתקנה 400 מפנה אליו, ומקציבה לפתיחת הליכי ערעור עליה 20 יום. על כן, דין הערעור להימחק מכיוון שהוגש לאחר המועד.

לגופו של ענין, דין הבקשה לרשות ערעור להידחות. המבקש ביקש יחד עם אחיו הארכת מועד להגשת בקשה לביטול פסק הדין שניתן בהעדר, וכן בקשה לביטול פסק הדין, בטענת המבקש שאינו קשור לנכס ואינו מחזיק בו, אף שהוא, כמו אחיו, יורש של אביו המנוח שהיה דייר מוגן. החלטת הרשם לענין הארכת המועד מוצדקת לחלוטין, שכן אין חולק שהמבקש קיבל את האזהרה עם פסק הדין בהוצאה לפועל ביום 1.12.11, והגיש בקשתו להארכת מועד כעבור שנה ותשעה חודשים, מבלי להסביר בכלל את האיחור הזה, מיום קבלת פסק הדין. הטענה שלא קיבל את כתב התביעה אינה מצדיקה הארכת מועד להגשת בקשה לביטול פסק הדין כעבור יותר משנה לאחר קבלת פסק הדין. בנסיבות אלה, בדין דחה הרשם הבכיר את הבקשה להארכת מועד לבקשה לביטול פסק הדין שניתן בהעדר.

אשר לטענות לגופו של ענין, היום טוען המבקש שכלל אינו יורש של אביו, ולא עבד בנכס ולכן אין לו זיקה לנכס ואין לו יריבות עם המשיבה. המבקש לא טען בפני הרשם הבכיר שאין הוא יורש של אביו, אלא להיפך, ואף חתם על תצהיר שבו הלין שאביו הוריש לו ולששת אחיו את הנכס, ותמוה מדוע תובעים רק שלושה מתוך היורשים. ככל שהמבקש טוען היום שבאת כוחו לא טענה את הטענות הנכונות ולא הציגה את העובדות כהוייתן בפני הרשם הבכיר, אין לו להלין אלא על עצמו, שחתם על תצהיר האומר בניגוד לאמת הנטענת על ידו היום, ועל באת כוחו, שטענה בשמו טענות נוגדות את האמת. טענה זו שלא הובאה בפני הרשם הבכיר, בשל מעשי המבקש ובאת כוחו, אינה מצדיקה מתן רשות ערעור על ההחלטה המוצדקת של הרשם הבכיר לדחות את הבקשה לפי העובדות שהוצגו לו.

אציין את העולה מסעיף 23 לחוק הגנת הדייר, לפיו אם נפטר דייר של בית עסק, יהפוך בן זוגו לדייר ואם אין בן זוג, יהפכו הילדים לדיירים, ובאין דיירים, יהפכו לדיירים יורשיו של הדייר שעבדו איתו בעסק 6 חודשים לפני הפטירה. כלומר, עבודה בעסק אינה תנאי להעברת הדיירות לילדיו של הדייר אלא רק להעברה ליורשים. כך נקבע גם בסעיף 27 לאותו חוק. אם יש ילדים, בכלל לא בודקים מי היורשים. "זכות הדיירות המוגנת אינה חלק מנכסי העיזבון, והיא עוברת אך ורק על-פי התנאים הנקובים בחוק הגנת הדייר [נוסח משולב] – ע"א 765/87 רות צ'סלר נ' עיזבון אופל מנדל ישראל ז"ל. על כן, גם אם היתה נכונה טענת המבקש, שלא ירש את אביו ולא עבד בעסק, גם אז הפך דייר בנכס, שכן הוא ילדו של אביו, וככל שהעסק לא היה פעיל, היה עליו להחזירו למשיבה.

על פי כל האמור לעיל, אני דוחה את הבקשה לרשות ערעור. עקב התנהלות המשיבה, הגם שהמבקש נטל לעצמו חירויות שלא ניתנו לו, בדומה למשיבה, אין צו להוצאות.

ניתנה היום, י"ז אדר ב תשע"ד, 19 מרץ 2014, בהעדר הצדדים.