1. עסקינן בתביעה ותביעה שכנגד בסכומים כדלקמן:

התביעה העיקרית על סך 378,025.43 ₪ נכון ליום הגשתה בתאריך 20.1.11.

התביעה שכנגד על סך 5,400,000 ₪ נכון ליום הגשתה בתאריך 11.9.11.

2. התובעת, קיבוץ משמרות – אגודה שיתופית חקלאית (להלן: "הקיבוץ" או "משמרות"),

החזיקה בשטח מקרקעין הנמצא בשטח המשבצת של קיבוץ משמרות (להלן: המקרקעין"),

אותו השכירה לנתבעות 1-2, בתקופות שונות כפי שיתואר להלן, וזאת לצורך הפעלת מפעל

ליצור בטון, יציקות בטון, בלוקים וריהוט גן (להלן: "המפעל").

3. הנתבעת 1 שכרה את המקרקעין מהתובעת, לשם הפעלת המפעל, בהתאם להסכם שכירות מיום 2.4.01, לתקופות שיפורטו להלן, מתאריך 2.4.01 ועד ליום 2.5.02, ולעוד שתי תקופות אופציה נוספות בנות שנה (שנתיים נוספות בסך הכל), ולאחר מכן לתקופת שכירות נוספת עד ליום 31.10.05.

4. הנתבעת 2 החליפה את הנתבעת 1 כשוכרת המקרקעין, לשם הפעלת המפעל, בתקופות

שנגדיר להלן.

5. הנתבע 3, ערב אישית לחיובי הנתבעות 1-2, ולגבי תקופות הערבות יש מחלוקת שנבהיר

ונכריע להלן.

6. טוענת התובעת בכתב התביעה העיקרי כי בתום תקופות השכירות של המקרקעין, בתאריך

31.7.08, נותרו הנתבעות חייבות לה, כל אחת על תקופת השכירות שלה, סכומים כדלקמן

(חוב דמי שכירות, חשמל ומים):

הנתבעת 1 – 109,763.84 ₪.

הנתבעת 2 – 268,261.59 ₪.

הנתבע 3 (מכוח ערבותו לשתי הנתבעות) – 378,025.43 ₪.

7. עדי הנתבעות בתצהיריהם (התביעה העיקרית הוגשה בסדר דין מקוצר), הכחישו כי נותר

לנתבעות חוב כלשהו לתובעת הנובע מתקופות השכירות.

לטענתם לא רק שלא נותר חוב לנתבעות אלה אלא שהן ביתרת זכות בהתחשבנות מול

התובעת.

8. הנתבע 3 טוען בתצהירו כי היה ערב לנתבעת 1 במסגרת חוזה השכירות מיום 2.4.01, אך לא

היה ערב לנתבעת 1 בחוזה השכירות החדש, שהאריך את תקופת השכירות עפ"י החוזה

הראשון מיום 2.4.01), ולא היה ערב לנתבעת 2.

9. מן העבר השני, הנתבעות הגישו כתב תביעה שכנגד נגד משמרות, במסגרתו טענו כדלקמן:

א. הנתבעת 1 טענה כי עובר לחתימת חוזה השכירות הראשון מיום 2.4.01, הסתיר

ממנה הקיבוץ שהמפעל בנוי על שטח חקלאי, שאיננו מורשה להיות בשימוש

תעשייתי. עקב כך נכנסה להוצאות רכישת המפעל, השקיעה כספים לפיתוחו ובסופו

של יום נאלצה לעזוב את המקרקעין עקב הגשת כתב אישום נגדה ונגד מנהלה מר

משה פרטר, שבסופו של יום אף הוביל להטלת קנס כספי ניכר בשיעור של 100,000

₪, ועוד נזקים כמפורט בסעיף 79 לכתב התביעה שכנגד.

ב. הנתבעת 2 טענה כי היא נאלצה לעזוב את המקרקעין בהוראת משמרות טרם שהיה

סיפק בידה לקחת ציוד שהושאר במקום, ועוד נזקים כמפורט בסעיף 80 לכתב

התביעה שכנגד.

ג. הנתבעות העמידו את נזקיהן בכתב התביעה שכנגד על סך של 5.4 מיליון ₪.

10. בכתב ההגנה שכנגד הכחישה משמרות את כל הטענות כנגדה מטעמים כדלקמן:

א. על פי הסכמי השכירות, השוכרות, הנתבעות, היו צריכות להשיג בעצמן ועל

אחריותן את כל הרישיונות וההיתרים הדרושים מהרשויות המוסמכות לצורך

ניהול המפעל במקרקעין.

ב. הנתבעות הצהירו בחוזים כי בדקו את כל הפרטים המתייחסים למושכר, והן

מוותרות על כל טענה ביחס למושכר ו/או לאפשרות השימוש בו.

ג. מעבר לכל אלה – ב"כ הנתבעים, עו"ד מוני עזורה, שהוא גם בעל מניות בנתבעת 1, ייצג כעו"ד, עובר לחתימת הסכם השכירות בשנת 2001, את בעליו הקודמים של המפעל מר ישראל ברש, וידע כי מדובר בקרקע חקלאית. לכן כל טענות הנתבעות בנדון, כי הוסתר מהם הדבר או כי לא ידעו שמדובר בקרקע חקלאית, אין בהם אמת.

ד. הוכחשו כל הנזקים הנטענים.

דיון והכרעה

11. נעסוק תחילה בתביעה העיקרית ולאחר מכן בתביעה שכנגד.

התביעה העיקרית

12. על מנת לעשות סדר בדברים נגדיר את תקופות השכירות לכל אחת מן הנתבעות.

13. בכל הקשור לנתבעת 1 תקופות השכירות שהוכחו הן כדלקמן:

א. על פי חוזה השכירות מיום 2.4.01, שצורף כנספח א' לנ/7, שכרה הנתבעת 1 את המקרקעין לתקופות כדלקמן:

מתאריך 2.4.01 ועד 2.5.02.

ניתנו שתי תקופות אופציה בנות שנה כל אחת, שנוצלו – היינו עד ליום 2.5.04.

הוארך הסכם השכירות על כל תנאיו למשך 5 שנים נוספות החל מיום 3.5.04 (נספח

18 לת/4).

ב. לכאורה הנתבעת 1 היתה צריכה להישאר במקרקעין, מכוח הארכת החוזה, עד

ליום 2.5.09.

אולם הנתבעת 2 החליפה את הנתבעת 1 כשוכרת ביום 1.11.05 (עדותו של הנתבע 3, אבי עזורה, עמ' 34 לפרו' שו' 4-5).

ג. על כן יש לומר שתקופת השכירות של הנתבעת 1 במקרקעין היא מיום 2.4.01 ועד

ליום 31.10.05.

14. בכל הקשור לנתבעת 2 תקופות השכירות שהוכחו הן כדלקמן:

א. כאמור הנתבעת 2 נכנסה כשוכרת במקומה של הנתבעת 1 ביום 1.11.05.

בתקופה שמחודש אוקטובר 2005 ועד ספטמבר 2006, לא נחתם חוזה בין משמרות לנתבעת 2, אלא רק מעין זכרון דברים שמלמד על החלפת השוכרות והתנאים לכך (זכרון הדברים צורף כנספח 3 לת/3, וראה גם עדותו של אבי עזורה עמ' 34 לפרו' שו' 4-5).

ב. בחודש אוקטובר 2006 או בסמוך לכך נחתם הסכם שכירות בין התובעת לנתבעת 2

אודות תקופת שכירות שמ-1.10.06 ועד – 31.7.07, עם אופציה לשנה שכירות נוספת (הסכם השכירות צורף כנספח 4 לת/3).

ג. קיימת מחלוקת בין הצדדים מתי עזבה הנתבעת 2 את המקרקעין בפועל.

לגרסת התובעת (ת/4) הנתבעת 2 פינתה את המקרקעין רק ביום 31.7.08 ולא קודם

לכן טענת הנתבעת 2 כי בתחילת שנת 2008 נכנסה חברה אחרת למקרקעין כשוכרת

(בשם בטונית 2008 בע"מ) אינה מדויקת, וזאת כפי שעולה ממסמך מיום 14.3.08

(נספח 12 לת/4) הנושא כותרת: "סיכום שיחה עם א.א. בטונית מבנים תשתיות

2002 בע"מ" (הנתבעת 2 – ח.ש.), בו התחייבה הנתבעת 2 לפנות את המקרקעין עד

יום 31.5.08, ולא הוזכרה שם כל חברה אחרת. מי שחתום על המסמך האמור הוא אבי עזורה (הנתבע 3) בשמו הוא ובשם הנתבעת 2. מכאן עולה כי מי שהיה בשטח עד סוף חודש יולי 2008 היא הנתבעת 2 ולא כל שוכר אחר.

זאת ועוד, משמרות לא נתנה הסכמתה לחילופי שוכרים בשנת 2008.

לעומת גרסתה של משמרות טוען אבי עזורה בתצהירו נ/7 כי מי שנכנס בתחילת

ינואר 2008 כשוכרת במקרקעין במקומה של הנתבעת 2 היא חברת בטונית 2008

בע"מ שאף הקדימה ושילמה 25,000 ₪ על חשבון דמי שכירות ינואר-פברואר 2008.

במחלוקת זו שבין הצדדים דעתי נוטה בבירור לגרסתה של משמרות מהטעמים הבאים:

1) הנתבעת 2 לא הביאה לעדות גורם כלשהו מטעם בטונית 2008 בע"מ שיעיד

כי אכן החליפה אותה כשוכרת במקרקעין החל מחודש ינואר 2008 ועד

לפינוי המקרקעין בחודש יולי 2008.

אבי עזורה בעדותו הזכיר כי מי שניהל את בטונית 2008 באותו עת היה

אדם בשם נתן עמית, אך הוא לא טרח להביא אותו לעדות, ומחדל זה יש

לפרש לחובת גרסתו (ראה למשל עמ' 39 לפרו' שו' 19-20).

2) אפילו אבי עזורה העיד, כי הגם שהקיבוץ נתן תחילה הסכמתו כי בטונית

2008 יחליפו את הנתבעת 2 כשוכרת בנכס מתחילת ינואר 2008, בהמשך

הוא התחרט (עמ' 39 לפרו' שו' 20-21).

אם כך, משהתחרט הקיבוץ, ממילא אין לומר כי הסכים לחילופי שוכרות

במקרקעין.

3) מסמך 12 לת/4, המוזכר לעיל, מלמד ברורות כי הנתבעת 2 ראתה עצמה כקשורה למקרקעין לפחות עד סוף חודש מאי 2008 מבלי שהזכירה בו את השוכרת הנטענת האחרת בטונית 2008 בע"מ. המסקנה העולה מכך בסבירות ראויה היא - כי לא היתה כל שוכרת אחרת במקרקעין בתקופת השכירות של שנת 2008 אלא רק הנתבעת 2.

ד. לאור כל האמור לעיל, יש לומר כי תקופת השכירות של הנתבעת 2 במקרקעין היא

מיום 1.11.05 ועד ליום 31.7.08, דבר שגם תואם את הסכם השכירות שנחתם איתה

בחודש אוקטובר 2006 על תקופת האופציה שלה.

15. דמי השכירות שאמורים להיות מוטלים על הנתבעת 1

א. על פי הסכם השכירות מיום 2.4.01 דמי השכירות צריכים להיות כדלקמן:

בתקופה המקורית – 5,000 דולר.

בשנת האופציה הראשונה – 4,500 דולר.

בתקופת האופציה השניה – 5,381 דולר.

ב. בתקופת השכירות המוארכת, היינו מיום 3.5.04 ועד ליום 31.10.05, בהתאם לנספח 18 לת/4, "הסכם השכירות על כל תנאיו מוארך למשך 5 שנים נוספות, החל מיום 3.5.04... " (סע' 1 לנספח 18).

היות וכאמור בתקופת האופציה השניה דמי השכירות החודשיים היו 5,381 דולר,

יש לומר לכאורה כי זהו המחיר לתקופת השכירות המוארכת.

היינו – מיום 3.5.04 ועד ליום 31.10.05, תום תקופת השכירות של הנתבעת 1.

ג. בתצהירו נ/4 טען משה פרטר, אחד מהבעלים של הנתבעת 1, כי למעשה הוסכם עם

משמרות שמחודש ינואר 2004 יופחתו דמי השכירות ל-4,050 דולר, ובין החודשים

יוני 2005 עד 31.10.05 הוסכם כי משמרות יוותר על דמי השכירות בכלל כפיצוי על

כך שהוא רימה אותם ולא סיפר להם שמדובר בקרקע חקלאית (סע' 117-120 לנ/4).

בנדון מסתמך פרטר על כרטסת הנהלת החשבונות של משמרות שמחודש ינואר

2004 ועד לחודש יוני 2005 חייבו את הנתבעת 1 על פי שכר דירה של 4,050 דולר לחודש, ואילו מחודש יוני ועד חודש אוקטובר 2005 לא נרשם חיוב כלל.

ד. לא נתתי אמון בגרסתו זו של פרטר מהטעמים הבאים:

1) ככל שזו טענתה של הנתבעת 1, מן הראוי היה כי תזמין לעדות את האדם

מטעם משמרות עמו סוכמו הדברים האמורים, שכן משמרות בנדון סומכת ידיה על הוראות ההסכמים, ובצדק. הרי בהסכם מיום 2.4.01, שהוארך על כל תנאיו במסמך ההארכה (נספח 18 לת/4), נרשם במפורש כי: "מוסכם בין הצדדים כי שינוי בהסכם זה יהיה תקף רק אם נערך בכתב ונחתם על ידי כל הצדדים להסכם זה" (סע' 18.2).

לא הוצג לי על ידי הנתבעת 1 ו/או פרטר כל שינוי בכתב כאמור של הסכם.

2) פרטר לא טען את טענותיו אלה בתצהיר בקשת הרשות להגן מיום 8.5.11,

שצורף לבקשה לביטול פסק דין שניתן בהעדר, ולמעשה טענותיו בנדון צצו

לראשונה רק בתצהיר עדותו הראשית (נ/4).

עובדה זו, יש בה בכדי לפגום במהימנות גרסתו בנדון.

3) לא זו אף זו, פרטר טוען בתצהירו נ/4 כי למעשה בתקופת סיום השכירות בחודש אוקטובר 2005 הנתבעת 1 היתה ביתרת זכות, על פי חישוביה של הנתבעת 1 (ראה סע' 122-123 לנ/4).

דא עקא שנספח 4 לת/4 מלמד אחרת. מסמך זה הוא מכתבו של פרטר למשמרות מיום 21.9.05, כחודש לפני תום תקופת השכירות, ובו ביקש לקבל הנחה של 50% מגובה החוב של הנתבעת 1 למשמרות עקב קשיים כספיים אליהם נקלעה הנתבעת 1 בשנה האחרונה.

נשאל על כך פרטר בחקירתו הנגדית ואישר את חתימתו על המכתב

האמור, אלא שציין שלאחר שליחת המכתב הם שילמו את יתרת חובם

למשמרות (סכום של 70,000 ₪) ועזבו את המפעל. לגרסתו הוא ישב בנדון

עם עו"ד קרמר מטעם משמרות, קיבל הנחה והם עזבו את המקרקעין (עמ'

26 לפרו' שו' 7-17).

בהמשך אף ענה לשאלות בית המשפט וציין כי לא ישב רק עם עו"ד קרמר

והגיע עמו להסכם פשרה כאמור אלא גם עם חן מלמד מנכ"ל משמרות

(עמ' 26 לפרו' שו' 24-25).

כשנשאל האם יש בידיו מסמך כלשהו על סגירת החשבון עם משמרות

בתום תקופת

השכירות השיב: "אני לא יודע. אני יכול לבדוק... " (עמ' 26 לפרו' שו' 26).

לצערי לא האמנתי לעדותו של פרטר בנקודה זו.

הוא לא טרח להביא לעדות את עו"ד קרמר ו/או חן מלמד שיאשרו זאת.

גם לא סביר בעיני שיעזוב את המקרקעין בתום תקופת השכירות מבלי

לקבל מסמך כלשהו על סגירת חשבון, במיוחד לנוכח מכתבו מיום 21.9.05

(נספח 4 לת/4) בו הודה בקיומו של חוב למשמרות לקראת תום תקופת

השכירות.

דבריו גם סותרים את מכתבו של חן מלמד מטעם משמרות שנשלח אליו בתגובה למכתבו נספח 4 הנ"ל (המכתב של חן מלמד צורף כנספח 5 לת/4), מתאריך 6.10.05. במכתב זה הדגיש מר מלמד כי החוב למשמרות נכון לסוף חודש אוקטובר 2005 עומד על סך כ-120,000 ₪ (קרן בלבד), ומשמרות לא מסכימה לויתור על החוב וגם לא למתן הנחה, אלא רק לפריסת החוב.

גרסה זו של מלמד, המעוגנת בכתובים בזמן אמת, סותרת לחלוטין את

גרסתו של פרטר על כי בתום תקופת השכירות לא נותר חוב של הנתבעת 1

למשמרות ו/או כי משמרות ויתרה על חלק מהחוב ו/או כי משמרות

הסכימה למתן הנחה כלשהי מסכום החוב.

נציין כי פרטר ציין כי על אף שהוא מכיר את חן מלמד הוא לא זוכר שקיבל

מכתב כזה מעולם (עמ' 26 לפרו' שו' 18-20), אולם גם בנקודה זו לא

האמנתי לפרטר.

4) באשר לטענת פרטר כי על פי הרישום בכרטסת הנהלת החשבון של

משמרות, רואים כי החל מינואר 2004 ועד ליוני 2005 הרישום הוא על

4,050 דולר דמי שכירות ואילו מחודש יוני 2005 עד אוקטובר 2005 אין

רישום של דמי שכירות - על כך השיב המומחה בתחום החשבונאות מטעם

התובעת, רואה החשבון מר זילברשטיין יוסף כי הכרטסת של משמרות

בנויה בחלקה על שיטת מצטבר וחלקה על שיטת מזומן, והדבר אפשרי לפי

חוק מע"מ על עסקאות מסוימות דוגמת שכר דירה (כמו במקרה דנן). היינו

– אם אתה לא מקבל תקבול אתה גם לא מוציא חשבונית (עמ' 15 לפרו'

שו' 13-22).

כך גם היה במקרה דנן בחודשים יוני עד אוקטובר 2005. משמרות לא קיבל

תשלום מהנתבעת 1 ולכן גם לא רשם כל תקבול או חיוב בכרטסת.

באשר לחודשים שנתבעת 1 שילמה 4,050 דולר במקום 5,381 דולר, היינו

בחסר ותוך צבירת חוב (כפי שארע בפועל לנתבעת 1), רשם משמרות

בכרטסת הנה"ח שלו את הסכום שקיבל בפועל (4,050 דולר) ולא את

הסכום שהיה צריך להתקבל בפועל (5,381 דולר).

במילים אחרות, הכרטסת איננה מלמדת על מצב ההתחשבנות שבין

משמרות לנתבעת 1, וזה צריך להיבדק על בסיס ההסכמים והתקבולים,

כפי שהדבר נעשה בפועל על ידי שני מומחי התובעת, רואי החשבון מר

אחמד אבו עטא ומר זילברשטיין יוסף, והכל כפי שגם יפורט להלן.

ה. לסיכום ייאמר כי בתקופת ההארכה, היינו מיום 3.5.04 ועד ל-31.10.05, דמי השכירות החודשיים שהייתה צריכה הנתבעת 1 לשלם למשמרות היו

בשיעור של 5,381 דולר, ללא כל הנחה או ויתור, שלא הוכחו לי על ידי

הנתבעת 1.

16. דמי השכירות שאמורים להיות משולמים על ידי הנתבעת 2

א. מתאריך 1.11.05 ועד ליום 30.9.06 נחתם כאמור זכרון דברים בין הצדדים שצורף

כנספח 3 לת/3 (להלן: "תקופת הביניים").

בזכרון דברים זה הוסדרה כניסתה של הנתבעת 2 ל"נעליה" של הנתבעת 1 כשוכרת

במקרקעין.

לא הוזכרו בזכרון דברים זה תאריכים ודמי שכירות מפורשים אך נרשם בו, בין

היתר כדלקמן:

"והואיל ובין המשכיר לבין חברת בטונית מוצרי תשתית בע"מ ... קיים הסכם

שכירות מיום 2 בחודש אפריל ... אשר הוארך על ידי הצדדים...

והואיל והשוכר בהסכמת השוכר הקודם הביע את רצונו להיכנס בנעלי השוכר

הקודם ולחתום על הסכם שכירות חדש בתנאים המוסכמים בהסכם השכירות

החדש החל מיום ... ".

העולה מזה כי מצד אחד הנתבעת 2 נכנסת בנעליה של הנתבעת 1 ומצד שני לא

נקבע מה המחיר לתקופת ביניים זו, עד שייחתם חוזה ברור וחד משמעי בין

התובעת לנתבעת 2.

מה המשמעות לכך?

משמרות בדעה כי דמי השכירות החודשיים בתקופת ביניים זו צריכים להיות כדמי

השכירות של הנתבעת 1 במועד עזיבתה את המקרקעין, היינו – סך של 5381 דולר

(ראה סע' 4 לת/4).

אבי עזורה, מנהלה של הנתבעת 2, ציין בתצהיר עדותו הראשית נ/7, כי לנוכח

מצבה הכלכלי הקשה של הנתבעת 1, עקב התבררות העובדה כי מדובר בשטח

חקלאי ולא תעשייתי ויהיה קושי להמשיך ולפעול שם, הסכימה הנתבעת 2 להיכנס

בנעליה של הנתבעת 1, וסיכמה עם משמרות לגבי תנאי כניסתה כדלקמן:

1) לא ישולמו דמי שכירות בשנה הראשונה.

2) דמי השכירות יופחתו מ-5,000 דולר ארה"ב (לאחר חלוף השנה הראשונה)

ל-2,000 דולר ארה"ב.

3) אין ערבותו אישית של אבי עזורה.

כך הצהיר ברורות אבי עזורה בתצהירו נ/7 (סע' 80).

מר יעקב מלר מטעם משמרות שלל זאת מכל וכל וציין כי לא היתה כל הסכמה על ויתור דמי שכירות בשנה הראשונה, ואף לא היה ויתור על ערבותו של אבי עזורה (סע' 3 וסע' 10 לת/4).

ב. כשאני בוחן טענות אלה של הצדדים, שוב דעתי נוטה ברורה לגרסתו של

משמרות. היינו – בתקופת הביניים נכנסה הנתבעת 2 בנעליה של הנתבעת 1

באופן מלא, באופן שדמי השכירות שאמורה היתה לשלם היו סכום של 5,381

דולר.

טעמיי הם כדלקמן:

1) ככל שהיתה כוונה שלא לשלם דמי שכירות לתקופת הביניים או להפחית

את סכום השכירות בתקופה זו, סביר להניח שהדבר היה נרשם במפורש

בזכרון הדברים לעומת זאת אנו רואים שבזכרון הדברים הדבר לא צוין,

ולכן הדבר צריך לחובת הנתבעת 2, שנכנסה בנעליה של הנתבעת 1, על כל

תנאי השכירות המוטלים עליה, ובכלל זה תשלום דמי שכירות חודשיים

בשיעור של 5,381 דולר.

2) אבי עזורה בחקירתו הנגדית ציין כי בתקופת הביניים לא היה אמור לשלם

דמי שכירות (עמ' 35 לפרו' שו' 16).

כשהופנה לתצהיר עדות ראשית שנתן בתביעה אחרת (צורף כנספח 17 לת/4), וגם שם דובר בהליך משפטי שניהלה משמרות נגד הנתבעת 2, אליו צורף תחשיב שכר דירה של הנתבעת 2 כלפי משמרות (שהוזכר בסע' 10 לאותו תצהיר), ומתחשיב זה רואים כי בתקופה שמיום 1.5.06 ועד 31.12.06 נרשם חיוב שכר דירה של 12,000 דולר. היינו – הודאה בחיוב שכר דירה גם בתקופת הביניים, ולא פטור לגמרי משכר דירה (כטענת אבי עזורה בתובענה דנן).

נשאל על כך אבי עזורה בחקירתו הנגדית, וציין כדלקמן:

"היה לנו מו"מ. נושא שכר הדירה זה לא בדיוק היה על קרקע ריקה. היו

הרבה שיחות בנושא שכר הדירה. סוכם איתי באמצעות אדי בן עמר מטעם הקיבוץ שאני אשלם בסביבות 1,500 דולר לחודש החל מ-1.5.06. אלא שבזמן חתימת ההסכם הוא בא ואמר לי שיש בעיה להעביר הסכם כזה בקיבוץ, ושנרשום את שכר הדירה מ-1.10.06 ונרשום 2,000 דולר... " (עמ' 35 שו' 24-28).

כשנשאל מדוע עובדה זו לא הוזכרה בתצהירו נ/7 ציין: "כשאני קיבלתי

תביעה מקיבוץ משמרות הייתי חייב להיצמד למסמכים שהם צרפו וטענו.

היה ברור לי שאם אגיד לכאורה 1,500 דולר, שזה מקבל עמי, מפחית את שכר הדירה שהייתי צריך לשלם ויתרת הזכות שלי היתה עוד יותר גדולה. בחרתי ללכת על הבסיס שנרשם בהסכם 2,000 דולר" (עמ' 36 לפרו' שו' 1-5).

כשנשאל שוב והפעם על ידי בית המשפט מדוע את העובדה הזאת הוא לא הזכיר בתצהיר הנוכחי, השיב: "לא סיפרתי זאת כיוון שזו היתה הסכמה בע"פ..." (עמ' 36 לפרו' שו' 8-9).

הסברו זה של מר עזורה, רואה חשבון במקצועו, לא שכנע אותי.

סבורני כי אם אכן כך היו פני הדברים, הדבר היה צריך לבוא לידי ביטוי

גם בתצהירו הנוכחי נ/7 ולא על דרך של עימות עם תצהיר בהליך קודם,

שסותר את טענתו הנוכחית כי כל תקופת הביניים הנתבעת 2 היתה צריכה

להיות פטורה מדמי שכירות.

הדבר גרע ממהימנות גרסתו של אבי עזורה בנדון.

3) חיזוק למסקנה זו גם ניתן למצוא מהעובדה, שבהסכם השכירות שנחתם עם הנתבעת 2 בחודש אוקטובר 2006 או בסמוך לכך (נספח 4 לת/4), אין

כל סעיף המזכיר כי הנתבעת 2, על אף שמחזיקה במקרקעין כשוכרת

מחודש אוקטובר 2005, תהיה פטורה מדמי שכירות עד ליום 30.9.06.

נזכיר כי מדובר בחוזה השכירות הראשון שבין משמרות לנתבעת 2,

כשקודם לכן היה רק זכרון דברים, וגם הוא לא מושלם (לא היו בו

תאריכים ו/או מחירים, כפי שהזכרנו לעיל), ולכן היה מצופה מן הצדדים, כי ככל שהיתה הסכמה לפטור מדמי שכירות בתקופת הביניים, היה הדבר מוזכר בהסכם שנחתם. משלא הוזכר יש לומר ש"מכלל לאו יש להסיק הן" (היינו חיוב בדמי שכירות גם בתקופת הביניים).

נשאל על כך אבי עזורה בחקירתו הנגדית והשיב:

"למיטב הבנתי וניסיוני, כשאני כותב בהסכם ביני ובין צד אחר, שתשלום

השכירות שלי מתחיל ב- 10/06 ברור שאני לא צריך לשלם לפני כן. אין

באף מקום שכתוב שאני צריך לשלם לפני כן..." (עמ' 38 לפרו' שו' 5-8).

לטעמי תשובתו זו של אבי עזורה אינה משכנעת, שכן כאמור הנתבעת 2

נכנסה בנעליה של הנתבעת 1, ולכן כל עוד אף אחד לא פטר את הנתבעת 2 מתשלום שכר דירה, היא חייבת לשלמו באותו אופן ובאותו סכום כפי ששילמה אותו הנתבעת 1.

זאת ועוד, כשנשאל אבי עזורה איזה אינטרס יש לקיבוץ לוותר על תקופת השכירות שבמחלוקת, השיב שמדובר בשטח שכירות קטן יותר ולכן דמי השכירות הקודמים לא היו רלוונטיים לגבי הנתבעת 2 (עמ' 38 שו' 9-12).

ודוק – על פי תשובתו זו של אבי עזורה לקיבוץ אולי היה אינטרס להקטין את דמי השכירות אך לא לבטלו לחלוטין, אך גם זאת נעשה רק במסגרת הסכם השכירות שנחתם עם הנתבעת 2 ולא קודם לכן.

בכל אופן לא הוכח לי אחרת על ידי הנתבעת 2.

4) כאמור, התקשיתי ליתן אמון בגרסתו של אבי עזורה שסוכם עמו על אי

תשלום דמי שכירות בתקופת הביניים.

לצערי לא רק בנקודה זו לא דייק אבי עזורה בגרסתו בתובענה זו אלא גם

בכל הקשור לסוגיית ערבותו האישית, כפי שנראה להלן, דבר שיש בו כדי

לגרוע ממהימנות גרסתו בנדון.

5) אחת מטענות הנתבעות בתביעה שכנגד היא שמשמרות "רימה" אותם ולא סיפר להם על יעוד הקרקע האמיתי (חקלאי ולא תעשייתי), כיוון שרצה שהשכירות תצא אל הפועל, באשר דמי השכירות היוו "אוכל נפש" לחברי קיבוץ משמרות (ראה למשל סע' 45 לנ/7).

במצב דברים כזה לא סביר כי משמרות תוותר על דמי שכירות לתקופה של כשנה.

ג. על כן בתקופת הביניים סבורני כי התובעת הוכיחה שהיא זכאית לדמי שכירות

חודשיים בשיעור של 5,381 דולר. הנתבעת 2 לא הוכיחה כי סוכם עמה אחרת.

ד. מחודש אוקטובר 2006 ועד לפינוי המקרקעין בתאריך 31.7.08 אמורה הנתבעת 2

לשלם דמי שכירות בהתאם לחוזה שכירות שנחתם עם משמרות, בשיעור של 2,000

דולר.

17. ערבותו של אבי עזורה (הנתבע 3).

א. אין מחלוקת כי אבי עזורה חתם, במסגרת הסכם השכירות שבין משמרות

1 מיום 2.4.01, כערב אישית לחיובי הנתבעת 1, על גבי הסכם השכירות עצמו.

ערבותו זו תקפה, הן לתקופת השכירות והן לשתי תקופות האופציה הקבועות

בהסכם הראשון, היינו עד ליום 2.5.04. נזכיר כי תקופות האופציה קבועות בהסכם

עצמו, והן מתחדשות (כהוראת ההסכם) אוטומטית בתום תקופת שכירות קודמת,

אלא אם מסר השוכר למשכיר הודעה בכתב 90 יום לפני תום תקופת השכירות על

אי רצונו בהארכת תקופת השכירות. עוד הוסכם כי היה ותמומש תקופת האופציה

יחולו תנאי הסכם זה גם על תקופת האופציה (ראה סעיף 6.2 להסכם).

על כן, ערבותו של אבי עזורה על גבי הסכם השכירות מיום 2.4.01 תקפה עד לתום

תקופות האופציה, היינו עד ליום 2.5.04.

מכוחו של הסכם השכירות גם חתם אבי עזורה, עם אחרים, בתאריך 2.4.01 על שני

שטרי חוב. האחד על סך של 100,000 ₪ והשני על סך של 75,000 ₪.

ברור כי שטרי חוב אלה נחתמו מכוחו של הסכם השכירות מיום 2.4.01.

ב. על הארכת חוזה השכירות חמש שנים נוספת החל מיום 3.5.04 (נספח 18 לת/4)

{להלן: "הסכם ההארכה"}, אבי עזורה אינו חתום. לכן גם לא ניתן להחיל על

תקופת השכירות של הנתבעת 1 על פי הסכם ההארכה לתקופת השכירות שמיום

3.5.04 ועד ליום 31.10.05, תום תקופת השכירות של הנתבעת 1, ערבות אישית של

אבי עזורה.

אבי עזורה לא ערב אישית לתקופת השכירות המוארכת האמורה.

גם לא ניתן לחייב אותו מכוחם של שני שטרי החוב עליהם הוא חתום, המוזכרים

לעיל (כטענת התובעת בסיכומיה), כיוון שאלה קשורים להסכם השכירות מיום

2.4.01, ולא ניתן להחילם על הסכם ההארכה שמיום 3.5.04 ועד לתום תקופת

השכירות של הנתבעת 1.

ג. על תקופת הביניים, שמיום 1.11.05 ועד ליום 30.9.06, אבי עזורה ערב באופן אישית, שכן הוא חתום כערב על זכרון הדברים האמור (ראה נספח 3 לת/3).

ד. על תקופת השכירות על פי חוזה השכירות שנחתם עם הנתבעת 2, החל מיום

1.10.06 ועד לתום תקופת השכירות של הנתבעת 2 31.7.08, אבי עזורה חתום כערב

אישית בהסכם, ולכן ניתן לומר כי הוא ערב אישית לחובות הנתבעת 2 הנוגעים

לחוזה שכירות זה בתקופה האמורה.

ה. אבי עזורה בתצהיר עדותו הראשית ציין בצורה די כללית וסתמית כי הוסכם עם

משמרות שהוא לא יהיה ערב אישית (סע' 80.3 לנ/7).

בחקירתו הנגדית חזר בו למעשה אבי עזורה מגרסתו זו וציין כדלקמן:

על פי ההסכם הראשון הוא ערב אישית עד ליום 2.5.04.

בתקופת השכירות על פי הסכם ההארכה הוא אינו ערב אישית לנתבעת 1.

הוא ערב מחדש לנתבעת 2 מיום 1.11.05 (עמ' 35 לפרו' שו' 9-10).

כנראה נעלם מעיניו של אבי עזורה שהוא חתם כערב אישית גם על זכרון הדברים הרלוונטי לתקופת הביניים, ולכן ערב אישית לחיובי הנתבעת 2 מכוחו של זכרון דברים זה גם בתקופה זו.

ו. נציין כי שינוי גרסתו זו של אבי עזורה בכל הקשור לערבותו האישית גורעת

ממהימנות גרסתו בכל הקשור לתובענה זו.

ז. לסיכום ייאמר כי למעט תקופת השכירות על פי הסכם ההארכה, שמיום 3.5.04

ועד ליום 31.10.05, אבי עזורה ערב אישית לחובות הנתבעות, הנובעים מהסכמי

השכירות עם משמרות.

חוות דעת מומחי התובעת

18. התובעת הגישה שתי חוות דעת מומחים להוכחת סכומי תביעתה כדלקמן:

א. חוות דעתו של רואה החשבון מר אחמד אבו עטא מיום 17.11.12 שהוגשה וסומנה

ת/1.

ב. חוות דעתו של רואה החשבון מר יוסף זילברשטיין מיום 29.1.13 שהוגשה וסומנה

ת/2.

19. בישיבת יום 13.2.13 הבהיר ב"כ התובעת מדוע התובעת צרפה שתי חוות דעת מומחה,

כדלקמן:

"צרפתי שתי חוו"ד רואה חשבון מטעמי. חוות הדעת הראשונה שצורפה במסגרת ההליך

העיקרי, מתבססת על כרטסת הנה"ח של הנתבעת כפי שהיא צורפה לכתב ההגנה...

המומחה הנ"ל בדק את ההתחייבויות לפי החוזים מצד אחד, ואת קיומם או אי קיומם כפי

שהיא באה לידי ביטוי בכרטסת של הנתבעות. הנתבעות לא יכולות להכחיש שהן שילמו.

כעת, במסגרת תצהירי התשובה, תצהירי ההגנה והתביעה שכנגד, נטענו טענות שלא הוכחו

בשום צורה... לכן המומחה השני בדק את קיום ההסכמים מצד אחד, לאור מסמכי הנה"ח

של הקיבוץ" (עמ' 5 לפרו' שו' 12-20).

במילים פשוטות יותר רואה החשבון אבו עטא בדק את ההתחייבויות של הנתבעות על פי

החוזים מול התשלומים המופיעים בכרטסת הנהלת החשבונות של הנתבעות, ומצא כי קיים

חוב כדלקמן:

נתבעת 1 – 199,426.65 ₪.

נתבעת 2 – 296,417.99 ₪.

נתבע 3 – מכוח ערבותו, צירוף אריתמטי של שני החובות הנ"ל – 495,844.64 ₪.

לעומתו, רואה החשבון זילברשטיין בדק את ההתחייבויות של הנתבעות על פי החוזים מול

התשלומים המופיעים בכרטסת הנהלת החשבונות של משמרות, ומצא כי קיים חוב

כדלקמן:

נתבעת 1 – 110,288.30 ₪.

נתבעת 2 – 289,680.11 ₪.

נתבע 3 – מכוח ערבותו, צירוף אריתמטי של שני החובות הנ"ל – 399,698.41 ₪.

בכתב התביעה סכומי התביעה נמוכים במעט מחוות דעתו של רואה החשבון זילברשטיין

(ראה סעיף 6 לעיל), ולא אפסוק בכל מקרה לתובעת יותר ממה שתבעה.

זאת ועוד, סבורני כי אעדיף בנסיבות אלה את חוות דעתו של רואה החשבון זילברשטיין,

שדווקא מיטיב עם הנתבעים מבחינת סכומי החוב.

20. בכל אופן שני המומחים פעלו כאמור לבחינת התחייבויות הנתבעים על פי החוזה, מול

תקבולים שהתקבלו מהנתבעות במהלך שנות השכירות, והיתרה היא החוב שקיים.

כאמור ניסו הנתבעים לטעון להסכמה אחרת שנוצרה במהלך שנות השכירות, בין אם על

דרך של הנחה בדמי השכירות, ובין אם על דרך של אי תשלומים בחודשים מסוימים, ובין

אם על דרך של קיום שוכרת אחרת במקרקעין בשנת 2008, אולם כל הטענות הנ"ל נדחו על

ידי כמפורט בהרחבה לעיל.

על כן, דרך החישוב של מומחי התובעת היא הנכונה. היינו – חיובים על פי החוזה מול

זיכויים מכוח תשלומים ששולמו.

21. היות וכאמור העדפתי את חוות דעתו של רואה החשבון זילברשטיין, שגם מיטיב עם

הנתבעים בכל הקשור בגובה סכומי החוב, וגם לנוכח העובדה כי עשה עלי רושם מהימן,

אתמקד בחוות דעתו ובעדותו.

22. ציין המומחה זילברשטיין בחוות דעתו ת/2, את אופן עריכת חוות הדעת:

א. החיובים שנלקחו בחשבון הם דמי שכירות, מים וחשמל, כנקוב בחוזי השכירות.

ב. הדגיש המומחה כי כרטסת הנהלת החשבונות של משמרות אינה משקפת את סכום

החוב הנכון (טענה בה נאחזו הנתבעים), כיוון שהקיבוץ ביקש להוציא את

החשבוניות עם הגבייה בהתאם לתקנה 7(א)(א) לתקנות מס ערך מוסף, התשל"ו-

1976, המאפשרת הוצאת חשבוניות בגין דמי שכירות על בסיס מזומן.

לכן ההסתמכות על הכרטסת של הקיבוץ בחוות דעתו היתה מינימלית, בעוד אשר

חוות דעתו התבססה על חומר מקיף שהוגש לו.

ג. סכומי "החובה" מתבססים על חיובי השכירות בחוזים. כמו כן אותרו חשבוניות

בגין חיובי חשמל ומים.

23. המומחה זילברשטיין עשה הבחנה בין חובות הנתבעת 1 לבין חובות הנתבעת 2.

24. באשר לחובות הנתבעת 1 ציין המומחה זילברשטיין כדלקמן:

א. חוב דמי שכירות חושב מחודש ינואר 2004, 7 שנים עובר להגשת התביעה, מחמת

מגבלת ההתיישנות.

ב. בטבלה שערך, המפורטת בחוות דעתו בצורה ברורה, נמצא כי סכום חוב דמי

השכירות בתקופה שמחודש ינואר 2004 ועד לחודש אוקטובר 2005 (מועד בו תמה

תקופת השכירות של הנתבעת 1), הינו סך של 552,644.84 ₪.

ג. בטבלה נוספת שערך בחוות דעתו, בגין חישוב חוב בגין מים וחשמל, ציין המומחה

כי ערך את אלה בהתאם לחשבוניות מס שהוצגו לו בגין סכומי החוב בגין מים

וחשמל של הנתבעת 1.

כאן לקח המומחה את התקופה שמחודש דצמבר 2003 ועד חודש אוקטובר 2005

ומצא שסכום החוב הוא 66,289.62 ₪.

ד. לעומת זאת התקבולים שהתקבלו מהנתבעת 1 למשמרות, לתקופה שמיום 12.1.04

ועד ליום 30.10.06, בגין דמי שכירות, תשלומי מים וחשמל, המתייחסים לתקופה

שמחודש ינואר 2004 ועד לתום תקופת השכירות בחודש אוקטובר 2005, היו סכום

של 508,646.16 ₪.

ה. לכן יתרת חוב הנתבעת 1 לתקופת השכירות הוא 110,288.3 ₪.

25. על פניו הייתי מתקן חוב זה בסכום של 1,881 ₪, חוב מים וחשמל לחודש דצמבר 2003

(כמצוין בחוות דעתו של המומחה זילברשטיין כחוב לחודש דצמבר 2003), שכן חודש זה

כבר נמצא מעבר לתקופת ההתיישנות, ויש לחשב רק תקופות שמחודש ינואר 2004.

על כן הייתי מעמיד, על פי חוות דעתו של המומחה זילברשטיין, את החוב של הנתבעת 1

לתובעת על סכום של 108,407 ₪.

26. הנתבעים בחרו שלא להגיש חוות דעת מומחה מטעמם מהטעם שהנתבע 3 הוא רואה חשבון

במקצועו, וגרסתם תבוא לידי ביטוי בתצהירו.

27. עיון בתצהירו של אבי עזורה (נ/7) מלמד כי אין בו התייחסות ליתרת חוב של הנתבעת 1

אלא רק של הנתבעת 2 (ראה סעיף 122 ואילך לנ/7).

מי שכן התייחס להתחשבנות הכספית שבין משמרות לנתבעת 1 הוא משה פרטר בתצהירו

נ/4 (סע' 110- 143). דא עקא שמשה פרטר איננו רואה חשבון במקצועו, ובכל מקרה תצהירו

אינו תחליף לחוות דעת מומחה שתהווה משקל נגד למומחי התובעת.

28. בתצהירו מציין משה פרטר כי היתרות הקיימות בכרטיס הנהלת החשבונות של הקיבוץ

צריכות להתבטל (סע' 117 לנ/4), מהטעמים הבאים: חשבוניות שהוצאו על ידי הקיבוץ

בסכומים נמוכים יותר (סע' 134 לנ/4); התעלמות מחודשים שהיו צריכים לתת להם הנחה

או לא לחייב בכלל (סע' 134-135 לנ/4); הפחתה של סכום בשיעור של 62,230 ₪ לפי כרטסת

הקיבוץ; הפחתה בסכום של 100,000 ₪ עבור קנסות שקיבלו (סע' 137 לנ/4), ועוד טענות

מטענות שונות שלא הוכחו, כמפורט בהרחבה לעיל.

וודאי שטענותיו אלה של פרטר אינן עומדות כנגד חוות דעת מומחי התובעים, ובמיוחד

חוות דעתו של המומחה זילברשטיין עליה אני מסתמך בפסק הדין.

29. המומחה זילברשטיין גם נחקר על חוות דעתו וציין כדלקמן:

א. הוא רואה החשבון של משמרות משנת 2008 (עמ' 14 לפרו' שו' 7).

ב. לצורך הכנת חוות דעתו הוא לא ישב עם מי מהקיבוץ, אלא קיבל את ההסכמים

ראה את החיובים ואת התקבולים (עמ' 14 לפרו' שו' 26-30; עמ' 15 לפרו' שו' 4-5).

ג. כרטסת הנה"ח של הקיבוץ נקטה בשיטה של מצטבר ושל מזומן, והדבר אפשרי לפי

חוק מע"מ בעסקאות מסוימות, דוגמת שכר דירה. היינו אם אתה לא מקבל תקבול

אתה לא מוציא חשבונית (עמ' 15 לפרו' שו' 13-17).

לכן גם לא ניתן להסתמך לצורכי תובענה זו על הכרטסת של הקיבוץ שכן אינה

משקפת את החוב האמיתי שבין הצדדים (עמ' 15 לפרו' שו' 30-31).

ד. כשניסה ב"כ הנתבעים לומר לו כי יש להפחית סכום מסוים מהכרטסת (64,111 ₪, כיוון ששייך לשנת 2003 לגביה יש התיישנות), השיב שאין קשר בין הדברים, אלא הוא בנה את חוות הדעת אחרת, ולקח את החובות מחודש ינואר 2004 מול התקבולים מתאריך זה, ללא קשר לכרטסת (עמ' 16 לפרו' שו' 21-27).

היות והוא לא מסתמך על הכרטסת הוא גם לא צריך להסתמך על יתרות חוב ב-2003 (עמ' 16 לפרו' שו' 16-22).

ה. בהמשך עדותו נשאל המומחה על חיובים שונים בכרטסת הקיבוץ (עמ' 17-19),

השיב בהרחבה (ולשם הקיצור נפנה לשם), אך הנקודה החשובה היא שחוות דעת

בנושא יתרת החוב של הנתבעת 1 (וגם של הנתבעת 2 בה נעסוק להלן), לא נסתרה.

30. לסיכום ייאמר שהתובעת הוכיחה כי יתרת החוב של הנתבעת, נכון ליום הגשת התביעה

הינה סכום של 108,407 ₪.

ודוק, זהו הסכום ליום הגשת התביעה, שכן התובעת הגישה את כתב התביעה בסכומים

הנומינליים האמורים, ולא תוך צירוף הפרשי הצמדה וריבית עד ליום הגשת התביעה תוך

תשלום אגרה בהתאם.

31. באשר לחובות הנתבעת 2 מציין המומחה כדלקמן:

א. בתקופת הביניים, כהגדרתה לעיל, חייב נתבעת זו בדמי שכירות בשיעור של 5,381

דולר לחודש.

מ-1.10.06 ועד סוף תקופת השכירות בחודש יולי 2008 חייב בדמי שכירות חודשיים

בשיעור של 2,000 דולר, כנקוב בהסכם.

ב. חוב דמי השכירות חושב מחודש נובמבר 2005 ועד לחודש יולי 2008, ונמצא כי הוא

סכום של 443,500 ₪.

חוב המים והחשמל מחודש נובמבר 2005 ועד לחודש פברואר 2008 הינו סכום של

92,684.06 ₪.

התקבולים שהתקבלו מהתובעת לתקופה שמחודש מאי 2006 ועד אפריל 2008 הינו

סכום של 246,641.95 ₪.

בנוסף מספר שיקים שנתנה התובעת לא כובדו על ידי הבנק, ובגינם חוייבה

התובעת בעמלת שיקים חוזרים בסכום כולל של 138 ₪ (הכל כמפורט בטבלה שערך

בחוות דעתו).

ג. מכאן כי יתרת החוב של הנתבעת 2 לתובעת בגין תקופת השכירות המיוחסת לה

(מחודש נובמבר 2005 ועד לחודש יולי 2008), היא 289,680.11 ₪.

32. יחד עם זאת, התובעת תבעה מהנתבעת 2 בכתב התביעה, נכון ליום הגשתה, סכום של

268,261.59 ₪, ולא מעבר לכך. לכן לכאורה זה הסכום המקסימלי שהיא יכולה לקבל

מהנתבעת 2, הגם שעל פי חוות הדעת מטעמה מגיע לה קצת יותר מהנתבעת 2, שכן אין

לפסוק לתובעת יותר ממה שתבעה.

33. גם הנתבעת 2 בחרה שלא להגיש חוות דעת מומחה מטעם אלא להסתמך על תצהירו של אבי

עזורה, רואה חשבון במקצועו.

בתצהירו נ/7 התייחס אבי עזורה להתחשבנות הכספית שבין התובעת לנתבעת 2 (סע'

122-145 לתצהיר).

גם כאן העד עזורה התייחס (בתצהירו נ/7) לכרטסת הנהלת החשבונות של הקיבוץ תוך

טענות, שנדחו לעיל, כדלקמן:

א. ייחוס חיובים חדשים עבור חודשים שהוסכם כי אין כל מקום לחייב את הנתבעת 2

(סעיף 129).

ב. הסתמכות על כרטסת הקיבוץ המלמדת על חוב נמוך יותר (סע' 128).

ג. הסתמכות על כך שבתקופת הביניים לא היתה צריכה הנתבעת 2 לשלם דמי שכירות

(סע' 133).

ד. הסתמכות על כך שהנתבעת 2 לא היתה צריכה לשלם דמי שכירות מחודש ינואר

2008 ועד תום תקופת השכירות אלא חברת בטונית 2008 (סע' 139).

ה. פעולות שונות בכרטיס (סע' 141-145), שעם כל הכבוד להיותו רואה חשבון, היה

צריך להביאן לידי ביטוי באמצעות חוות דעת מומחה (נעיר כי המומחה זילברשטיין

נשאל אודות הרישומים בכרטסת והשיב על כך, בעמ' 17-19 לפרו', ועדותו לא נסתרה).

34. כבר ציינו לעיל שהעד עזורה לא התגבלה כעד מהימן לחלוטין, ולכן גם בנושא ההתחשבנות

שבין התובעת לנתבעת 2, קשה לסמוך על עדותו, הגם שהוא רואה חשבון במקצועו. טוב היו

עושות הנתבעות אם היו מגישות חוות דעת מומחה מטעמן, לפחות בכל הקשור לפעולות

החשבונאיות שלטענתן היו צריכות לבוא לידי ביטוי בכרטסת הקיבוץ ו/או אי דיוקים

אחרים בכרטסת זאת, ולא להסתמך על עדותו של העד עזורה.

זאת ועוד, המומחה זילברשטיין ציין, כפי שגם הזכרנו לעיל, שהסתמכותו על כרטסת

הקיבוץ היתה מינימלית אלא הוא ערך את החישובים בצורה של חיובים מול תקבולים

והגיע למה שהגיע מבחינת חובן של הנתבעות לתובעת.

סבורני כי מדובר בדרך חשבונאית נכונה, במיוחדות כשיש טענות מטענות שונות מצד

הנתבעות לעניין הסכמות שהושגו לאחר חתימת החוזה, שלא הוכחו, והכל כמפורט לעיל.

35. כבר הזכרנו לעיל את חקירתו הנגדית של המומחה זילברשטיין, שנחקר אודות הכרטסות

השונות והרישומים בהם, והסבריו שניתנו היו סבירים ומשכנעים.

אמנם הזכרנו את חקירתו הנגדית של המומחה זילברשטיין כשהתייחסנו לנתבעת 1, אולם

חקירתו הנגדית ומסקנתנו לעיל בדבר אי סתירת חוות דעתו, רלוונטיים גם לנתבעת 2.

36. נדגיש שוב כי התרשמנו לטובה מהמומחה זילברשטיין, ממקצועיותו, ממהימנותו

ומתוצאות חוות דעתו, שלטעמנו לא נסתרו.

37. לאור כל האמור, אני קובע כי האמור בחוות דעתו של המומחה זילברשטיין לעניין חובה של

הנתבעת 2 לתובעת הוכח, אולם אני פוסק לתובעת רק את הסכום שתבעה מהנתבעת 2

בכתב התביעה, בסכום של 268,261.59 ₪ נכון ליום הגשת התביעה.

ערבותו של הנתבע 3

38. כפי שקבענו בסעיף 17 (ו) לעיל, ערבותו של הנתבע 3 לחובות הנתבעות, היא לכל אורך

תקופות השכירות למעט התקופה על פי הסכם ההארכה שמיום 3.5.04 ועד 31.10.05.

39. היות ולמעשה החוב הנתבע של הנתבעת 1 הוא מחודש ינואר 2004, הרי למעשה אודות

הנתבעת 1 ערבותו האישית של הנתבע 3 היא מחודש ינואר 2004 ועד ליום 3.5.04.

40. התובעת לא עשתה את ההפרדה הנדונה, ולכן לא ניתן לדעת מה חובה של הנתבעת

לתקופה שמחודש ינואר 2004 ועד ליום 2.5.04, כ-4 חודשים.

גם לא ניתן ללמוד לטעמי, מהטבלאות שבחוות דעתו של המומחה זילברשטיין, על החוב

המדויק בתקופה זו.

לכן אודות תקופה זו אני דוחה התביעה כנגד אבי עזורה, הנתבע 3, מכוח ערבותו, בהעדר

הוכחה.

(כהערה אוסיף שלטעמי בכל מקרה סכומי החוב בתקופה זו אינם רבים כי רואים, על פי

המפורט בחוות דעתו של המומחה זילברשטיין, כניסות של תקבולים לתקופה הרלוונטית

לכן גם אם נותרה יתרת חוב כלשהי לתקופה זו היא אינה גבוהה, ואולי אף שולית, יחסית

לחוב בכללותו של הנתבעת 1).

41. מכאן כי ערבותו האישית של הנתבע 3 רלוונטית רק לחובותיה של הנתבעת 2, לתקופה

שמחודש נובמבר 2005 ועד לחודש יולי 2008, בסכום הנתבע בכתב התביעה על סך של

268,261.59 ₪.

סכום זה חייב הנתבע 3 לשלם לתובעת, יחד ולחוד עם הנתבעת 2, מכוח ערבותו האישית,

כמפורט לעיל.

סוף דבר בתביעה העיקרית

42. לאור כל האמור לעיל, אני מחייב הנתבעים לשלם לתובעת סכומים כדלקמן:

א. הנתבעת 1– סכום של 108,407 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין החל מיום

הגשת כתב התביעה העיקרי ביום 20.1.11 ועד ליום התשלום המלא בפועל (ראה סע' 25 לעיל).

ב. הנתבעת 2– סכום של 268,261.59 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין החל

מיום הגשת כתב התביעה העיקרי ביום 20.1.11 ועד ליום התשלום המלא בפועל

(ראה סע' 32 לעיל).

ג. הנתבע 3 (יחד ולחוד עם הנתבעת 2) – סכום של 268,261.59 ₪, בצירוף הפרשי

הצמדה וריבית כדין החל מיום הגשת כתב התביעה העיקרי ביום 20.1.11 ועד

ליום התשלום המלא בפועל (ראה סע' 41 לעיל).

התביעה שכנגד

43. כאמור התביעה שכנגד היא על סכום של 5.4 מיליון ₪ נכון ליום הגשתה בתאריך 11.9.11.

הנתבעות 1-2 הן התובעות שכנגד, ועיקר טענותיהן כלפי התובעת פורטו בסעיף 9 לעיל.

44. משמרות, הנתבעת שכנגד, הכחישה את כל האמור בכתב התביעה שכנגד, על טענותיו

והסכומים הנתבעים בו, והכל כמפורט בתמציתיות בסעיף 10 לעיל.

45. היות ובתביעה שכנגד, כל אחת מהנתבעות תבעה על נזקים שונים מטעמים שונים, נבחן את

עניינה של כל נתבעת בנפרד.

התביעה שכנגד של הנתבעת 1

46. כאמור הנתבעת 1 טוענת לנזקים בעקבות הסתרת מידע נטען מצד משמרות על כי המפעל

בנוי על שטח חקלאי ואינו מורשה להיות בשימוש תעשייתי. עקב ההסתרה האמורה נכנסה

להוצאות רכישת המפעל, השקיעה כספים לפיתוחו ובסופו של יום נאלצה לעזוב את

המקרקעין.

47. לכן השאלה העיקרית העומדת לדיון בתביעה שכנגד של הנתבעת 1 היא – האם ידעה עובר

לחתימה על חוזה השכירות מיום 2.4.01 (שהרי על פי המפורט בסעיף 4.2 לחוזה השכירות

מיום 2.4.01, הצהירה הנתבעת 1 כשוכרת כי היא מכירה ויודעת את כל הפרטים

המתייחסים למושכר, אשר יש בהם להשפיע על ההתקשרות בהסכם זה, וכי ראתה ובדקה

את המושכר, סביבתו, תוכניותיו, תוכניות בניין עיר המתייחסות אליו וכי בדקה את

האפשרויות לקיים במושכר את מטרת השכירות) שהמפעל בנוי בחלקו על שטח חקלאי?

48. מי שלמעשה ביצע את הבדיקות בעבור הנתבעת 1, עובר לרכישת המפעל וחתימה על חוזה

השכירות מול משמרות בשנת 2001, היה עו"ד מוני עזורה, בא כוחם של הנתבעים, שהיה גם

בעל מניות בנתבעת 1, במועד חתימת חוזה השכירות בחודש 4/01 (ראה לעניין זה סע' 11-13

לנ/7; סע' 11-13 לנ/4).

49. משכך היה מצופה כי עו"ד מוני עזורה, על אף שמייצג את הנתבעים בתביעה זו, יעיד על

בדיקותיו ו/או שיחותיו עם אנשי הקיבוץ עובר לחתימת הסכם השכירות בשנת 2001, שמא

יתברר כי היה ידוע לו כי המפעל בנוי בחלקו בקרקע חקלאית, כטענת הקיבוץ בנדון.

50. חשיבות עדותו של עו"ד מוני עזורה עולה לנוכח העובדות הבאות:

א. הנתבעים בסיכומיהם (סע' 13) טוענים כי הנתבעת 1 ניסתה לערוך בדיקה מקיפה,

באמצעות בא כוחה עו"ד מוני עזורה, עובר לחתימת הסכם השכירות מיום 2.4.01,

אצל הרשויות השונות: מינהל מקרקעי ישראל, לשכת רישום המקרקעין, המועצה

האזורית מנשה ובוועדה לתכנון ובנייה מנשה. אולם היחיד שהיה יכול להעיד על ממצאי הבדיקות האמורות, הוא עו"ד מוני

עזורה, שבחר לא להעיד במסגרת התביעה הנוכחית.

משכך איננו יודעים מה היו ממצאיי בדיקותיו.

עדויותיהם של פרטר ואבי עזורה בנושא ממצאיי הבדיקות הן בגדר עדויות שמיעה

אסורות.

ב. ציינו עדי הנתבעות כי ניהול המו"מ עם הקיבוץ נעשה בליווי משפטי של עו"ד מוני

עזורה ובנוכחות מספר גורמים מטעם הקיבוץ, ולרבות מר ישראל ברש, שהיה הבעלים הקודמים של המפעל בשטח הקיבוץ במשך מספר רב של שנים (סעיף 11 ל-נ/7 ו-נ/4).

עוד ציינו עדי הנתבעות כי מר ישראל ברש היה לקוח של עו"ד מוני עזורה, ולכן היה

להם קל לדעת את מצבו הכלכלי והעסקי של המפעל (סעיפים 14 ל-נ/4 ו-נ/7).

כן ציינו עדי הנתבעות כי ישראל ברש הפנה אותם לקברניטי הקיבוץ על מנת לבחון

את המצב המשפטי של המקום (סעיפים 15 ל-נ/4 ו-נ/7).

מנגד, טען יעקב מלר מטעם הקיבוץ בתצהירו ת/4 כי עו"ד מוני עזורה ידע שהמפעל

מצוי בחלקו בקרקע חקלאית, שכן הוא ייצג את ברש עובר לחתימת ההסכם ביום

2.4.01, וברש ידע את המצב לאשורו (סעיף 16 ל-ת/4).

לא זו אף זו, הוסיף וציין מלר, כי ביום 19.6.01 הגיש ברש התנגדות לביצוע שטר

בתביעת הקיבוץ נגדו, וטענתו העיקרית בתצהיר ההתנגדות היתה כי המפעל מצוי

ברובו בקרקע חקלאית (התצהיר האמור של ברש צורף ל-ת/4).

יודגש, כי בתצהיר זה טען ברש בסעיף 3 כדלקמן:

"החוזה עוסק בשכירת 4 דונם, והכשרתם למפעל על ידי החברה. ואולם, בפועל,

ומבלי שזה מוזכר בחוזה שבכתב, נשכרו על ידי החברה 15 דונם. הקיבוץ לא יכול היה לכתוב בחוזה שהוא משכיר 15 דונם משום שהוא לא היה מקבל את אישור הבעלים (מנהל מקרקעי ישראל) היות ומדובר בקרקע חקלאית. לכן נדרשתי לחתום על הסכם שמדובר על 4 דונם בלבד בעוד שבפועל ההסכמה היתה אחרת ושכרתי 15 דונם".

מי שייצג את ברש ואת הנתבעת 1 (שהיתה אז בשליטת ברש) באותה התנגדות,

שכאמור הוגשה ביום 18.6.01, כחודשיים וחצי לאחר חתימת חוזה השכירות

הראשון (שנחתם כאמור ביום 2.4.01), היה משרדו של עו"ד מוני עזורה, בא כוחם

של הנתבעים דנן.

נזכיר, כי על פי האמור בתצהירי עדי הנתבעות שהזכרנו לעיל, ברש היה לקוח של

עו"ד מוני עזורה עוד קודם חתימת הסכם השכירות הראשון.

מכאן ניתן להסיק בסבירות ראויה, כי ברש סיפר לעו"ד מוני עזורה את הידוע לו

אודות המצב המשפטי של המקרקעין עליהם מצוי המפעל, שבחלקו חקלאי.

ככל שרצו הנתבעים לסתור מסקנה מסתברת זו (ודוק – מדובר בתביעה אזרחית

בה די בהסתברות של 51%), היו צריכים להעיד את עו"ד מוני עזורה או לפחות את

ברש, אך הם לא עשו כן.

בנדון יש להפעיל את הכלל שבפסיקה הקובע לאמור כי צד שנמנע מלהביא עד

רלוונטי בהעדר הסבר אמין וסביר, מעורר בדרך הטבע את החשד כי יש דברים בגו

וכי נמנע מהבאתו לעדות כי הוא חושש מעדותו ומחשיפתו לחקירה שכנגד. לשון

אחרת מחדל זה פועל לחובתו, ויש בו בכדי לתמוך בגרסת הצד היריב. על כן, בית המשפט רשאי להסיק מאי הזמנת עד רלוונטי כאמור, מסקנות מחמירות וקיצוניות נגד מי שנמנע מהבאת עד (לעניין זה ראו: ספרו של יעקב קדמי, "על הראיות", חלק שלישי, עמ' 1649).

אמנם, פרטר בחקירתו הנגדית ניסה לסטות מהאמור בתצהירו, תוך שהוא מציין

שברש הפך להיות לקוח של עו"ד מוני עזורה רק לאחר חתימת הסכם השכירות

הראשון (עמ' 28 לפרוט', שו' 39 – 31; עמ' 29 לפרוט', שו' 5 - 1), אבל זה היה

בבחינת מאוחר מדי ובניגוד כה בולט לאמור בתצהיר, שלא האמנתי לגרסתו זו,

במיוחד כשהנתבעות לא טרחו להעיד את עו"ד מוני עזורה ו/או ברש בנדון).

51. לא זו אף זו, על הנתבעת 1 בכובעה כתובעת שכנגד, מוטל נטל הראיה והשכנוע להוכחת

תביעתה, ובכלל זה את הטענה כי הקיבוץ לא גילה את עובדת קיומו של המפעל על חלק מחלקה חקלאית.

במסגרת זו היתה יכולה הנתבעת 1 לזמן לעדות את כל נציגי הקיבוץ או חלקם שהיו

מעורבים אז בגיבושו של הסכם השכירות מיום 2.4.01, אך במקום זה ישבה בחוסר מעש

וסמכה על העדים שהובאו על ידי הקיבוץ.

לא היתה כל מניעה מצד הנתבעות, כשראו שהקיבוץ לא מזמן לעדות אנשי מפתח מבחינתם, ("קברניטי הקיבוץ" כלשונם של עדי הנתבעות בתצהיריהם – סעיפים 15 ל-נ/4 ו-נ/7), לזמנם בעצמם בכדי להעיד על המידע שמסרו לנתבעת 1 עובר לחתימת חוזה השכירות הראשון.

ונדגיש, אל לה לנתבעת 1 להטיל את המחדל בנדון על התובעת, שכן כאמור חשיבות עדותם

של אלה היא בעיקר בתביעה שכנגד, ולכן על הנתבעות היה להעידם, ומשלא עשו כן, משמש

הדבר דווקא לחובת גרסתם.

52. לאור כל האמור לעיל, ולנוכח העובדה כי הנתבעת 1 בחרה שלא להעיד את עו"ד מוני עזורה

ו/או ישראל ברש ו/או מאן דהוא אחר מטעם נציגי הקיבוץ שניהלו עמם את המשא ומתן

עובר לחתימת חוזה השכירות הראשון, יש לומר, מכוח הכלל שבפסיקה שהוזכר לעיל, כי

לא הוכיחה את טענתה שלא נמסר לה המידע ו/או לא ידעה, עובר לחתימת חוזה השכירות

מיום 2.4.01, כי המפעל בנוי בחלקו על קרקע חקלאית..

53. דווקא הראיות שסיפק הקיבוץ במסגרת תובענה זו, שכנעו אותי שלא הסתיר מידע

במתכוון מהנתבעת 1 עובר לחתימת הסכם השכירות הראשון, כפי שאפרט להלן:

א. העידה מטעם הקיבוץ, הגב' איריס שני, שהיתה רכזת משק בעת הרלבנטית (מטעם

הקיבוץ על חוזה השכירות הראשון, כפי שנציין להלן), כי לא נמנעה מהעברת מידע כלשהו במתכוון.

בלשונה: "אני בטוחה שלא נמנעתי משום דבר בכוונה להגיד ... ברור לי שלא היה לי

שום מניע להסתיר מהם איזשהן עובדות או משהו בכלל. מה שאני כן זוכרת ...

שהם נכנסו לתוך חוזה שהיה קיים של החברה שהיתה שם ששכרה את המקום" (עמ' 43 לפרוט' שו' 8 – 2).

כן ציינה הגב' שני כי היא זו שחתמה על הסכם השכירות הראשון מטעם הקיבוץ

(עמ' 44 לפרוט' שו' 15- 14), והיא לא ידעה שיש בעיה וגם אף אחד מהקיבוץ לא

אמר לה שיש איזה שהיא בעיה עם השטח המושכר (עמ' 45 לפרוט' שו' 17 – 16).

עדה זו עשתה על רושם מהימן ועדותה גם לא נסתרה. לכן נתתי בעדותה אמון.

ב. הנתבעים בעצמם צירפו לתצהיריהם את דברי בא כוח הקיבוץ בתיק הפלילי שהוגש נגד הנתבעת 1, קיבוץ משמרות, משה פרטר ויורב משה בגין השימוש בשטח החקלאי של הקיבוץ (ת"פ 3348/04 בבית משפט השלום בחדרה) על פיו הקיבוץ לא היה מודע לעובדה שנעשה במקרקעין שימוש בניגוד לחוק וגם לא ידע שמדובר בשימוש בקרקע שהיא חקלאית.

כאשר התברר לקיבוץ לראשונה כי ישנה בעיה, התברר הדבר כאשר הנאשמת 1

(הנתבעת 1 דנן) כבר היתה בשטח ונודע לה על הבעיה בו ביום שנודע הדבר גם

לקיבוץ (עמ' 42 – 41 לפרוט' שם).

מכאן עולות לכאורה המסקנות הבאות:

1) עובר להשכרת המקרקעין לנתבעת 1 תחת ניהולו של ברש, הקיבוץ לא ידע

לכאורה כי המפעל בנוי בחלקו בשטח חקלאי.

2) במועד שנודע לקיבוץ על כך לראשונה (בתחילת שנות ה- 2000 - ראה עמ'

42 לפרוט' שם) גם הנתבעת 1 וברש ידעו על כך.

משאלה המסקנות, ניתן להסיק מסקנה סבירה נוספת, וזאת בהיעדר ראיה לסתור מסקנה זו, כי הקיבוץ לא הסתיר מידע זה מהנתבעים, שהרי האחרונים או מי מהם רכשו את הפעילות של המפעל מברש, שהיה כאמור לקוח של עו"ד עזורה, שמן הסתם גם עדכן אותו אודות קיומו של המפעל בחלקו על קרקע חקלאית.

לשון אחרת, אין טעם לקיבוץ להסתיר דבר שממילא היה מתגלה לנתבעים.

כאמור, מדובר במסקנה סבירה, שעולה בקנה אחד עם עדותה של הגב' איריס שני,

כי הקיבוץ לא הסתיר דבר מהנתבעת 1, לרבות קיומו של המפעל בחלקו על קרקע

חקלאית, עובר לחתימת חוזה השכירות הראשון.

ג. חיזוק לאמור, בסעיף קטן (ב) לעיל ניתן למצוא בהוראות החוזה עצמו.

סעיף 2.4 לחוזה מיום 2.4.01 קובע כי "השוכר מתחייב להשיג על אחריותו ועל

חשבונו הבלעדיים, את כל הרישיונות וההיתרים הדרושים מהשלטונות לצורך

ניהול עסקו במושכר ...".

סעיף 4.2 לחוזה האמור קובע כי השוכר (הנתבעת 1) "מכיר ויודע את כל הפרטים

המתייחסים למושכר, אשר יש בהם להשפיע על התקשרותו בהסכם זה, וכי הוא

ראה ובדק את המושכר, סביבתו, תוכניותיו, תוכניות בניין עיר המתייחסות אליו

וכי הוא בדק את האפשרויות לקיים במושכר את מטרת השכירות לרבות האפשרות להשגת כל הרישיונות הדרושים וכל המגבלות שיוטלו ...".

ניתן להניח בסבירות ראויה כי סעיפים אלה לא הוספו בעלמא אלא לנוכח קיומו

של המפעל בחלקו בשטח חקלאי, עובדה שהיתה ידועה גם לנתבעת 1, בין אם

במישרין מהקיבוץ ובין אם מברש, וזו גם הסיבה לא התנגדה להוספתם בחוזה.

54. אם בכך לא סגי, הרי אין מחלוקת כי פרטר זומן לחקירה (שהובילה להגשת כתב אישום

גם כנגדו בשנת 2004) בשנת 2003, בין היתר, בגין השימוש התעשייתי בקרקע חקלאית

(עדותו עמ' 29 לפרוט' שו' 11- 8).

היינו, כבר בשנת 2003 ידע פרטר על הבעייתיות הקיימת וממילא ידעה על כך במועד זה גם הנתבעת 1. אולם, מידע זה לא הפריעה לה לחתום על הסכם הארכה ביום 3.5.04 (נספח 18 ל-ת/4).

ודוק, לא הפריע לנתבעת 1 ולמנהליה להיכנס לתקופת שכירות של 5 שנים נוספות למרות

שהפעם ידעה בוודאות כי המפעל בנוי בחלקו על קרקע חקלאית.

עובדה זו רק מחזקת את המסקנה שהנתבעת 1 ומנהליה ידעו, עובר לחתימת הסכם

השכירות הראשון מיום 2.4.01 כי המפעל בנוי בחלקו בשטח חקלאי, אך הדבר לא הפריע להם לחתום על ההסכם כפי שלא הפריע להם לחתום על הסכם הארכה בניגוד לגרסתם בתביעה שכנגד.

55. עד כה דנו בשאלה האם הנתבעת 1 ידעה אם לאו אודות קיומו של המפעל בחלקו על קרקע

חקלאית. אולם אפילו נתעלם משאלה זו ונתמקד בנזקיה הנטענים של הנתבעת 1 בתביעה

שכנגד, כפי שפורטו גם בנ/4 (תצהירו של פרטר), נראה כי נזקים אלה לא הוכחו בכל מקרה.

56. טוענת הנתבעת 1 לנזקים כדלקמן (ראה סעיף 149 ל-נ/4):

א. סכום של 2.6 מיליון ₪ - החזר הלוואה שלקחה הנתבעת 1 לטובת רכישת ציוד,

סחורות וקידום מכירות של המפעל.

ב. סכום של 1.7 מיליון ₪ - החזר הלוואה שנלקחה ביום 8.11.05 לכיסוי חובות

לספקים.

ג. סכום של 1 מיליון ₪ - הפסד השקעה של רכישת המפעל בהתאם לטופס יא'.

ד. סכום של 100,000 ₪ - החזרי הקנסות שהוטלו על הנתבעת 1 ופרטר בהליך הפלילי.

ה. סכום של 32,000 ₪ - המגיעים לנתבעת 1 מהקיבוץ על פי כרטסת הנהלת חשבונות.

57. נתחיל דווקא מהסוף להתחלה:

א. בהתאם למסקנותינו בתביעה העיקרית, לא מגיע לנתבעת 1 מהקיבוץ סכום של

32,000 ₪, אלא ההיפך – הנתבעת 1 נותרה חייבת לקיבוץ כספים. לכן, רכיב תביעה

זה דינו להידחות.

ב. אין מקום להורות על החזר הקנס הפלילי שהושת על הנתבעת 1 ומנהלה פרטר.

קנסות אלה הושתו בגין מעשים פליליים שעשו הנתבעת 1 ומנהלה, ולכן אין להטיל הקנסות, שהינם אישיים, על כתפי הקיבוץ. לטעמי, הדבר גם נוגד את תקנת הציבור. על כן, רכיב נזק זה להידחות.

(ראה לענין זה דבריי בת.א. 9460-10-08 קיבוץ ברקאי בע"מ ואח' נ' האחים כאלד

בע"מ ואח', על האסמכתאות המוזכרות בו – פורסם במאגר נבו).

ג. בכל הקשור להלוואות שלקחה הנתבעת 1 בתאריכים 8.11.05 ו- 5.5.04, הן

הלוואות שנלקחו לאחר שהנתבעת 1 ידעה בוודאות (לאור כל המפורט לעיל ומועדי

ההליך הפלילי, לרבות חקירתו של פרטר כבר משנת 2003) כי המפעל בנוי בחלקו על

קרקע חקלאית. משכך, ומשבחרה הנתבעת 1 למרות זאת ליטול את ההלוואות,

עשתה זאת במודע כי לא תוכל להמשיך ולשהות זמן רב במקרקעין מבלי שתסדיר

תחילה את נושא ההיתרים וקבלת הרישיונות לקיומו של המפעל על המקרקעין,

שהוטלו עליה בכל מקרה בחוזה השכירות מיום 2.4.01 וחוזה הארכה (סעיפים 2 ו-

5 – ראה נספח 18 ל-ת/4). לכן אין לה להלין על לקיחת ההלוואות האמורות במועדים אלה אלא על עצמה ועל הסיכון שנטלה על עצמה.

לא זו אף זו, הנתבעת 1 אכן צירפה אישור מהבנק כי לקחה את שתי ההלוואות

הנטענות על ידה (נ/8). אולם, אין באישור הבנק האמור כדי ללמד על מטרות

ההלוואה. נשאל פרטר על מטרות ההלוואה, על מנת שנלמד כי אכן הושקעו בפועל

בנתבעת 1 ובמטרות שהוצהרו עליהן בתצהירי הנתבעות (כמפורט לעיל), והשיב

שישנן קבלות אודות השימוש בכסף אצל רואה החשבון (עמ' 29 לפרוט' שו' 13).

כשנשאל פרטר מדוע לא צורפו לתצהירו הדוחות הכספיים של הנתבעת 1, שמהם

ניתן ללמוד שנלקחו הלוואות לסגירת חובות של הנתבעת 1 והשיב "אני יכול להציג

את זה. זה הנהלת חשבונות רגילה שאין בעיה, ולא צורפה" (עמ' 29 לפרוט' שורות

18-20).

במילים פשוטות, הנתבעת 1 נמנעה מהגשת ראיות שהיו יכולות לתמוך בגרסתה בשאלת מטרות ההלוואה, אך לא עשתה כן, והדבר צריך לשמש לחובתה גרסתה מכוח הכלל שבפסיקה שהוזכר לעיל.

לכן, יש לדחות גם את רכיבי הנזק בגין ההלוואות.

ד. בכל הקשור לטענת רכיב הנזק בשיעור של 1 מיליון ₪, רכישת המפעל מברש,

סבורני כי גם זה לא הוכח מהטעמים הבאים:

1) הנתבעת 1 מנסה להוכיח רכיב נזק זה באמצעות טופס יא' שצורף כנספח ב'

לתצהירי הנתבעות (ראה עדותו של אבי עזורה, סעיף 22 ל-נ/7).

עם כל הכבוד לא כך מוכיחים מחיר רכישה.

מן הראוי היה כי הנתבעת 1 תצרף את חוזה הרכישה שהתבצע בין ברש

לעורכי הדין מוני עזורה ו/או פרטר ו/או כל רוכש אחר בנדון, על מנת שבהסכם זה נוכל לדעת את מחיר הרכישה במדויק ו/או על כל תנאי ופרטי הרכישה האמורה.

2) אין זה מדויק גם לומר כי הנזק של הנתבעת 1 הוא מלוא מחיר הרכישה, בהתעלם מניכויי הפחת במהלך השנים לציוד שנרכש, כפי שהדבר עולה דווקא מטופס יא' שצורך כנספח ב' לתצהירי הנתבעות שעוסק בשאלת הפחת של הציוד שנרכש.

נשאל על כך אבי עזורה, רואה חשבון במקצועו, ותשובותיו בנדון לא שכנעו

אותי. למשל, כשנשאל האם מכונית שנרכשה היום ב- 100,000 ₪ תימכר

בעוד חמש שנים באותו מחיר, השיב "יכול להיות" (עמ' 37 לפרוט' שו' 13 –

12).

ניסיון החיים מלמד כי הדבר אינו כך.

3) גם אם הנתבעת 1 רכשה את המפעל בסכום של כמיליון ₪, הרי לגרסת פרטר, אחד מבעלי הנתבעת 1, לאחר הרכישה עשו הנתבעות חיל

באמצעות המפעל בין השנים 2001 – 2007, כשש שנים, עד אשר הגיעו

למחזורים של 10 מיליון ₪ (סעיף 50 ל-נ/4).

אם כך, ייתכן לומר, והדבר אינו ברור שכן ספרי הנתבעת 1 לא נחשפו

בפנינו, שהנתבעת 1 יצאה משטח המפעל, בחודש אוקטובר 2005, עת

העבירה את המפעל לנתבעת 2, כשרווחיה גבוהים ו/או לא נגרם לה נזק

כלכלי כלל.

נדגיש, פרטר טוען בתצהירו כי המפעל עשה עסקים טובים עד שנת 2007,

אז למה שנחשוב שהנתבעת 1 הפסידה כספים במסגרת המפעל כשעזבה את

המקרקעין בשנת 2005, מועד בו העבערה המפעל לנתבעת 2?!

58. לאור כל האמור לעיל יש לומר כדלקמן:

א. הנתבעת 1 לא הוכיחה כי התובעת הסתירה ממנה את עובדת קיומו של המפעל

בחלקו על קרקע חקלאית ו/או כי לא ידעה נתון עובדתי זה עובר לחתימת

השכירות מיום 2.4.01.

ב. ההיפך – שוכנעתי מהראיות שעמדו בפני ופורטו לעיל, כי הנתבעת 1 ידעה הנתון

העובדתי האמור עובר לחתימתה על הסכם השכירות מיום 2.4.01, ולקחה על עצמה

בחוזה, לנוכח הוראותיו (שצוטטו לעיל) להסדיר זאת מבחינת ההיתרים והרישוי

ברשויות המוסמכות.

ג. בכל מקרה לא הוכחו נזקי הנתבעת 1 הנטענים בתביעה שכנגד.

59. משכך יש לומר כי לא הוכחה התביעה שכנגד של הנתבעת 1 ויש לדחותה.

התביעה שכנגד של הנתבעת 2

60. בכתב התביעה שכנגד טוענת הנתבעת 2, כי הקיבוץ רימה והונה אותה בכך שביקש לסיים

את הסכם השכירות אשר נחתם עמה, מהטעם שאסור לנהל מפעל בטון בכל שטח

המקרקעין, אפילו לא בשטח המוגדר כתעשייתי, טענה שהתבררה כמצג שווא, וכמרמה של

הקיבוץ, שגרם לסגירת המפעל, כאשר המטרה האמיתית של הקיבוץ הייתה לקבל את

המקרקעין בחזרה לשם השכרתם לצד ג' אחר בדמי שכירות גבוהים יותר.

61. בתצהיר עדותו הראשית (נ/7), ציין אבי עזורה, כי הנתבעת 2 החליפה את הנתבעת 1

כשוכרת המקרקעין לשם הפעלת המפעל.

בחודש נובמבר 2007 התקבל גזר הדין בתיק הפלילי בגין השימוש בשטח החקלאי, אך

הקיבוץ עמד על כך שגם בנקודת זמן זו לא הייתה כל מניעה להמשיך להפעיל את המפעל

במקרקעין, תוך הצטמצמות יותר בתוך שטח המפעל.

בחודש מרץ 2008 ניתק הקיבוץ את קו החשמל מתוך כוונה להוציא את הנתבעת 2 מתוך

שטח המקרקעין ששכרה ולהכניס שוכר אחר במקומה, כאשר הציג בפני הנתבעת 2 את

הסיבה לפינוי כנובעת מצו בית המשפט.

בפועל התברר כי הקיבוץ רימה בנקודה זו את הנתבעת 2, שכן כוונתו האמיתית הייתה

להכניס שוכר חדש, טוב יותר, חברת אמניר בע"מ, ששילמה לו סכומים גבוהים יותר.

לאחר דין ודברים חידש הקיבוץ את החשמל, אך בחודש יוני 2008 ניתק סופית את החשמל

והנתבעת 2 סולקה מהמקרקעין, תוך שהקיבוץ הזמין משטרה ונעל את שערי המפעל.

עקב כך נגרמו לנתבעת 2 נזקים כדלקמן:

א. בהוראת הקיבוץ פורקו ציודים שהושארו במקום על ידי הנתבעת 2, שטרם

הספיקה לקחתם עקב סילוקה מהמקרקעין, בסכום של 700,000 ₪, כפי שעולה

מטופס י"א.

ב. נגנב ברזל שהיה בשטח והיה שייך לנתבעת 2, בסכום של 200,000 ₪.

ג. אובדן הכנסה בשיעור של 50,000 ₪ לכל חודש ובמשך שנתיים לפחות, עקב ביטול

ההסכם עם חברת א.ב. בטונית 2008 בע"מ.

ד. אובדן רווחים בעניין פרויקט יצור אנטיפרים בסך 2 מיליון ₪.

62. מנגד, בתצהיר עדותו הראשית (ת/4) ציין העד מטעם הקיבוץ, מר יעקב מלר, כדלקמן:

א. מפעל בטונית עדיין קיים, ממוקם בחדרה, ומפעילה אותו א.ב. בטונית תעשיות

2008 בע"מ (צורף קטלוג וכרטיס ביקור כנספח 21 לת/4).

ניתן לראות על פי הקטלוג, כי חברת בטונית 2008 עדיין עושה שימוש בידע

ובמוניטין של הנתבעת 2. לכן טענותיו של אבי עזורה, כי בוטלה ההתקשרות עם

חברה זו, לא הוכחו.

ב. המפעל לא פונה עקב קיומו של שוכר חדש, אלא בעקבות גזר הדין מיום 12.11.07

שביצועו נדחה בחצי שנה, היינו עד ליום 12.5.08 (העתק גזר הדין צורף כנספח 22

לת/4).

ג. מפרוטוקול הדיון מיום 12.11.07 בתיק הפלילי עולה, כי עו"ד מוני עזורה, בא כוחם

הנוכחי של הנתבעים, הצהיר לפרוטוקול (עמוד 39 לפרוטוקול שם) כי "אין לנו

בעיה כי ינתן צו סגירה לשימוש מאחר ואנחנו בשלבי מעבר. אנחנו זקוקים לעוד 9

חודשים...".

גזר הדין ניתן בהמשכו של אותו פרוטוקול.

בכל אופן, מדבריו של עו"ד עזורה עולה כי כבר בחודש נובמבר 2007, המפעל היה

בשלבי מעבר לחדרה. לכן כל טענותיה של הנתבעת 2 בדבר הפסדי רווחים וכד',

אינן נכונות. המעבר היה מתוכנן והיה בהסכמת הנתבעות, כמפורט לעיל.

ד. גם ממכתבי הקיבוץ שהופנו לנתבעת 2 ולאבי עזורה, ניתן ללמוד כי הסיבה לפינוי

המקרקעין היה גזר הדין ולא כל סיבה אחרת (נספחים 14-16 לת/4).

ה. אין זה נכון לומר כי פינוי הנתבעת 2 מהמקרקעין נועד על מנת להכניס שוכר אחר,

שכן הנתבעת 2 עזבה את שטח המפעל בחודש יולי 2008, ואילו שוכר חדש (חברת

אמניר) נכנס לשטח רק בחודש מאי 2009, כ-10 חודשים לאחר מכן, בהתאם לחוזה

שכירות שנחתם עמו ביום 30.4.09 (שצורף כנספח 23 לת/4).

ו. לפני כניסתו של שוכר חדש למקרקעין הגיעו משאיות של הנתבעת 2 ופינו רכוש רב

מן השטח. כל מה שהיה חשוב לה, נלקח על ידה והיתר נזנח על ידה.

ז. הטענה כי נשאר ציוד בעל ערך בשטח אינה נכונה, שכן הקיבוץ שילם לחברה לפנות

את שנותר במקרקעין. אם היה מדובר בציוד בעל ערך, הקיבוץ היה מוכר אותו ולא

משלם בעבור פינויו.

63. בהקשר לתביעה שכנגד של הנתבעת 2, יש לברר את השאלות הבאות:

א. האם הנתבעת 2 הוכיחה כי הקיבוץ רימה אותה, בהציגו את הטעם לפינויה

מהמקרקעין עקב גזר הדין הפלילי?

ב. האם הנתבעת 2 הוכיחה את נזקיה?

64. בכל הקשור לשאלה הראשונה, סבורני כי הנתבעת 2 לא הוכיחה כי הטעם שהציג לה

הקיבוץ בדרישתו לפינויה מהשטח, אשר הוא גזר הדין מיום 12.11.07, היה טעם לא

אמיתי, אשר המטרה האמיתית הייתה להוציאה מהשטח ולהכניס שוכר אחר במקומה

במחיר שכירות טוב יותר.

טעמיי הם כדלקמן:

א. גזר הדין מדבר בעד עצמו ומלמד כי אכן ניתן צו איסור שימוש במבנים נשוא כתב

האישום (מבני המפעל), שאמור היה להיכנס לתוקף ביום 12.5.08.

רכיב זה בגזר הדין לא היה הפתעה לנתבעת 2, שכן עו"ד מוני עזורה, שייצג את

הנתבעת 1 ואת פרטר בהליך הפלילי, הסכים למעשה למתן צו סגירה כאמור, רק

ביקש 9 חודשים, והשופט נתן לו 6 חודשים (ראה סעיף 62(ג) לעיל).

ב. לא שוכנעתי כי דרישתו של משמרות לפינוי שטח המפעל נעשתה על מנת להכניס

שוכר חדש במקום, שכן החוזה עם השוכר החדש (אמניר) נחתם רק בחודש אפריל

2009, לתקופת שכירות המתחילה ביום 1.5.09, כ-10 חודשים לאחר פינוי מקרקעין

על ידי הנתבעת 2.

ככל שזו הייתה מטרתו האמיתית של הקיבוץ, הוא היה פועל להשכרת המקרקעין סמוך לאחר פינוי הנתבעת 2 מהמקרקעין.

ג. גם התכתובת שבין הקיבוץ ובאי כוחו לבין הנתבעת 2 ו/או נציגיה, מלמדת כי

הטעם העיקרי לפינוי הוא גזר הדין מיום 12.11.07 (ראה נספחים 14-16 לת/4).

ד. גם במסמך זכרון הדברים המתייחס לתקופת הביניים, כהגדרתה לעיל (נספח 3

לת/3), עליו חתומים הנתבעת 2 והנתבע 3 כערב אישי, צוין בסעיף 4 כי "השוכר

מצהיר כי הוא מאשר כי הסדר זה מותנה בהסכמת המועצה האזורית מנשה... וכמו

כן הוא מכיר בכך שההסכם הנוכחי נערך בעת שהצדדים מצויים בעיצומו של דיון

על פינוי השטח או חלקו על פי דרישת מנהל מקרקעי ישראל ועל פי יעודי הקרקע

שבתב"ע ושאין ולא תהיינה לו טענות מכל סוג שהוא כלפי המשכיר בנוגע לכך...".

הדברים מדברים בעד עצמם, ומלמדים כי הנתבעת 2 ידעה שיש אפשרות קרובה

שהסכם השכירות יופסק, לנוכח קיומה של קרקע חקלאית, והיא הסכימה מראש

שלא תהיינה כל טענות כתוצאה מכך.

גם הסכמה זו מחזקת את המסקנה כי בסופו של יום, הסיבה האמיתית לפינוי

הנתבעת 2 מהמקרקעין הייתה גזר הדין ולא כל סיבה אחרת, כפי שטען הקיבוץ.

65. השאלה השנייה אותה יש לברר, היא האם הנתבעת 2 הוכיחה את נזקיה.

לטעמי, גם התשובה לשאלה זו שלילית, מהטעמים שאפרט להלן.

66. טוענת, כאמור, הנתבעת 2 לנזק בשיעור של 700,000 ₪, בגין ציוד שהושאר ונלקח על ידי

קבלן פינוי מטעם הקיבוץ.

בתצהירו מציין אבי עזורה (סעיף 72 לנ/7), כי:

"...התברר לי כי זמן קצר לפני כן פירקו עובדי הקבלן... אשר עבדו בשטח מטעם הקיבוץ את

כל הציודים ולקחו את הציודים ומכרו אותם והכל בהסכמה ואישור הקיבוץ.

המדובר בציודים בשווי העולה על סך של 700,000 ₪ לפי טופס י"א של החברה הישנה

וטופס י"א של החברה החדשה על סך 655,118 ₪ - נספח ט"ו".

כאמור, אבי עזורה מסתמך לצורך כך על טופס י"א שצורף כנספח ט"ו לתצהירו, אולם

התבוננות בנספח ט"ו מלמדת, כי מדובר על טופס לצורך תקנות מס הכנסה (פחת),

המתייחס לשנת המס 2007, ולא ניתן ללמוד ממנו כי אכן הושאר מלוא הציוד המפורט

בטופס זה בשטח. כל שניתן ללמוד מטופס י"א, כי זה ציוד שהיה לנתבעת 2 בשנת המס

2007, אך לא ניתן ללמוד ממנו כי אכן זה הציוד שנשאר במקרקעין.

אפילו הייתי מקבל את דבריו של אבי עזורה כמות שהם, כי אכן כל הציוד שפורט בטופס

י"א נשאר בשטח (דבר שלא סביר בעיני, שכן לכאורה מדובר בציוד יקר ולא יעלה על הדעת

שהנתבעת 2 "תיזכר" לתבוע אותו רק לאחר הגשת תביעה עיקרית ובמסגרת תביעה שכנגד,

וגם זאת רק למעלה מ-3 שנים מאז שהציוד נלקח לכאורה מהמקרקעין), עדיין לא הוכח

שוויו לצורך הערכת נזקים.

טופס י"א איננו תחליף לחוות דעת שמאית להערכת הנזקים בגין גניבת הציוד.

נזכיר את שנאמר בפסיקה, כי על נפגע להוכיח לא רק את עובדת הנזק אלא עליו להוכיח גם

את סכום הפיצוי הנתבע על ידו. כך, שאם הוכיח הנפגע קיום נזק, תביעתו תידחה באם לא

הוכיח את שיעור הנזק. הוכחת הנזק עצמו היא תנאי הכרחי אך לא מספיק לקביעת הפיצוי,

כפי שנמצא לנו בפסיקה בע"א 355/80 נתן אניסימוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע בע"מ,

פ"ד לה (2) 800, 808 (1981):

"כשם שעל הנפגע להוכיח את הנזק שנגרם לו, כן מוטלת עליו החובה להוכיח את הנתונים

העובדתיים, מהם ניתן להסיק את הפיצוי, דהיינו, את הערך הכספי של החזרת המצב

לקדמותו. נפגע אינו יוצא ידי חובתו בהוכחת הנזק, אלא עליו להניח אף תשתית עובדתית

לקביעת שיעור הפיצוי. אין להשאיר עניין אחרון זה לאומדנו של השופט".

עוד נקבע בעניין ע"א 9656/05 נפתלי שוורץ נ' רמנוף חברה לסחר וציוד בניה בע"מ, תק-

על 2008 (3), 1377 עמ' 1382, אשר צוטט בע"א 256/08 בת שבע נ' ש.מור בניה 1996

בע"מ, (ניתן ביום 25.03.2010), כי:

"הגישה הרווחת היא, כי על הנפגע להוכיח לא רק את עובדת הנזק אלא גם את שיעורו, כך

שאפילו אם הוכיח הנפגע נזק, תידחה תביעתו אם לא הוכיח שיעור הנזק. במה דברים

אמורים? במקרים בהם לאור טבעו ואופיו של הנזק ניתן להביא נתונים מדויקים, שומה על

הנפגע התובע לעשות כן ומשנכשל בנטל זה, לא ייפסק לו פיצוי...".

במקרה דנן כאמור, לא רק שלא הוכח לי לטעמי, מהו בדיוק הציוד שנשאר בשטח ו/או

נלקח ממנו בהוראת הקיבוץ, אלא גם לא הוכח לי שיעור הנזק, שברגיל מוכיחים אותו

באמצעות חוות דעת שמאי, שלא הוגשה.

לא זו אף זו, המשיבה 2 אף לא טרחה להזמין לעדות מאן דהוא מטעם הקבלן המבצע

הנטען, מר כמאל נדים (ראה סעיף 72 לנ/7), על מנת שיעיד כי אכן קיבל הוראה מטעם

הקיבוץ לקחת את הציוד האמור ולמכור אותו, כפי שטען אבי עזורה בתצהירו.

מחדל זה פועל לחובת גרסת הנתבעת 2 בנדון.

67. את אותם דברים שאמרנו בסעיף 66, יש לומר גם על הנזק הנטען, הנובע מגניבת ברזל

שהושאר במקרקעין והיה שייך לנתבעת 2 בסכום של 200,000 ₪.

הדבר לא הוכח, לא מבחינת הכמות ולא מבחינת שיעור הנזק.

הנתבעת ניסתה בנדון להסתמך על הקלטה כלשהי שבוצעה עם עובד הקבלן, שתמלולה צורף

כנספח י"ד לתצהירי הנתבעות.

לא ניתן ללמוד מהתמלול הזה את שטוענת הנתבעת 2, בוודאי שלא לגבי הברזל, לגביו צוטט

עובד הקבלן המפנה כמי שאומר שהיה שם שני טון ברזל.

הנתבעת 2 לא הוכיחה מה המחיר של טון ברזל, מה הנזק בנדון, וכי היא הבעלים של הברזל

שנלקח.

במילים אחרות, הנתבעת 2 לא הוכיחה רכיב נזק זה.

68. גם דרישת הפיצוי בשיעור של 50,000 ₪ לכל חודש במשך שנתיים עקב ביטול ההסכם עם

חברת א.ב. בטונית 2008 בע"מ לא הוכח לי.

לא הובא כל עד מטעם חברת א.ב. בטונית 2008 בע"מ שיעיד על ההסכם האמור ו/או הרווח

הצפוי.

בצדק טען ב"כ הקיבוץ בסיכומיו כי מעבר לעובדה שלא הובא לעדות עד כלשהו מטעם

חברת א.ב. בטונית 2008 בע"מ, גם לא הובאה כל ראיה או עדות אובייקטיבית לקיומו של

הסכם כזה, וממילא גם לא הובא ההסכם עצמו.

לכן יש לדחות רכיב נזק זה, בהעדר הוכחה.

69. גם רכיב הנזק הנטען של אובדן רווחים בעניין פרויקט יצור אנטיפרים בשיעור של 2 מיליון

₪ לא הוכח לי.

בנדון טען אבי עזורה בסעיף 99 לנ/7, כי "בטונית מבנים עמדה לחתום על הסכם ליצור

אנטיפרים מבטון עבור חברת אוקייניה, אך כתוצאה מהפינוי והלחצים אשר הופעלו על ידי

הקיבוץ, נאלצנו להעביר את הסכם הקיבוץ לחברת איטונג כנגד עמלה של 2.5% מהמכירות.

התוכנית הכלכלית של העסקה הציגה רווח של 8% מהמחזור – על כל המשתמע מכך. היקף

הפרויקט הוערך מעל 40 מיליון שקל לתקופה של שנתיים, וההפסד של בטונית מבנים

מאובדן רווחים של לפחות כשני מיליון ₪ מעבר לעמלה בשיעור של 2.5%".

לתצהירו צירף אבי עזורה כנספח י"ט את ההסכם עם איטונג.

עיון בהסכם מלמד, כי נספח י"ט האמור איננו משקף את טענותיו של אבי עזורה בנדון.

הסכם זה מדבר על השלמת קו מוצרים שמייצרת הנתבעת 2 על ידי איטונג.

לא הוכח כי מדובר דווקא על אנטיפרים, שכן המוצרים נשוא ההסכם פורטו בנספח א'

לאותו הסכם, אך נספח א' האמור לא צורף במסגרת נספח י"ט.

זאת ועוד, הנתבעת 2 לא הביאה לעדות נציג מחברת אוקייניה ו/או מחברת איטונג להעיד

על האמור, ומחדל ראייתי זה יש לפרש לחובתה.

גם לא ברור התחשיב שערכה הנתבעת 2 לעניין נזקיה, ומן הראוי היה כי תצרף חוות

שמאי או כלכלן לצורך התחשיב, שיבהיר את נתוני הבסיס של התחשיב.

על כן, גם רכיב נזק זה דינו להידחות בהעדר הוכחה.

70. על כן יש לומר, לאור כל האמור לעיל, כדלקמן:

א. הנתבעת 2 לא הוכיחה כי התובעת פינתה אותה מהמקרקעין בתואנות שווא,

במטרה להכניס שוכר אחר במקומה.

ב. ההיפך – שוכנעתי כי הפינוי נדרש מכוחו של גזר הדין בהליך הפלילי (כמפורט

לעיל).

ג. בכל מקרה הנתבעת 2 לא הוכיחה את נזקיה הנתבעים בתביעה שכנגד.

71. משכך אני קובע כי לא הוכחה התביעה שכנגד של הנתבעת 2, ויש לדחותה.

סוף דבר

72. התביעה העיקרית מתקבלת, כמפורט בסעיף 42 לעיל.

73. התביעה שכנגד נדחית בזאת.

74. הנתבעות 1-2, יחד ולחוד, ישאו בהוצאות המשפט של התובעת ובשכר טרחת עורך דינה,

בתביעה העיקרית ובתביעה שכנגד בסכום כולל של 40,000 ₪, ואילו הנתבע 3, כנגדו

התקבלה התביעה העיקרית בחלקה, יחוב עם הנתבעות 1-2, יחד ולחוד, בהוצאות המשפט

ובשכ"ט שהושת עליהן בסכום של 25,000 ₪, שישולמו תוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן

יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כדין החל מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום

המלא בפועל.

75. המזכירות תעביר פסק דין זה לב"כ הצדדים.

ניתן היום, י"ד ניסן תשע"ד, 14 אפריל 2014, בהעדר הצדדים.