החלטה

1. כנגד הנאשמים הוגש כתב אישום המייחס להם עבירות של אי קיום צו בית המשפט להריסתן של עבודות בניה במבנה המצוי ברחוב שטרית בנתניה, וכן בעבירה של ביצוע ושימוש בעבודות בניה נוספות במקרקעין הנ"ל, ללא היתר בניה כדין.

על פי האמור בכתב האישום הנאשמת 1 הינה עמותה המשתמשת בפועל בעבודות הבניה דלעיל, ואילו הנאשם 2 הינו החוכר של המקרקעין בהן שוכן המבנה ובהן בוצעו עבודות הבניה דלעיל, ומנהלה בפועל של הנאשמת 1.

2. במענה לכתב האישום, בדיון שהתקיים ביום 24.11.13 , הועלו על ידי הנאשמים טענות מקדמיות שונות.

3. טענתם המקדמית והעיקרית של הנאשמים הינה כי במבנה פועלת ישיבה, ולפיכך בהתאם לדבר המלך במועצה על ארץ ישראל (המקומות הקדושים) 1924 (להלן: "דבר המלך"), הקובע כי בית משפט בישראל לא ידון בכל עניין הקשור במקומות הקדושים או בבניינים דתיים או מקומות דתיים בישראל, חסר בית משפט זה סמכות עניינית לדון בעבירות נשוא כתב האישום.

הנאשמים תומכים טענתם בפסק הדין שניתן בבג"צ 222/68 חוגים לאומיים נגד שר המשטרה, פ"ד כד (2) 141 (להלן: "בג"צ חוגים לאומיים"), שם נפסק, ברוב דעות, כי דבר המלך נקלט בשיטת המשפט הישראלית בהיותו חלק מהמשפט שהיה קיים ערב קום המדינה, ומשכך, ומשלא בוטל מעולם, הרי שהוא שריר וקיים ותקף גם היום.

4. טענה כאמור לעיל, בדבר היחס הנכון שבין סמכות השיפוט של בית המשפט לעניינים מקומיים לדון בעבירת בניה לבין העדרה של סמכות שיפוט לבתי המשפט בענייניים הקשורים במקומות קדושים או דתיים על פי דבר המלך, נדונה והוכרעה ב -בג"צ 267/88 רשת כוללי האידרא, עמותה ואח' נגד בית המשפט לעניינים מקומיים (להלן: "בג"צ כוללי האידרא").

4.1 באותו עניין הועמדו העותרים לדין פלילי בבית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים בגין מבנה שהקימו לזיכרון ברחבת הכותל המערבי, ללא היתר לפי חוק התכנון והבניה, תשכ"ה- 1965 (להלן: "החוק"). נטען שם, כי המקום בו נבנה המבנה הוא "מקום קדוש", כי הטעם לבנייה קשור למימוש זכות הפולחן היהודי ברחבת הכותל, ועל-כן הוא "קשור" במקום קדוש. לחלופין נטען, כי קיים ספק באשר לתחולתו של סימן 2 לדבר המלך, ועל-כן יש להעביר את שאלת תחולתו של הסימן להכרעתו של השר לענייני דתות, על-פי הוראת סימן 3לדבר המלך.

בית המשפט לעניינים מקומיים (כבוד השופטת דר' אילה פרוקצה ב- ת"פ (ירושלים) 2986/87) דחה את הטענה דלעיל והכרעתו נומקה בפסק הדין שניתן בבית המשפט העליון (שם בפסקה 9) כדלקמן:

"בהחלטתה המקיפה והיפה קבעה השופטת פרוקצ'יה, כי הבניין, שבו נעשו העבודות, מהווה "מקום קדוש". חרף זאת נקבע, כי סימן 2 לדבר המלך מ- 1924אינו חל בעניין שלפני בית המשפט, שכן אין האישומים "קשורים במקומות הקדושים". למסקנה זו הגיעה השופטת, לאחר שניתחה את התכלית העומדת ביסוד הוראת סימן 2 לדבר המלך מ- .1924על תכלית זו למדה השופטת מהרקע ומההיסטוריה החקיקתית, כפי שאלה נדונו ונקבעו בבג"צ 222/68, המ' 15/69 [4]. על רקע בדיקה זו הגיעה השופטת למסקנה הבאה:

'כוונת סימן 2 לדבר המלך היתה והינה לשלול את סמכות בתי המשפט לדון ולהכריע בענינים שהם בלתי שפיטים בשל מטענם הדתי-ערכי ופוליטי-בינלאומי והדבר נוגע בעיקרו של דבר, ובמובן הרחב, להכרעה בזכויות ותביעות הקשורות למקומות הקדושים בהתייחסן לעדות הדתיות השונות בארץ'.

השופטת פרוקצ'יה הוסיפה וציינה, כי בצד הרצון לשמור על הזכויות, הקיימות במקומות הקדושים, עומדת ביסוד דבר המלך מ- 1924המגמה של שמירת הסדר הציבורי במקומות הקדושים. לשם הבטחתה של מגמה זו, מוסמך בית המשפט לשפוט באישומים פליליים, שעניינם פגיעה במקומות הקדושים, ובלבד שאינם קשורים ישירות בקדושתם של המקומות הקדושים. לעניין זה פסקה, כי קיומו של מניע דתי לביצוע מעשה פלילי אינו יוצר את הקשר למקום קדוש, שיש בו כדי לשלול את סמכות בית המשפט לאכוף את החוק. לדעתה של השופטת:

'לבית המשפט סמכות לדון בפלילים כל מעשה שבוצע במקום קדוש, אף אם הונע ממניע דתי, בכפוף למקרה שבו הדיון וההכרעה כורכים עמם, באורח מחייב החלטה באותן שאלות אשר סימן 2 קבע כי הן בלתי שפיטות, קרי שאלות הנוגעות לתביעות וזכויות למקומות הקדושים".

4.2 הנאשמים בהליך המתואר לעיל עתרו לבג"צ על מנת שיורה כי בית המשפט חסר סמכות לדון בכתב האישום, ולחלופין כי יורה על העברת שאלת תחולתו של דבר המלך להכרעתו של שר הדתות. העתירה נדחתה תוך שבית המשפט קובע, פה אחד, תוך אימוצו של פסק הדין שנסקר בסעיף 4.1 לעיל כי:

בדבר המלך נקבע כי בית-משפט לא ישמע ולא יכריע "כל משפט או ענין הקשורים במקומות הקדושים". ביטוי המפתח שאותו עלינו לפרש הינו זה הקובע, כי אין לשמוע משפטים או עניינים "הקשורים במקומות הקדושים". דיבור זה - "קשורים" - הוא בעל מהות של "סיבתית".

כאשר מציבים את תכלית החקיקה של דבר המלך, מתבקשת המסקנה, כי סמכות השיפוט של בתי המשפט הפליליים אינה נשללת אך בשל קשר של מקום, שהרי משפט פלילי בגין עבירה, שהקשר היחיד שלה למקום הקדוש הוא אך קשר של מקום, אינו גורם לכל הכרעה בזכויות ובתביעות מהותיות הקשורות במקומות הקדושים .

אין מקום לשלול את סמכות השיפוט הפלילית במצבים של ביצוע עבירה פלילית מתוך מניע דתי, שכן אין במניע הדתי בלבד כדי לגרום לכך שתוכרענה זכויות או תביעות הקשורות במקומות הקדושים. נהפוך הוא: שלילת סמכות כזו תפגע בחובתה של המדינה - המהווה את אחת התכליות של דבר המלך במועצה על ארץ-ישראל (המקומות הקדושים) - להבטיח את הסדר הציבורי במקומות הקדושים.

בבג"צ כוללי האידרא קובע בית המשפט כי "נוסחת הקשר" הראויה בין שיפוט בתי המשפט לבין המקומוות הקדושים מאפשרת גישתן של כל אחת מהעמדות הבאות. על פי הגישה הפרשנית האחת סימן 2 לדבר המלך אינו שולל סמכות שיפוט פלילית, כשעל פי גישה זאת כל מעשה עבירה אינו יכול להיות "קשור" למקום קדוש. על פי הגישה הנפרשנית הנוספת עשויות להיות עבירות פליליות, שהשיפוט בעניינן נשלל מבתי המשפט בשל הוראות סימן 2לדבר המלך מ- .1924על-פי גישה פרשנית זו, יש לשלול את סמכות השיפוט של בתי המשפט הפליליים במקום שפסק הדין הפלילי, אגב הכרעה באחריות הפלילית, חייב להכריע גם בזכויות ובתביעות מהותיות הקשורות במקומות הקדושים, וזאת כפי שהוכרע בפסק דינה של כבוד השופטת פרוקצ'יה.

5. בבג"צ כוללי האדרא קבע בית המשפט העליון כי אין לו צורך להכריע, במסגרתה של אותה עתירה, איזו מבין שתי הדרכים היא הדרך המתבקשת מפירושו של סימן 2לדבר המלך. אם כל עבירה פלילית הינה מחוץ לגדר דבר המלך מ-1924, הרי גם עבירות פליליות שעניינן דיני התכנון והבנייה בכלל זה. אם, בכל זאת, עבירות פליליות מסוימות נתפסות בגדר דבר המלך מ-1924, הרי העבירות נושא כתב האישום בהליך הנ"ל אינן בגדר עבירות אלה. הטעם לכך הוא, שלשם הכרעה בחפותם או באחריותם של העותרים אין צורך להכריע בזכויות או בתביעות כל שהן הקשורות למקומות הקדושים. נמצא, כי נשאר אך הטעם הקשור בהבטחת הסדר הציבורי במקום הקדוש. טעם זה מחייב הכרה בסמכות השיפוט של בתי המשפט הפליליים.

6. בית המשפט הוסיף ופסק כי שאלת פרשנותו של סעיף 2לדבר המלך במועצה על ארץ-ישראל (המקומות הקדושים) היא שאלה משפטית, אשר בית המשפט הוא המכריע הסופי בה; השאלה שיש מקום להעבירה להכרעת השר לענייני דתות היא שאלת יישום המבחן הקבוע בסעיף 2 לנסיבותיו של עניין ספציפי, אך אין להעביר להכרעת השר לענייני דתות את השאלה בדבר מהות המבחן הקבוע בסעיף 2הנ"ל. נפסק שם כי כאשר מחילים את הוראת סימן 2לדבר המלך במועצה על ארץ­ישראל (המקומות הקדושים) על נסיבות העתירה דנן, מתבקשת תשובה אחת ויחידה לשאלת הסמכות של בית המשפט. מבחנו של סימן 2אינו מותיר יותר מאפשרות אחת: ברור על פיו, כי בקביעת האחריות הפלילית בעניין נושא העתירה דנן אין מתבקשת כל הכרעה בזכויות ובתביעות מהותיות הקשורות למקום קדוש ומכיוון שכך, אין להפנות את השאלה לשר לענייני דתות.

7. הוא הדין בענייננו. ההכרעה בשאלות שמעורר כתב האישום המייחס לנאשמים הפרה של צו שיפוטי להריסתם של תוספת בניה וגדר, או הקמתה של תוספת בניה נוספת במקום בו פועלת הישיבה מעוררים אך ורק שאלות הנוגעות לשמירת הסדר הציבורי ואין בהן הכרעה בזכויות או תביעות מהותיות הקשורות למקום קדוש.

לדברים הנ"ל משנה תוקף בנסיבות המקרה בהם הצו השיפוטי שבהפרתו מואשמים הנאשמים ניתן בהסכמתם, וכאשר הנאשמת פנתה לבית המשפט מעת לעת בבקשה להאריך את מועד כניסתו לתוקף של הצו, תוך שהיא מכירה בסמכות בית המשפט ליתן את צו ההריסה ולהאריך את מועד כניסתו לתוקף תוך שהיא נהנית מאורכות שניתנו, חלקן על פי הנטען, לפנים משורת הדין.

עוד הצביעה המאשימה על כך שבבקשה להארכת מועד כניסתו לתוקף של הצו שבהפרתו מואשמים הנאשמים נאמר כי מדובר בעמותה המפעילה בית כנסת המשמש במבנה וכן כמרכז קהילתי לפעילות חברתית מגוונת כאשר עבודות הבניה עליהן ניתן צו ההריסה משמשות כתחנת הסעדה.

8. סוף דבר, מהטעמים שפורטו לעיל לבית המשפט לעניינים מקומיים סמכות הדיון בכתב האישום בתיק זה והבקשות לביטולו של כתב האישום ולחלופין להעברת השאלה בדבר סמכות הדיון לשר הדתות נדחית.

המזכירות תעביר את העתק ההחלטה לצדדים.

ניתנה היום, ג' ניסן תשע"ד, 03 אפריל 2014, בהעדר הצדדים.