ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בחדרה, כב' השופט ח' שרעבי, מתאריך 14/04/14 בתיק אזרחי 38236-01-11.

בתביעה שהגיש המשיב כנגד המערערים עתר המשיב לכך שהמערערים יחויבו לשלם לו דמי שכירות שנותרו חייבים לו בעקבות חוזה שכירות שנכרת תחילה עם המערערת מס' 1 ולאחר מכן עם המערערת מס' 2. כנגד המערער 3 נטען כי בתקופות מסוימות היה ערב להתחייבויות של המערערות 1 ו-2.

המערערים הכחישו את תביעת המשיב ובתביעה שכנגד שהגישו טענו כי יש לחייב את המשיב לפצותם בסכום של 5.4 מיליון ₪, כתוצאה מכך שהמפעל שניהלו על הקרקע ששכרו מאת המשיב, התנהל על קרקע חקלאית, עובדה שהמשיב לא גילה להם וכתוצאה מכך נגרמו להם נזקים שונים בעקבות השקעות שונות שהשקיעו במפעל.

בית המשפט קמא, בפסק דין ארוך ומנומק, קבע את תקופות השכירות של כל אחת מהמערערות ואת דמי השכירות שהיה על המערערות לשלם בכל תקופה, וכן קבע את התקופה שבה המערער מס' 3 היה ערב להתחייבות המערערות. בהסתמך על חוות דעתו של המומחה זילברשטיין, מצא בית המשפט קמא לחייב את המערערת מס' 1 בסכום של 108,407 ₪ נכון ליום הגשת התביעה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 20/01/11 ואת המערערת מס' 2 בסך 268,261.59 ₪ נכון ליום הגשת התביעה ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית.

את המערער מס' 3 חייב בית משפט קמא בסכום שבו חויבה המערערת מס' 2.

ככל שהדבר נוגע לתביעה שכנגד, בית משפט דחה אותה, תוך קביעה שהמערערת מס' 1 לא הוכיחה שהמשיב הסתיר ממנה את עובדת קיומו של המפעל בחלקו של קרקע חקלאית אלא המערערת 1 ידעה זאת עובר לחתימתה על הסכם השכירות מיום 02/04/01, והמערערת 1 לקחה על עצמה להסדיר זאת ברשויות המוסמכות, ובכל מקרה לא הוכחו נזקי המערערת 1.

באשר למערערת 2, בית המשפט קמא קבע כי זו לא הוכיחה שהטעם לדרישת הפינוי שהוצגה לה על ידי המשיב לא היה אמיתי, ובנוסף גם היא לא הוכיחה את נזקיה.

בערעור שלפנינו טוענים המערערים כי בית משפט קמא שגה במסקנותיו, והגם שטענת המערערים כי מדובר בטענות משפטיות, המדובר בערעור על ממצאים עובדתיים, לרבות על ממצאים עובדתיים המבוססים על מידת האמון שבית משפט קמא היה מוכן לייחס לעדים שהופיעו בפניו.

בפנינו הרחיב ב"כ המערערים וטען בנושא דמי השכירות שנקבעו על ידי בית משפט קמא, באשר לטענתו בית המשפט התעלם מכך שבחוזים שנכרתו הופטרו המערערות במשך תקופה מסוימת מתשלום דמי השכירות, וכן טען ביחס לכך שבית המשפט היה אמור לקבוע את החוב על פי הכרטסת של המשיב, דבר שאם היה נעשה, היה מתברר שהמערערים כלל לא חייבים סכום כסף למשיב.

לטענת ב"כ המערערים, בית משפט קמא עשה "שעטנז" בין הכרטסת וחוות דעתו של רו"ח זילברשטיין אשר שימשה את בית המשפט בקביעת החוב.

עוד טען ב"כ המערערים כי בשנת 2004 ידע המשיב כי בכוונת המערערת 2 להשקיע במפעל סכום של 2.6 מיליון ₪ וחרף ידיעתו זו לא גילה למערערת 2, בעת שכרתה עמו חוזה להארכת תקופת השכירות, כי התחייב בפני מנהל מקרקעי ישראל והוועדה המקומית לתכנון ולבנייה לדאוג לפינוי חלקו של המפעל שהיה מצוי על הקרקע החקלאית.

לעומת טענות ב"כ המערערים, טען ב"כ המשיב כי אין להתערב בקביעות העובדתיות של בית משפט קמא ויש לדחות את הערעור.

כאמור, פסק דינו של בית המשפט קמא הוא פסק דין מפורט אשר מתייחס לכל הטענות שנטענו, ולאחר ששקלנו טענות ב"כ הצדדים בכתב ובעל פה, אנו סבורים שאין מקום להתערב בממצאים העובדתיים שנקבעו בו. כמו כן, אין מקום להתערב במסקנת בית המשפט בכל הנוגע לחוב דמי השכירות, קביעה שנסמכה על חוות דעת של מומחה, והייתה דווקא הקביעה המיטיבה עם המערערים. בהקשר זה נוסיף כי המערערים אף לא הביאו חוות דעת נגדית מטעמם.

גם בנושא דחיית התביעה שכנגד, אנו סבורים כי על רקע הקביעות העובדתיות, קביעותיו של בית משפט קמא נכונות.

בסיכומו של דבר, אנו סבורים כי אין מקום להתערב בפסק דינו של בית משפט קמא ואנו מחליטים לאשר את פסק הדין לפי תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.

אשר על כל האמור לעיל, אנו דוחים את הערעור.

אנו מחייבים את המערערים לשלם למשיב, ביחד ולחוד, הוצאות המשפט בערעור, כולל שכ"ט עו"ד בסך של 10,000 ₪.

ככל שהמערערים הפקידו עירבון, תעביר המזכירות סך של 10,000 ₪ למשיב, באמצעות בא כוחו, ואת היתרה תחשיב למערערים, באמצעות בא כוחם.

ניתן היום, י"א תשרי תשע"ה, 05 אוקטובר 2014, בהעדר הצדדים.