הצדדים הסמיכו את בית המשפט לפסוק בתיק זה לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984.

לאחר ששמעתי את עדי הצדדים במסגרת הדיון בפניי והתרשמתי מעדותם, עיינתי בכתבי הטענות על דוחות החקירה מטעם הצדדים לרבות בתמונות מקום התאונה, הגעתי לכלל מסקנה כי התובעת זכאית לכדי מחצית מסך הנזק שנתבע על ידה ואבאר זאת מהנימוקים העיקריים הבאים:

ראשית אציין כי לא הוכחה בפניי טענת המרמה אותה מייחסת הנתבעת לנהג התובעת, שכן הגם שלא ניתן לשלול אותה גם לא ניתן לקבלה באשר אין ממצא או ממצאים אשר יטו את הכף בעניין זה כנגד הנהג, מקום בו כידוע נטל ההוכחה בעניין זה מוטל על הנתבעת והוא עומד ברף העליון הקבוע בדין האזרחי.

באשר לאחריות להתרחשות התאונה, מסקנתי העולה ממכלול החומר הראייתי היא שלא ניתן לשלול את טענת נהג התובעת כי נפל לבור שנחפר מראש בהיסח הדעת בתרומתה של הנתבעת לדבר. הטענה בדבר אי הנחת סימני אזהרה מקדימים לבאים בשערי תחנת הדלק, לא נסתרה והיא עומדת בקנה אחד עם תשובותיו בעניין זה בחקירתו הנגדית של מנהלה ובעליה של הנתבעת מר ג'מאל חדיד (שם, בעמ' 17 שורות 2-16 לפר' הדיון) לצד דברים שמסר בעניין זה לחוקר התובעת (אשר לא נחקר נגדית) מהם עולה כי במקום לא הוצבו שלטי אזהרה וכי הגדר ופחי הצבע הושמו במקום התאונה לאחר התרחשותה (דבר התואם את עדותו בעניין זה של נהג התובעת). מכאן שעל פניו, בהעדר ראיות לסתור, נפגע רכבה של התובעת בעקבות עבודות עפר שבוצעו במקום מבלי שהבאים בשערי התחנה הוזהרו מראש מפני החשש לתאונה בעקבות כך , בין היתר, כעולה מתמונות המקום ועדויות העדים, בשל כך שאזור התאונה הינו מוגבה במעט ועל כן מוסתר במובן מה מהעין . יוסף, כי בהתאם לדו"ח חוקר התובעת, מזכיר היישוב שבו אירעה התאונה דיווח על אירוע נוסף, דומה לזה הנדון, שכמעט והסתיים בתוצאה דומה. החוקר אמנם לא נחקר אך לטעמי קשה להלום אפשרות שהוא בדה עדות זו מליבו בעת שעסקינן בפרט מהותי כאשר זהות נותנת ההודעה ידועה ומשמשת בתפקיד ציבורי.

מעברו השני של המתרס, מתקשה אני לקבוע כי מדובר בתאונה שבה לנהג התובעת לא הייתה תרומה בה והיא באה לו בהפתעה גמורה עד כדי כך שלא הייתה לו אפשרות מלאה למנוע אותה. עדותו מלמדת כי הוא ידע שהוא מצוי במהלכן של עבודות עפר בין היתר לנוכח הכלים הכבדים ומניין הפועלים שנמצאו במקום, ולנוכח תיאורו כתושב המקום את העבודות במקום כ- " לא כזה מחזה נדיר במושב" [עמ' 7 שורות 8, 14 לפר' הדיון]. אמנם, טענתו כי השופל שמלפניו לא זז, לא נסתרה, אך אין מחלוקת שהוא עמד בצמוד לו בשעה שמצדו של השופל ומלפניו מצויה משאית, כטענת הנתבעת ( שם, עמ' 10 שורות 12-13). מכאן שלכל היותר צפוי היה נהג התובעת להבין במידה שווה לזו של רשלנות הנתבעת שלא טרחה בהנחת סימני אזהרה מקדימים או בכיוון התנועה מלפני הבור, את מהות העבודה שלשמה נמצאו הפועלים והכלים הכבדים מלפניו ולחשוד בטרם התקדמותו קדימה כי הוא עשוי להינזק עקב כך והכל כאמור בשעה שהוא מצוי קודם לכן בעמידה ועל כן יכל לשקול את מהלכיו כראוי ומודע בשל היכרותו את המקום, ובפרט בתור מי שנוהג לתדלק בה תדיר, את תוואי הדרך המוגבה במעט של התחנה [ עמ' 8 שורה 26 לפר' הדיון]. בנסיבות, יש לראות בשני הצדדים אחראים במידה שווה להתרחשות התאונה והנזק ברכב התובעת.

אשר על כן, אני מורה כי הנתבעת תשלם לתובעת מחצית מסך הנזק הישיר הנתבע בסך 19,451 ₪, בצירוף הצמדה למדד ממועד התשלום בפועל למבוטח התובעת, שכ"ט עו"ד בשיעור 17.55, וכן אגרת בית משפט ששולמה בפתיחת התיק. בנסיבות תוצאות פסק הדין, כל צד יישא בשכר עדיו כפי שנפסק בדיון.

הסכומים האמורים ישולמו בתוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן, יישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל.

ניתן היום, כ"ד כסלו תשע"ו, 06 דצמבר 2015, בהעדר הצדדים.